21/05/2021

סנגוויץ' אלטמן, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

סנגוויץ' אלטמן, 1980, מאת דניאל קרן, 21.05.2021

תלתלי סלט וגבינה צהובה גלשו משני צידי כיכר הלחם הלבן. נראה כאילו ארגז ירקות שלם מהשוק הסיטונאי נפרק לתוך הלחם, עם חריץ גדול של גבינה קשה ורכה. איתי התבונן מהופנט בסנדוויץ' המתכלה מול עיניו. רק הסיבוב החרישי של מאוורר התקרה בחדר המנוחה של הטכנאים ופצפוץ קרום הלחם שברו את הדממה. 


הוא אוכל את כל הסנגוויץ' לבד? שאל איתי. בליבי חשבתי: חכה-חכה, תראה מה הוא אוכל אחרי זה, אבל אמרתי: קשה להאמין…בטח הבן שלו יבוא לעזור לו. עוד מעט מתחילה משמרת השידור שלו, אז מישהו יהיה חייב לעזור עם הלחם.


חשתי אי-נעימות לנעוץ עיניים בפה של אלטמן וניסיתי לעניין את איתי במשהו אחר, אולי לעלות איתי לאולפן רשת ב' או ג', לצפות בקריינים המובילים, אבל הוא ביקש להישאר והמשיך לשבת כך, כפות ידיו תחובות תחתיו ככריות, בוהה באלטמן. 


ידיו של האיש הגדול התרוצצו כל העת. בעוד אצבעות האחת לופתות את הכריך הענקי, מתופפות עליו מדי פעם בקוצר רוח, האחרות גיששו אחר מיכל הלבנייה, הבריגו מעליו את מכסה הפלסטיק הכחול, נטלו כף מרק והשקיעו אותה בג'לי הלבן הצונן. אההה, הוא הפטיר בעונג כשהמעדן החליק בפיו לאחור ולמטה. שלוליות לבנבנות קטנות צצו בקצות הלוע, זלגו לאיטן אל הסנטר והתאחדו שם. 


מבטו של איתי היה נטוע עתה במיכל הלבנייה המתרוקן ונשימתו כמעט נעתקה כשהבחין כי אלטמן סיים בינתיים את כריך כיכר הלחם. הטכנאי השמיע שוב קולות של שביעות רצון וחבט בחדווה בשולחן. עוד! - הוא אמר לעצמו וחיפש משהו בתיק הגב הגדול - אה, הנה. הוא הוציא קופסת פלסטיק מתוך שקית ניילון ושלף מתוכה באצבעות משומנות פרוסת עוגה, ששכבת קצפת עבה אחת חצתה לאורכה ושנייה כיסתה. מעל הכל נחו פלחי תות שדה בוהקים באדום ומנוקדים בשקערוריות, שנאחזים בהן זרעים זעירים. האיש גרף בכרית כף ידו, בקפדנות עדינה, פירורים שנותרו מהכריך. הוא פרש את שקית הניילון על השולחן ועליה את העוגה. בפניו עמד עכשיו חיוך של מאהב סבלני. באיטיות תיאטרלית הוא נטל סכין רחבה ממעמד הסכו"ם שבקצה השולחן ופרס לו מנה, שנותרה על הסכין. הוא הרים את ראשו והניח לעוגה לגלוש מהסכין ישר לפיו הפעור. 


ילד, רוצה גם? הוא שאל את איתי, זה טעים. יש פה תותים - זה גם בריא. הוא הבחין בי, כנראה, כי אמר תותים במלרע, כיאות. 


כשחזרנו הביתה איתי ניגש מייד לארגז הלחם וחיפש בו לחם לבן. אבא, הוא אמר, תכין לי מחר סנגוויץ' אלטמן, בבקשה.

20/05/2021

המפקדה העליונה, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

המפקדה העליונה של החקי"ם, או שייח' מוראד, 1956, מאת דניאל קרן, 20.5.2021

טרחתי הרבה בהכנת תשתית נסתרת למשימות. בימי הבתולין האלה של פעילות החבורה הסודית מישהו היה צריך לגבש מצע ורעיונות. כנראה שהתאמתי לכך ולכן, מבלי שביקשו ממני או הסמיכו אותי, המצאתי כתב חרטומים חדשני, התאמנתי עם שלושת החברים האחרים בכתיבה ודיבור בשפת הַבֵּית (אַבַּתַּבׇּרוֹבֵּצֶבֶּה) ובכתב אַתְ-בָּשׁ ויצרתי דיו סתרים ממיץ לימון, שמתגלה בחימום הדף. עוד לפני חשיפת הקוד האידיאולוגי החלטנו לאמץ את הסמל שצוייר קודם בעבור קבוצת "מכבי צוּנְזֵר" (צוּנְזֵר, אֶלְיָקוּם - בדחן ומשורר יידי, על שמו הרחוב שגרו בו גיבורי הסיפור), למרות שרק מעטים משחקני הכדורגל צורפו לחבורה. מבחני הקבלה היו אתגריים. הם חייבו כושר גופני מעולה ונאמנות עיוורת למפקדים ולמטרה. 


לתפקיד המפקד העליון הצעתי את שלוימל'ה רובנר וכולם (כלומר כל הארבעה כולל שלוימל'ה), בחרו בו. אמא אמרה שהוא משלנו, אם כי הוא ואחיו הקטן דּוּדִי חבשו כיפה ודיברו עם אלוהים מאחורי הגב של האחרים.


הגדרנו יעדים ולא הפסקנו לדבר עליהם ולכתוב. יונתן הקטן היה הקצרן, למרות שכתב ידו לא היה קריא. הוא התקבל לחבורה הסודית למרות שהיה צעיר מכולנו. אמא שלו היתה פרופסורית אבל אביו פועל בניין, כך שהיו לו קשרים טובים. 


חייבים שם לחבורה והשם שנבחר היה בלה, קיצור של בלשים צעירים. כעבור זמן קצר החלטנו כי חקי"ם הוא שם מתאים יותר. כלומר חוקרים צעירים.


ישיבות החבורה התארכו וכמו כל גוף ארגוני גם אנחנו נזקקנו למטה קבוע. מטעמי חשאיות הוחלט שלא לקיים את הישיבות בדירות החברים, מחשש שבחולשת דעת רגעית אחד מהם יגלה להורים את סודות החבורה. על המבוגרים, כידוע, אין לסמוך. התכנסנו אפוא במדרון החמרה האדמדמה של מפעל הבשר האימתני של גרטרוד לפסקי. פה ושם נבטו מהאדמה בסביבה איברים שונים, כמו עיניים, אוזניים ומעיים, והיינו מתחרים בינינו בזיהוי בעלי החיים שלהם הם שייכים. אבל לא היה מי שישפוט בינינו.

 

פשטה שמועה בימים ההם, שחלק מהנקניקיות ומקופסאות הלוף במנות הקרב הצה"ליות שעזבו את שערי המפעל היו עשויות מבשר סוסים. הדי השמועה הגיעו גם לילדי החבורה הסודית ועל-כן עצם ההתכנסות בסמוך למשוכת הצבר הקוצנית שתחמה את המפעל הסורר נתפסה כמעשה התגרות וגבורה. 


אלה היו הימים הלוהטים של יולי-אוגוסט. ישיבות המטה נערכו לאחר שכל אחד מהמפקדים חזר מהקייטנה שאליה שלחו אותו הוריו. חום הצהריים כבר היה אחרי שיאו אבל עדיין היה חם מאוד. החלטנו להשיג פינה קרירה משלנו. לא היו אז מזגנים בארץ אבל כל ילד ידע שבמערה החשמלית היה קריר. המסקנה המיידית של המפקד שלוימל'ה היתה שיש לחפור מערה, שתשמש כמפקדה קרירה. עלו כמה הצעות למיקום המערה, שלכל אחת מהן היו יתרונות וחסרונות. שלוימל'ה שקל את כולן והורה לחפור את המערה במורד הגבעה של גרטרוד לפסקי. 


למחרת חזרנו למקום, מצויידים בכלי חפירה מאולתרים - כפות ידיים, כפות מתכת, פטיש וכמה מברגים במידות שונות. יונתן, שהוריו הזקנים נעתרו לרוב הבקשות שלו חוץ מאשר לעוד אח קטן, גרר אחריו כל הדרך מהבית אֵת מתקפלת ומעדר. שלוימל'ה היה הכי חזק בשכונה והוביל את קבוצת הכורים ביד בוטחת. הוא הנחה כל אחד משלושת האחרים לחפור לבד במשך חמש דקות (על השעון) ובסיומן בחן את ההספקים. ברור שעומק החפירה שלו עצמו עלה בקלות על כולם. היינו מיוזעים ומותשים אבל המשכנו לחפור כמה מחזורים כאלה של חמש דקות. זרועותי בערו ממאמץ והתחלתי לחרחר. הגב כאב לי נורא ושלפוחיות של יבלות התחילו להתמלא בכפות ידיי. יונתן היה הראשון שקרס ואני אחריו. דּוּדִי, אחיו של המפקד החזיק מעמד עוד קצת ושלוימל'ה הסתכל על שלושת המובסים ושאל בלגלוג - מי בא נגדי עכשיו?


