29/04/2021

הטבליה החסרה, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

פרשת הטבליה החסרה, 26/04/2021, מאת דניאל קרן


בערבו של יום התקדרו עננים של חמיצות בקדמת הבטן העליונה. מייד עלה בדעתי כי בבוקר שכחתי ליטול את הכדור למניעת התופעה. זה קורה מעת לעת, כששרעפי השינה עדיין אופפים אותי. 


לוחית התרופות הראתה עכשיו כי הטבליה היומית חסרה. מעטה האלומיניום המצמיד אותה לשקערוריתה ועליו שם היום בשבוע היה פרום. ליתר בטחון מיששתי קלות את התא הפרטי שלה ויכולתי לקבוע בביטחון מסויים כי כבר לחצתי עליו הבוקר כדי לחלצה מתוכו. ברגע זה הייתי אמור להיות מרוצה, כי נראה שנטלתי את הטבליה, אבל גם מודאג, כי החמיצות בכל זאת כאן והיא מציקה לי. 


עברו כמה שעות לא נעימות כאלה, כשהראש מתעקש שבלעתי את הכדור  - הרי במו עיניי ראיתי את לוחית התרופות הממוששת - בעוד תחושת הבטן הממשית פוסלת את האיבחון. 


בדיקה חוזרת של הלוחית גילתה שהמעטה קרוע, השקערורית פחוסה, אבל - הפלא ופלא - הטבליה בכל זאת שם, דחוקה בצינוקה.


האם לשמוח במצב הזה או להתעצב?  חשתי נזוף מלכתחילה בגלל השכחה (החמיצות מזכירה לי אותה בלי הרף) ומכאן שיש מקום לחשוד בכושר האבחנה שלי. אבל מצד שני, המוח שכרגע נוזף הוא גם המוח שקודם אישר שהכל כשורה. 


למרות זאת, במידה רבה שמחתי, כי ידיעת האמת, גם אם חמוצה, משחררת ממבוכה ומחוסר וודאות.

26/04/2021

הקונסרבטוריון, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

הקונסרבטוריון, 1959, מאת דניאל קרן, 25/04/2021

אבא נשען על מושב הזקס-מוטור. הוא לא היה מן הגבוהים ולכן לא נדרש להתכופף הרבה. הוא הסתכל בחשש על החיוך הנסוך בפניה של אמא. אני חושב שזה היה החיוך שלה שהפך אותו חשדן, כי מעולם קודם לכן לא ראיתי אותו נדרך למראה אמא המשוחחת עם מאן דהוא וכן כי אמא חייכה אך לעיתים נדירות.

אבא, בוא ניסע, ביקשתי והוא סימן לי בידו, אגודל מול אצבע של יד ימינו, לחכות.

אין נפש חיה בערבו של יום ברחוב יהודה הלוי. הוא שומם לגמרי, לבד מכמה חתולים התרים אחר דרך מהירה לפרוץ לפחי האשפה שליד המכולת. מימיני תחנת קו 17, שבהמשך יקח את אמא הביתה. משמאל רחוב לילינבלום, שבשעות היום מאכלס חלפני כספים נודדים, מוסדות פיננסיים פחות ניידים, בניין קולנוע שעומד להינטש בשנים הקרובות ועדיין אינו יודע על כך, בית ספר יסודי, שאחר הצהריים מתפקד כקונסרבטוריון, בית ספר תיכון מוסיקלי בראשית דרכו והמון דיירים מוותיקי היישוב, כולל חתולים ככתוב לעיל.

בערך שעה קודם עמדנו מול עדן פרטוש האגדי, מנסים לשכנע אותו שעולם המוסיקה עומד להרוויח אותי, אם רק תוענק לי סטיפנדיה. הוא שאל, עניתי, הוא הציע לי לימודי כינור ואני ביקשתי קלרינט. הוא איבד עניין די מהר, אבל הספיק להודיע למזכירה שתשלח אותי למורה שברחוב קורדובה. 

הוריי קרנו מאושר. הבן הקטן שלהם הולך להיות יאשה חפץ של הקלרינט. נותר לסגור כמה ענייני כספים והמנהל האדמיניסטרטיבי, שהיה גם גזבר המוסד, הציע לדון בכך תוך כדי צעידה אל האוטובוס. ובאמת, למה לא לשלב? יצאנו ארבעתנו לכיוון יהודה הלוי. אבא הוביל את האופנוע בלי מאמץ במעלה הרחוב. הוא היה צעיר למדי ובעל כושר גופני משובח עוד מימיו ככדורגלן בהכוח ורשה. אמא פטפטה עם המנהלן ואני נגררתי מאחור, משקיף על האחרים. כשהגענו לתחנת האוטובוס נראה לי שהגזבר המגונדר (היום בטח הייתי מכנה אותו מלוקק, אבל אז לא השתמשו במילה הזאת), שקומתו ממוצעת והוא חנוט בחליפת שלושה חלקים יקרה-למראה בצבע תכלת עמום עם פסים בהירים עדינים לאורכה וחולצת כפתורים, גם היא בתכלת, עדיין לא סיים להרשים את אמא. לכן מספר 17 בא והלך ואבא התקדר יותר ויותר. חיוך מריר שלעולם לא אשכח עמד בפניו, כמתלונן כי הכוחות אינם שווים ולכן הקרב לא הוגן.

אם הוחלפו הבטחות - או איומים - לא אדע. אמא עלתה לאוטובוס הבא ואבא ואני רכבנו הביתה. 

כעבור כמה ימים קיבלתי את הסטיפנדיה הנכספת ונכנסתי בשערי גן העדן.


25/04/2021

13 שנים אחרי..., מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

1959, בַּר-מִצְוָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַסְּפָרַדִּי בְּקִרְיַת שָׁלוֹם, מֵאֵת דָּנִיאֵל קֶרֶן

כָּל כָּךְ הִתְרַגַּשְׁתִּי לִהְיוֹת כּוֹכַב הַשַּׁבָּת. סְבִיבִי נִקְבְּצוּ גְּבָרִים לְבוּשִׁים בְּשָׁחֹר וְלָבָן. נָשִׁים חֲגִיגִיּוֹת וּבָהֶן אִמִּי לָבְשׁוּ חֻלְצוֹת לְבָנוֹת, שֶׁאִמְרַת תַּחֲרָה מְשַׁמֶּשֶׁת לָהֶן צַוָּארוֹן. מִלְּמַטָּה, בְּמַבָּט אֶל עֵבֶר יְצִיעַ הַנָּשִׁים לֹא רָאִיתִי אֶת פֶּלֶג הַגּוּף הַתַּחְתּוֹן שֶׁלָּהֶן אֲבָל יָדַעְתִּי כִּי אִמִּי לָבְשָׁה חֲצָאִית קְפָלִים אֲפֹרָה, מְהֻדֶּקֶת לְמָתְנֶיהָ בְּרוֹכְסָן שָׁחֹר (רָאִיתִי בִּגְנֵבָה שֶׁאָבִי עָזַר לָהּ לִרְכֹּס) וּלְרַגְלֶיהָ נַעֲלַיִם שְׁחֹרוֹת מְסֻרְבָּלוֹת, אֲשֶׁר לְיָמִים תִּקָּרֶאנָה נַעֲלֵי גּוֹלְדָה. אִמִּי וְהַמַּכָּרוֹת יָשְׁבוּ בְּעֶזְרַת הַנָּשִׁים וְצִפּוּ לַעֲלִיָּתִי לַדּוּכָן. כָּל אַחַת אָחֲזָה שַׂקִּיק נְיָר עִם סֻכָּרִיּוֹת חֲבוּקוֹת בְּצֵלוֹפָן, שֶׁעֲתִידוֹת בְּתוֹךְ דַּקּוֹת לִפְגֹּשׁ אֶת רֹאשִׁי. 

מַחְשַׁבְתִּי נָדְדָה לִמְחוֹזוֹת אֲחֵרִים. מִישֶׁהוּ מֵהַמִּתְפַּלְּלִים הַקְּבוּעִים הִבְחִין בְּפִזּוּר הַדַּעַת שֶׁלִּי וְתָחַב סִדּוּר תְּפִלָּה אֶל בֵּין אֶצְבְּעוֹתַי הַחֲרֵדוֹת. הָאוֹתִיּוֹת רִחֲפוּ לְנֶגֶד עֵינַי וְלֹא הִצְטָרְפוּ לְמִלִּים.

לְרֶגַע הַשִּׂיא קָדְמוּ יָמִים מוּזָרִים. הוֹרַי לֹא הֶעֱלוּ עַל דַּעְתָּם כְּלָל כִּי רָאוּי שֶׁבְּנָם בֶּן הַ-13 יִשָּׂא דְּרָשָׁה בְּבֵית כְּנֶסֶת. הֵם לֹא הִתְנַגְּדוּ, פָּשׁוּט לֹא חָשְׁבוּ עַל זֶה. אַךְ כְּשֶׁגִּדְעוֹן הַכֹּהֵן הִצִּיעַ לְלַמֵּד אוֹתִי קְרִיאָה וּטְעָמִים חִנָּם אֵין כָּסֶף, הֵם זִהוּ הִזְדַּמְּנוּת. אָבִי וְאִמִּי הָיוּ חַסְרֵי אֵמוּן - בַּדָּת וּבִכְלָל. הֵם גַם הָיוּ דֵּי אֶבְיוֹנִים. קָסַם לָהֶם לֹא לְשַׁלֵּם בַּעֲבוּר שֵׁרוּת לֹא הֶכְרֵחִי - וַעֲדַיִן לְקַבְּלוֹ. בְּכָל מִקְרֶה זֶה הָיָה עָדִיף עַל תַּשְׁלוּם לָרַב הַצָּעִיר הַמְּחֻטָּט, בַּעַל הַזָּקָן הַדָּלִיל, שֶׁהִתְפַּרְנֵס הֵיטֵב מִשְּׁאַר יַלְדֵי הַשְּׁכוּנָה. לְגִדְעוֹן, אָבִיו שֶׁל דָּוִידִי חֲבֵרִי הַטּוֹב, לֹא הָיָה זָקָן וְלֹא שָׂפָם, כָּךְ שֶׁלֹּא עָנָה לַדִּמּוּי הָרוֹוֵחַ-אָז שֶׁל מְלַמֵּד לִבְנֵי מִצְוָה. הוּא גַּם לֹא סָחַב עַל גַּבּוֹ שְׁיָרִים שֶׁל מִבְטָא מִמָּקוֹם אַחֵר, שֶׁכֵּן הָיָה דּוֹר רְבִיעִי לִילִידֵי הָאָרֶץ. וַהֲכִי חָשׁוּב - הוּא לֹא בִּקֵּשׁ תְּמוּרָה. (אוּלַי כִּי הִכִּיר אוֹתִי מִקַּטְנוּת וְיָדַע שֶׁשִּׁנּוּן שֶׁל כַּמָּה פְּסוּקִים וְטַעֲמֵיהֶם לֹא יִהְיֶה מְסֻבָּךְ מִדַּי בַּעֲבוּרִי). 

פַּעֲמַיִם בַּשָּׁבוּעַ, בֵּין פִּנּוּקֵי מִיץ תַּפּוּזִים וְלִימוֹנָדָה שֶׁהֵכִינָה רִבְקָה רַעְיָתוֹ, שִׁנַּנְתִּי בְּבֵיתוֹ שֶׁל גִּדְעוֹן טְעָמִים וְשׁוּרוֹת מִפֶּרֶק מ"ב בְּסֵפֶר יְשַׁעְיָהוּ. סָמוּךְ לְמוֹעֵד הָעֲלִיָּה לַתּוֹרָה כְּבָר יָכֹלְתִּי לִקְרֹא וּלְסַלְסֵל מִבְּלִי לְהִתְבַּזּוֹת. זֶה הָיָה בִּשְׁבִילִי עוֹלַם תֹּכֶן לֹא מֻכָּר וּכְדֵי לַחֲסֹךְ לִי זְמַן ומַאֲמָץ גִּדְעוֹן הִצִּיעַ לְלַמֵּד אוֹתִי נֹסַח הַפְטָרָה קָצָר, שֶׁהָיָה מְקֻבָּל אֵצֶל הַסְּפָרַדִּים. "זֶה מְחַיֵּב אֶת קִיּוּם הַבַּר-מִצְוָה בְּבֵית כְּנֶסֶת סְפָרַדִּי, לֹא אַשְׁכְּנַזִּי - אֲבָל זֶה הֲרֵי לֹא בֶּאֱמֶת מְשַׁנֶּה לָכֶם", הוּא הִרְגִּיעַ אֶת הוֹרַי, "כִּי אַתֶּם לֹא מַאֲמִינִים וְדָנִי לֹא מִתְכַּוֵּן לִהְיוֹת תַּלְמִיד יְשִׁיבָה." (אֲגַלֶּה רַק לָכֶם כִּי בְּשַׁבָּת  הַהִיא הִגַּעְתִּי לְבֵית הַכְּנֶסֶת עַל אוֹפַנַּי). הוֹרַי הָיוּ מַעֲדִיפִים אָמְנָם שֶׁאֶלְמַד טֵקְסְט אָרֹךְ כְּדֵי שֶׁאֶתְאַמֵּץ יוֹתֵר, אֲבָל עַד מְהֵרָה הִתְרַצּוּ. הֲלֹא אֵין בּוֹדְקִים בְּשִׁנָּיו שֶׁל סוּס שֶׁנִּתְקַבֵּל בְּמַתָּנָה.

עַכְשָׁו, רֶגַע לִפְנֵי שֶׁאֲנִי עוֹלֶה לַתּוֹרָה, דִּמְיַנְתִּי לִי בְּעֹנֶג אֶת הַפּוֹלָנִים הַחִלּוֹנִים הַלָּלוּ, הוֹרַי, לוֹבְשִׁים חַג, אוֹחֲזִים בְּסִדּוּר בְּנֻסַּח יְהוּדֵי סְפָרַד, מִתְנוֹעֲעִים כֹּה וָכֹה בְּקֶצֶב הַתְּפִלָּה. 

אֲבָל אָז, בְּעֵת שֶׁהַחַזָּן מִתְקָרֵב לְסִיּוּם הֹפָּרָשָׁה, מַמָּשׁ לִפְנֵי שֶׁמַּגִּיעַ תּוֹרִי לְסַלְסֵל בַּטְּעָמִים, נִתְבָּרֵר כִּי שֶׁלֹּא מֵרְצוֹנִי אֲנִי מְעֹרָב עַד-צַוָּאר בְּטָעוּת, הַמְּאַיֶּמֶת לִפְגֹּעַ - שֹׁמּוּ שָׁמַיִם - בְּמָסֹרֶת יִשְׂרָאֵל. לְפֶתַע פִּתְאוֹם נוֹצְרָה סְבִיבִי הִתְקַהֲלוּת. כַּמָּה גְּבָרִים הֵנִיפוּ יָדַיִם בִּתְנוּעוֹת תּוֹכֵחָה, בְּעוֹדָם מֵיטִיבִים אֶת אֲחִיזַת הַכִּפָּה עַל רֹאשָׁם, כְּאִלּוּ כְּדֵי לְהַמְחִישׁ אֶת צִדְקַת עֶלְבּוֹנָם. מִתְפַּלְּלִים אֲחֵרִים הִרְגִּיעוּ אוֹתָם בְּמֶחְווֹת רַכּוֹת. 

הִסְתַּבֵּר, כִּי לַמְרוֹת שֶׁבְּשַׁבָּת רְגִילָה הַהַפְטָרָה שֶׁלִּי בֶּאֱמֶת צְמוּדָה לְפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית, הִיא אֵינֶנָּה טוֹבָה לְרֹאשׁׁ-חֹדֶשׁ הֶחָל בְּשַׁבָּת. מִכָּאן עָלָה, שֶׁהַהַפְטָרָה שֶׁעָלֶיהָ טָרַחְתִּי הָיְתָה שְׂגוּיָה. גִּדְעוֹן הַמְּלַמֵּד לֹא יָדַע אֶת נַפְשׁוֹ מֵרֹב מְבוּכָה, אַבָּא וְאִמָּא הֶחֱוִירוּ. רַק לִי אִישׁ לֹא סִפֵּר מָה פֵּשֶׁר הַסְּעָרָה. 

