28/10/2023
עכשיו קום וכתוב.
(256 מילים, כ-½2 דקות קריאה)
כך אמרתי לעצמי. לא שכבתי ובכל זאת הייתי חייב לקום כדי לציית לסמכות שהפגנתי, הסמכות שהיא אני עצמי.
נפרק לגורמים:
א. עכשיו. לא אחר כך, לא אחרי השלמת סיפור אחר ולפני בחינת הדואר האלקטרוני ומסרוני הוואטסאפ. גם לא לקרוא ספר. מדוע עכשיו? כי זה או עכשיו - או מתישהו, או בכלל לא. נכון שלא תכננתי עכשיו. האמת היא שברגע ההוא כמעט שלא עשיתי דבר, סתם הקשבתי לקול המוזיקה ומתחתי גומיות משרד בתנועות עצבניות. מחשבות מערערות החלו להסתנן למוחי. כל טריקת דלת בבניין או במגרש החנייה דרכה את הקפיץ שמתחת לסרעפת. איחלתי מוות בייסורים לכל אופנוען שהאיץ בכבישים ודהירתו נשמעה כמו אזעקה. עדיין לא הופעלה היום אזעקה בעירי. היא תכף תבוא. באורח מוזר היא חסרה לשגרת היום שלי. ואם אהיה אז במקלחת או בשירותים? דמיינתי לי תרחישי אימה כאלה: אני רץ במסדרונות רטוב ומגולגל במגבת או עם גליל נייר טואלט ביד. עלי לצאת מהמחשבות האלה. עכשיו. עכשיו.
ב. קום. לקום במשמעות "לבנות משהו חדש". כאמור לא הייתי צריך לקום משכיבה כי כבר הייתי עסוק באותה עת בכל מיני עניינים פעוטים, שממחישים את חוסר השקט המבעבע בקצות אצבעותיי.
ג. וכתוב: אחרי שגיהצתי חולצה סוררת, סידרתי את המטבח והעברתי כמה פריטים לארונית הכביסה, התפניתי לתוכנית ההיא בקול המוזיקה. פעלתי לפי כללי ההרגעה לימים שאין בהם שגרה - להתנתק מהחדשות, להתרחק מכורסת הטלוויזיה, לעשות דבר שבכל זאת יש בו שגרה. אני לא מצליח לקרוא ספר ברגעים כאלה. לאחר שהמחשבות מהמילים הקודמות איימו להשתלט עלי נזכרתי שמה שבאמת מיטיב איתי זאת הכתיבה, וליתר דיוק אותו רגע של שביעות רצון מכתיבה, שרמתה מניחה את דעתי. עכשיו קום וכתוב.
ציוויתי והנה.
לַאֲסוֹנֵנוּ, הָעָם שֶׁלָּנוּ חוֹוֶה יְמֵי בַּלָּהוֹת. אַךְ הָאֵימָה הַקּוֹלֶקְטִיבִית מִתְגַּמֶּדֶת מוּל אֲסוֹן הַמִּשְׁפָּחוֹת וְהַיְּחִידִים שֶׁנִּפְגְּעוּ בְּגוּפָם וּבְנַפְשָׁם. לִבִּי אִתָּם.
שנים רבות מהדהד בראשי משפט של מייסד ג'ילט: נפסיק לייצר סכיני גילוח כשלא נשכיל לשפרם עוד. נדמה לי שהמסר באמירה המסקרנת הזאת הוא הקביעה, כי בעצם אין סיכוי שהם יפסיקו אי-פעם לייצר סכיני גילוח; הם לעולם לא יחדלו מלנסות להגיע לשלמות, למרות ההבנה שלא ניתן להגיע אליה.
עד כמה אמת-המידה המחמירה הזאת מחייבת כותבי סיפורים?