עברו כמה ימים. מישהו הציע, בצחוק, להביא את אבא של יונתן, הבנאי - הוא בטח יעבוד יותר טוב מהבן שלו. הכרייה התקדמה בעצלתיים, סנטימטרים ספורים בכל שעת עבודה. מדי פעם מישהו הכניס יד לחפירה ואמר: עוד לא קריר בפנים. אחרי שבועיים היתה לנו מערה בעומק של שני מטר והיה צורך להרחיב אותה, כדי שארבעתנו נוכל לשבת בתוכה. באותו ערב שמענו ברדיו ששני ילדים מאחד הקיבוצים נקברו חיים במערה שחפרו לבד. כבר ציינתי שלמפקד העליון שלוימל'ה יש מישהו מעליו שנותן לו עצות ואומר לו מה לעשות, כי למחרת מוקדם בבוקר הוא ודּוּדִי אחיו התייצבו בביתי ושלושתנו המשכנו לביתו של יונתן הקטן. לוחמים, אמר שלוימל'ה, תאמינו לי, אני באמת מצטער, אבל בגלל האסון בקיבוץ אנחנו חייבים לגלות בגרות ולהפסיק מייד את חפירת המערה, וזאת פקודה. הלוחמים הגניבו מבט תודה בגרגרים האדמדמים שנותרו מתחת לציפורניים ואף אחד לא ערער על הפסיקה.


נשארנו בלי משרדים, אבל לא לאורך זמן. עד מהרה השיחות של שלוימל'ה ודוּדִי עם התקרה נשאו פרי. 


מעבר לכביש שבצפון השכונה שכן בית הקברות המוסלמי הישן. מדי פעם ערכנו שם קרבות י"י (ילד בילד) כיד הדמיון הטובה וגם קיצרנו דרכו את הדרך משכונת פרדס קטן לשכונת שפירא. בעיקר לחמנו ברוחות המתים. אגב כך גילינו, כי מי הגשמים פערו בורות מתחת לכמה קברים. חלק מהבורות היו גדולים דיים להכיל ארבעה ילדים אחוזי תזזית. את החלל הגדול מכולם מצאנו מתחת לקבר העתיק של שייח' מוראד. 


המקום של שייח' מוראד היה כה גדול ועמוק עד כי לאחר שגלשנו לתוכו מתוך העשבים שבחוץ התהלכנו בו ארבעתנו בקומה זקופה, התמקמנו בקלות ואפילו עשינו מדי פעם הצרחות ושיפרנו עמדות. בית הקברות סיפק לנו סביבה מתאימה במיוחד לפעילויות החשאיות שלנו והקבר עצמו היה קריר, עם ניחוח מפתיע של רעננות וטריות.


יתכן שפעילותנו הביטחונית לעולם לא היתה פוסקת אלמלא תקלה מביכה. באחד הערבים, כשהמפקד שלוימל'ה ודודי אחיו איחרו לחזור הביתה כי השתתפו איתנו בפעולה חשובה, אביהם, שהיה עוד יותר גבוה וחזק, דרש מהם לחדול מביטול שיחות עם אלוהים, להתייחס ברצינות לחוברות העבודה של החופש הגדול ולהפסיק להיכנס לתוך קברים. 


זה לא שלא יכולנו למצוא חברים חדשים ואפילו מפקד, אבל המחשבה שזה קרה לשלוימל'ה ולדודי הזכירה, שבעצם לכל אחד מאיתנו יש מישהו חזק כזה אצלו בבית ושאנחנו כנראה אף פעם לא נהיה כמו האנשים האלה.


פתאום היינו אבודים. כבר לא מצאנו טעם בפעילות חשאית, בהאזנה לשריקת הרוח בעשב שבפתח קבר השייח' ולרעיונות אידיאליסטיים וגם לא בחברות דביקה.


במילים אחרות, נעשינו בוגרים.


17/05/2021

אמא הלשינה, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

אמא הלשינה לאבא, 1958 - מאת דניאל קרן, 17/05/2021


דלת המחסן חרקה. מין מנגינת איאיאי עולה ואחר כך איאיאי יורדת. הדלת נפתחה ואבא החליק את האופנוע חרש אל תוך החלל המדוייק שהקצה לו בתוך המחסן. מפחד השכנים הוא לא העז להתקרב לכאן כשהמנוע פועל.

לפני חמש שנים אבא בנה את המחסן משיירי לוחות ופח גלי והתקין בו מדפים ומתלים לכלי עבודה וגינון. אמא הזעיפה אז את פניה, כי שטח המחסן, שהבטיח להעניק לחייה בעתיד נוחות רבה יותר, גרע מייד משטח הגינה שבה היא גידלה עגבניות, צנוניות, כריזנטמות ואת האפונה הריחנית האהובה. למזלו, אבא הצליח להקים את המחסן מבלי לפגוע במדרכת הכניסה ובעיקר מבלי לעקור את השזיף הצהוב הפורה. אמא צופפה מעט את הערוגות, הקטינה את גומות ההשקייה וכך בסופו של דבר לא קטנה תנובת הירקות והיא אפילו הצליחה לדחוק לגינה כמה ערוגות קטנטנות של פרחי דליה, שהיו אהובים עליה כמו שם טוב. 


מבלי דעת אמא עשתה כל שיכלה כדי לערער את שלוותו של שיכמן, השכן מהקומה שמעלינו. באמת ידו הימנית של שיכמן היה טבוע משולש כחלחל קטן, שמימינו מספר של חמש ספרות. היו לו אשה ושני ילדים, בערך בגילי, כלבלב ואופנוע. כאשר יצאו מהבית, כל הסביבה ידעה על כך. שיכמן היה נעמד במרכז הכביש, חובש לאיטו (כמו גיבור בסרט המערב הפרוע) משקפי רכיבה וקסדת טייס מעור, מביט על סביבותיו בהתגרות וסוחט את מצערת הדלק לכל אורכה. רעש אדיר היה עולה מהמנוע והייתי משוכנע שבסוף הוא יתפוצץ. 


שיכמן היה איש קטן, מוצק, משופם ומהיר חימה. כל מפגש בינו לבין אימי יצר התלקחות. כמו חשיפה של זרחן לחמצן. אני חושב שהמספר על ידו והמשפחה שהקים אחרי המלחמה הזכירו לה בכל יום את המשפחה הגדולה שהשאירה מאחור. נוכחותו החייתה את רגשות האשם שלה, על שנותרה בחיים והקימה משפחה משלה מבלי לעמוד במבחנים האיומים שהוא עבר. היא הגיבה לכל התגרות ממשפחתו ואף יצרה הרבה משלה. שיכמן לא הצטיין בדקויות פסיכולוגיות והשיב לה כגמולה. זה פגע בעיקר בי, כי אני, שהייתי אמנם שובב אבל רחקתי ממחוזות המדון שלה, איכשהו מצאתי את עצמי ניצב תמיד במרכז ההתנצחויות שלהם, שלא היו מילוליות בלבד. ערב אחד שיכמן החטיף לי אבן בפרצוף. כמויות הדם שמילאו את כיור האמבטיה היו קטנות רק מכמות הצרחות והאיומים שהוחלפו בין אמא לבינו. 


אבל לא על זה רציתי לספר. 

בכל יום אבא רכב הביתה בצהריים, לאכול ולתפוס תנומה קצרה. אחר כך חזר לעבודתו. כשישן, הייתי לפעמים מתגנב למחסן, שולף משם חרש-חרש את הזקס-מוטור, מסיע אותו לרחוב ושם מחבר את המעגל החשמלי. לאחר שהרחקתי אותו עוד קצת מהבית הייתי מדווש עליו עד שהותנע ועושה סיבוב קצר ברחוב. יקשה להביע במילים עד כמה מתקו לי המים הגנובים (ברבות הימים, בשנות החמישים שלי, חזרתי לחווייה הזאת. דמיינו אותה בעיניו של ילד בן 12). 


חזרתי לטעום מפרי גן העדן האסור הזה כמה וכמה פעמים. באחד הימים, לאחר שהמנוע הופעל, סובבתי את ידית הדלק עד סופה, כמו ששיכמן עושה, כדי לשתף את השכנים בצליל המופלא. אבל אז גברת בלו יצאה אל מרפסתה ומחתה על הרעש שאני מקים.


מיהרתי להשיב את האופנוע למחסן. חרף הלחץ הבחנתי בריח נעים שעמד בו, שהיה תערובת של אדי בנזין ושמן מכונות, שבבי עץ מנוסר, אדמה לחה, ירקות ופרחים טריים. התגנבתי חזרה הביתה והעמדתי פני תם. אבל גברת בלו גילתה לאמא בקולי קולות, ואמא הלשינה בערב לאבא.


לא עמדה לרשותי שום זכות שימוע. אבא פסע בדממה אל ארון הבגדים ופתח לרווחה את הדלת האמצעית, שלדופן הפנימית שלה הוברג מתלה חגורות. הוא סקר אותן ובחר אחת. תהיתי האם חומרת המעשה תביא עלי הלקאה עם האבזם, או עם העור בלבד. הייתי די אדיש: בכל מקרה זה יכאב. ראיתי את  אמא חולפת במהירות מהמטבח לחדר השינה מבלי להעיף מבט, כאילו היתה שם רק במקרה.