דֶּלֶת הַמִּסְדְּרוֹן הַמּוֹלִיךְ אֶת הַמִּתְפַּלְּלִים אֶל תּוֹךְ בֵּית הַכְּנֶסֶת הָיְתָה פְּתוּחָה וְכַמָּה אֲנָשִׁים חָלְפוּ בַּעֲדָהּ לְכִוּוּן הַיְּצִיאָה, אַךְ לֹא יָצְאוּ. מִמְּקוֹם יְשִׁיבָתִי לְמַרְגְּלוֹת הַבִּימָה והַדּוּכָן רָאִיתִי בַּפְּרוֹזְדוֹר כַּמָּה רָאשִׁים חוֹבְשֵׁי כִּפָּה נָעִים כֹּה וָכֹה, נוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים זֶה עִם זֶה. זִהִיתִי שָׁם גַּם אֶת עָרְפּוֹ הָרָחָב שֶׁל גִּדְעוֹן וְנִדְמֶה הָיָה לִי כִּי כְּתֵפָיו שָׁחוּ. אבל מִקֵּץ רֶגַע שָׁב הַמְּלַמֵּד מֵהַפְּרוֹזְדוֹר אֶל אוּלָם הַתְּפִלָּה כְּשֶׁפָּנָיו קוֹרְנוֹת וְאַחֲרָיו מְמַהֲרִים רָאשֵׁי הַקְּהִלָּה לְהֶמְשֵׁךְ הַתְּפִלּוֹת. עַתָּה רָוַח לְהוֹרַי. 

"יַעֲלֶה וְיָבוֹא חֲתַן הַבַּר מִצְוָה" הִתְפַּיֵּט לוֹ גִּזְבַּר בֵּית הַכְּנֶסֶת וּבֶן הַמִּצְוָה אָכֵן מִהֵר לַעֲלוֹת וּלְהַפְגִּין אֶת מָה שֶׁלָּמַד.

מָצָאנוּ אֵפוֹא כִּי דֶּרֶךְ אֶרֶץ, וּמִצְווֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, קוֹדְמוֹת לַתּוֹרָה. שָׁעֲרוּ בְּנַפְשְׁכֶם כֵּיצַד הָיוּ הַדְּבָרִים מִתְגַּלְגְּלִים לוּלֵא הִתְרַחֲשׁוּ בְּבֵית כְּנֶסֶת סְפָרַדִּי בִּשְׁכוּנָה חִלּוֹנִית בְּתֵל אָבִיב, אֶלָּא - אַלְלַי! - בְּבֵית כְּנֶסֶת אַשְׁכְּנַזִּי בָּעִיר הַחֲרֵדִית הַסְּמוּכָה...

24/04/2021

חצי כיכר לחם, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"


חצי כיכר לחם, מאת ימית אביטל, 2016 


אני יודעת שלא הייתי הכוכב הכי זוהר בגלקסיית האנשים הבודדים אבל לעומת זאת הייתי הכוכב הבלתי מעורער של חברת הטכנולוגיה העילית, שבה ניהלתי פרוייקטים מסובכים במיוחד. 


עשיתי לילות כימים מול מסך המחשב בלשכתי ובלשכות אחרות ברחבי העולם. לא היתה לי בעיה עם עבודה בלי סוף. איש לא חיכה לי בלילות מחוץ ללשכה. זה רק אני והמחשב, המחשב ואני, 24/7.


עכשיו, שתבינו, אני אמנם לא מלכת יופי - וגם לא דקיקה במיוחד - אבל אני חיה עם עצמי בשלום ובלי להידרדר למרה שחורה. בעבודה, בין החברים ובמשפחה אני נחשבת בעלת מזג טוב וחוש הומור מפותח. בכל מקום שאני מגיעה אליו מתקהלים סביבי מעגלים של אנשים, המשתוקקים למישהו שיממש להם את פוטנציאל השמחה החבוי בהם. עד מהרה אני מתערה בקרבם ואחר כך פורשת אל הלבד שלי בדירתי הצנועה שבצפון הישן של תל-אביב.


אני מאלה שבורכו בשינה מהירה וטובה וגם בזריזות טבעית. גם אם חזרתי הביתה באישון לילה אין לי בעיה לקום בבוקר צלולה ורעננה וערוכה צ'יק-צ'ק ליום חדש של עבדות. אני יורדת למכולת של חיים, מניחה בסל לחמניה שמנמנה, או שתיים, קצת ירקות, מליחים ועוד פריטים לתפארת ארוחת הבוקר שאני מכינה לעצמי, ולבסוף אני שמה בסל משהו מתוק וטוב לעת מצוקה בהמשך היום. 


למכולת של חיים, כמעט כמו לכל מכולת שאני מכירה, יורדים מדרגה או שתיים ואז נעטפים באפלולית ריחנית ונעימה, הודות לחסכנות של בעל הבית ולהמוני המוצרים הממלאים את המקררים ואת מדפי המתכת, שעליהם פרושים גליונות ארוכים של נייר קרפ. כל הניחוחות צובאים בבת אחת על הנחיריים המתרחבים בהפתעה וכאילו מתחרים ביניהם מי מהם ייבחר לעלות בקרוב על שולחני. אומרים שרוב האנשים אוכלים קודם עם העיניים; בבית המלון הם מבחינים במזנון עמוס על גדותיו בעשרות צבעים מרהיבים והם מחלצים ממנו עוד ועוד מטעמים, מניחים צלחת על שולחן האוכל וממהרים למלא צלחת קטנה יותר - בכל זאת, לא נעים וגם לא נותר מקום על השולחן לעוד צלחות גדולות. אחרי הארוחה הם פוסעים בכבדות, במבט מזוגג, לבזבז קלוריות בדרך לקניון. זה, כשאוכלים עם העיניים. אני, לעומת זאת, אוכלת עם האף. מקרבת אותו למזון, מרחרחת כה וכה, מתרשמת מן המתיקות שצפה באוויר, מהחריפות, מהחמצמצות, ורק אז אני מניחה על הצלחת את הפריטים שבחרתי.


באחד הבקרים ירדתי כדרכי במדרגות המכולת ופתאום הלם בי ריח שאין לעמוד בפניו, של לחם טרי עם גוני ניחוח של אגוזי מלך קלויים, לחם שזה עתה נאסף מתנור האפייה. היו על המדף כמה כיכרות של לחם כזה, בצד לחם קימל ולחם צימוקים בהירים. הכיכרות לא גדולים, חשבתי, בערך חצי קילו, אבל זה עדיין יותר מדי לארוחה אחת של אדם אחד. הקרום התפצפץ כשנגעתי בו. הסתחררתי קלות מהריח שצבט בנחיריי. הוא חייב להיות שלי, מלמלתי בלא קול והינחתי אותו על הדלפק. חיים הביט בי מעל למשקפיו, שגלשו במורד אפו. אני רוצה חצי, אמרתי לו בנחישות. אי אפשר, הוא ענה, מי ירצה חצי לחם חוץ ממך. בחייך חיים, אמרתי, אני חייבת אותו, אבל חייבת רק חצי. תן לי חצי, בבקשה…


אני אקח את החצי השני, אמר קול משועשע מפתח המכולת. האם הוא משועשע על חשבוני, או שזה יום המזל שלי? אצבעותי התעמקו בארנק בלא תכלית, בעודי סוקרת בחטף את הדובר. גבר צעיר, גבוה, בלי ספק נאה. נחמד, נראה שלפחות יש לי שותף ללחם. 


תודה, אמרתי, כמעט נכלמת, אבל אתה לא חייב. הרגשתי כמו ילדה קטנה שנתפסה עם שיירי העוגה המרוחים על פניה. סומק פשט בלחיי ורציתי רק לצאת משם. או אולי להפך, רק רציתי להנציח את הרגע.


נעים מאוד, אני רוני, הוא הושיט לי את ידו ללחיצת יד איתנה, יד של גבר.


בהמשך, כמובן שהזמנתי את חיים להיות השושבין בחתונתנו.


עשרים שנה ושני ילדים אחר כך נודע לי  שרוני הציע את חצי הלחם שלו לאישה אחרת, צעירה בהרבה ממנו וממני. בלב שבור אמרתי לו שילך לחפש לו מכולת אחרת. 

הוא עזב.


"רגע לסיפור" עורך דניאל קרן

22/04/2021

גן האם, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור",


גן האם, 1960, מאת דבורה קרן, 22.4.2021


נשענתי עצובה על סורגי הכלוב.

בפנים, האריה פסע אנה ואנה. מנחישות צעדיו אפשר היה לטעות ולחשוב שהמלך עושה את דרכו לנקודת זינוק בסרנגטי. ראשו היה זקוף, רעמתו המעטירה כאילו טופחה ביד ספר אוהב. כעבור כמה מטרים הגיע לצידו האחר של הכלוב, הסתובב והמשיך לחלום את מסעו. 

בכלוב הסמוך קיפצו הקופים במה שפירשתי כעליצות. אבל אני עצמי הייתי רחוקה מלהיות עליזה. 

זאת היתה הפעם השנייה בחיי שביקרתי בגן האם ומאוד אהבתי אותו. העצים העבותים עם ההסברים למרגלות כל עץ ושיח, השבילים המתפתלים בין הטרסות, דוכני האוכל והשעשועים וביבר החיות הילכו עלי קסם של מקום אחר. הוסיפו לכך קולות כלי רכב ואדם הנעים מעל ברחוב מוריה ובעיקר זיכרו את הנוף המרהיב של העיר, הנמל והמפרץ. אל רחבת התצפית שברחוב יפה-נוף הסמוך עלתה צפירת הספינות המביאות את פלאי העולם הגדול אל שערי הנמל ושוב ושוב ליבי החסיר פעימה בהתרגשות.

חיככתי את סנטרי בסורגים. מה עלי לעשות? כל כך רציתי את הבובה הכושית המתנפחת, כמו זאת שקנו לרינה, אבל כשביקשתי, אבא סינן בכעס שקט: יש דברים חשובים ויש פחות; הוא אמר לי בטון מחנך וגם בפליאה - איך אני בכלל מעזה לבקש - בובה היא לא דבר חשוב! 

תראו, אני באה מבית, שבו ידוע היטב מה אסור ואי-אפשר וגם מה המעט שמותר. לכן הבינותי למה אבי התכוון. אבל מצד שני, מה אני כבר מבקשת, ועוד ביום כיף כזה בחיפה ובעיקר כשכבר קנו לרינה…

אבא שלי קצין בצבא ואבא של רינה רופא בבית חולים ויש לו מרפאה פרטית. אנחנו גרים בשיכון צבא קבע במעוז אביב והם בשכונת וילות ברמת גן. אמא שלי מכינה במטבחנו ומוכרת פלאפל לילדי השכונה (ואני עוזרת). גם אמא של רינה רופאה ולרינה יש אומנת. אנחנו מחשבים כל גרוש והם לא מחשבים כלל. אבל ההורים מכירים עוד משם, מלפני המלחמה, שרדו את השואה, והם חברים טובים.

אבא של רינה ראה שאני עצובה ומרוחקת וניגש אלי. סיפרתי לו. חכי פה, הוא אמר, אל תזוזי; ואחרי רגע חזר ובידיו בובה שחורה יפהפיה, עטופה בצלופן בוהק וקשורה בסרט אדום. ניסיתי להצניע את דמעות האושר. חיבקתי את הבובה והסבתי את ראשי מאבי, שהבחין במתרחש. היא כמו הבת שלי, הסביר אבא של רינה לאבי הנבוך. חוץ מזה, הבובה ממש לא יקרה. נראה שההסבר לא הניח את דעתו של אבי. מבט מבוייש וחיוך מריר עמדו בפניו, כאילו נתנו פומבי לאי-יכולתו לספק רווחה לביתו תוך עקיפת כללי החינוך שלו. ואולי היה מרוצה מכך שהוציאו בעבורו את ערמוני הכסף מתוך האש? בכל מקרה הבין שאת הנעשה אין להשיב והוא עמד שם בפנים רושפות מעלבון. 

אמא הסתודדה לא רחוק משם עם חברתה, אימה של רינה. היא הבחינה בדרמה ועתה התקרבה לאבא. היא חייכה, הניחה את ידה על כתפו ואמרה בנחת: אריה, הכל בסדר.

רציתי לגשת שוב לאריה, לספר לו שעתה זה למדתי, כי בין אם ירצה ובין אם לאו - יחלום מה שיחלום - סרנגטי שלו כנראה נמצאת ממש כאן, בין סורגי הכלוב.

         "רגע לסיפור" עורך דניאל קרן

           

21/04/2021

תחרות בקיבוץ, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

מִתּוֹךְ הַמֵּיזָם "רֶגַע לְסִפּוּר"



765 מילים, כ-8 דקות קריאה

תַּחֲרוּת בַּקִּבּוּץ, 1951, מֵאֵת דָּנִיאֵל קֶרֶן

הַסִּפּוּר מְיֻחָד לְזֵכֶר אָחִי יָאִיר, שֶׁנִּפְטַר -  אָמְנָם לֹא שְׂבַע יָמִים אַךְ שְׂבַע עֲלִילוֹת: קְצִין שִׁרְיוֹן, לוֹחֵם מוֹסָד, מוֹשַׁבְנִיק וּבַעַל מִשְׁפָּחָה. 


הַנְּסִיעָה הָיְתָה אֲרֻכָּה מְאוֹד. אִלּוּ יָכוֹל לְדַבֵּר, אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאוֹטוֹבּוּס הַפוֹרְד הַיָּרֹק הָיָה מְסַפֵּר לְכֻלָּם אֵיךְ כִּמְעַט נֶחֱנַק מֵעֲשַׁן הָאֲחוֹרַיִם שֶׁל חֲבֵרָיו בַּתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית בְּתֵל-אָבִיב וְכֵיצַד הִתְבַּשֵּׂם מֵרֵיחוֹת הַהֲדָרִים בְּפַרְדְּסֵי כְּפַר מָלָ"ל. לוּ רַק יָכוֹל הָיָה הָאוֹטוֹבּוּס לְדַבֵּר בִּשְׂפַת הַמָּקוֹם, הָיָה מְסַפֵּר גַּם עַל תְּפִלַּת הַמּוּאַזִּין, שֶׁהִסְתַּלְסְלָה בֶּעָרוּץ שֶׁל וָאדִי עָרָה, בּוֹאֲכָה מְגִדּוֹ. הוּא הָיָה מְסַפֵּר כֵּיצַד נֶחְתַּם מַסָּעוֹ הַמְּקַרְקֵשׁ בִּבְלִימָה אֲרֻכָּה, שֶׁנִּדְמְתָה כְּאִלּוּ אֵין לָהּ תַּחְתִּית, בַּיְּרִידוֹת הַתְּלוּלוֹת שֶׁל טְבֶרְיָה. 

כְּשֶׁיָּדִי לְפוּתָה בְּאֶגְרוֹפָהּ, אִמָּא בָּדְקָה וּבֵרְרָה פֹּה וָשָׁם וּלְבַסּוֹף גִּלָּה לָהּ הַסַּדְרָן מָתַי יוֹצֵא הָאוֹטוֹבּוּס לְקִבּוּץ עֵין-גֵּב. הָיָה עָלֵינוּ לְחַכּוֹת שָׁעָה אֲרֻכָּה וְכָל כַּמָּה שֶׁבִּקַּשְׁתִּי לְחַלֵּץ אֶת עַצְמִי מֵאֲחִיזָתָהּ לֹא הִצְלַחְתִּי, וְלָכֵן יָכֹלְתִּי לִצְפּוֹת רַק מֵרָחוֹק בְּמִינֵי הַסִּדְקִית הַצִּבְעוֹנִיִּים, שֶׁגָּדְשׁוּ אֶת הַדּוּכָנִים שֶׁבְּצַד הָרְצִיף.  

- אִמָּא, אֲנִי רוֹצֶה כָּזֶה! 

- שְׁשְׁשְׁ...שְׁשְׁשְׁ… אִי-אֶפְשָׁר, תֶּכֶף נוֹסְעִים. 

בֵּינְתַיִם הָאֲוִיר נִמְלָא בְּנִיחוֹחָן שֶׁל חַלּוֹת הַשַּׁבָּת, שֶׁהֵחֵלּוּ לְהֵאָסֵף עַל לוּחוֹת עֵץ גְּדוֹלִים בְּפִתְחֵי חֲנוּיוֹת הַמַּכֹּלֶת בָּרְחוֹב הָרָאשִׁי. גַּם כְּשֶׁאֶצְבְּעוֹתַי בִּצְבַת יָדָהּ שֶׁל אִמִּי לְפָחוֹת יָכֹלְתִּי לְהָרִיחַ כְּאַוַּת נַפְשִׁי.

מִקֵּץ שְׁעַת נְסִיעָה יָרַדְנוּ בְּרַחֲבַת הַכְּנִיסָה לַקִּבּוּץ, הַמֻּקֶּפֶת דְּקָלִים מְטֻפָּחִים לְמִשְׁעִי. מִישֶׁהוּ הִצִּיעַ לַנַּהָג כּוֹס קָפֶה מַהְבִּיל וּמִזָּוִית הָעַיִן, בְּעוֹדִי נִשְׂרָךְ אַחֲרֵי אִמִּי, רָאִיתִי אוֹתוֹ מִתְרַוֵּחַ לַהֲנָאָתוֹ עַל כִּסֵּא מִתְקַפֵּל בְּצִלּוֹ שֶׁל אַחַד הָעֵצִים. הוּא הִגִּישׁ אֶת הַמַּשְׁקֶה הֶעָכוּר אֶל פִּיו וְהַמַּרְאֶה הֶעֱבִיר בִּי צְמַרְמֹרֶת שֶׁל תִּעוּב. מָה הוּא מַכְנִיס לַפֶּה אֶת הַבֹּץ הַחַם הַזֶּה?