אשאיר את השאלה תלוייה באוויר. נהוג להעריך סיפורת בכלי ביקורת מקצועיים אבל בסוף, זמן רב אחרי שנשכחה הביקורת נשארים העונג - או הסבל - מקריאת הסיפור עצמו. הוא יעמוד לגורלו והקורא יחליט.
משמעת עצמית היא לוז הכתיבה, כמו בכל עיסוק אחר. חודש שבו איני מעביר דבר למאגר הסיפורים מסב לי אי נוחות, כי פירושו שלא עמדתי בכללים שאני עצמי התקנתי. אני משתדל להיות תמיד בעיצומו של הליך ספרותי: משפט ועוד משפט ועוד אחד, עד שנוצר משהו, עדיין לא מוגדר, שאולי יתפתח בהמשך למשהו שישמח אותי. כמו משחק מקדים.
מה יכול לשמש נושא לסיפור?
- מה לא?!
ואז השאלה: לְמָה זה טוב?
הרי אני לא עגנון ולא עוז - איזו תועלת תצמח למישהו מהכתיבה שלי? ארשה לעצמי להיות אנוכי: אני הוא המישהו הזה. סיפור שאני אוהב, ובעיקר נעילתו, כלומר כתיבת השורות האחרונות, מעניק לי לעיתים רגע של התרוממות רוח צרופה; כמו להניח אבן אחרונה בפאזל מורכב. ממש רווחה שפושטת באברים.
רגע, הנה קישור לאירוע שלי מהעת האחרונה, מעין הגיג סיפורי, שקראתי לו "היד החזקה". הוא פורסם באתר: http://www.danielkeren.co.il/2023/09/blog-post.html?m=
פתחתי קודם במשפט המיוחס לתעשיין מיתולוגי. מה דעתכם על המילים הבאות, לא זוכר מי אֲמָרָן - "חברתנו לעולם אינה משגרת למדפים מוצר חדש, אלא אם הדגם הבא מוכן להשקה"? תמיד התפעלתי מהאיפוק שבאמירה; מצאתי בה מעין מורה-דרך רוחני. עד לא מכבר התאמצתי לעמוד בפיתוי ולא לפרסם (סיפור), לפני שהתחלתי לכתוב חדש. האיפוק מעצים את ההנאה. ההתאפקות מעניקה לי הרגשה, שאני שולט במצב בעודי מפעיל במקביל שתי עלילות חיים - כמו מנצח בתזמורת. הסיפור מסתיים רק כשאני מחליט על כך, במילים שאני בחרתי.
מכל מיני סיבות שאין לי שליטה בהן התרופפו לאחרונה סדריו של הנוהל הזה.
לאחר שסיימתי לכתוב, הסיפור מועלה ל"רגע לסיפור". אף פעם איני מכריז עליו כעל מוצר מוגמר, כי הוא איננו כזה. הוא ממשיך לנשום גם בשהותו באינטרנט. ליתר דיוק זה אני שממשיך לנשום ולכן מדי פעם בפעם אני מסיר מילה או מוסיף, או מעתיק ממקומה. כי הסיפור אולי שלם אך רחוק מלהיות מושלם. לדאבוני, הוא לעולם לא יהיה כזה.
אֲבַקֵּשׁ לַחֲזֹר וּלְהַבִּיעַ אֶת שִׁבְרוֹן הַלֵּב, צַעַר וְזַעֲזוּעַ עָמֹק מֵהַטֶּבַח בְּעוֹטֵף עַזָּה בַּשַּׁבָּת הַשְּׁחֹרָה, אוֹקְטוֹבֶּר 2023. אֲנִי מְיַחֵל, שֶׁהַנִּפְגָּעִים וּמִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם יִמְצְאוּ עִם הַזְּמַן נֶחָמָה וְהַחְלָמָה - וְשֶׁלֹּא נִשְׁכָּחֵם לְעוֹלָם; כִּי שִׁכְחָה וְנִכּוּר גַּם הֵם הוֹרְגִים.
טבח 7/10/2023 כולנו העוטף