16/05/2021

אפריקה, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

היסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה, 1961-6, מאת דניאל קרן, 16.5.21


המפתח סבב חרישית במנעול הדלת והוא מיהר לתחוב פנימה את המגירה. במשך הזמן דופנות העץ שלה התעקמו או תפחו ואולי נצבר אבק במגרעות שבשני צידיה ולכן תמיד נתקעה במהלך טריקתה וגם הפעם. תוך כדי דחיפה הוא שידל אותה בתפילה חרישית להיסגר, נענע קלות ימינה ושמאלה עד שנתרצתה ונבלעה בתוך השולחן. זה היה שולחן תלמידים ירקרק נאה, בן שנים רבות, עם תבליט של דקל גא מעשה חרט על גבי דלת התא שמתחת למשטח הכתיבה שלו. במהלך אירוע מצער לוח הזכוכית שהיה קבוע בתוך המשטח נשבר ואביו שיבץ בתוך הגומחא שהתפנתה לוח עץ מתאים. באותה הזדמנות הוא צבע את השולחן כולו בלבן, כאילו הכריז בכך על פתיחת דף חדש, שבעצם מעולם לא נפתח. באופן רשמי המגירה הכילה קלמר וכלי כתיבה אבל היא שמשה בעבורו מסתור לחוברות טרזן האהובות עליו, שאימו אסרה על קריאתן בגלל חששה המוצדק מפני ביטול תורה. המגירה היתה רחבה בדיוק כדי הכלת חוברת טרזן פרושה לרווחה ואפשרה לו לנצל כל רגע לקריאה, בגלוי (כשאין איש בבית) או בגניבה.


עכשיו אימו נכנסה הביתה, מושכת אחריה בעייפות את עגלת הקניות. היה לה נוהג מוזר. אחרי שנשאה מהשוק סלים גדושים בירקות ופירות מתחתית הדוכן, עופות עם כנפיים שבורות וביצים סדוקות בחצי המחיר, ואחרי שטיפסה עם כל הכבודה ארבע קומות במדרגות, היא היתה מעבירה הכל אל עגלת הקניות שחיכתה לה מבעוד מועד ליד דלת הבית ורק אז היתה נועצת את המפתח בדלת או מצלצלת בפעמון. 


הם הציצו זה בזה בחשדנות ובעויינות. לשניהם היו סיבות טובות. הוא לא טרח להציע עזרה בפריקת הקניות והיא לא הסירה ממנו את מבטה המאשים. 


הוא היה מכור לטרזן. המילים ג'ונגל, אפריקה, כושים, שבטים, פיגמים, זולו, מסאי, זמבזי, שימפנזה, ג'יין וצ'יטה, גם ג'וני וייסמילר ודיוויד ליוינגסטון, נשאו אותו הרחק מריחות הביוב של השוק הסמוך ומבִּתּוֹ הבלתי מושגת של מוכר התבלינים הזקן, הציעו לו מראות וריחות אחרים ועיצבו את חלומותיו, אך למרבה המזל לא את טעמו הספרותי. 


בחלוף השנים, הג'ונגל האפריקני היה היעד הטבעי ללימודים באוניברסיטה, ומכיוון שלא היו אז לימודי ג'ונגל הוא בחר את החוג היחיד שהתקרב לשגיונות ילדותו: "ההיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה". 

אפריקה כמעט לא נכחה שם. 

15/05/2021

מודיעין או מבצעים, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

מודיעין או מבצעים, 12/1964, מאת דניאל קרן


השתרכתי עייף מערבה, כשתרמיל ירקרק עמוס בפריטים לא נחוצים מצמיד אותי לכביש ונעליים גבוהות סוגרות על כפות רגליי כמו מלחציים. 


שבוע קודם צעדתי בעצלתיים מבית אחי בקרית שמונה לכפר סולד. כשקרבתי לגבול זמזום אתראה הצטלצל בראשי (הלוואי שיתריע בעתיד, כשאקבל החלטות הרות גורל ולא תמיד מושכלות). הפחד הקפיא את קרביי. יכולתי לדמיין את הלבן בעיניו של הצלף הסורי הצופה בי ממוצב תל-עזזיאת, אבל הייתי נואש להוכיח לעצמי שאני יכול. נזקקתי לכך, כי לפני כמה ימים שכבתי מובס על אלונקת חאקי רעועה, שנישאה על כתפי חבריי לטירונות במסע המסכם. כאבי הרגליים גברו עליי ולא הצלחתי להמשיך לצעוד. הייתי קל משקל ואני חושב שלא הכבדתי על הגברתנים שנשאו אותי. אבל כיוון שלא דמו זה לזה בגובהם, הטלטול הפראי של האלונקה, בעודי נלחם בכל כוחי להשתלט על הרובה והקסדה ועל התרמיל הכבד עם את החפירה והשמיכה המגולגלת, שביקשו להישמט לקרקע הבוצית, לא הקל על מכאוביי ואף יצר חדשים, שהמשיכו להציק לי עוד ימים רבים. גם כשהלכתי בנחת בצד הכביש הרוחץ בגשם לכיוון כפר סולד הכאבים הדהדו בשוקיי, אבל עכשיו נעלתי נעליים נוחות ולא היה לי תד"ל עמוס על הגב. צפון עמק החולה זהר בשלל גוני ירוק, ויופיו הצנוע הלם בי. שם נוצר הקשר המיוחד בינינו, שיבשיל כעבור עשרות שנים למגורים באיזור. בשערי הקיבוץ השלמתי את הטיול הרגלי וניסיתי לתפוס טרמפ חזרה לקריית שמונה. הערב כבר נטה להחשיך כשהגעתי לבית אחי. מצאתי אותו קוצץ ירקות לסלט. לפני שיצאנו לבקר בביתו של ראש המועצה המקומית, הוא סיפר לי שיש בין העולים החדשים שהגיעו לא מזמן לקרית שמונה כאלה שמחמיצים מלפפונים במיכל ההדחה של האסלה. זאת היתה בְּדִיחוּת הדעת של אז. היום היתה נחשבת לביטוי גזעני ומתנשא. זמנים משתנים לטובה.


עכשיו עשיתי את דרכי לבסיס הקליטה והמיון של חיל האוויר בשדה דוב. על פי נתונים עלומים בתיק הצבאי שלי, קצין משופם וגדל גוף במדי חאקי בהירים הניח לי לבחור אחד משני מסלולי שירות. 


בלי להציע מעט רקע אישי יקשה להבין את הבחירה שלי. למרות שחלפו מאז קרוב ל-60 שנה עדיין אפשר להעיד עלי מילה אחת: "תמים". אני מניח שעדות ארוכה יותר לא תיטיב עם הדימוי ולכן אצמד לקצרה. למתבונן בי מהצד אולי היתה אז עוד מילה: "בּוּר". אבל לפי נתוני התיק האישי וטיב מסלולי השירות שהוצעו לי אני חושב שיהיה נכון להישאר בהגדרה הקודמת. כשקצין המיון הציע לי ללכת למודיעין דמיינתי את עצמי יושב בתא קטן מאחורי מחיצת זכוכית, מחלק מספרים לחיילים ומפנה אותם לכאן או לשם, כמו שראיתי בעבר שעושים במודיעין. הייתי מוכן לכל רעיון אחר. ואז הוא הציע לי ללכת למבצעים... 

"תמים".

14/05/2021

התכוונתי לשמוח, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

התכוונתי לשמוח, מאת דניאל קרן, 14.5.2021


בכלל התכוונתי לשמוח. 

השתתפתי לאחרונה בחנוכת שתי מכוניות חדשות (של אחרים) וחשבתי להקדיש מחשבה לשאלה האם קל לשמוח בהצלחת הזולת. 


המכונית הראשונה היתה לקסוס רבת-הוד של חברים והיום התרווחתי בפינת האירוח ברנגלר של בתי. ניתן לסכם שעות של נסיעה בקביעה, כי אם יש את נפשך לשמוח, תמצא על מה.


וזה המעשה. בדרך לצפון עצרנו לארוחת כריך נחמדה בצומת החביתה. בסוף אפילו הקדמנו מעט לפגישה עם עורך הדין בקרית שמונה. לכן נכנסנו לקפה בקונדיטוריה שבמפלס הרחוב. זה מרכז מסחרי קטן ומאובק. התיאור לא נטפל לרמת הניקיון אלא לשממון השורר בו. מלצרית צעירה עמלה על הזמנתנו המורכבת - קפה הפוך לדבורה ואספרסו לשרון ולי. לגמנו נוזל כהה וחם, שהיתה בו דליחות צלולה או צלילות דלוחה ואולי דלילות צלוחה. בקיצור - דליל, ושולם בעבורו כאילו באמת היה אספרסו. שרון קרא למקום "קונדיטוריה של רולדות" והסכמנו שיש מקומות שדינם להיעלם. יתכן שהסגירה תתמהמה, אך בוא תבוא. היא תותיר אחריה חולמים אבלים, אבל משוחררים מסיוט מצמית ופנויים לחלום מצמיח. 


כרגע לא לגמרי ברור לי לאן מוליכות המחשבות. הרי רציתי לספר על האושר שבהצלחת האחר והגעתי לדיון במרכזי מסחר. אולי קל יותר להתייחס לקניונים מאשר לשמחה בהצלחת הזולת. 