כַּר דֶּשֶׁא מְקֻמַּר מְעַט, תָּחוּם בְּסַלְעֵי בַּזֶּלֶת נַקְבּוּבִיִּים, לִוָּה אוֹתָנוּ בִּמְסִירוּת יְרֻקָּה עַד מַזְכִּירוּת בֵּית הַסֵּפֶר וְשָׁם אִשָּׁה מְבֻגֶּרֶת מְאוֹד הִסְבִּירָה לָנוּ בַּאֲרִיכוּת אֵיךְ לְהַגִּיעַ לַמְּגוּרִים בַּפְּנִימִיָּה, לַחֶדֶר שֶׁל אָחִי. אִמָּא חִבְּקָה אֶת יָאִיר וְסוֹפְסוֹף הִרְפְּתָה מִמֶּנִּי. כְּשֶׁהִתְיַשַּׁבְתִּי עַל מִטַּת הַבַּרְזֶל עָלָה מִקְּפִיצֶיהָ צִיּוּץ קַל. אַחַר כָּךְ זַזְתִּי מְעַט כְּשֶׁאִמָּא וְיָאִיר הִצְטָרְפוּ אֵלַי וְהַצִּיּוּץ הִתְגַּבֵּר.

מָחָר יֵעָרֵךְ טֶקֶס הַסִּיּוּם שֶׁל שְׁנַת הַלִּמּוּדִים בְּבֵית הַסֵּפֶר שֶׁל יָאִיר. הוּא מְסַיֵּם ז' וְעוֹד מְעַט אִמָּא תִּשְׁמַע מִמְּנַהֵל בֵּית הַסֵּפֶר דּוּ"חַ מְפֹרָט עַל הֶשֵּׂגָיו וְתִתְלֹשׁ אֶת שְׂעַר רֹאשָׁהּ, הַדָּלִיל מִמֵּילָא. הַתְּמוּנָה תִּשָּׁנֶה בֶּעָתִיד, כְּשֶׁאֲנִי אַתְחִיל לִלְמֹד.

קַמְנוּ לְשַׁבָּת מְצֻחְצַחַת וּבְהִירָה. אִם לְהִתְעַלֵּם מֵהָרַחַשׁ הַבִּלְתִּי פּוֹסֵק שֶׁל פְלוֹרֵסְצֶנְטִים, מִזִּמְזוּמָם שֶׁל בַּרְחָשִׁים וְיַתּוּשִׁים מִחוּץ לְרֶשֶׁת הַחַלּוֹן, מֵהַקִּינָה שֶׁל אִמָּא עַל מַר גּוֹרָלָהּ בִּגְלַל גִּלְיוֹן הַצִּיּוּנִים שֶׁל יָאִיר וּפְרָט לְצִיּוּצֵי הַקְּפִיצִים, אֶפְשָׁר לוֹמַר כִּי לַיְלָה שָׁקֵט עָבַר עָלֵינוּ בְּחַדְרוֹ שֶׁל אָחִי. 

מֵרָחוֹק עָלוּ מִצְהֲלוֹת יְלָדִים וּקְרִיאוֹת עִידוּד וּכְשֶׁקָּרַבְנוּ מָצָאתִי אֶת יָאִיר וַחֲבֵרָיו מִתְחָרִים בְּרִיצָה וּקְפִיצָה וּבִפְעִילוּיוֹת שַׁעֲשׁוּעַ שׁוֹנוֹת. מַבָּטִי נִמְשַׁךְ בְּעִקָּר לְתֹרֶן גָּבוֹהַּ, שֶׁנִּצָּב לְיַד הַמַּעֲגָן הַקָּטָן שֶׁל סְפִינוֹת הַדַּיִג. סְפִינַת הַדֶּגֶל שֶׁל עֵין-גַּב, עֲקִיבָא, הִתְנוֹדְדָה קַלּוֹת בְּאַדְווֹת הַגַּלִּים. בַּיָּמִים הַהֵם, זֶה לֹא נֶחֱשָׁב סַרְדִּין כִּנֶּרֶת רָאוּי אִם לֹא עָלָה בְּרִשְׁתָּהּ שֶׁל עֲקִיבָא. 

תֹּרֶן הַמַּתֶּכֶת הֻבְרַג בִּבְסִיסוֹ לְמִשְׁטַח בֵּטוֹן יַצִּיב וְהֻקַּף בְּמִזְרְנֵי גּוּמִי בּוֹלְמֵי זַעֲזוּעַ. לְרֹאשׁוֹ הֻלְחֲמָה טַבַּעַת בַּרְזֶל אֵיתָנָה, שֶׁנִּתְלוּ עָלֶיהָ אֶשְׁכּוֹלוֹת עֲנָקִיִּים שֶׁל בָּנָנוֹת בְּשֵׁלוֹת מִמַּטָּעֵי הַקִּבּוּץ. אַחַד הַמְּבֻגָּרִים טִפֵּס לְרֹאשׁ הַתֹּרֶן, בָּחַן אֶת הַכְּבֻדָּה וְאַחַר הֶחֱלִיק לְמַטָּה לְאִטּוֹ, מוֹשֵׁחַ שִׁכְבַת גְּרִיז הֲגוּנָה לְכָל אֹרֶךְ הַצִּנּוֹר. הָאוֹת נִתָּן, וּבָזֶה אַחַר זֶה עָלוּ עַל הָעַמּוּד הַמִּתְחָרִים, בּוֹגְרֵי כִּתּוֹת ז' וְ-ח'. כָּל אֶחָד הָיָה רַשַּׁאי לִקְטֹף לְעַצְמוֹ בָּנָנָה אַחַת בִּלְבַד מִן הָאֶשְׁכּוֹל וְלָשׁוּב וּלְטַפֵּס כְּאַוַּת נַפְשׁוֹ - לְאַחַר סֶבֶב שֶׁל כָּל חֲבֵרָיו. מִי שֶׁחָשְׁבוּ שֶׁזֶּה קַל הִתְבַּדּוּ עַד מְהֵרָה, כִּי רֹב הַמְּטַפְּסִים הֶחֱלִיקוּ מַטָּהּ בְּלִי כָּל שְׁלִיטָה וּמָצְאוּ אֶת עַצְמָם שְׂרוּעִים בְּפִשּׁוּט אֲבָרִים עַל מִזְרְנֵי הַבְּלִימָה, מְרוּחִים בִּגְרִיז. אֲבָל הַנְּחוּשִׁים שֶׁבָּהֶם הִצְלִיחוּ לִגְלֹשׁ לְמַטָּה וּבָנָנָה צְהַבְהַבָּה בְּיָדָם. הֵם הָיוּ מְבֻגָּרִים מִמֶּנִּי בְּעֵרֶךְ בִּשְׁמוֹנֶה שָׁנִים. הִתְבּוֹנַנְתִּי בָּהֶם בְּקִנְאָה יוֹקֶדֶת. בָּעַר בִּי הָרָצוֹן לְהַרְשִׁים אוֹתָם. גַּם אֲנִי יָכוֹל אָמַרְתִּי לְעַצְמִי כְּשֶׁרַק אֲנִי שׁוֹמֵעַ; גַּם אֲנִי יָכוֹל... אַחַר כָּךְ גַּם אֲנִי יָכוֹל בְּקוֹל שֶׁהִגִּיעַ לְאִמִּי וּלְאַחַר שֶׁהִתְעַלְּמָה כְּבָר דָּרַשְׁתִּי בְּקוֹל מֵאֲחִי הַגָּדוֹל שֶׁיְּסַדֵּר כָּזֶה גַּם לִי. בֵּין לְבֵין פָּחַת מִסְפַּר הַבָּנָנוֹת וְיַחַד עִמָּן הִתְמַעֲטָה גַּם שִׁכְבַת הַשֻּׁמָּן הַמְּשׁוּחָה עַל הַתֹּרֶן, שֶׁנִּסְפְּגָה בְּבִגְדֵי הַמְּטַפְּסִים וּבְעוֹרָם. 

לֹא חִכִּיתִי לְאִשּׁוּר. פָּרַצְתִּי אֶת הַמַעְגַּל הַסּוֹבֵב אֶת הַמִּתְחָרִים וְזִנַּקְתִּי אֶל הָעַמּוּד. הָיִיתִי זַעֲרוּר אֲמִתִּי. דִּמִּיתִי כִּי עֵינֵי כָּל הַצּוֹפִים מְלַוּוֹת אוֹתִי בְּהִתְפַּעֲלוּת בְּמַעֲלֵה הַתֹּרֶן. "עוֹד מְעַט", עוֹדַדְתִּי אֶת עַצְמִי, "עוֹד מְעַט. הִנֵּה הַחִשּׁוּק, הִנֵּה הַבָּנָנוֹת הַקְּשׁוּרוֹת אֵלָיו… הִנֵּה הַבָּנָנוֹת… אֵיפֹה הַבָּנָנוֹת, לַעֲזָאזֵל, אֵיפֹה הַבָּנָנוֹת, אֲפִלּוּ אַחַת לֹא נִשְׁאֲרָה! 

חֲפוּי רֹאשׁ וְדוֹמֵעַ הֶחֱלַקְתִּי לְמַטָּה - וְלֹא הָיָה מְאֻשָּׁר מִמֶּנִּי כְּשֶׁאַחַד הַבּוֹגְרִים הֶעֱנִיק לִי בְּרֹב טֶקֶס בָּנָנָה יְפֵהפִיָּה מִתּוֹךְ שְׁלָלוֹ שֶׁלּוֹ, הוֹי - זֹאת הָיְתָה הַבָּנָנָה הֲכִי טְעִימָה שֶׁאָכַלְתִּי מִיָּמַי. 

כְּשֶׁתַּמּוּ הַמִּשְׂחָקִים הֻזְמְנוּ הָאוֹרְחִים לְבַקֵּר בַּסְּפִינָה עֲקִיבָא. הִקְשַׁבְתִּי לְסִפּוּרֵי הַדַּיָּגִים, עָלִיתִי וְיָרַדְתִּי בַּסִּפּוּנִים, אָחַזְתִּי בְּהֶגֶה הַפִּקּוּד וּמִשַּׁשְׁתִּי בְּהִתְפַּעֲלוּת אֶת רִשְׁתוֹת הַדַּיִג הָעֲנָקִיּוֹת. עַד הַיּוֹם רָאִיתִי רַק חֶלְקֵי רֶשֶׁת וּמְצוֹפִים, שֶׁהַיָּם פָּלַט לְחוֹף מַחְלוּל, מִתַּחַת לְבֵיתֵנוּ. דִּמְיַנְתִּי לִי שֶׁאֵלֶּה שְׂרִידִים שֶׁל סְפִינוֹת טְרוּפוֹת וְחַשְׁתִּי צַעַר עַל הַשַּׁיָּטִים הָאַמִּיצִים, שֶׁהִקְרִיבוּ אֶת חַיֵּיהֶם לְמַעַן הַדָּגִים (חָשַׁבְתִּי אָז, שֶׁיֵּשׁ זֶהוּת אִינְטֵרֵסִים בֵּין הַדָּג לְאָכְלוֹ).



לַמָּחֳרָת, בְּצִנַּת קַיִץ נְדִירָה וּבְטֶרֶם אוֹר רִאשׁוֹן כְּבָר הִתְיַצַּבְנוּ אִמָּא וַאֲנִי בְּרַחֲבַת הַהַסָּעָה וְהִמְתַּנּוּ לָאוֹטוֹבּוּס ("הָאוֹטוֹבּוּס לֹא יְחַכֶּה לְךָ", אָמְרָה אִמָּא בְּכַעַס אָפְיָנִי, "אַתָּה תְּחַכֶּה לוֹ")...

חִכִּיתִי, חִכִּיתִי, אַךְ כְּבָר אָז הִפְנַמְתִּי כִּי לוּחוֹת זְמַנִּים הֵם רַק הַמְלָצָה. 



בַּסּוֹף, בַּסּוֹף, בַּסּוֹף הָאוֹטוֹבּוּס בָּא.





20/04/2021

בלדה על פרפר, מתוך אוסף סיפורי דרך במיזם "רגע לסיפור"

 15/06/2016

בלדה על פרפר, מאת דניאל קרן


פַּרְפָּר שֶׁצִּבְעוֹ כְּעֵין הַשֶׁנְהָב וּמְנֻמָּשׁ בִּנְגִיעוֹת רַכּוֹת שֶׁל שָׁחוֹר, עֹופֵף בְּפִתְחָהּ שֶׁל מִנְהֶרֶת הַכַּרְמֶל. כְּנָפָיו לָעוּ בְּהִתְרַגְּשׁוּת. לְרֶגַע אָחַז בּוֹ הִסּוּס מוּל הָעֲלָטָה, אַך בְּמִשְׁנֵהוּ נִדְרַך הַפַּרְפַּר בְּחֶדְוַת הִתְרַגְשׁוּת, וּכְבָר הָיוּ פְּעָמָיו בַּדֶּרֶך לְהִתָּחֵב בִּמְעִי הָהָר. חָפְשִׁי מִכָּל אַגְרָה וְלָהוּט לְמַצּוֹת אֶת רְגָעָיו עוֹפֵף הַפַּרְפַּר בֶּחָרָךְ הַצָּר שֶׁבֵּין זֹהַר הַשֶּׁמֶשׁ לְחֶשְׁכַּת הָהָר, מְרַפְרֵף בְּעִקְּבוֹתָי, אוֹ שֶׁמָּא נִשְׁאָב, בְּעֵת שֶׁמְכוֹנִיתִי נִבְלְעָה בְּמַעֲבֵה הַמִּנְהָרָה.


עין המתבונן, מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"



עֵין הַמִּתְבּוֹנֵן, מֵאֵת דָּנִיאֵל קֶרֶן, 12/06/2016

[451 מִלִּים, מֶשֶׁךְ הַקְּרִיאָה כְּ-½4 דַּקּוֹת]


בַּעֲרוּגַת הַצְּנוֹנִיּוֹת שֶׁלָּנוּ נָפַל דָּבָר. בְּעֶצֶם, הוּא לֹא נָפַל אֵלֶיהָ אֶלָּא צָץ מִתּוֹכָהּ וְכַאֲשֶׁר צָץ וְהִתְגַּלָּה חַיֵּי הַצּוֹפִים בּוֹ נַעֲשׂוּ עֲסִיסִיִּים וּמַרְהִיבִים, לְרֶגַע.

עֲקִיבָא, הַמּוֹרֶה לְחַקְלָאוּת, לִמֵּד אוֹתָנוּ מַהִי אֲדָמָה, מָה הַהֶבְדֵּל בֵּין קַרְקַע שֶׁצִּבְעָהּ חוּם לְקַרְקַע שְׁחֹרָה אוֹ זְהֻבָּה, מָתַי יֵשׁ לִזְרֹעַ וּמַדּוּעַ חָשׁוּב לִטְמֹן אֶת זַרְעֵי הַצְּנוֹנִית, הַגֶּזֶר אוֹ הָעַגְבָנִיָּה בְּעֹמֶק שֶׁל לֹא יוֹתֵר מֵחֲמִשָּׁה סֶנְטִימֶטְרִים. 

