טעמים בשיקגו, 2016 - מר, מאת דניאל קרן
הם פסעו מולי ברח' דירבורן, סמוך למגדלי מרינה המסולסלים ונראו כמו זוג שנגע בשמיים, כמו מכונת הצלחה דו-ראשית. היא אולי פרופסור לפסיכולוגיה, מרצה באוניברסיטת יולולה, הוא בטח כלכלן בכיר, המתמחה בזיהוי מגמות ובהליכה מוצלחת נגד הזרם. כך ממש, או אולי ההיפך.
היא היתה בלונדית תמירה בחליפה מחוייטת. אני מעריך את גילה ב-40, אם-כי קשה להתחייב כשהעיניים נעוצות בפנים מלכותיות, נקיות מאיפור. הוא כבן 50, קומתו כשלה או נמוך ממנה במעט, יציבתו אומרת "A במבחן הראשון בשפת הגוף"; שערו שטני דליל, מסורק בקפידה לאחור ולבושו בוהמייני-שמרני: מקטורן קורדרוי, מכנסיים בצבע בז', נעלי עור חומות.
בדיוק כשהייתי קרוב לזיהוי צבע חולצתו או החזייה שאולי לבש מתחת לז'קט, רגלו השמאלית ניגפה בקצה של צינור פלסטיק ירוק, שבלט מעט מהמדרכה.
לפתע פתאום הכלכלן הראשי (או אולי פסיכולוג ראשי) נראה כמי שהקלפים נשמטו מידיו והוא אינו יודע כיצד לכנסם חזרה אליו. קץ העולם המתוקן הבליח לרגע מעיניו, אבל בדיוק אז חלפתי על פניו ולא הבטתי לאחור.