תמיד חשבתי, שכדי לקנות מכונית חדשה (כמשל לכל נכס אחר), נדרשים תשוקה וכסף וכן תיעדוף. השמטת אחד משלושת המרכיבים תבטל את הרכישה. אם לא אהיה מעוניין במכונית חדשה, לא אקנה. אם אהיה מעוניין אך לא תהיה היתכנות, לא אקנה. אם ארצה לקנות וגם יהיה לי די כדי לעשות זאת - אך אעדיף להשתמש בכסף כדי לרכוש דירה, למשל, לא אקנה מכונית. אם אחפוץ במכונית כלשהי, אוכל לצרף לכספי כסף של אחרים ולקנות אותה. אם ארצה דירה, אוכל לצרף הלוואה לסכום שיש לי ולקנות אותה. אוכל גם להחליט, שאין לי שום סיכוי להגיע לדירת חלומות בצפון תל-אביב. אזי אוותר על חלום הנדל"ן ואנסה להגיע למשהו נחשב אחר (כמו ג'יפ יוקרה) שהוא זול בהרבה מדירת יוקרה בתל-אביב ולכן נמצא בהשג יד. כך עשתה בתי. אני מאושר בהגשמת חלומה גם אם זה לא החלום במלואו, ואני מאושר בהגשמת חלומם של חבריי, שמתאפשר להם להגשים חלומות רבים.


במשך שנים הזדמן לי לפקוד כל מיני מרכזים מסחריים. אישית חביבים עלי דווקא הפחות יומרניים. מהנה אותי המראה של שורת חנויות מדרכה משנות ה-50-60 של המאה הקודמת, מקובצות במבנה בצורת ו', ח' או ר', שאוחז בו לעיתים ריח חינני של וותק (יושן) וכמה עצי שקמה או פיקוס יפי צמרת ועבותי שורשים מעניקים לו מסגרת של נוי וריצוף טובעני ומעוקם. לפעמים הם מאכלסים מסעדות אופנתיות, איטליזי בשר (כשר-או-אחר) ובתי עסק מודרניים נחשבים. חנויות הסידקית או כלי העבודה - היחידות שנותרו מהמרכז המקורי - משמשות בעיקר למילוי זמנם של המקדימים להגיע למסעדה. מובן שלכאן יגיעו אנשי מקצוע אמיתיים, לחפש סרטי מדידה, חוטי שפגט, מפתחות שבדיים, כפתורים, מחטים, מסרגות וכל כיוצא באלה.


אחדים מן המרכזים המאוחרים יותר, משנות ה-70 וה-80, דינם להתפוגג כאמור, ובעליהם רק ממתינים לנס נדלני. נמצא שם חנויות שירות ומסחר, מכונים רפואיים, משרדים ומסעדות עממיות. לא זיהיתי איזה קו אדריכלי שמייחד אותם, חוץ מריבוי מדרגות, קומות, מפלסים, פניות ומסדרונות דמויי מעי עיוור. טיפסתי היום למשרד של עורך דין בקומה העליונה של מרכז מסחרי כזה ומתוך נסיוני אני מציע שלא להגיע לעו"ד לאחר אספרסו גרוע ועלייה מתישה במדרגות, אלא אם הוא מקצוען והגון. 


למרבה ההפתעה מצאתי, כי המרכזים החדישים הם המלהיבים מכולם. שלל חנויות, בתי קפה עם ארוחות בוקר עשירות ואספרסו משובח, סידור חלונות ססגוני ודרגנועים דייקניים ליותר מקומה אחת - בקניון כזה אפשר לממש כמעט כל פנטזיה חוקית. הצבעוניות התוססת הזאת מעידה על ציבור צרכנים משוכלל, שמצביע בשמחה ברגליו, ובדרך כלל על השקעה משתלמת.  מקריית שמונה ועד אילת פזורים קניונים מרהיבים, שמסייעים בכל לב למי שנואשים לפזר את כספם. כל עוד בלבב מתרוננות קופות רושמות, ממש מול עינינו המשתאות מתגשם החזון הציוני התכליתי מכולם: יבוא כל כיס, בלא הבדל מין, מוצא ודת, ויתכבד גם הוא בניגון הקופה.

07/05/2021

אסתר חייכה, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

אסתר חייכה, 1984, מאת דניאל קרן, 7.5.2021

מרפק שמאלה של אמא שקע בכרית הקטיפה הַמְּפוסְפֶּסֶת של כורסת הטלוויזיה והיא נפנתה אלי. ראיתי שעיניה מתאמצות להביט בי אבל רוחה במקום אחר. היא חייכה. נינוחה. התבוננתי בה, לא מאמין. חֶרֶט דמיוני חרץ בפניה קמטים, שלימים יעברו אלי. אלוהים אדירים, חשבתי - קורת רוח בפני אמי! מתי בעבר ראיתי פלא כזה? לפני ששביעות הרצון תתפוגג שאלתי אותה על שום מה. תראה, דני, היא אמרה (כמתנצלת מראש על אפשרות של תפנית בדימוי שלה כאישה מרת נפש ומלנכולית), אבא צלצל מטלפון ציבורי ברחוב קרל נטר וסיפר שכל כך הרבה אמהות ביקשו את המספר שלכם כדי לדבר עם אִיתַי והמון ילדים רצו אחריו ברחוב ורצו לגעת בו. אבל למה הוא ברח מהם?


אמא, הסברתי לה, אִיתַי אומנם כוכב גדול אבל הוא רק ילד קטן. החשיפה והפרסום קשים לו. הוא נלחץ כשמתגודדים סביבו. ראיתי בטיולים קודמים שאבא נהנה לטפל באמהות וחוגג כשהילדים מקיפים אותו ואת אִיתַי ומבקשים חתימות ומצלמים. אבא מת על זה ואִיתַי שונא. ואין מה לעשות - צריך לכבד את הרגשות של הילד.


שמתי לב, שככל שהפלגתי בתיאור ההתמודדויות של אִיתַי חיוכה התרחב. קיוויתי שהיא תפנים את טיעוניי ותירגע אבל תחת זאת היא מצאה בהם מניע חיובי לשמחה. פתאום היא נאחזה בכל כוחה ברגע קצר מתוך חיים של אחרים, החיים של אִיתַי נכדה, כפי שהיא תפסה אותם. חיי העולם הגדול. חשבתי שהיא רואה בזה פרס ניחומים קטן על חייה שלה, שהיו בעיניה דלים, מרים, גנוזים, עצובים, ריקים; חיי מדון ובדידות, בלא שאר-בשר בכל העולם כולו ומיוסרים בתחושת אָשָׁם על היותה בחיים. היא חייתה את חייה כי חיים, לא כי יש בהם טעם.


ופתאום - הפומבי הסנסציוני של הנכד בן התשע, אושיית הטלוויזיה. פרסום, עתונאים, מעריצים. ליבה ממש התפקע מרוב נחת. ולמחרת נדם. אפשר לומר שהיא מתה עם חיוך על השפתיים.

03/05/2021

צומת נתניה, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

צומת נתניה, מאת דניאל קרן 2.5.2021


אחרי נסיעה קצרה במכונית החדשה של יואב, הוא החנה אותה במשבצת הפנוייה שמשמאל לשחורה שלי. מראה המכונית המאובקת והמצומצמת שלי מתוך המכונית הענקית והמצוחצחת של יואב והרעיון של שתים שונות כל כך זו מזו, שעומדות אחת ליד השנייה במשבצות זהות בגודלן, היה באמת משעשע. אני לא חושב שזה גם ביטא את ההבדל בין בעליהן. 


הצטרפנו לנערות, שכבר ישבו בבית הקפה והשלימו את חוסרי תקופת המגיפה. כשתם המפגש פנה כל זוג למכוניתו אבל שלנו לא היתה שם. במקומה ניצבה ניסן לבנה, ישנה מאוד וגם מאוד חבוטה. עמדתי מול המכונית של אנה ויואב וביקשתי לנתח את המצב בקור רוח. אולי טעיתי מלכתחילה והמיצובישי לא חנתה משמאל ללקסוס אלא מימינה. אבל גם שם מצאתי מכונית אחרת. בניתוח אובייקטיבי אפשר לקבוע כי ברגע זה הייתי שרוי פחות או יותר בתבהלה, שנשלטה על ידי ההכרה שזאת רק מכונית, רק מרכב של פח דק על ארבעה גלגלים, לא משהו חשוב באמת ויש עניינים יותר משמעותיים בחיים (מי כמוני יודע), ויש משטרה, וביטוח, אבל איזה מין בנאדם זה שמאבד מכונית, ואיך לעזאזל דבורה ואני מגיעים עכשיו לתל אביב? 


אחר כך יואב העיר בשקט אופייני שאולי בעצם לא חנינו ליד המכונית שלי אלא ליד מכונית דומה, שגם היא שחורה, זעירה ומאובקת. הגישה החיובית הזאת הרחיבה את מנעד האפשרויות. פסעתי מעט לאחור ובחנתי את חזית המכוניות שמימין ומשמאל. 


שלי היתה השלישית משמאל.

הסיפור של מוטי ממטולה, מתוך אוסף סיפורי דרך במיזם "רגע לסיפור בדיור"

הַסִּפּוּר שֶׁל מוֹטִי מִמְּטוּלָה, 4.2017

בְּדוֹמֶה לְפִתְגָּם הָאַשְׁפָּה וְהָאוֹצָר, אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁהַטְּרָגֶדְיָה שֶׁל הָאֶחָד הִיא לְעִתִּים הַהִזְדַּמְּנוּת שֶׁל זוּלָתוֹ. זֶהוּ הַמִּקְרֶה שֶׁעָלָיו אֲנִי רוֹצָה לְסַפֵּר לָכֶם.