בְּבָקְרוֹ שֶׁל שִׁעוּר הַחַקְלָאוּת הָרִאשׁוֹן, בַּגִּנָּה אֲשֶׁר בַּמּוֹרְדוֹת הַמִּזְרָחִיִּים שֶׁל גִּבְעַת בֵּית הַסֵּפֶר, הִבְחַנְתִּי כִּי לְאַדְמַת הַכֻּרְכָּר נוֹסְפָה שִׁכְבָה חֲדָשָׁה, אֲדַמְדַּמָּה, תְּחוּמָה בְּחוּטִים בְּהִירִים הַמְּתוּחִים בֵּין יְתֵדוֹת בַּרְזֶל וּמַגְדִּירִים אֶת מָה שֶׁעֲקִיבָא כִּנָּה "עֲרוּגוֹת". הָעֲרוּגוֹת הִתְיַחֲדוּ בְּצִבְעָן, בַּמִּרְקָם שֶׁלָּהֶן וּבְגָבְהָן מֵעַל פְּנֵי הַקַּרְקַע שֶׁמִּסָּבִיב. כָּל כִּתָּה, מ-ד' וְעַד ח', קִבְּלָה אֶת הָעֲרוּגָה שֶׁלָּהּ, גַּם כַּמָּה מִינֵי זְרָעִים, דְּקָרִים לִיצִירַת הַגֻּמּוֹת לַזְּרָעִים וּמַשְׁפֵּךְ. עָמְדוּ לִרְשׁוּתֵנוּ גַּם מַעְדְּרִים קְטַנִּים, קִלְּשׁוֹנִים וּמַגְרֵפוֹת לְשִׂדּוּד וְתִחוּחַ. עִם כָּל הַטִּפּוּל וְהַטִּפּוּחַ הַלָּלוּ, אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁלּוּ הָיִיתִי עֲרוּגָה, גַּם אֲנִי הָיִיתִי מִתְנַשֵּׂא קַלּוֹת כְּלַפֵּי אַדְמַת הַכֻּרְכָּר הַפּוּשְׁטִית, הַלְּבַנְבַּנָּה, זְרוּעַת הָאֲבָנִים וְהַמַּהֲמוֹרוֹת, שֶׁבָּהּ שִׂחֲקוּ הַיְּלָדִים בַּהַפְסָקוֹת בֵּין הַשִּׁעוּרִים. הָעֲרוּגָה נִרְאֲתָה תָּמִיד רַעֲנָנָה, מְפֻלֶּסֶת, מֻשְׁקֵית כְּפִי צְרָכֶיהָ, נְקִיָּה מֵעֲצָמִים זָרִים וּבְעִקָּר - נוֹשֵׂאת בְּרַחְמָהּ אֶת הַיְּרָקוֹת שֶׁאָהַבְנוּ וְשֶׁכֹּה חָסְרוּ לָנוּ בִּתְקוּפַת הַקִּצּוּב. הֻרְשֵׁינוּ לְהַגִּיעַ אֶל הָעֲרוּגָה שֶׁלָּנוּ רַק בַּשָּׁעוֹת שֶׁיֹּעֲדוּ לְכִתָּתֵנוּ וְרַק בְּלִוּוּי מְבֻגָּר אַחְרַאי - הַמּוֹרֶה לְחַקְלָאוּת. 

עֲקִיבָא סִפֵּר לָנוּ כִּי אַדְמַת הַחַמְרָה נִכְרְתָה מִצַּלְעוֹת אַחַת הַגְּבָעוֹת הַסְּמוּכוֹת, זֹאת שֶׁעָלֶיהָ שָׁכַן מִפְעַל הַבָּקָר, שֶׁסִּפֵּק אֶת בְּשַׂר הַלּוּף לְחַיָּלֵי הַצָּבָא. הַיְּדִיעָה כִּי הָאֲדָמָה שֶׁמַּאֲכִילָה אֶת חַיָּלֵי צַהַ"ל הִיא גַּם הָאֲדָמָה בַּעֲרוּגָה שֶׁלָּנוּ הִשְׁלִימָה אֶת הִלַּת הַקְּדֻשָּׁה שֶׁרִחֲפָה מֵעַל הָעֲרוּגָה.

מֵעֵת לְעֵת רֻעְנְנָה הָעֲרוּגָה בְּתוֹסֶפֶת שֶׁל חַמְרָה טְרִיָּה מִמִּפְעַל הַבָּקָר וְכָךְ קָרָה שֶׁבֹּקֶר אֶחָד, בְּשָׁעָה שֶׁאִוְרַרְתִּי וְסֵרַקְתִּי אֶת פְּנֵי הָעֲרוּגָה בְּקִלְּשׁוֹן, נִזְהָר מְאוֹד שֶׁלֹּא לַעֲקֹר טֶרֶם זְמַנָּהּ אַף לֹא אַחַת מֵהַצְּנוֹנִיּוֹת הַנֶּאֱדָמוֹת לְאִטָּן בְּבֶטֶן הָעֲרוּגָה, רָאִיתִי פִּתְאוֹם מַשֶּׁהוּ מַבִּיט בִּי בְּסַקְרָנוּת מִבֵּין הָרְגָבִים. הִסְתַּכַּלְתִּי בּוֹ וְהוּא בִּי וּבָרֶגַע הַבָּא פָּרַצְתִּי בִּמְנוּסָה קוֹלָנִית, כְּשֶׁאֲנִי מַזְעִיק אֶת חֲבֵרַי וְאֶת הַמּוֹרֶה עֲקִיבָא לַמָּקוֹם. 

בַּדַּקּוֹת הַבָּאוֹת הִתְנַהֵל וִכּוּחַ נִלְהָב בֵּין הַבָּנִים בַּכִּתָּה, לְקוֹל מֶחָאוֹתֵיהֶן הַחֲסוּדוֹת שֶׁל הַבָּנוֹת, הַאִם הָעַיִן הַחֲפוּנָה בֵּין הָרְגָבִים הִיא עַיִן שֶׁל פָּרָה אוֹ שֶׁחָס וְשָׁלוֹם אֵין זֹאת אֶלָּא עַיִן שֶׁל סוּס, וּמִכָּאן - הַאִם מִפְעַל הַבָּשָׂר מוֹכֵר לִצְבָא הַהֲגַנָּה שֶׁלָּנוּ בָּשָׂר מִפָּרוֹת כְּשֵׁרוֹת אוֹ מִפִּגּוּלֵי סוּסִים. 

שֵׁמַע הַגִּלּוּי נָפוֹץ כְּהֶרֶף עַיִן (...) בְּרַחֲבֵי בֵּית הַסֵּפֶר וִילָדִים מִכָּל הַכִּתּוֹת בָּאוּ לְהָזִין אֶת עֵינֵיהֶם בַּמִּמְצָא הַמַּבְעִית וּלְחַוּוֹת דַּעְתָּם בְּסֻגְיַת הַמָּקוֹר. אֲנַחְנוּ, תַּלְמִידֵי כִּתָּה ד', וְעוֹד יוֹתֵר מִכָּךְ - אֲנִי, הַמְּגַלֶּה, הָיִינוּ לְגִבּוֹרֵי הַיּוֹם, עַד שֶׁ…

עַד שֶׁסּוֹף-סוֹף הָיָה צָרִיךְ לְפַנּוֹת אוֹתָהּ מִשָּׁם. הַשֶּׁמֶשׁ יָקְדָה בַּמְּרוֹמִים וּכְכָל שֶׁהִתְחַזְּקָה קְרִינַת הַשֶּׁמֶשׁ הָלַךְ זָהֳרָהּ שֶׁל הָעַיִן וְהוּעַם. הַמּוֹרֶה עֲקִיבָא הִסְבִּיר לָנוּ כִּי לֹא מְשַׁנֶּה אִם הָעַיִן הָיְתָה שַׁיֶּכֶת בַּמָּקוֹר לְפָרָה, לְסוּס אוֹ לְחָמוֹר - בָּרוּר שֶׁבְּקָרוֹב מְאוֹד הִיא תַּתְחִיל לְהַרְקִיב וּלְהַצְחִין וְעַל כֵּן יֵשׁ לְמַהֵר וְלִקְבֹּר אוֹתָהּ בְּמָקוֹם מְרֻחָק. אֲבָל מִי יַעֲשֶׂה זֹאת? כָּל הָעֵינַיִם, כּוֹלֵל הָעַיִן הַמְּדֻבֶּרֶת, הֻפְנוּ אֵלַי. 

כֵּן, יְדִידַי, יֵשׁ מְחִיר לַתְּהִלָּה.


גם וגם, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

 

גם וגם, או - פאטמה / לפי נתנאל, יוני 2017

פאטמה בחשה בעצלתיים בערוותה, מבטה מהורהר. המים הניגרים מתחו את קווצות השיער המקורזל ושטפו את הסבון שנאצר בו. עכשיו תופפה בעדינות על פטמותיה השחורות.


"הן תיכף יהיו כמו צימוקים". זיעה החלה לדגדג בעורפי. שייקה, אחי הגדול,  הדף אותי מהדלת. "עכשיו תורי" הוא לחש ומיהר להצמיד את עינו לחור המנעול. "נעמד לה", דיווח, "היא מסבנת את המה-שמו, יו, איזה גודל". "תביא, תביא", התנשף גדעון הקטן, "עכשיו אני". שייקה לא זז. "יא-אללה", הוא גנח בקול רם מדי, "כמו של כושי".


פאטמה נעמדה עתה מול הדלת, זיק ממזרי בעיניה ונוטפת נחילי מים דקיקים, סורקת באצבעותיה הארוכות את שער ראשה ומנערת לכל עבר. היא נטלה את המגבת והחלה להספיגה בטיפות המים שזהרו על שדיה. אחר כך העבירה אותה הלוך ושוב במפשעתה, בעודה מעכסת את ירכיה, מטלטלת את אברה המוסיף ומתארך וחורצת לשונה לעברנו במחוות ליקוק. זה היה האות להתפזר. ברור שידעה כי סודה נחשף.


"רגע לסיפור" עורך דניאל קרן

קינג סלמון, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

 19/9/16 

קינג סלמון, 2017, מאת דניאל קרן


כדי למנוע קשר עין עם עינו הכבויה של הדג הם הניחו אותו כשראשו ממני והלאה. הוא שכב על משטח התצוגה בחברת ארבעה מחבריו והוצע לציבור במחיר מבצע. התבוננתי בגופות הדוממות שעל הדּלפּק המצונן. היססתי רגע ובמשנהו הצבעתי בפני איגור על הדג ה-ז-ה. איגור, מוכר הדגים חמוץ הארשת (שיכונה מעתה הדגן), הזעיף את פניו השדופות - אות כי הבין את בקשתי וכי הוא מאוד מרוצה ממנה. שפמו האפור, דמוי כנפיו הפרושות של עיט, שאניצי ניקוטין שזורים למלוא רוחבו, השתפל בכעס מופגן מתחת לאף המחודד. עכשיו הייתי בטוח שהוא ממש שבע רצון. "אז זה מה אתה רצה?!"


יכולתי לשמוע את הריש הצרודה מתגלגלת לעברי עוד לפני שהגיעה אל המילה שהכילה אותה, "איך אתה ררצה זה?" ריש-הרוגז של איגור צברה מוניטין ברחבי המרכול ולעיתים חלפתי על-פני דלפקו רק כדי לשמוע אותו רב בריש רבתי עם כל העולם. "פרוסות בעובי בינוני, ככה", קירבתי את האצבע המורה לאגודל כדי הגודל הרצוי. "טוב, לשקול". איגור הניח את הדג במראית עין של תנועה עייפה-אך-מדויקת על מגש המשקל. "ארררבע שש מאות חמישים", הוא ציין בנימה שהבהירה כי כבר אין דרך חזרה. "בסדר, ותשאיר אצלך את הראש והזנב. הוא נקי מקשקשים, כן?". איגור ירה בי מבט חטוף, שפירושו 'אל תתנשא עלי', ונשא את הדג לעבר המשור שבירכתי החנות, משנן בין שיניו 'בלי רראש וזנב'. "ככה זה?" הוא קרא לעברי כעבור רגע, מנופף פרוסה לדוגמה, ועוד לפני שהגבתי חזר לביתור הדג. "כן, ככה", אישרתי לגבו העוטה חלוק מנתחים לבן. אחרי כמה דקות הדג חזר אלי פרוס ומנויילן. ביקשתי מאיגור שישקול. עיניו התרוצצו בעצבנות והוא מלמל משהו - קללה, כנראה - לתוך שפמו העבות. "למה אתה רררצה זה? אתה חשב זה משקל אני שקל לא בסדרר"? למה ישר 'לא בסדר' כשאני רק רוצה לאמוד את הפסד הראש והזנב? על הצג זהרו הספרות החדשות. שלוש, ארבע, שתיים, אפס. רגע, זה אומר שמשקל הראש והזנב יותר מקילו ומאתיים גרם. מה לעזאזל יש לו בראש, לדג הזה? והזנב - הוא הרי בסך הכל סנפיר?!


"איגור, מה קרה?" - חסן מחאג'נה, שוליית הדגן, התגלגל לחנות כרוח סערה שובבה וניגש מיד לטפל בלקוחה שעמדה לידי - "את מי גנבת היום?". הושלך הס בסביבות הדלפק. "אתה תפסיק אתה או אני הלך למנהל", זעק איגור בשוך הדממה. עכשיו הוא באמת זעף. "אל תהיה כזה כבד, אני סתם צוחק, אפשר לחשוב", חסן ניגש אל ירכתי החנות להשחיז את סכינו, ממלמל לעצמו "מה כבר אמרתי..." הבחנתי במבטו של איגור המלווה אותו. "בסדרר, חסן, אתה סבולוצ' (מנוול), אני לא סלח. גבנו (טינופת), עוד פעם אני שמע אתה אמר אני גנב אני הלך למנהל אתה מפוטרר!" 


"אני רואה ששכחת על המגש כמה פרוסות" נישא פתאום קולו של חסן מעל שקשוק הסכינים. "להביא לך?"


נשימתי נעתקה. מבטי ניתז מהופנט מהדגן לשולייתו ובחזרה. חסן ריחף בחנות כמו דבורה עמלנית וכאילו המהומה שעורר לא נוגעת לו כלל. בתוך שניות השחיז את סכינו וחזר לדלפק, בדרך נטל את פרוסות הדג הנשכחות שלי משולי מגש הניסור ומסרן לאיגור, נטל את הדג שהלקוחה בחרה, חייך אליה, פטפט משהו לא מחייב והחל לפרוס בתנועות מדויקות. מנגד, מבוכתו של איגור נתלתה באוויר כמו שלט ניאון מואר בחולות. בראש מורכן הוא הגיש לי את ראשו הענקי של הדג המנוח ואת שלוש הפרוסות הנוספות. "סליחה", המילים תעו בגרונו, מוחו תר לשוא אחר מפלט שזור בריש, "אני לא שמתי לב זה היה בצד". 


"לא נורא, זה קורה", וחשבתי ברגע ההוא על השור שחמס את דישו ועל פריכותו של השם הטוב. תהיתי האם כולנו מוּעדים לקריסה מול פיתוי וגם על זה, שלו אך מצא משפט התחמקות מוצלח עם ריש מתגלגלת כמו שהוא אוהב, איגור בוודאי היה נחלץ מהאירוע מררוצה הררבה יתרר. ואז גם היה ממהר למנהל כדי לתבוע את עלבונו...


חמוץ בשיקגו, מתוך אוסף סיפורי דרך במיזם "רגע לסיפור"

 טרילוגיית טעמים בשיקגו, 2016 - חמוץ, מאת דניאל קרן

לא היה ממש צפוף ברכבת השבת למרכז העיר ואיתי וג'וליה התמקמו בדיוק מולנו, כשצידנו בכיוון הנסיעה. בגלל מיעוט הנוסעים שרתה על הקרון שלוות סופשבוע רוגעת-מכובדת, הייתי אומר, כמעט כמו בספריה של טרי, אמא של ג'וליה ­ אז כשרציתי להעביר להם מדי פעם משהו מחוויות הנופים האורבניים הממהרים שבחוץ, עשיתי זאת בניד ראש או בלחישה והבנתי שכל מה שנשלח גם נקלט. בדרך זאת העברנו רשמים על ה-­Blow Fish, מסעדת סושי משובחת ביותר, שממנה עלינו זה עתה לרכבת. מאחר והיינו תמימי דעים לגבי איכות הארוחה לא נזקקנו למחוות מורכבות כדי להמחיש את שביעות רצוננו. 


המושב שליד ג'וליה היה פנוי ופתאום הוא התמלא. יכולתי להישבע שמוחמד עלי, שמת השבוע שבע מכאוב ותהילה, התגלם לנוכח עיני בכפילו הצעיר - בחור מגודל, זריז ומאוד ממוקד. הוא הגיח בצעד קל מכיוון מעלה הקרון, הניח את ישבנו באופן מושכל על המושב הפנוי ומיד הסתער על ג'וליה בנאום הפרפר והדבורה מלפני יותר מחמישים שנה. כיוון שדיבר מהר ובניב לא מוכר לא את הכל הבנתי, אבל צפיפות הדיבור, תנועות ידיו התכליתיות ומבטו המגוייס הבהירו כי הבחור יודע מה בדיוק נמצא בארנק של טרפו האקראי. אני בדרכי הביתה, הוא הסביר, ומחיר הנסיעה הוא 7 $. עליתי לרכבת לפני שהספקתי לקנות כרטיס ולפני כמה דקות איש חסר מצפון גנב לי את דמי הנסיעה ועכשיו אין לי איך להגיע הביתה. אם תתני לי 2 $ ועוד 2 נוסעים יתרמו לי 2 $ כל אחד ועוד אחד ישים רק דולר אחד אוכל להגיע הביתה, לילדים שלי, שעוד מעט צריכים ללכת לישון. אגב, אני אב חד-­הורי. הוא המשיך והכביר משפטים, שכללו שורה של הנחות מתמטיות מורכבות:­ אם זה ישלם לו כך ועוד אחד יתרום כך או כך, יחסרו לו רק כך וכך להגיע אל שלושת ילדיו הקטנים, שמחכים לו בחושך. בעודו נושא את התזה המורכבת, ג'וליה, שהאזינה לשטף המלל בנימוס ובאלם - מסתירה את חוסר האמון המוחלט בחיוך מצטנע - שלתה עכשיו מארנקה שטר של 5 $ והגישה לו בלא אומר. הוא נטל את הכסף בחמדה ואז, כשהשטר נח לבטח בין כפות ידיו הענקיות, הוא נפנה ממנה באחת, סובב את גופו הגדול לעבר פינה ריקה בקרון ונעץ עיניים חלולות בנקודה כלשהי. כשהרכבת עצרה הוא מיהר אל הדלתות הפעורות ונעלם. הוא ריחף כפרפר ועקץ כמו דבורה ואז שב ורפרף לעבר הקורבן הבא.


19/04/2021

"מר בשיקגו", מתוך אוסף סיפורי דרך במיזם "רגע לסיפור"

טעמים בשיקגו, 2016 - מר, מאת דניאל קרן


הם פסעו מולי ברח' דירבורן, סמוך למגדלי מרינה המסולסלים ונראו כמו זוג שנגע בשמיים, כמו מכונת הצלחה דו-ראשית. היא אולי פרופסור לפסיכולוגיה, מרצה באוניברסיטת יולולה, הוא בטח כלכלן בכיר, המתמחה בזיהוי מגמות ובהליכה מוצלחת נגד הזרם. כך ממש, או אולי ההיפך. 

היא היתה בלונדית תמירה בחליפה מחוייטת. אני מעריך את גילה ב­-40, אם-כי קשה להתחייב כשהעיניים נעוצות בפנים מלכותיות, נקיות מאיפור. הוא כבן 50, קומתו כשלה או נמוך ממנה במעט, יציבתו אומרת "A במבחן הראשון בשפת הגוף"; שערו שטני דליל, מסורק בקפידה לאחור ולבושו בוהמייני-שמרני:­ מקטורן קורדרוי, מכנסיים בצבע בז', נעלי עור חומות.

בדיוק כשהייתי קרוב לזיהוי צבע חולצתו או החזייה שאולי לבש מתחת לז'קט, רגלו השמאלית ניגפה בקצה של צינור פלסטיק ירוק, שבלט מעט מהמדרכה. 

לפתע פתאום הכלכלן הראשי (או אולי פסיכולוג ראשי) נראה כמי שהקלפים נשמטו מידיו והוא אינו יודע כיצד לכנסם חזרה אליו. קץ העולם המתוקן הבליח לרגע מעיניו, אבל בדיוק אז חלפתי על פניו ולא הבטתי לאחור.

ירון והאגודל, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

 

3/9/2016

ירון והאגודל, או: מונולוג של אגודל מאת פנינה עידן

הייתי רק בת ארבע כאשר אולצנו להיפרד. זה גיל, שבו להחלטה חשובה יכולה להיות השפעה נפשית מכרעת לאורך זמן.


הייתי שמנמונת מבוקשת וטובת מראה, עם כריות "במקומות הנכונים", כמו שאומרים הצעירים. הוריו של ירון סיפרו לי שמגיע לי רק הטוב ביותר ולכן הירבו לסוך אותי בשמן המור - או, ליתר דיוק, בקרם לחות משובח - וכך היו שעות יממה רבות שבהן הייתי גם יפה וגם טובת ניחוח ונעימה למגע. אבל כאשר ירד מסך של לאות על עיניו היפות של ירון הוא היה מחליק אותי בהיסח הדעת מעל לשונו הוורדרדה, השלוחה לקראתי מעל שיניו הצחורות, בעוד ידו האחרת ממוללת בהיסח הדעת את "סמרטוטי" ידיד נפשו ועד מהרה נעשיתי לחה ונוטפת וחרושת קמטוטים וערוצים, עד שדמיתי לרכס הרים שטוף מטר על אדמת המאדים. אהבתי מאוד לפשוט צורה וללבוש צורה, להיות פעם יפהפיה ופעם בלה, פעם ריחנית ופעם מצחינה. בכל יום ויום עברתי את שינויי הצורה הללו ולא עלה בדעתי כי יכול להיות אחרת. 


אבל ביום גורלי אחד הכל השתנה. זה היה יום של חופשה בגני הילדים ואמא של ירון לקחה אותנו לעבודה שלה במחלקת הפיזיותראפיה לכף היד בבית החולים קפלן. כזאת היא, אמא של ירון, היא לוקחת אנשים שלא מסוגלים להזיז כלום והופכת אותם לאלופים אולימפיים בזריקת כידון. אז באותו היום היא טיפלה באיש אחד שאיבד את אגודל שמאל שלו ולכן היו לו רק ארבע אצבעות ביד שמאל. היא הדריכה אותו איך לפתוח ולמתוח - ל-מ-ת-ו-ח - את האצבעות שנותרו ואחר כך לקפוץ אותן - חזק חזק - לכדור אצבעות עקשן. הרבה סבלנות והמון כוח היא צריכה בעבודה הזאת, אמא של ירון. ירון היה ממש מרותק לנוכח הפלא של האיש עם ארבע האצבעות. לשונו ינקה אותי בלהט קולני וידו השניה נופפה בהתלהבות בסמרטוטי.


איש צעיר - פנה האיש עם ארבע האצבעות לירון - אתה רואה כמה אצבעות יש לי ביד ימין? 


ירון התבונן בידו הבריאה של האיש ולמרות שהיה עדיין ילד קטן בן ארבע הוא ידע לספור. הוא מנה את אצבעות האיש אחת לאחת ואחר ענה לו בביישנות: חמש (בעצם הוא אמר "חמס", אבל לא יפה להגיד את זה). 


יופי - אמר האיש וראו עליו שהוא ממש מרוצה מעצמו - ועכשיו נראה אותך סופר כמה אצבעות יש ביד ה-זאת! באומרו זאת הרים האיש פתאום את היד השמאלית שלו, שחסרה בה אגודל, ואפילו אמא של ירון נבהלה קצת. 


מבטו של ירון היה מרוכז ביד והוא ספר: אחת-שתיים-שלוש-ארבע (או באמת: אחת-סתיים-סלוס-ארבע). ארבע אצבעות יש לך! 


וכמה צריכות להיות? הקשה האיש. 


חמש, ענה ירון ביידענות וכדי להוכיח שחמש, הוא הרים את שמאלו האוחזת בסמרטוטי ופרש את אצבעותיו לרווחה מול פני האיש. 


ואתה יודע, איש צעיר, איך איבדתי את האצבע החמישית?


לא, ענה ירון וקירב את ראשו אל ראש האיש כאילו סוד גדול עומד להתגלות לו.


האגודל הזאת חסרה - כי מ-צ-צ-ת-י אותה! אמר האיש בקול נורא, פשט את ידו שבה ארבע אצבעות ואחז בירון, זקף את ראשו והביט כמנצח באמא של ירון. 


ירון ההמום הביט באיש עם ארבע האצבעות ואחר באימו ולאט-לאט שלף אותי מפיו. הוא התבונן בי ובמבטו היתה תערובת של אי-הבנה ושל צער וגם של חמלה, חמלה עלי, על שנחשפתי לדברים המרושעים האלה. ידו האוחזת בסמרטוטי מיהרה להסתיר אותי מפני טיפשותו של האיש עם ארבע האצבעות ובאותו רגע דמעה גדולה התגלגלה לאיטה במורד לחיו, טיילה כה וכה ואחר נקוותה במוצא פיו. אמא חיבקה ואימצה את ירון אל ליבה, בעודה שולחת מבט מאיים באיש עם ארבע האצבעות. 


מאז, ירון לא הזמין אותי עוד לבקר בפיו, לגלוש על פני לשונו הוורדרדה-המתפתלת ולהאחז בשיני הפנינה שלו. במשך כמה ימים לא ראיתי לא אור יום ולא לילה, כי סמרטוטי המשיך להחביא אותי מעיני האיש הרע. אני יודעת שחסרתי לירון, כי מדי פעם הוא הביט ימינה ושמאלה, כאילו פחד שהמטופל של אמא יראה אותו, הסיר ממני בחשאי את סמרטוטי, התבונן בי מעט, קרב אותי אליו כדי להריח את ריחי ולחוש מקרוב את מגעי ומיד שב וכיסה אותי.


עברו מאז המון שנים ואני עדיין זוכרת את ארבע השנים הנפלאות ההן. כיום, ירון ואני מביטים זה בזה כשני בוגרים - פעמים בענייניות, לפעמים בגעגוע - ובלא אומר נשבעים ויודעים, כי שוב לא ניפרד, לעולמים.


"רגע לסיפור" עורך דניאל קרן

17/04/2021

דוקי אהב אותי מאוד, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

 




הַמֵּיזָם רֶגַע לְסִפּוּר מַנְצִיחַ חֲוָיוֹת שֶׁלִּי וְשֶׁל אֲחֵרִים. כִּי אַחֲרֵי שֶׁהַחֲוָיָה עוֹבֶרֶת הַמִּלָּה נִשְׁאֶרֶת (וְכָךְ גַּם הַחֲוָיָה מִשְׁתַּמֶּרֶת). בְּאֹפֶן אִישִׁי מָצָאתִי, כִּי לְעִתִּים, הַכְּתִיבָה הוֹפֶכֶת טְרָאוּמָה לְנוֹסְטַלְגִּיָּה.


וְהַפַּעַם:

דּוּקִי אָהַב אוֹתִי מְאוֹד, 1949, מֵאֵת דָּנִיאֵל קֶרֶן, 4.2021

        1000 מילים, כ- 10 דקות קריאה.


אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁדּוּקִי מֵת עָלַי. בְּכָל פַּעַם שֶׁרָאָה אוֹתִי, זְנָבוֹ הִטַּלְטֵל בְּהִתְרַגְּשׁוּת וְשִׁכְמוֹתָיו הִתְאַמְּצוּ לְהֵחָלֵץ מֵהָרְתָמוֹת וּלְזַנֵּק לְעֵבֶר יָדִי, הָאוֹחֶזֶת מַשֶּׁהוּ מַבְטִיחַ. אַהֲבָתוֹ הָיְתָה כַּנִּרְאֶה תְּלוּיָה בְּדָבָר אֲבָל בְּגִיל שָׁלוֹשׁ נִבְצַר מִמֶּנִּי מִלְּהָבִין אֶת נִבְכֵי נַפְשׁוֹ הַכַּלְבִּית. מִבְּחִינָתִי הוּא הָיָה אֶחָד מִבְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלָּנוּ, שֶׁמָּנְתָה שְׁנֵי יְלָדִים, שְׁנֵי מְבֻגָּרִים, שְׁתֵּי עִזִּים, מִסְפָּר מִשְׁתַּנֶּה שֶׁל תַּרְנְגוֹלוֹת - וְכֶלֶב אֶחָד. דּוּקִי הָיָה קָרוֹב אֵלַי יוֹתֵר מִנִּינָה וְנֶכְדָּהּ (שְׁתֵּיהֶן בְּמִלְּעֵיל), שֶׁהָיוּ אֲדִישׁוֹת לְכָל מָה שֶׁאֲנִי אוֹ טַפִּילִים אֲחֵרִים עוֹלַלְנוּ לָהֶן. הֵן לֹא מָחוּ (מִכָּל מָקוֹם לֹא בְּעִבְרִית) כְּשֶׁמָּחַצְתִּי אֶת פִּטְמוֹת עֲטִינֵיהֶן, כְּפִי שֶׁרָאִיתִי אֶת אִמָּא עוֹשָׂה, לַמְרוֹת שֶׁאֶצְלִי חֶלְבָּן הֻתַּז לְעֵינַי בִּמְקוֹם לַקַּנְקַן. נִרְאֶה שֶׁאָז נִקְבְּעָה חִבָּתִי לְמוּצָרִים מֵחֲלֵב עִזִּים. תַּפְקִידִי הָרִשְׁמִי בַּכּוֹחַ הַמִּשְׁפַּחְתִּי הָיָה לֶאֱסֹף בֵּיצִים: בַּבֹּקֶר, לִפְנוֹת עֶרֶב, בְּכָל רֶגַע פָּנוּי. בְּלִי חֻקִּים הַקְּשׁוּרִים לְמִזְגָּן שֶׁל תַּרְנְגוֹלוֹת, הָיִיתִי מִסְתּוֹבֵב בְּתוֹךְ הָעֵשֶׂב הַגָּבוֹהַּ שֶׁבְּעֹרֶף הַבַּיִת, מְכַוֵּץ אֶת גְּבִינַי בְּמַאֲמָץ וְסוֹקֵר בִּקְפִידָה אֶת תַּחְתִּית הָעִשְׂבִּיָּה. לֹא הָיְתָה לִי שׁוּם שָׂפָה מְשֻׁתֶּפֶת עִם הַתַּרְנְגוֹלוֹת שֶׁטָּרְחוּ עַל הַיִּצּוּר. אֲנִי בְּעִנְיָנַי וְהֵן בְּשֶׁלָּהֶן.


דּוּקִי הָיָה רוֹעֶה גֶּרְמָנִי עַל פִּי מוֹצָאוֹ, אִם כִּי הָעֵדֶר הַיָּחִיד שֶׁרָעָה מִיָּמָיו הָיוּ שְׁתֵּי הָעִזִּים שֶׁלְּעֵיל. דּוּקִי נֶעְתַּר בְּשִׂמְחָה לְמַרְבִּית שִׁגְיוֹנוֹתַי. שִׁגַּרְתִּי לָאֲוִיר צַלָּחוֹת מַתֶּכֶת, וְהוּא קָטַף אוֹתָן בִּמְעוּפָן וְהֶחְזִירָן אֵלַי בְּרֹאשׁ זָקוּף וּבַאֲרֶשֶׁת שֶׁל חֲשִׁיבוּת עַצְמִית. רָכַבְתִּי עַל גַּבּוֹ הַשָּׂעִיר וְהוּא הוֹבִיל אוֹתִי בְּבִטְחָה אֶל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁאֲלֵיהֶם כִּוַּנְתִּי אוֹתוֹ בִּטְפִיחוֹת עֲדִינוֹת בִּשְׁנֵי צִדֵּי כְּרֵסוֹ הָרְעֵבָה תָּמִיד. עָמַדְתִּי לְיָדוֹ וְהִצְבַּעְתִּי עַל זְבוּבִים שֶׁנִּטְפְּלוּ לְדֶלֶת הָרֶשֶׁת שֶׁל הַבַּיִת וְדוּקִי נִדְרַךְ וְנִסָּה לְיָרֵט אוֹתָם כְּשֶׁהֵם עֲדַיִן מְבֻלְבָּלִים מֵהַמִּפְגָּשׁ הַלֹּא מְתֻכְנָן עִם הָרֶשֶׁת.


אֶלָּא שֶׁיּוֹם אֶחָד הִרְחַקְתִּי לֶכֶת. הִתְיַשַּׁבְתִּי עַל גַּבּוֹ בְּפֶתַח הַשְּׁבִיל הַמּוֹבִיל אֶל הַבַּיִת וְכָרָגִיל הִתְכַּוַּנְתִּי לְהַגִּיעַ אִתּוֹ עַד דֶּלֶת הַכְּנִיסָה, אֲבָל שֶׁלֹּא כָּרָגִיל לִוּוּ אוֹתִי הַפַּעַם כַּמָּה חֲבֵרִים מֵהַגַּן וְחַשְׁתִּי צֹרֶךְ עַז לְהַרְשִׁים אוֹתָם בַּתַּחְבּוּרָה הַפְּרָטִית שֶׁלִּי. נִסִּיתִי לְזָרֵז אוֹתוֹ. דּוּקִי, לָחַשְׁתִּי עַל אָזְנוֹ הַיְּמָנִית, קָדִימָה, דּוּקִי, לַדֶּלֶת. כָּרָגִיל, טָפַחְתִּי בַּעֲדִינוּת בְּבִטְנוֹ, אַחַר כָּךְ בְּפָחוֹת עֲדִינוּת, וּלְבַסּוֹף - כְּדֵי לְזָרֵז אוֹתוֹ וְגַם כְּדֵי לְהַמְחִישׁ לַחֲבֵרַי אֶת שְׁלִיטָתִי בַּמַּצָּב - שָׁלַחְתִּי יָד לְאָחוֹר, אֶל זְנָבוֹ, וּמָשַׁכְתִּי בְּעֹז. קָדִימָה, דּוּקִי, זָעַקְתִּי - עַכְשָׁו! קָדִימָה!! אַיייייייי!!!!!! 


בָּרֶגַע הַבָּא מָצָאתִי אֶת עַצְמִי מֻטָּל פְּרַקְדָּן עַל אֲרִיחֵי הַמִּדְרֶכֶת הָאֲפֹרִים כְּשֶׁדּוּקִי מֵעָלַי, עֵינָיו רוֹשְׁפוֹת וְשִׁנָּיו חֲשׂוּפוֹת וּנְעוּצוֹת בְּלֶחְיִי הַשְּׂמָאלִית. 