אַחֲרֵי שֵׁרוּת צְבָאִי מְאַתְגֵּר נִשְׁאַבְתִּי לְבַטָּלַת הַשִּׁחְרוּר הַמְּתוּקָה. הַסּוּגִיּוֹת הַמַּסְעִירוֹת הָיוּ הֵיכָן, לַעֲזָאזֵל, הִתְעוֹרַרְתִּי הַבֹּקֶר וְעִם מִי אֵלֵךְ לִישֹׁן הַלַּיְלָה. לְשִׂמְחַת הַבַּרְמֵנִים בְּרַחֲבֵי הָעִיר, הִכַּרְתִּי אֶת כָּל בָּתֵּי הַמַּרְזֵחַ הַטּוֹבִים בָּאֵזוֹר. כְּשֶׁהָיוּ מְזַהִים אֶת הַצְּלָלִית שֶׁלִּי (זֶה לֹא קָשֶׁה, אֲנִי בָּחוּר מְגֻדָּל) מִבַּעַד לְתִימְרוֹת הֶעָשָׁן שֶׁל הַסִּיגַרְיוֹת, הֵם הָיוּ מִזְדָּרְזִים לְהַצִּיב כּוֹס זְכוּכִית גְּדוֹלָה וּמְחֻטֶּבֶת מִתַּחַת לְבֶרֶז הַמְּזִיגָה. בְּעֵת שֶׁהַבִּירָה נִמְזֶגֶת וְהַקֶּצֶף קָרוֹב לְלַחֵךְ אֶת שׁוּלֵי הַכּוֹס, נֶעֶרְמוּ מוּלִי עַל הַבָּר גַּם צְלוֹחִיּוֹת שֶׁל מְעוֹדְדֵי צִּמָּאוֹן - זֵיתִים סוּרִיִּים, מַנְצִ'יז, שְׁקֵדִים וּבָטְנִים מֻמְלָחִים הֵיטֵב. תָּמִיד הִתְלַוְּתָה לָהֶן מַאֲפֵרָה נְקִיָּה. 

עַד מְהֵרָה הִתְרוֹקְנוּ הַכּוֹס וְהַצְּלוֹחִיּוֹת וְשָׁבוּ וְהִתְמַלְּאוּ, וְאֶת הַמַּאֲפֵרָה גָּדְשׁוּ בְּדָלִים שֶׁל נֶלְסוֹן. מְעַשְּׁנֵי הַסִּיגַרְיוֹת נֶחְלְקוּ לְחוֹרְכֵי עֵשֶׂב מֵהַסּוּג הַנָּחוּת, כְּמוֹ דֶּגֶל, סִילוֹן וְדַפְנָה (שֶׁבַּצָּבָא קָרָאנוּ לָהּ דֶּה-פָּא-נֶה, לְמַעַן הָרֹשֶׁם) - וּלְמִתְקַדְּמִים, שֶׁהָרְגוּ אֶת עַצְמָם מַהֵר יוֹתֵר עִם טַבָּק וִירְגִ'ינְיָה חָזָק שֶׁל נוֹבְּלֶס, נֶלְסוֹן וְסוּפֶּרְפַיְן. בַּעֲלֵי הַיְּכֹלֶת עִשְּׁנוּ תּוֹצֶרֶת חוּץ וְהַמִּקְצוֹעָנִים צָבְטוּ גּוֹלוֹאָז וְזִ'יטָאן בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת. 

הַשָּׁעוֹת חוֹלְפוֹת, מוּסִיקָה רְגוּעָה מִתְנַגֶּנֶת בָּרֶקַע, זוּגוֹת מְחוֹלְלִים בָּרְחָבָה, הַמַּשְׁקֶה וְהֶעָשָׁן מְעַרְפְּלִים אֶת חוּשַׁי. מֹחִי מִתְרוֹקֵן לְאַט מִמַּחֲשָׁבוֹת וְרַק אִינְסְטִינְקְט הַצַּיִד נוֹתַר דָּרוּךְ כְּמוֹ תָּמִיד. אֲנִי סוֹקֵר אֶת סְבִיבוֹתַי בְּעִנְיָנִיּוּת. לַיְלָה וְעוֹד לַיְלָה. 

כָּךְ עָבְרוּ לָהֶם חֳדָשִׁים שֶׁל שִׁגְרָה נְעִימָה וְעִמָּם חָלְפוּ גַּם חֶסְכוֹנוֹתַי. בֹּקֶר אֶחָד, לְאַחַר שֶׁנִּפְרַדְתִּי לְשָׁלוֹם מֵהַבְּלוֹנְדִּית שֶׁחָלְקָה אִתִּי אֶת יְצוּעִי, פָּתַחְתִּי לִרְוָחָה אֶת תְּרִיסֵי הַחֶדֶר וְהִנַּחְתִּי לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ וּלְצִנַּת הַבֹּקֶר לִנְהֹר פְּנִימָה וּלְרַעֲנֵן אֶת מֹחִי. יָשַׁבְתִּי עַל הַמִּטָּה, רֹאשִׁי חָפוּן בֵּין כַּפּוֹת יָדִי וְלָרִאשׁוֹנָה מִזֶּה זְמַן הִרְגַּשְׁתִּי בָּשֵׁל לְהִרְהוּר רְצִינִי. מָה עַכְשָׁו, מָה אֲנִי רוֹצָה? 

הָיִיתִי צָעִיר, בְּלִי מְחֻיָּבוּיוֹת מִשְׁפַּחְתִּיּוֹת, בְּלִי אִלּוּצִים כַּלְכָּלִיִּים מַשְׁמָעוּתִיִּים. אֲבָל יָדַעְתִּי שֶׁהִגִּיעָה הָעֵת לָנוּעַ קָדִימָה. אֶצְלֵנוּ בְּמִשְׁפָּחָה זֶה אוֹמֵר לִלְמֹד. לֵךְ תִּהְיֶה דּוֹקְטוֹר, אָמְרָה אִמָּא, תִּהְיֶה אִינְגִּ'ינֵר. אַתָּה יוֹדֵעַ מָה, לֹא נוֹרָא - תִּהְיֶה אֲפִלּוּ עוֹרֵךְ דִּין. לֹא הָיִיתִי פּוֹרֵק עֹל וְתָמִיד כִּבַּדְתִּי אֶת אִמָּא, אֲבָל הַפַּעַם מָרַדְתִּי בְּצִפִּיּוֹתֶיהָ. רָצִיתִי לִלְמֹד, אֲבָל בְּדַרְכִּי שֶׁלִּי, בְּאֹפֶן שֶׁיְּשָׁרֵת אֶת מִטְרוֹתַי (לְהַשְׂכִּיל, אֲבָל גַּם לַעֲשׂוֹת כֶּסֶף וּלְטַיֵּל). עָמַדְתִּי עַל סִפּוֹ שֶׁל הַשָּׁלָב הַבָּא בְּחַיַּי. 

הִתְחַלְתִּי לַעֲקֹב אַחַר מוֹדְעוֹת הַ"דְּרוּשִׁים". עַד מְהֵרָה הִגַּעְתִּי לְזֹאת, שֶׁכִּוְּנָה בְּדִיּוּק לְמָה שֶׁחִפַּשְׂתִּי: "בּוֹא לַיָּם וּרְאֵה עוֹלָם" הִבְטִיחָה מוֹדָעָה גְּדוֹלָה שֶׁל חֶבְרַת "אֶל-יָם" בְּעִתּוֹן יוֹם הַשִּׁשִּׁי - "הַמִּשְׂרָה מֻצַּעַת רַק לִגְבָרִים הַמְּסֻגָּלִים לַעֲבֹד בִּתְנָאֵי לַחַץ". הַהַבְטָחָה וְהָאֶתְגָּר גָּרְמוּ לִי לְמַהֵר וּלְהֵרָשֵׁם. 

לְאַחַר מִיּוּן קַפְדָנִי הִתְקַבַּלְתִּי לְקוּרְס אֵלֶקְטְרוֹנִיקָה, שֶׁהֶמְשֵׁכוֹ בְּבֵית הַסֵּפֶר לִקְצִינֵי יָם שֶׁל צִי הַסּוֹחֵר בְּעַכּוֹ. בְּתֹם שְׁנַת לִמּוּדִים הֻסְמַכְתִּי כִּקְצִין רַדְיוֹ וְהִתְקַבַּלְתִּי לָעֲבוֹדָה. סוֹף סוֹף יָצָאתִי לַיָּם וְהָיִיתִי נָכוֹן לֹא רַק לִרְאוֹת אֶת הָעוֹלָם אֶלָּא גַּם לִכְבֹּשׁ אוֹתוֹ. בַּהַפְלָגוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת עוֹד הָיִיתִי צוֹעֵר, תַּחַת קְצִין רַדְיוֹ וָתִיק וּמְנֻסֶּה בְּשֵׁם צִיּוֹן, שֶׁהָיָה אָמוּר לַחֲנֹךְ אוֹתִי. אֳנִיַּת הַצֹּבֶר "תֵּל אָבִיב" עָזְבָה אֶת חֵיפָה וְשָׂמָה פְּעָמֶיהָ לִנְיוּ אוֹרְלִינְס, שָׁם מָלְאוּ אֲסָמֶיהָ בַּר וְהִיא פָּנְתָה בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה לִנְמַל הָאֵם. 