צָרַחְתִּי כְּמוֹ...כְּמוֹ...יֶלֶד שָׁחוּט. כַּעֲבֹר כַּמָּה רְגָעִים הִרְגַּשְׁתִּי שֶׁאֲנִי מִטַּלְטֵל, מְבֹעָת, עַל כַּמָּה כִּתְפֵי מְבֻגָּרִים מִזְדַּמְּנוֹת, הַמַּבְהִילוֹת אוֹתִי אֶל חֲדַר הַמִּרְפָּאָה הַקְּטַנְטַן שֶׁל גֶנְיָה, אֲחוֹת הַמּוֹשָׁב. חֵרֶף הַכְּאֵבִים הִתְעַנַּגְתִּי עַל תְּשׂוּמֶת הַלֵּב הַחַד-פַּעֲמִית הַצְּפוּנָה בַּדַּקּוֹת הַלָּלוּ.


מִבַּעַד לִשְׁלוּלִיּוֹת הַדֶּמַע שֶׁבָּהֶן נָחוּ עֵינַי רָאִיתִי בִּמְעֻרְפָּל נָחָשׁ שָׁחֹר, מְאַבֵּד אֶת אֲחִיזָתוֹ בְּצַמֶּרֶת הַבְּרוֹשׁ שֶׁמִּיְּמִינִי, נֶחְבַּט שׁוּב וָשׁוּב בָּעֲנָפִים הַמְּאֻבָּקִים עַד שֶׁנִּלְפָּת בְּאֶחָד מֵהֶם וְשָׁב לִשְׁלֹט בְּגוֹרָלוֹ.


הִרְהַרְתִּי בְּצַעַר, כִּי מֵעַתָּה יְהֵא עָלַי לִשְׂנֹא אֶת דּוּקִי עַד קֵץ הַדּוֹרוֹת, אֲבָל כַּאֲשֶׁר חָזַרְתִּי בְּדִמְדּוּמֵי עֶרֶב הַבַּיְתָה, עָטוּף בְּתַחְבּוֹשׁוֹת, כְּשֶׁרַק עֵינַי, פִּי וְהַנְּחִירַים מְתַוְּכִים בֵּינִי לְבֵין הָעוֹלָם וְכֻלִּי סָפוּג בְּרַחֲמִים עַצְמִיִּים, נִזְכַּרְתִּי בַּזַּעֲמָן הַשָּׁחֹר הַדּוֹאֶה בְּהִלּוּךְ אִטִּי בְּמוֹרַד הַבְּרוֹשׁ, חָזוּתוֹ מִתְעַצֶּמֶת בְּדִמְיוֹנִי מֵרֶגַע לְרֶגַע וּבָרֶגַע הַבָּא הוּא כְּבָר דְּרָקוֹן שָׁחֹר עֲנָק, שֶׁאֵשׁ כְּתֻמָּה-אֲדֻמָּה נִשְׁלַחַת מִלּוֹעוֹ וְנִיבָיו הָאַרְסִיִּים שְׁלוּפִים לְעֶבְרִי. אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁאַךְ בְּנֵס נִצַּלְתִּי מִשִּׁנֵּי הַדְּרָקוֹן הַשָּׁחֹר, וּבְרֶגַע הַהוּא, בִּמְקוֹם חֶרְדַּת כְּלָבִים הֻחְתַּם מֹחִי לָעַד בְּאֵימַת מָוֶת מִנְּחָשִׁים. 


שָׁכַבְתִּי עַל הַסַּפָּה בְּסָלוֹן הַבַּיִת, רֹאשִׁי עַל הַמִּסְעָד. רָוַח לִי עַל שֶׁהוֹרַי עֲדַיִן לֹא חָזְרוּ הַבַּיְתָה מֵעֲבוֹדָתָם. אִמָּא הֲרֵי הָיְתָה נוֹזֶפֶת בִּי עַל שׁוֹבְבוּתִי וּמַתְרִיעָה בְּפָנַי כִּי זֶה דִּינוֹ שֶׁל כָּל פִּרְחָח, וְאַבָּא הָיָה מֵכִין אֶת נַחַת זְרוֹעוֹ, לְמִקְרֶה שֶׁיְּצֻוֶּה. שָׁכַבְתִּי לִי כָּךְ, בִּטְנִי מְנֻקֶּבֶת מִזְּרִיקוֹת וְיָדַי מְגוֹנְנוֹת מִפְּנֵי רָעָה נוֹסֶפֶת. מִבַּעַד לְרֶשֶׁת הַדֶּלֶת רָאִיתִי אֶת דּוּקִי פּוֹסֵעַ אָנֶה וָאָנָה, רֹאשׁוֹ מֻשְׁפָּל וּתְנוּעוֹת זְנָבוֹ אִטִּיּוֹת וְחֶסְכוֹנִיּוֹת מֵהָרָגִיל. נִרְאָה שֶׁלֹּא הֶחֱלִיט אִם לְהַפְגִּין שִׂמְחָה עַל שׁוּבִי אוֹ הִזְדַּהוּת עִם מַר גּוֹרָלִי.


דּוּקִי, בּוֹא!! 


הוּא נֶחְבַּט מִיָּד בְּדֶלֶת הָרֶשֶׁת בְּנִסְיוֹנוֹ לְהַגִּיעַ אֵלַי. בּוֹא, בּוֹא. קַמְתִּי בַּעֲצַלְתַּיִם, נֶאֱנַק בִּכְאֵבַי, וּפָתַחְתִּי לוֹ אֶת הַדֶּלֶת. שׁוּב מָצָאתִי אֶת עַצְמִי שָׂרוּעַ, הַפַּעַם עַל הַסַּפָּה וְדוּקִי גּוֹהֵר עָלַי וּמְלַקֵּק אוֹתִי בְּשִׂמְחָה, מְלַחְלֵחַ אֶת תַּחְבּוֹשׁוֹתַי וְגוֹאֵל אוֹתִי וְאֶת עַצְמוֹ מֵהַיִּסּוּרִים.


מַהוּ חֹמֶר הַפֶּלֶא הַצָּפוּן בִּלְשׁוֹנוֹ שֶׁל כֶּלֶב? 


לֹא חָלְפוּ יָמִים רַבִּים, הַתַּחְבּוֹשׁוֹת הוּסְרוּ וְהָיִיתִי נָכוֹן לְהַרְפַּתְקָאוֹת חֲדָשׁוֹת. כַּעֲבֹר עוֹד כַּמָּה שָׁבוּעוֹת לֹא נוֹתַר עַל פָּנַי זֵכֶר מֵהַנְּשִׁיכָה.


שְׁנָתַיִם אַחַר כָּךְ עָזַבְנוּ אֶת בְּאֵר-טוּבְיָה וְעָבַרְנוּ לִשְׁכוּנַת מַחְלוּל שֶׁבָּעִיר הַגְּדוֹלָה. אֶת עִשְׂבֵי הַבַּר שֶׁבֶּחָצֵר הֶחֱלִיפוּ אֶצְבְּעוֹת הַצַּלְקָנִית וְאֶת אִוְשַׁת הָרוּחַ הֶחֱלִיפָה שְׁרִיקָה רָמָה, הַבָּאָה מִן הַיָּם, חוֹלֶפֶת בֵּין הַצְּרִיפִים שֶׁעַל רֶכֶס הַכֻּרְכָּר וּמְלֻוָּה בְּהֶמְיַת גַּלִּים. הַתַּרְנְגוֹלוֹת וְהָעִזִּים הִמְשִׁיכוּ כַּנִּרְאֶה לְהַטִּיל בֵּיצִים וּלְהָנִיב חָלָב בַּעֲבוּר אֲחֵרִים; אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מִי אָסַף וּמִי חָלַב אַחֲרַי. אַךְ דּוּקִי הִמְשִׁיךְ לִשְׁמֹר עָלַי וְעַל הַבַּיִת גַּם כָּאן. 


אֲנִי מְשֻׁכְנָע שֶׁהָיוּ לוֹ אוֹהֲבִים, שֶׁהִתְמַסְּרוּ לְמַבָּטוֹ הַטּוֹב וּלְהִתְיַדְּדוּיוֹתָיו, וְהָיוּ גַּם מִי שֶׁאָהֲבוּ פָּחוֹת, בִּגְלַל מַרְאֶה הַצַּיָּד הַמַּפְחִיד שֶׁלּוֹ אוֹ בְּשֶׁל נְבִיחוֹתָיו, שֶׁלֹּא נִתָּן לִשְׁלֹט בְּעָצְמָתָן וּבִתְדִירוּתָן, אוֹ מִסִּבּוֹת עֲלוּמוֹת אֲחֵרוֹת. כַּעֲבֹר זְמַן, אֵינֶנִּי זוֹכֵר אִם זֶה הָיָה כְּשֶׁאַבָּא הֶחֱזִיר אוֹתִי מִגַּן רִבְקָה, הָאָפוּף תָּמִיד נִיחוֹחַ אֲפִיָּה מָתוֹק מֵהַקּוֹנְדִּיטוֹרְיָה הַסְּמוּכָה שֶׁבִּרְחוֹב אִידֶלְסוֹן, אוֹ קְצָת אַחַר כָּךְ, כְּשֶׁחָזַרְתִּי לְבַד מִבֵּית הַסֵּפֶר א.ד. גּוֹרְדּוֹן, לֹא רָחוֹק מֵהַבַּיִת - בְּכָל מִקְרֶה, דּוּקִי לֹא קִבֵּל אֶת פָּנַי בִּנְבִיחוֹת הַשִּׂמְחָה הַשִּׁגְרָתִיּוֹת. 


רְצוּעַת הָעוֹר הַמְּרֻפֶּטֶת הָיְתָה מֻטֶּלֶת עַל אַדְמַת הַכֻּרְכָּר הַלַּחָה, קְשׁוּרָה כָּרָגִיל לְבֶרֶז הַגִּנָּה הַמְּטַפְטֵף, אַךְ הַקּוֹלָר נֶחְתַּךְ בְּגַסּוּת וְדּוּקִי נֶעֱלַם. 


לְאַחַר הֶלֶם הַצַּעַר בָּאוּ הַשְׁלָמָה וּתְהִיָּה. אֵיפֹה הוּא? הַאִם יִהְיֶה לוֹ טוֹב בִּלְעָדַי בְּבֵיתוֹ הֶחָדָשׁ? הַאִם יִהְיֶה לִי טוֹב בִּלְעָדָיו, עַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנִי כְּבָר יֶלֶד גָּדוֹל וְלֹא צָרִיךְ לְהַרְשִׁים חֲבֵרִים בִּרְכִיבָה עַל גַּבּוֹ שֶׁל כֶּלֶב? הַאִם הֵעָלְמוֹ קָשׁוּר בְּאֵיזוֹשֶׁהִי דֶּרֶךְ מְפֻתֶּלֶת לָרְכִיבָה וְלַנְּשִׁיכָה הַהֵן וּמְהַוֶּה סוּג שֶׁל עֲנִישָׁה מְאֻחֶרֶת לוֹ - אוֹ לִי?


                         ***


שָׁנִים רַבּוֹת עָבְרוּ מֵאָז. לֹא בְּנָקֵל שִׁלַּבְתִּי כְּלָבִים בְּמִשְׁפַּחְתִּי. זֵכֶר הַנְּשִׁיכָה וְהַנְּטִישָׁה לֹא הִרְפָּה. אֲבָל מִפַּעַם לְפַעַם נִכְנַעְתִּי לַלַּחַץ שֶׁל דְּבוֹרָה וְהַיְּלָדִים וְאָז נִכְנְסוּ כְּלָבִים אֶל עוֹלָמֵנוּ, וְגַם עָזְבוּ. הֵם הָיוּ חֲבֵרִים לַדֶּרֶךְ; הִשְׁתַּעֲשַׁעְנוּ בְּמִדָּה זֶה עִם זֶה. הִקְפַּדְנוּ שֶׁלֹּא לָשֶׁבֶת עַל גַּבָּם וּבְעִקָּר לֹא לִמְשֹׁךְ בִּזְנָבָם. 


הֵם מְאַכְלְסִים כַּיּוֹם פִּנּוֹת נֶחְמָדוֹת בְּרַחֲבֵי הָאָרֶץ, הַמַּשְׁקִיפוֹת עַל אֲתָרִים שֶׁאָהֲבוּ. בְּעִקָּר שָׁפַר גּוֹרָלָהּ שֶׁל לֵיידִי, שֶׁנִּקְבְּרָה מוּל מִתְחַם הַמַּנְגָּלִים בְּגַנֵּי יְהוֹשֻׁעַ בְּתֵל אָבִיב. 


הָיְתָה לָהּ בְּחַיֶּיהָ חִבָּה מְיֻחֶדֶת לְקַבַּבּ רוֹמָנִי וַאֲנִי יוֹדֵעַ בְּוַדָּאוּת מִמִּי לָמְדָה זֹאת.











14/04/2021

פרנק לויד רייט, מתוך אוסף סיפורי דרך במיזם "רגע לסיפור"

Doing the Wright's thing פרנק לויד רייט, 2016

איתי רצה לפנק אותי. הוא ידע שקראתי קצת על פרנק לויד רייט ושאני מעריץ את עבודותיו ורצה לשמח אותי בהיכרות עם הבניינים המרשימים שנבנו לאורך הנהר. ישבתי במטרופוליס, בית הקפה השכונתי שליד ביתו, כשאיתי צלצל לבשר לי כי הזמין לשנינו שיט מודרך בנהר שיקגו למרגלות קו הרקיע של העיר. הספינה יוצאת מהמעגן של וונדלה בדיוק בשש וחצי (אבא, שש וחצי!). הוא כבר בדק לוחות זמנים ומצא שהנסיעה באוטובוס קצרה ב-4 דקות מנסיעה ברכבת. בלי ספק, הוא קבע, נוף האגם עם המרינות, חופי הכלבים והמדשאות לוקח בהליכה (באמת לקח - בהליכה, חה...חה...) את מראה הבתים העלובים הסוגרים על פסי הרכבת. על כן הוא המליץ לי לעלות על אוטובוס 147 של חמש ורבע בתחנת ת'ורנדייל-שרידן ולרדת כעבור 34 דקות בתחנת שד' מישיגן-הבארד. סיימתי בנחת את האספרסו המריר-חמצמץ הצמיגי ופסעתי לאיטי אל התחנה.

התנועה ברחוב שרידן היתה כבדה בשני הכיוונים וכשהאוטובוס אחר להגיע, חשש עמום החל לנקר בי. גברת קשישה ולה קלסתר פנים יפני ישבה בתחנה, אוחזת בהליכון. שאלתי אותה אם ה-147 עבר כאן לאחרונה והיא השיבה בניב מערב-תיכוני מהוקצע, כי בערך דקה לפני שהגעתי חלפו שניים כאלה, יחדיו. היא גם ביקשה שאשתיק את המתקן הצהוב המצפצף, שמעצבן אותה. שמחתי להעסיק את עצמי במקום לדאוג ולחצתי על כפתור ההשבתה של המתקן. זהו מכשיר שמסמן לעיוורים מתי האוטובוס מתקרב, אלא שכאן השתבשה דעתו האלקטרונית והוא לא הפסיק לצייץ, גם כשלא היה שום אוטובוס בסביבה. עכשיו המתקן השתתק ויכולתי להתמסר לדאגה צרופה. דמיינתי את איתי ממתין על הרציף, שעה שהספינה מתרחקת בקול צפירה והמפליגים שולחים לעברו אצבע משולשת. משום מה עלו באוזניי שירי מלחים שיכורים וראיתי בדמיוני ירכתיים חלודות ותורן מפרש מתנפנף. בינתיים עודני בתחנת האוטובוסים. חלפו עשר דקות, ועל צג האותיות האדומות הופיע רישום מעודד - (האוטובוס מגיע) בעוד 2 דקות. מתקן האיתות לכבדי הראייה שוב החל לצפצף. השקפתי אל מעלה רחוב שרידן ואיתרתי את האוטובוס, מצופף מכל צדדיו (פרט לימינו, צד המדרכה). כעבור 4 דקות ובאיחור כולל של בערך 20 דקות נאספתי אליו והמשכנו להתקדם במהירות הפקק. לאחר שש עצירות נוספות על שרידן, אם לא להכליל את השביעית - זאת שחיברה בין שאר העצירות - האוטובוס עלה סופסוף על הכביש המהיר, המקביל לחוף האגם.