לֹא אַלְאֶה אֶתְכֶם בְּסִפּוּרִים עֲסִיסִיִּים עַל בָּתֵּי הַמַּרְזֵחַ וְעַל הַגְּבָרוֹת הַמְּנֻסּוֹת שֶׁל לוּאִיזִיָאנָה, עַל הַשַּׁיִט הַמְּטַלְטֵל בְּמֶרְחָבָיו הָאֵינְסוֹפִיִּים שֶׁל הָאוֹקְיָינוֹס הָאַטְלַנְטִי, אוֹ עַל הַדּוֹלְפִינִים וְעַל חוֹפֵי הַיָּם הַתִּיכוֹן שֶׁלִּוּוּ אוֹתָנוּ מֵרָחוֹק. צוֹעֵר הַקֶּשֶׁר שֶׁלָּכֶם הָיָה בְּדֶרֶךְ כְּלָל עָסוּק מִכְּדֵי לֵהָנוֹת מִכָּל אֵלֶּה. הָיִיתִי נִרְגָּשׁ וְדָרוּךְ כָּל הָעֵת, מִלֵּאתִי בְּקַפְדָנוּת וּבְקֹר רוּחַ אַחַר כָּל הוֹרָאוֹתָיו הַמִּקְצוֹעִיּוֹת שֶׁל צִיּוֹן. כָּאֵלֶּה לֹא חָסְרוּ, כִּי זֹאת יֵשׁ לָדַעַת - לְקִיּוּם הַקֶּשֶׁר הָאַלְחוּטִי בֵּין שֻׁתְּפֵי הַשַּׁיִט שֶׁבָּאֳנִיָּה וּבֵינָם לְבֵין הַחוֹף יֵשׁ חֲשִׁיבוּת מַכְרַעַת לִשְׁלוֹם הַסְּפִינָה, צִוְּתָהּ וּמִטְעָנָהּ. בְּחֵיפָה הִזְרַמְנוּ אֶת הַחִטָּה מִבֶּטֶן הָאֳנִיָּה הַיְשֵׁר לְמַמְּגוּרַת "דָּגוֹן" וְקִבַּלְתִּי זִמּוּן לַהַפְלָגָה הַבָּאָה, גַּם הִיא לְמִפְרַץ מֶכְּסִיקוֹ.

הָיִינוּ בְּלֵב יָם בַּדֶּרֶךְ לַיַּעַד, בְּעֵרֶךְ מוּל חוֹפֵי סַרְדִּינְיָה. הַסְּפִינָה הַגְּדוֹלָה הָיְתָה רֵיקָה מִמִּטְעַן, קַלָּה וְנִכְנַעַת לַגַּלִּים, סִפּוּנֶיהָ גְּבוֹהִים כְּדֵי שֶׁבַע קוֹמוֹת מִפְּנֵי הַמַּיִם וְעַד לְגֶשֶׁר הַפִּקּוּד. שֶׁבַע בַּבֹּקֶר, אֲנִי מִתְאַרְגֵּן לַמִּשְׁמֶרֶת שֶׁלִּי. שֶׁמֶשׁ נְעִימָה מְחַמֶּמֶת אֶת תָּאִי, הַסָּמוּךְ לַגֶּשֶׁר. לְפֶתַע בּוֹקֵעַ קוֹלוֹ שֶׁל הַקָּצִין הָרִאשׁוֹן מֵרַמְקוֹל הַקֶּשֶׁר, הַקָּבוּעַ בְּדֹפֶן הַתָּא. "צוֹעֵר מוֹטִי, בְּדֹק בְּבַקָּשָׁה מָה קוֹרֶה עִם קְצִין הַקֶּשֶׁר צִיּוֹן" - הוּא מוֹרֶה לִי בְּעִנְיָנִיּוּת, לְאַחַר שֶׁצִּיּוּן אֵינוֹ מֵגִיב לַקְּרִיאוֹת שֶׁלּוֹ בַּקֶּשֶׁר. אֲנִי מֵצִיץ הַחוּצָה, אֶל גֶּשֶׁר הַפִּקּוּד. צִיּוֹן אָמוּר לִהְיוֹת שָׁם, לְצַד הַקָּצִין הָרִאשׁוֹן. הוּא לֹא שָׁם. בֶּהָלָה קַלָּה מִתְגַּנֶּבֶת לְלִבִּי בְּעוֹד מַבָּטִי חוֹלֵף בְּמַעַבְרֵי הַסִּפּוּן הָעֶלְיוֹן. 

בָּרֶגַע הַבָּא נִגְלֵה לְעֵינַי מַחֲזֶה, שֶׁמַּקְפִּיא אֶת דָּמִי. צִיּוֹן - עֵירֹם כִּבְיוֹם הִוָּלְדוֹ, סָפֵק עוֹמֵד סָפֵק מוֹעֵד עַל אַחַת מִסִּירוֹת הַהַצָּלָה, יָדָיו מִטַּלְטְלוֹת בִּתְנוּעוֹת מְשֻׁנּוֹת, קֶצֶף זָב מִפִּיו וּשְׂפָתָיו נָעוֹת לְלֹא הֶרֶף בְּמָה שֶׁנִּרְאֶה מֵרָחוֹק כְּמוֹ מִלְמוּל שֶׁל תְּפִלָּה אִינְדִיָּאנִית. בְּעוֹדִי נָטוּעַ בִּמְקוֹמִי, אֲנִי מַבְחִין בְּצִיּוֹן יוֹרֵד מֵהַסִּירָה וּמְטַפֵּס בִּמְלוֹא תִּפְאֶרֶת עֵירֻמּוֹ לְגֶשֶׁר הַפִּקּוּד. הוּא אוֹמֵר מַשֶּׁהוּ לַקָּצִין הָרִאשׁוֹן, נוֹטֵל מִשְׁקֶפֶת וְתוֹלֶה אוֹתָהּ עַל צַוָּארוֹ. שְׁנִיּוֹת לְאַחַר מִכֵּן הוּא נֶעֱלַם מֵעֵינַי וַאֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת זַעֲקוֹת הַקָּצִין הָרִאשׁוֹן - הַפַּעַם לֹא בְּמַכְשִׁיר הַקֶּשֶׁר - "לַעֲזָאזֵל, הוּא קָפַץ! אֲנִי לֹא מַאֲמִין, הוּא קָפַץ!" זִנַּקְתִּי לַגֶּשֶׁר. אָחַזְתִּי בְּמִשְׁקֶפֶת וְהִתְחַלְתִּי לִסְרֹק אֶת הַמַּיִם מִשְּׁנֵי צִדֵּי הָאֳנִיָּה, אֲבָל יָדַעְתִּי שֶׁקְּפִיצָה מֵהַסִּפּוּן הָעֶלְיוֹן שֶׁל סְפִינָתֵנוּ סוֹפָהּ חֲבָטָה אַדִּירָה וּמָוֶת מִיָּדִי. צִיּוֹן בְּוַדַּאי נֶהֱרַג בַּמָּקוֹם. הָרַב חוֹבֵל הֻזְעַק לַגֶּשֶׁר וְהֵחֵל לְתַמְרֵן אֶת הַסְּפִינָה בְּמַעְגָּלִים, בְּחִפּוּשׂ אַחַר הַקָּצִין הַנֶּעְדָּר. צוֹפָר הַסְּפִינָה גִּיֵּס אֶת כָּל הַמַּלָּחִים לַחִפּוּשׂ. כַּעֲבֹר שָׁעָה גִּלִּינוּ אֶת הַגּוּפָה צָפָה בַּמַּיִם. מָשִׁינוּ אוֹתָהּ וְשִׁנִּינוּ מַסְלוּל לְכִוּוּן גֶנוּאָה. 

לְעִתִּים נְדִירוֹת הַגּוֹרָל מְקַצֵּר בַּעֲבוּרְךָ אֶת הַדֶּרֶךְ. מוֹתוֹ שֶׁל צִיּוֹן הָפַךְ אוֹתִי בְּאַחַת לִקְצִין הַקֶּשֶׁר שֶׁל הָאֳנִיָּה. מֵרֶגַע זֶה פָּעַלְתִּי כְּאוֹטוֹמָט. הַקֶּפְּטֶן מָסַר לִי מִבְרָק אָרֹךְ, לְשַׁדְּרוֹ לְמִפְקֶדֶת "אֶל-יָם" בְּחֵיפָה. לֹא הָיִיתִי מְיֻמָּן בְּשִׁדּוּרֵי מוֹרְס חַיִּים וְהַנְּסִבּוֹת הִלְחִיצוּ אוֹתִי עוֹד יוֹתֵר. אֶצְבָּעִי רִפְרְפָה בְּאֵימָה עַל מַקַּשׁ הַמּוֹרְס וְלָכֵן הַהוֹדָעָה שֶׁקָּלַט אִישׁ הַקֶּשֶׁר בְּחֵיפָה הָיְתָה מְשֻׁבֶּשֶׁת לַחֲלוּטִין. "מִי אַתָּה?" הִזְדַּעֵק בֶּן שִׂיחִי. "אֲ-נִ-י מ-וֹ-טִ-י קָ-דֶ-ט הָ-רַ-דְ-י-וֹ", הֵשַׁבְתִּי. "אִידְיוֹט, תֵּן לִי אֶת הַקָּצִין". "אֲנִי לֹא יָכוֹל, הַקָּצִין אֵינֶנּוּ, הוּא מֵת!" הַפַּעַם הִצְלַחְתִּי לְשַׁדֵּר נָקִי וְרָצוּף וְהַמֶּסֶר נִקְלַט. "הֵבַנְתִּי. תַּמְשִׁיךְ לְאַט וּבִזְהִירוּת. בְּהַצְלָחָה. רוּת, סוֹף". הַמִּבְרָק חוֹלֵל מְהוּמָה בְּמַטֵּה הַחֶבְרָה אֲבָל הֵם מִהֲרוּ לְהִתְעַשֵּׁת וְאִרְגְּנוּ מִיָּד מִשְׁלַחַת קְטַנָּה כְּדֵי לְהָשִׁיב אֶת הַגּוּפָה לְיִשְׂרָאֵל. "לְהָטִיס אֵלֶיךָ קְצִין קֶשֶׁר חָדָשׁ"? נִשְׁאַל הָרַב חוֹבֵל. הוּא הִרְהֵר רֶגַע, הֵעִיף בִּי מַבָּט, חִיֵּךְ אֵלַי חִיּוּךְ חֶסְכוֹנִי וְאַחַר עָנָה, "אֵין צֹרֶךְ, הַכֹּל בִּשְׁלִיטָה". 