ניסיתי להסיח את דעתי מהתרחיש המסתמן. בנייני המידות שחלפו מולי נענו למתווך הנדל"ן הצעיר שהתרוצץ לי עכשיו במוח, מציע לנציגי הטייקונים פנטהאוזים ייחודיים...קו ראשון לים…Prime....,Prime ..Location.אחרונה, אחרונה לגמרי...דמיינתי לי את המתווך המיוזע מחייך לרווחה, פותח בחגיגיות את דלת העץ הכבדה של הפנהאוז, מתקין את עניבתו ולוחש באוזני הלקוח: הייתי קונה בעצמי, אבל הבטחתי אותו לך…

במציאות, ה-147 עושה את דרכו דרומה, למרכז העיר ואני על סיפונו. איתי, שמגיע ברכבת מעבודתו מדווח לי מדי פעם על מיקומו ומתעניין בשלי. הוא מגלה סימני דאגה כשאני מתאר לו במדויק את המרינה הקסומה הנעטפת כרגע מימיני בצללי אחר הצהריים. משום-מה ושלא כהרגלי משתרר עלי סוג נדיר של שקט נפשי, של ביטחון שמה שצריך לקרות יקרה ושהכל יבוא על מקומו בשלום (כלומר, שנפליג). מה שבאמת הייתי צריך לקבוע הוא שלא משנה מה יקרה, ונראה כי כבר ברור מה יקרה (כלומר, שלא נפליג), זה לא יהיה אסון. 

מבטי נצמד לשלט האותיות האדומות שבקדמת האוטובוס, שבו מתעדכנות השעה והתחנה הבאה. כבר שש עשרים וחמש. התחנות במרכז העיר מתחלפות בקצב מהיר אבל תחנת מישיגן-הברד לא ביניהן. ה-147 חולף כרגע על פני מגדל טראמפ. אני לא עומד בפיתוי ושולח לאיתי צילום של הבניין המרשים. כעבור כמה שניות איתי מצלצל להזכיר לי כי נותרו 2 דקות להפלגה ונוזף בי על סדר הקדימויות הלקוי שלי: מצאת לך זמן לעמוד ולצלם במקום להגיע. המעגן, הוא אומר, נמצא ממש מתחת למגדל, אז רד עכשיו במדרגות הצפוניות המחברות את גשר דוסייבל למעגן. אני שם, עם הכרטיסים. הוא לחוץ. גרוע מזה - הוא מנסה להסוות את הלחץ, מה שאומר שהאש קרובה לקצה הפתיל, ואני פוחד לספר לו כי אני עדיין באוטובוס. אני מנצל חילופי דברים בין נוסעים בתחנה הבאה לבין נהגת האוטובוס, אפרו-אמריקנית חמוצת סבר וכבדת משקל, ושואל אותה על תחנת מישיגן והברד. היא תולה בי מבט משתתף-בצער ואומרת כי החמצתי את התחנה - הייתי צריך לרדת בבניין ריגלי, חמש תחנות קודם. 

אנשים ממהרים אינם חזיון נפרץ בחוצות שיקגו. רוב האנשים יוצאים בזמן, מגיעים בזמן, ובין לבין עושים את חייהם בנחת. הם אינם רגילים לראות אדם בגילי אץ-רץ חמישה בלוקים, עוקף פקעות של תיירים, חוצה זוגות נאהבים ולא מתעכב, אפילו לא לשנייה - אפילו לא כדי להטיל מטבע למגבעת - במופע האקרובטיקה שהתארגן ליד בית הגשר הדרומי, לקול מצהלות ילדים ושקשוק ארנקים. בשארית כוחותי אני מדלג במורד המדרגות למעגן של וונדלה ומשנן לעצמי בדרך ש-א' לא נורא, גם אם פספסנו את ההפלגה, זה רק עניין של כסף ועברנו כבר דברים יותר גרועים ו-ב' אולי שש וחצי זה גם שש שלושים ושלוש, כמו אצלנו.

אני כבר למטה, במעגן, ולא רואה את איתי. אחד מדיילי השייט מזהה מצוקה וממהר לסייע. כן, זה המעגן של וונדלה, לא, זה לא הסיור האדריכלי. הסיור האדריכלי יוצא - אוי, הוא כבר יצא! - מהמזח השני, 20 מטר מערבה, אבל אין מעבר מכאן. עלה חזרה במדרגות, תקיף את בניין ריגלי ותרד שוב במדרגות שבקצה הבניין. אני מגייס כוחות מילואים כדי לעשות כל זאת בריצה ואכן פוגש את איתי בתחתית המדרגות. הוא שולח בי מבט מזרה אימה ואומר: הספינה יצאה לפני שתי דקות והכסף הלך.

הכסף לא הלך, והקופאית לא הערימה שום קושי בהמרת הכרטיסים למועד אחר.

כעבור יומיים יצאנו שוב לכיוון המעגן והפעם גם דבורה וג'וליה הצטרפו. נסענו ברכבת. 

אגב פרנק לויד רייט: הרי לכם פיסת ידע, שבסופה לקח לחשיבות המחקר המקדים, (למרות שלעולם לא אודה באמירה שלי שאיננה בזכות החוויה הספונטנית). רייט היה אדריכל ענק, יקיר שיקגו, שהותיר אחריו מבנים עוצרי נשימה ברחבי ארצות הברית וגם ביפן של לפני מלחמת העולם השניה, איש שחייו האישיים היו תוססים וצבעוניים אך גם למודי טרגדיות. הוא בנה בשיקגו לא מעט בתי עשירים וגם כמה בנייני ממשל.

אף לא אחד מבנייני רייט נמצא על גדות הנהר, שבנתיב מימיו השחורים הפלגתי בעקבותיו.

מדוע יורם הפסיק לאכול תותי עץ, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

הַמֵּיזָם רֶגַע לְסִפּוּר מַנְצִיחַ חֲוָיוֹת שֶׁלִּי וְשֶׁל אֲחֵרִים. כִּי אַחֲרֵי שֶׁהַחֲוָיָה עוֹבֶרֶת הַמִּלָּה נִשְׁאֶרֶת (וְכָךְ גַּם הַחֲוָיָה מִשְׁתַּמֶּרֶת).

וְהַפַּעַם:

מַדּוּעַ יוֹרָם הִפְסִיק לֶאֱכֹל תּוּתֵי עֵץ, לְפִי דְּבוֹרָה קֶרֶן, 10/06/2016. ערך דניאל קרן


תָּמִיד הָיִיתִי יַלְדָּה יוֹזֶמֶת וְחַסְרַת מְנוּחָה. 

אוּלַי בִּגְלַל שֶׁבְּעֵת שֶׁהַסִּפּוּר הִתְרַחֵשׁ הָיִיתִי רַק בַּת אַחַת עֶשְׂרֵה, הַתְּכוּנָה הַזֹּאת גָּרְרָה לְעִתִּים קְרוֹבוֹת אִי-הֲבָנוֹת עִם הַשְּׁכֵנִים וְשִׂיחוֹת נוֹקְבוֹת עִם הַהוֹרִים. אֲבָל אֲנִי חַיֶּבֶת לְהַבְהִיר כָּאן וּמִיָּד כִּי לֹא גָּדַלְתִּי לִהְיוֹת פּוֹרֶקֶת עֹל - יָעִידוּ עַל כָּךְ חֲנִיכֵי בַּצּוֹפִים בְּשֵׁבֶט הַנָּשִׂיא, בּוֹ כִּהַנְתִּי כְּרַשְׁגָּ"דִית. 

בִּימֵי רֵאשִׁית הַקַּיִץ אֲנִי וְכַמָּה מֵחֲבֵרַי נָהַגְנוּ לָלֶכֶת הַבַּיְתָה אַחֲרֵי הַלִּמּוּדִים דֶּרֶךְ חֹרֶשׁ הַתּוּת שֶׁבְּפַאֲתֵי הַשִּׁכּוּן, סְבִיב הַבַּיִת הָעַרְבִי שֶׁנּוֹתַר שָׁם מִיְּמֵי שֵׁיח' מוּנִיס. הַצִּמְחִיָּה בֵּין בָּתֵּי הָרַכֶּבֶת בַּשִּׁכּוּן שֶׁלָּנוּ הָיְתָה עֲדַיִן צְנוּעָה וּבְתוּלִית - קְצָת דֶּשֶׁא, מְעַט שִׂיחִים, וּפֹה-וָשָׁם שְׁתִילֵי אַלּוֹן, אֹרֶן וְצַפְצָפָה רַכִּים, שֶׁלְּיָמִים יַהַפְכוּ אֶת הַשְּׁכוּנָה לְמוּתָג יֻקְרָה, שֶׁכָּל דִּירָה בּוֹ עוֹלֶה לְפָחוֹת חֲצִי מִילְיוֹן דּוֹלָר (מִי הָיָה מַאֲמִין) - כָּךְ שֶׁנּוֹכְחוּתָם שֶׁל עֲצֵי הַתּוּת הַשַּׂגִּיאִים הִשְׁרְתָה מְכֻבָּדוֹת עַל כָּל הָאֵזוֹר. בְּכָל חֹדֶשׁ מַאי נִקְבְּצוּ הַיְּלָדִים לְשַׂחֵק מַחֲבֹאִים בֵּין עַנְפֵי הַתּוּת, לְחַפֵּשׂ פְּרִי מָתוֹק וּלְהִצְטַיֵּד בְּעָלִים רַעֲנַנִּים לַהֲנָאַת תּוֹלְעֵי הַמֶּשִׁי, שֶׁחֵלֶק מֵאִתָּנוּ גִּדְּלוּ בְּקֻפְסָאוֹת נַעֲלַיִם מְחֹרָרוֹת בְּעוֹדָם מְדַמִּים אֶת עַצְמָם כְּאֵילֵי טֶקְסְטִיל בְּהִתְהַוּוּת.

אֲנִי וְיוֹרָם, אָחִי הַגָּדוֹל מִמֶּנִּי בְּשָׁלוֹשׁ שָׁנִים קָבַעְנוּ לְהִפָּגֵשׁ בְּסִיּוּם יוֹם הַלִּמּוּדִים וְלָלֶכֶת יַחְדָּו לִקְטֹף תּוּתִים. כֵּיוָן שֶׁהָיִיתִי קַלָּה מִמֶּנּוּ, וְגַם כִּי הוּא הָיָה אָחִי הַבְּכוֹר וְהוֹרִיד לִי פְּקֻדָּה, נִבְחַרְתִּי לְטַפֵּס עַל הָעֵץ וּלְלַקֵּט אֶת הַתּוּתִים בְּתוֹךְ כּוֹבַע הַמִּצְחִיָּה שֶׁלּוֹ. מִבְּחִינָתוֹ הַדָּבָר הִבְטִיחַ שֶׁהַמְּלָאכָה תֵּעָשֶׂה וְשֶׁהַפְּרִי יִשָּׁאֵר בְּחֶזְקָתוֹ. זֶה הָיָה לְגַמְרֵי בְּסֵדֶר גַּם מִבְּחִינָתִי, כִּי עַל כָּל תּוּת שֶׁהִכְנַסְתִּי לַכּוֹבַע, שְׁנַיִם אֲחֵרִים - הָעֲסִיסִיִּים - נִתְחֲבוּ אֶל פִּי.

בְּלַהַט הַהַמְתָּנָה שֶׁלּוֹ בְּצֵל הָעֵץ וְאוּלַי מֵחֲמַת הַשִּׁעֲמוּם, יוֹרָם בִּקֵּשׁ מִמֶּנִּי לִצְלֹף לוֹ תּוּתִים מִלְּמַעְלָה, הַיְשֵׁר לְפִיו. הִשְׁקַעְתִּי אֶת מֵיטַב יְכָלְתִּי בִּקְלִיעָה לְמַטָּרָה וְהָרַעֲיוֹן עֶבֶד לֹא רַע. לִפְעָמִים... כִּי לְאַט לְאַט הִצְטַבְּרָה שְׁלוּלִית אֲדַמְדַּמָּה סְבִיב יוֹרָם, וּבְעוֹד רֹאשׁוֹ מֻטֶּה כְּלַפֵּי מַעְלָה וּפִיו פָּעוּר, בּוֹסְסוּ נְעָלָיו בַּבֹּץ הַחִנָּנִי וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי בַּהֲנָאָה עַל הַמָּנָה שֶׁיְּקַבֵּל מֵאִמָּא, כְּשֶׁיִּכָּנֵס הַבַּיְתָה בִּנְעָלָיו וּבְכוֹבָעוֹ שֶׁהֶאֱדִימוּ, וְעוֹד יוֹתֵר מִכָּךְ - עַל הַמָּנָה הַשְּׁנִיָּה מֵאַבָּא, כְּשֶׁיַּחֲזֹר מֵהַצָּבָא לִפְנוֹת עֶרֶב.

אֱלֹהִים עֵדִי שֶׁעָשִׂיתִי כְּמֵיטַב יָכֹלְתִּי לְדַיֵּק בַּקְּלִיעוֹת, אֲבָל - פֹּה הִפְרִיעַ יֶלֶד אַחֵר שֶׁבְּדִיּוּק נִעְנַע אֶת הֶעָנָף וְשָׁם גַּרְגֵּר אָבָק נִכְנַס לִי לָעַיִן... בְּכָל אֹפֶן, אֲנִי לֹא יוֹדַעַת מָה בְּדִיּוּק קָרָה אֲבָל רֶגַע אַחֲרֵי שֶׁיּוֹרָם זָעַק לְעֶבְרִי בְּגָרוֹן נִחַר: נוּ, תִּזְרְקִי כְּבָר, רוֹחָלֶ'ה, תִּזְרְקִי לִי, אֲנִי מִתְיַבֵּשׁ פֹּה, קוֹלוֹ הִשְׁתַּנֵּק לְפֶתַע וְשָׁמַעְתִּי אוֹתוֹ מִשְׁתַּעֵל וּמֵקִיא אֶת נִשְׁמָתוֹ. 

הִבַּטְתִּי לְמַטָּה בְּבֶהָלָה וְרָאִיתִי אוֹתוֹ מִתְפַּתֵּל מְבֹעָת בְּתוֹךְ הֶעָפָר הָרָווּי בְּמִיץ תּוּתִים, כְּשֶׁשְּׁתֵּי יָדָיו אוֹחֲזוֹת בִּגְרוֹנוֹ וּמִתּוֹךְ לוֹעוֹ מֵגִיחַ זְנָבָהּ הָרוֹטֵט שֶׁל זִקִּית. נִרְאֶה לִי כִּי הַזִּקִּית עַצְמָהּ הָיְתָה מְבֹהֶלֶת מֵהַמַּצָּב, שֶׁכֵּן הַצְּבָעִים שֶׁלָּהּ הֵחֵלּוּ לְהִתְחַלֵּף בַּזֶּה אַחַר זֶה בְּהִיסְטֶרְיָה.

אֲנִי לֹא בְּטוּחָה, אֲבָל לַמְרוֹת שֶׁהוּא מֵעוֹלָם לֹא הֶאֱשִׁים אוֹתִי בִּמְפֹרָשׁ בְּכָךְ שֶׁכִּוַּנְתִּי לוֹ זִקִּית לַגָּרוֹן, יֵשׁ לִי הַרְגָּשָׁה שֶׁהוּא סָבוּר כָּךְ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וַאֲנִי מְנַצֶּלֶת הִזְדַּמְּנוּת זֹאת כְּדֵי לוֹמַר לוֹ: לֹא, זֹאת לֹא אֲנִי, זֹאת הָיְתָה תְּאוּנַת צְנִיחָה פְּרָטִית לְגַמְרֵי שֶׁל הַזִּקִּית.


וּמֵאָז יוֹרָם לֹא נוֹגֵעַ בְּתוּתֵי עֵץ...

הכל פלאברס, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

 הכל פלאברס, לפי מוטי יקיר, 2018


אמרו אצלנו בצ'ילה: "פלאברס אסרקאר, פלאברס אקטרמינר" ( "palabras acercar, palabras exterminar") וחבר שלי תרגם את זה לעברית כך: "מילים מקרבות, מילים מחרבות". אני יודע שבישראל גם אומרים, שאתה אף פעם לא מצטער על מילה שלא אמרת. תיכף תשמעו איך זה קשור אלי.


הסיפור מחזיר אותי הרבה שנים אחורה. כמה הרבה? רק נגיד שעוד הייתי אז רווק, זקוף וחטוב למדי, שערי שחור וסבוך וארנקי גדוש בשטרות של מטבע זר. בקיצור, מזמן. 


אחת ההפלגות באוניה תל-אביב, שאותה אתם מכירים מסיפור קודם, הביאה אותי לעיר נמל ברפובליקה הדומיניקנית, מדינה באי הקריבי היספניולה, בין קובה לפוארטו ריקו. הרפובליקה הדומיניקנית היא השכנה הגדולה והיותר מוצלחת של האיטי האומללה, אבל בעת ההיא היא עצמה עדיין ליקקה את הפצעים העמוקים שפער בה שלטון העריצות של רפאל טרוחיו.