כָּךְ הָיִיתִי רִשְׁמִית לִקְצִין הָרַדְיוֹ שֶׁל הַסְּפִינָה. חֵרֶף הַמִּנּוּי נִשְׁאַרְתִּי בַּקַּבִּינָה שֶׁלִּי בְּמַהֲלַךְ הַהַפְלָגָה וְלֹא הֵעַזְתִּי לְהִכָּנֵס לַתָּא שֶׁל צִיּוֹן, מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל חֲבֵרִי הַמֵּת. וְאוּלַי הָיָה זֶה בִּגְלַל פַּחַד טָמִיר, שֶׁמָּא גַּם בִּי יִדְבַּק הַשֵּׁד... "תֵּל אָבִיב" פָּנְתָה עַתָּה מִנְּמַל גֶנוּאָה בְּדַרְכָּהּ לְמִפְרַץ מֶכְּסִיקוֹ כְּשֶׁעַל גֶּשֶׁר הַפִּקּוּד נִצָּבִים הָרַב חוֹבֵל, הַקָּצִין הָרִאשׁוֹן - וּקְצִין הָרַדְיוֹ הֶחָדָשׁ שֶׁלָּהּ, עַבְדְּכֶם הַנֶּאֱמָן. מֵעַתָּה הָיוּ לִי דַּרְגָּה, סַמְכוּיוֹת, אַחְרָיוּת וְגַם שָׂכָר שֶׁל קָצִין בְּצִי הַסּוֹחֵר שֶׁל מְדִינַת יִשְׂרָאֵל. 

הִתְמַדְתִּי בְּכָל אֵלֶּה בְּמֶשֶׁךְ שְׁנֵי עֲשׂוֹרִים תְּמִימִים, עַד שֶׁיָּרַדְתִּי סוֹפִית לַחוֹף. חָלְפוּ מֵאָז כִּמְעַט חֲמִשִּׁים שָׁנָה, אֲבָל רִגְעֵי הַטֵּרוּף הַמְּיֻסָּר שֶׁל צִיּוֹן עַל סִירַת הַהַצָּלָה עֲדַיִן פּוֹקְדִים אֶת חֲלוֹמוֹתַי מֵעֵת לְעֵת וְהוֹפְכִים אֶת שְׁנָתִי לְסִיּוּט. כֵּן, עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. 

"רֶגַע לְסִפּוּר" עוֹרֵךְ דָּנִיאֵל קֶרֶן

אבטיח, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

הַמֵּיזָם רֶגַע לְסִפּוּר מַנְצִיחַ חֲוָיוֹת שֶׁלִּי וְשֶׁל אֲחֵרִים; כִּי אַחֲרֵי שֶׁהַחֲוָיָה עוֹבֶרֶת הַמִּלָּה נִשְׁאֶרֶת (וְכָךְ גַּם הַחֲוָיָה מִשְׁתַּמֶּרֶת).


וְהַפַּעַם:

אֲבַטִּיחַ, מֵאֵת דָּנִיאֵל קֶרֶן לְפִי רוֹנִית אַלְמוֹז, 2017

                              [5 דקות קריאה]

סִפּוּר מוּזָר, הַבֶּטֶן שֶׁלּוֹ. מֵאָחוֹר, אָבִי נִרְאֶה רָזֶה וְחָטוּב כְּמוֹ הַנְּעָרִים בַּכִּתָּה שֶׁלִּי, לַמְרוֹת שֶׁהוּא כְּבָר בֶּן חֲמִשִּׁים. הַשֵּׂעָר שֶׁלּוֹ מָלֵא וּמְתֻלְתָּל, הֲלִיכָתוֹ זְקוּפָה, חִיּוּךְ מִסְתּוֹרִי אָ-לָה קְלַרְק גֵּייבְּל נָסוּךְ עַל פָּנָיו, וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁהוּא שָׁב וְחוֹזֵר עַל סִפּוּרֵי הַכּוֹחַ וַרְשָׁה שֶׁלּוֹ, עִם פְּרָטֵי הַפְּרָטִים שֶׁל הַגּוֹלִים הַבְּטוּחִים שֶׁמָּנַע כְּשֶׁעָמַד בַּשַּׁעַר הַקְּבוּצָה וְאֵיךְ מִפְגָּשׁ עִם קוֹרַת הַשַּׁעַר הָפַךְ אֶת הַצִּפֹּרֶן שֶׁל בֹּהֶן שְׂמֹאל לָמָּה שֶׁהִיא הַיּוֹם - מִין יְצוּר מְגֻדָּל עִם חַיִּים מִשֶּׁלּוֹ (וּבֵינֵינוּ, זֶה דֵּי מְיַגֵּעַ), עֲדַיִן הַחֲבֵרוֹת מֵהַכִּתָּה מְצַחְקְקוֹת וּמְמַהֲרוֹת לְהַעֲבִיר נוֹשֵׂא כְּשֶׁהוּא בָּא לָקַחַת אוֹתִי מֵהַבְּרֵכָה הַבַּיְתָה עַל הַזַּקְס-מוֹטוֹר שֶׁלּוֹ. 

הַבֶּטֶן שֶׁאֲנִי מְדַבֶּרֶת עָלֶיהָ, כְּאִלּוּ לֹא שַׁיֶּכֶת. לֹא רוֹאִים אוֹתָהּ כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ בַּחֻלְצוֹת שֶׁלּוֹ, שֶׁיּוֹרְדוֹת מֵעַל הַמִּכְנָסַיִם. אֲבָל בְּשַׁבָּת לִפְנֵי יוֹמַיִם הִרְגַּשְׁתִּי מֻשְׁפֶּלֶת עַד עָפָר כְּשֶׁהִגַּעְנוּ עַל הָאוֹפַנּוֹעַ לַבְּרֵכָה וְאַבָּא שֶׁלִּי נִכְנַס לַמֶּלְתָּחָה, הִתְקַשְׁקֵשׁ שָׁם כַּמָּה דַּקּוֹת - אַתֶּם יוֹדְעִים, דְּבָרִים הֲרֵי-גּוֹרָל שֶׁל גְּבָרִים - וְיָצָא מִמֶּנָּה לָבוּשׁ בְּבֶגֶד יָם סְפִּידוֹ, כְּשֶׁבֶּטֶן כַּדּוּר הַבָּאוּלִינְג הָעֲנָקִית שֶׁלּוֹ שְׁלוּחָה לְפָנָיו בַּדֶּרֶךְ אֶל הַמַּיִם. הוּא יָרַד בְּאִטִּיּוּת, מַנִּיחַ לְגוּפוֹ לְהִתְרַגֵּל לַמַּיִם הַצּוֹנְנִים וְלָרֵיחַַ הַנּוֹרָא שֶׁל הַכְלוֹר. מַזָּל שֶׁלֹּא נִתֵּר מֵהַמַּקְפֵּצָה. עָמַדְתִּי שָׁם, אוֹחֶזֶת בְּסֻלַּם הַבְּרֵכָה וּמַשְׁקִיפָה עָלָיו מִמֶּרְחָק בָּטוּחַ. הוּא לֹא הָיָה שַׂחְיָן גָּדוֹל. שְׁנַיִם-שְׁלוֹשָׁה אֳרָכִים בִּשְׂחִיַּת חָזֶה, עוֹד רֹחַב אֶחָד בִּשְׂחִיַּת כֶּלֶב וְאַחַר כָּךְ רָאִיתִי אוֹתוֹ נֶחֱלַץ מֵהַמַּיִם בִּמְשִׁיכָה אַחַת וּמְנַעֵר אֶת שְׂעָרוֹ. עַלִּיזָה ווֹלְף, הַיַּלְדָּה הַבְּלוֹנְדִּינִית שֶׁהִקְדִּימָה אֶת כָּל הַבָּנוֹת בַּכִּתָּה בְּמִדּוֹת הֶחָזֶה שֶׁלָּהּ וְגַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהִתְנַשְּׁקָה עִם תִּיכוֹנִיסְט, עָמְדָה לְיָדִי, חוֹבֶקֶת אֶת הַסֻּלָּם וּבוֹחֶנֶת אֶת הַבָּנִים הַגּוֹדְשִׁים אֶת הַמַּיִם. הִיא טִלְטְלָה אֶת כְּתֵפִי וְלָחֲשָׁה כְּמַמְתִּיקָה סוֹד: תִּרְאִי, תִּרְאִי אֶת הַהוּא שֶׁיָּצָא עַכְשָׁו מֵהַמַּיִם, תִּרְאִי אֵיזֶה אֲבַטִּיחַ יוֹשֵׁב עָלָיו מִקָּדִימָה. מִסְכֵּן, זֶה בֶּטַח אֲבַטִּיחַ מִשְׁקָל כָּבֵד.