עמדנו לבלות כאן שלושה ימים ושלושה לילות. אותנו, המלחים, לא עניין מצב כלכלי, חברתי או פוליטי. באנו לעבוד ולעשות חיים. אז נכון שהעיר הזאת לא הזכירה אפילו ברמז את ניו יורק, ואתם יודעים מה - גם לא את תל אביב, אבל נמל הוא נמל; יש סביבו ברים שעוזרים להעביר את הזמן כמו בכל עיר נמל, ובברים יש נשים, שמתות על מלחים, כלומר על סיפורי מלחים, או אם להיות ממש כנים - הן מתות בעיקר על כספם של המלחים. אז כשירדנו לרציף, בשעה שדומיניקנים קשי יום פיזרו גושי בוקסיט אדמדמים בבטן האוניה בדרכם לתעשיית האלומיניום העולמית, אנחנו, הקצינים, שמנו פעמינו אל המסבאה הקרובה. אני אישית לא חובב אלכוהול, אבל אם החבר'ה הולכים לחגוג, לא חשבתי שיהיה נכון לקלקל להם את המסיבה. וכשהרום נשפך כמים גם אני לא נשארתי יבש. מלגימה ללגימה - הבר, עם דלפק האגוז והשולחנות העגולים המכוסים מפות פלסטיק משובצות בנוסח ראשית שנות ה-60 נראה פחות עלוב והחיים בכללם נצבעו וורוד. אירחו לנו כמה נערות צחקניות, שבעל המקום תגמל על כל משקה שהזמנו. כטוב ליבי בשיכר הצלול נתתי עיני ביפה בבנות, אבל היא נשאה פנים לקצין הראשון, שתחב שוב ושוב - בתיאטרליות משונה - שטרות של דולרים למחשופה. הוא היה שולה דולר אחרי דולר מארנקו, מנופף בו לעיני כולם, מנשק אותו, מעביר עליו את לשונו ומדביק אותו לחזה של הצעירה. אפו היה סמוק כמו משקה ה"מאמה חואנה" (Mama Juana) שבכוסו. מבטו היה מזוגג וידו תחבה שוב ושוב שטרות של מטבע זר למחשופה. חבריי, שהיו עדים לאכזבתי, הבהירו לי שזה לא הזמן לאנינות: אם חשקה נפשי בבילוי לילי מחוץ לתאי באונייה, עלי להתמקד דווקא במכוערות, שנסיבות החיים לא מתירות להן להיות בררניות.


אמנם רוב הקצינים היו מבוגרים ממני ובעלי ניסיון ימי ואלכוהולי עשיר. אבל אני, לעומתם, שלטתי בשפת המקום והשתלבתי בנקל בשיח העליז, שהתפתח סביב השולחנות ועל הבר. בתוך דקות הסתודדתי עם נערה בשם מרגריטה וכעבור שעה קלה כבר עשינו את דרכנו במונית חבוטה לביתה, באחד מרובעי העוני של העיר. לתדהמתי, הוריה של מרגריטה קיבלו אותנו בסבר פנים חגיגי ומיהרו להציע לנו ארוחת ערב דשנה, שעמדה בניגוד בולט לדלות שזעקה מן הכתלים. לא היה לי ספק כי ההורים והנערה פורשים לי מלכודת של דבש. ידעתי שעלי להיזהר, אבל היין והמטעמים שחקו את כושר השיפוט שלי. המשפחתיות קלחה בנעימים שעה ארוכה, עד שמרגריטה  הודיעה לכולם כי הגיעה העת לישון. היא אחזה בידי והובילה אותי אל חדרה. לרגע הרגשתי כמו צאן מובל לטבח אבל תקוות העגבים החרישה את פעמוני האזהרה. 


מה אספר לכם על אודות ליל העינוגים הנהדר ההוא? לא אספר דבר, כי ג'נטלמן אמיתי לא מתרברב בכיבושיו. בטח לא כששילם בעבורם מחיר מלא.


לקראת בוקר התעוררתי בתחושה מסוכסכת. עבר עלי לילה טוב, חושני, סוער. התבוננתי בנערה הצעירה הישנה לצידי, מופזת באור המסתנן מבעד לתריסים. היא ממש לא הנערה המכוערת, המפורכסת, שצדה אותי אמש בבאר. אבל עכשיו התפוגגו אדי השיכר ותחתם הזדעקו פעמוני האתראה בקול רם וצלול: "היא באמת צדה אותי! אני חייב להימלט."


הסברתי למרגריטה כי עלי לשוב לספינה בדחיפות. בפניה נתלה מבע של מפח נפש. "טוב, בוא", היא אמרה בענייניות של מי שמורגל בדחיות. "תאכל משהו ותלך". 


אבל מדוע ליבי נצבט? מה פשר ההתלבטות הזאת, שמייסרת אותי? נכון, מרגריטה פתחה אלי את ביתה ותסלחו לי - את גופה, אבל ברור לגמרי שלמעשה היא והוריה טמנו לי פח, בתקווה שאני, בתמורה, אפתח בפניה את העולם הגדול ואגאל אותה מחייה הצפויים, האפורים. ברור, זאת היתה מלכודת! אבל רגע, יש עוד שני לילות עד להפלגה - והלילה שחלף בכל זאת היה לא רע בכלל - אולי אפגוש אותה שוב, הערב? לא יכולתי להחליט ועל כן לא אמרתי דבר.


בשתיקה היא הכינה לי צידה לדרך ויצאה איתי אל תחנת האוטובוס. בעודנו ממתינים פטפטנו קצת על הא ודא, הפגנתי התעניינות בלתי מחייבת ומדי פעם הזכרתי את הספינה, שממתינה רק לי כדי להפליג. היא, מצידה, תלתה בי עיניים נוגות. לפתע אמרה בפרץ של נחישות - "ייקח כמה זמן שייקח, אני מחכה איתך ל-גווא-גווא (gua gua)".  אם אומר שהשמיים נפלו עלי, דעו לכם כי אינני מגזים. "ל-גווא-גווא", גמגמתי, "א-נ-י  ל-א  ח-ו-ש-ב  ש-ז-ה  ר-ע-י-ו-ן  כ-ל כ-ך  ט-ו-ב. א-א-אני ממש חייב לחזור מייד לספינה!"


שלפתי בזריזות את הארנק מכיס מכנסיי, שליתי מתוכו שטר של 50 דולר אמריקניים - סכום עתק למשפחה דומיניקנית בימים ההם - תחבתי אותו לידה חרף מחאותיה, ונסתי משם כל עוד רוחי בי. במבט לאחור, אני חושב שמעולם לא הצלחתי לשחזר את מהירות הריצה ההיא, גם לא כשביקשתי להוכיח לילדיי מי האתלט המוביל במשפחה. "רק לא גווא-גווא", מלמלתי לעצמי תוך כדי מנוסה, "רק לא גווא-גווא". במונית שעצרה לידי הבטחתי לעצמי שוב לא לגעת לעולם באלכוהול ולא חדלתי לפשפש במעשיי ולתהות היכן טעיתי. 


עד מהרה גיליתי היכן טעיתי. זוכרים את תחילת הסיפור, על כוחן של ה-פלאברס, המילים?


סקרנותו של נהג המונית גאתה למראה פני הנסערות. "מה קורה, אומברה, איזה מכבש עבר עליך"?  


"אתה לא מאמין!" - ניצלתי את ההזדמנות לשפוך את ליבי - "בערב היכרתי כאן בחורה נחמדה והכל זרם בינינו, אבל הבוקר, ליד הפאראדה דה אוטובוס (תחנת האוטובוס) היא בישרה לי שאנחנו מחכים לגווא-גווא. עכשיו, תבין, אני מישראל, צעיר, רווק, אני לא יכול להיות אבא לתינוק מבחורה שהיכרתי לפני 12 שעות! מה לי ולתינוקות עכשיו?"


"סלח לי, אמיגו, שאני מחטט לך בעניינים אבל מאיפה בדיוק אמרת שאתה מגיע?" 

"מישראל", עניתי בקוצר רוח. 

"ואיזו שפה מדברים שם?" 

"עברית." 

"אה, אבראו, אז אני מבין שלמדת ספרדית מהטלנובלות הארגנטיניות". 

"לא, אני דובר ספרדית צ'יליאנית מהבית", עניתי בזעף, "מה זה קשור לשאלות שלך?" 


נהגי מוניות ברחבי העולם דומים זה לזה. למשל, באיזורים שבהם השמש נוכחת ונוהגים בהם בימין הכביש, יד שמאל שלהם תמיד שזופה, חוץ מאשר הפס שבאמצע הקמיצה, במקום שבו ננעלה עליה טבעת הנישואין. האצבע המורה והאמה מונחות במין V מרושל על משקוף החלון הפתוח וביניהן סיגריה. בחלל המונית מרחפים רסיסי תמציות, שהם שילוב כבד של לבנדר, או תפוזים, או ברוט או שאנל 5, עם עשן סיגריות. נהגי מוניות יודעים הכל ומרבים ללהג. עכשיו הוא עמד לשאת בפני דרשה ארוכה, אבל חשובה. "אצלך, סניור, זה כמו בטלנובלות של שייקספיר, כמו קומדיה דה ארורס (קומדיה של טעויות). אני מסיע הרבה מלחים מדרום אמריקה וכולם חושבים שהספרדית שלהם פרפקטה. גם הם בטוחים שגווא-גווא זה תינוק. שומעים "גווא-גווא" ונכנסים ללחץ. תינוק! ניניו! לי זה טוב, כי זה מרחיק אותם מהאוטובוס ומביא לי פרנסה. למה? כי אצלנו בקריביים גווא-גווא הוא אוטובוס ציבורי, אתה יודע - אוטובוס. אז חיכית לאוטובוס וחשבת שמלבישים עליך תינוק. בכל מקרה, אמיגו, טוב שתפסת מרחק, כי אם תחזור אליה, בסוף באמת תמצא את עצמך עם תינוק".


המונית עצרה בשערי הנמל. התנהלתי מהורהר לכיוון האוניה.

"היא היתה נחמדה, מרגריטה, טובת לב וגם נראית לא כל-כך רע והלילה בחברתה היה כיף גדול… חבל, יש עוד שני לילות עד להפלגה, אז אולי… כן! לא!" התבלבלו המילים במוחי - "גווא-גווא, אוטובוס, תינוק! אה, הכל פלאברס". 


סלעי הבוקסיט עדיין קיפצו על המסוע ופועלים דומיניקנים כיוונו אותם אל בטן האונייה. עליתי בכבש באיטיות, כאילו מעתה ולעולם יהא עלי לחשב בכובד ראש כל צעד מצעדי, וכך עשיתי את דרכי אל הקרקע היציבה והבטוחה של גשר הפיקוד.


"רגע לסיפור" עורך דניאל קרן


מר-מתוק בשיקגו, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

 

"מר-מתוק", לפי דבורה קרן, מתוך המחרוזת "טעמי שיקגו", 2016


האב ושני ילדיו השתובבו להנאתם על המדרכה ברחוב גלן-לייק בצפון שיקגו לאחר ביקור קצר בחנות המכולת. האב אחז בשקית המצרכים, מטלטל אותה לכאן ולכאן בתזזית נעורים. האצבע המורה של ידו האחרת נלפתה ביד ביתו. הילדה בת השלוש התענגה על סוכריה על מקל ואחיה הגדול ליקק גלידה בתאווה, שנשמעה היטב ברחוב המחשיך. 


לקראת חציית הכביש האב חיזק את אחיזתו ביד ביתו. הם עצרו על סף המדרכה, ממתינים לדמות האיש ההולך, שבאור הלבן ברמזור. האב הביט בבנו בן החמש, לוודא שגם הוא מוכן לחצייה. לפתע ניתקה ממנו הילדה ורצה אל הכביש. הרכב הקרוב עצר בחריקת בלמים ממש בשניה האחרונה והנהג ההמום יצא לראות מה קרה. האב זינק לכביש, אסף את ביתו בזרועותיו וזעק: מדוע עזבת לי את היד, אסור לך, את עלולה למות. הוא המשיך לחבק אותה כך, נטוע במרכז הכביש, בוכה ומתייפח: אני לא רוצה...אני לא רוצה...לאבד אותך...ילדה שלי... אני כל כך...כל כך...אוהב אותך... 


הילד ליטף בעדינות באצבעותיו הקטנות את פני אביו הרטובים מדמעות ואת ראש אחותו הקטנה וכאילו ניסה לבטל את ההתרחשות מראשיתה, מלמל מבעד לדמעותיו שלו: די, אבא, תירגעו, הכל בסדר, די, הכל בסדר. 


רק כששלושתם הגיעו חבוקים למדרכה השניה שמתי לב שגם אני זקוקה בדחיפות למגבון.


"רגע לסיפור" עורך דניאל קרן


13/04/2021

קריק, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

 

מוטי יקיר - ההפלגה עם קרוק, או: איך המוסד הפסיד קודקוד מצטיין, 9.1.2018


קרוק הלך והתאהב וגם אנחנו לא נשארנו אדישים.  


"ורד" הפליגה מאילת לדרום אפריקה, עם כמה חניות ביניים לחוף הים האדום והאוקינוס ההודי. בקרביה של האונייה הצטופפו, סדורות כמו גפרורים בקופסא, עשרות מכולות ובהן דשנים וסחורות, שהיבשת נצרכה להם. 


קרוק היה כלבו של הרב-חובל פלדמן. משהתמשכה הדרך והקפטיין שקע בענייני האונייה, תכפו על קרוק געגועים ליד מלטפת ולארוחה מסודרת. הוא היה כלב זאב בלגי עוטה פרוות שנהב, ששלוליות שחורות בהקו מבין אניציה. היו לו אוזניים זקורות-תמיד והשקפת עולם מעשית. עד מהרה הוא זיהה את החוליה החלשה בשרשרת הפיקוד והחל לחלוק לי ולארית רעייתי, שנלוותה למסע, עוד ועוד שעות של עצלתיים וגריסת עצם. כשעליתי לחדר הפיקוד הוא השתרך אחרי, מוודא שהתקשורות עם החוף מתבצעות כהלכה. כשארית עשתה על הסיפון את מצעדי שימור הגזרה שלה, קרוק שמר עליה מפני מעריצים נלהבים מדי. בין לבין היה מגניב מבט מוכיח אל דיוקנו הטרוד של הרב-חובל. 


דרום אפריקה, אריתריאה, אתיופיה וטנזניה היו עכשיו מאחורינו. התקרבנו אל נמל הבית שלנו. הרי אדום התייצבו מימין, ומרחוק התרוממו, חדים ואפלוליים, הרי אילת. תחת ההתרגשות הרגילה והטובה של השיבה הביתה אפפה אותנו קדרות קלה. קרוק דבק יותר ויותר לרגליי ולרגלי ארית. משראה עד כמה הכלב מתקשה להיפרד מאיתנו, פלדמן העביר לנו את הרצועה לתמיד, אם יורשה לי להשתמש כאן בדימוי השאול ממרוצי השליחים.


שנים לאחר מכן דני פלדמן בחן את בננו אביחי בשלבי ההסמכה לקצונה בצי הסוחר. בתום המבחנים הוא שאל את אביחי אם יש לו קשר אלי וסיפר לו את קורותיו של קרוק לפני שהגיע אלינו.


בערבי שבת על הים, פלדמן נהג לפנק את הצוות במעדני ברביקיו, שהפליא לצלות בעמדה מיוחדת בירכתי האונייה. בערבים כאלה קרוק היה משוטט ברוב טקס, כיאה לכלבו של מפקד, מתחת לשולחנות, מתחכך ברגלי הסועדים וחוגג על שאריות הסטייקים שהמלחים הגניבו לו בחום. הוא לא ידע שובע ובתום הארוחה, משכרסו מלאה בבשר והתנועה כבדה עליו, היה נשאר לישון בחוץ, על הסיפון. 


קרוק חי איתנו באילת 10 שנים, עד שחלה בסרטן והלך לעולמו שבע ימים וארוחות שחיתות.


במסע ההוא, ההפלגה המשפחתית הראשונה שלנו עם קרוק, התלווה לספינה איש מוסד, שעסק בחשאי בהעלאת יהודי אתיופיה לישראל. הוא ירד מהאונייה בנמל מסאווה ושב ועלה עליה בנמל אסאב. התידדנו מאוד. הוא גילה עניין במערכות התקשורת שהייתי מופקד עליהן ואני הייתי מרותק לסיפורי מעלליו. חלפו מאז עשרות שנים אבל עדיין אינני יכול לגלות לכם את שמו. אה, לא, לא זה… אני פשוט לא זוכר. מכל מקום, הוא הציע לי להצטרף למוסד כקצין קשר. הסכמתי - מה, מי לא היה רוצה לחיות ולו פעם אחת בחייו בזהות שאולה? - והוזמנתי למבחן שידור מורס בתל אביב. תהליך הגיוס התארך ובינתיים צים קראה לי לשוב. התלבטתי בין גבורה לשגרה, וכרגיל ארית החזירה אותי לקרקע המציאות בהזכירה כי כמעט תמיד עדיפה ציפור ביד. תפסתי את מקומי בצוות הפיקוד של האונייה והקשר ביני לבין המוסד ניתק. 


חבל, יכולתי להיות רמס"ד מצטיין.



"רגע לסיפור", עורך דניאל קרן