הִתְבּוֹנַנְתִּי בְּאַבָּא שֶׁלִּי. עַכְשָׁו כְּבָר לֹא עָזְרוּ לוֹ הַתְּנוּעוֹת הַקְפִיצִיּוֹת, הַגֵּו הַזָּקוּף וְרַעְמַת הַשֵּׂעָר. עַכְשָׁו הָיוּ עָלָיו הָאֲבַטִּיחַ וְכָל עֹצְמוֹת הַלִּגְלוּג שֶׁמַּלְכַּת הַכִּתָּה הִתִּיזָה כְּלַפָּיו. בֶּטֶן שֶׁל אֲבַטִּיחַ. שָׁתַקְתִּי. הִיא לֹא יוֹדַעַת שֶׁזֶּה אָבִי. רַק שֶׁיִּשָּׁאֵר כָּךְ. שָׁלַחְתִּי לָהּ חֲצִי חִיּוּךְ מִשְׁתַּתֵּף וְחִכִּיתִי שֶׁתִּתָּפֵס לְנוֹשֵׂא הַבָּא. זֶה קָרָה כַּעֲבֹר שְׁנִיָּה, אֲבָל אֲנִי עוֹד הָיִיתִי עֲסוּקָה בַּבֶּטֶן שֶׁל אַבָּא. רָצִיתִי לְהֵעָלֵם מִשָּׁם, לְהַטְבִּיעַ אֶת עַצְמִי בְּמַיִם עֲמֻקִּים, לְדַמְיֵן לִי שֶׁזֶּה אָמְנָם אַבָּא שֶׁלִּי אֲבָל הוּא רָזֶה לְכָל אָרְכּוֹ וּמִכָּל צְדָדָיו. הִתְאַמַּצְתִּי בְּכָל כּוֹחִי לְהַסְכִּים שֶׁבֶּאֱמֶת יָצָא מֵהַמַּיִם אִישׁ זָקֵן עִם אֲבַטִּיחַ בַּבֶּטֶן אֲבָל אֲנִי לֹא קְשׁוּרָה אֵלָיו. וְיוֹתֵר מִכָּל רָצִיתִי לֹא לָחוּשׁ אַשְׁמָה עַל שֶׁאֲנִי מִתְכַּחֶשֶׁת לוֹ.

חָמַקְתִּי מֵהַבְּרֵכָה אֶל הַמֶּלְתָּחָה וּמִמֶּנָּה אֶל הֲזַקְס-מוֹטוֹר, כְּשֶׁכּוֹבַע הַקַּפּוּשׁוֹן מַסְתִּיר לִי חֲצִי פָּנִים. דַּקּוֹת אֲרֻכּוֹת חִכִּיתִי לוֹ, חוֹסָה בְּצֵל הַשִּׂיחִים וּמִתְפַּלֶּלֶת נוֹאָשׁוֹת שֶׁעַלִּיזָה ווֹלְף לֹא תַּעֲבֹר שָׁם בְּדִיּוּק כְּשֶׁאַבָּא וַאֲנִי מִתְיַשְּׁבִים עַל הָאוֹפַנּוֹעַ בְּדַרְכֵּנוּ הַבַּיְתָה.

לְיָמִים נֶאֱלַצְתִּי לְהוֹדוֹת בִּפְנֵי עַצְמִי כִּי לֹא רַק שֶׁהָאֲבַטִּיחַ הָיָה מֵאָז וּמֵעוֹלָם הַפְּרִי הָאָהוּב עָלַי, אֶלָּא שֶׁהוּא גַּם הַלַּפִּיד הַסִּמְלִי בְּמֵרוֹץ הַשְּׁלִיחִים הַפְּרָטִי שֶׁל מִשְׁפַּחְתֵּנוּ, הַמָּעֳבָר מֵאָב לְבַת וְהָלְאָה מִזֶּה, מִדּוֹר לְדוֹר. שִׁשִּׁים שָׁנָה חָלְפוּ מֵאָז הָאֵרוּעַ בַּבְּרֵכָה וַחֲצִי יוֹבֵל שָׁנִים מֵאָז מוֹתוֹ שֶׁל אַבָּא וְכַיּוֹם אֲנִי הִיא הַסּוֹחֶבֶת אֶת הָאֲבַטִּיחַ שֶׁלּוֹ, וּבִתִּי הָאֶמְצָעִית אַחֲרַי. אֲנִי מִתְבּוֹנֶנֶת בְּנֶכְדִּי וְרוֹאֶה אוֹתוֹ שׁוּב, מִתְהַוֶּה וְהוֹלֵךְ. הָאֲבַטִּיחַ הַמִּשְׁפַּחְתִּי.

אַגַּב, יָשַׁבְתִּי לֹא מִזְּמַן עִם חֲבֵרוֹת בְּאַר-קָפֶה בְּרָמַת הַחַיָּל. מוּלִי עַל הַמִּדְרָכָה הִתְנַהֲלָה בִּכְבֵדוּת אִשָּׁה קְשִׁישָׁה, מְלֵאָה וּגְדוּשָׁה בִּמְיֻחָד. הָיָה יוֹם קַיִץ חַם - חֲבָל שֶׁלֹּא בִּקַּשְׁתִּי לָשֶׁבֶת בִּפְנִים, לֵהָנוֹת מִצִּנַּת הַמַּזְגָן. הָאִשָּׁה עָצְרָה לִמְחוֹת אֶת הַזֵּעָה מִמִּצְחָהּ. מַשֶּׁהוּ בָּהּ מָשַׁךְ אֶת מַבָּטִי. הִיא מֻכֶּרֶת לִי: הֶחָזֶה הַשּׁוֹפֵעַ, הַקַּשׁ הַבְּלוֹנְדִּינִי שֶׁעַל רֹאשָׁהּ, הַפָּנִים שֶׁיָּדְעוּ פַּעַם יֹפִי. עַלִּיזָה ווֹלְף. עַלִּיזָה ווֹלְף! הִיא וְהָאֲבַטִּיחַ שֶׁלָּהּ.

אוֹי, אֲנִי מֵתָה לִרְאוֹת אוֹתָהּ יוֹצֵאת מֵהַמַּיִם בַּבְּרֵכָה...


02/05/2021

לקסוס, מתוך אוסף סיפורי דרך במיזם "רגע לסיפור"

לקסוס, מאת דניאל קרן 1.5.2021

שני הגברים לטשו עיניהם לכיווננו ונעו על מקומם בחוסר נוחות. שניהם היו רזים, לבושם שחור - מכנסי אימון וחולצת טי - לאחד היתה פדחת חשופה מתחת לכיפה שחורה גדולה ולשני שיער עבות מקורזל וגם הוא חבש כיפה כזאת. את פניהם קישט צילו של זקנקן בן יומיים-שלושה. רגע לפני שראו אותנו עמד האחד שעון בגבו למרצדס ספורט שחורה והשני שוחח איתו. תנועות ידיו כשדיבר היו נמרצות ונראו כממחישות את הנאמר.


"אונטרוולטניקים(*)", הפטרתי. אני מניח שלא הייתי עושה זאת אילולא היו חלונות המכונית סגורים.


פנינו עם סיבוב הרחוב לכיוונם והם נדרכו. המכונית של יואב, גם היא חדשה ושחורה - לקסוס היברידית עוצרת נשימה - בלעה חרישית את אספלט הכביש. למעשה, רחש הבליעה היה הקול היחיד שנשמע והינחתי שבכביש מהודק יותר וללא רגבי העפר הזעירים שגלשו ממגרש כורכר סמוך, גם קול זה לא היה נשמע.


פחדתי שאולי קראו את שפתיי ורווח לי כשיצאנו מטווח הראייה שלהם. 


במראת הצד של הלקסוס הבחנתי בקרח ניתק מהמרצדס ופונה לחצר בית סמוך. הרהרתי בדמותו עוד דקות ארוכות, כי הייתי מוכן להשתכנע, שברגע שהתרחק מרעהו שחה קומתו מעט, והיה לפתע כאחד האדם.


אז חלפה במוחי מחשבה פרועה, שבעקבותיה ניסיתי לשחזר את תמונת הרגעים האחרונים שנייה-אחר-שנייה: היתכן ששני הצעירים עם מכונית המרצדס השחורה ראו אותנו, בלקסוס השחורה, ולחשו זה לזה באימה: אונטרוולטניקים!?(*)


(*) "אנשי עולם תחתון"

01/05/2021

האופנוע, מתוך אוסף סיפורי דרך במיזם "רגע לסיפור"

האופנוע, 2006, מאת דניאל קרן, 30.04.2021


יש אמרות חבוטות סביב חווית הרכיבה על אופנוע. למשל, על הרוח הנושבת מבעד למשקף הקסדה ודוקרת בקרירות את פני הרוכב, על המגע הבלתי-אמצעי עם חום וקור ועם הנוף, התחושה המיוחדת של היחיד בתוך המרחב. וכמובן על החיסכון בזמן ובמשאבים אחרים. ועל הפוזה.


היתה שעת בין ערביים. פניו היו לביתו במזרח העיר. אבא הלל ממול ומימין קניון איילון. הפגישות ברמת החי"ל הותירו אותו עם מחשבות, שליוו אותו עכשיו בנסיעה. הרכיבה עצמה היא הליך טכני, אבל תובעני. האופנוען נדרש לשים לב היטב לכלי-רכב ולפגעי כביש אחרים ומוטב שתהיה לו יכולת לחזות מראש או לפחות להגיב מהר לאירועים. כל רוכב על כלי דו-גלגלי יודע זאת ומקבל עליו את הכללים, אחרת סופו עלול להיות מר וקרוב. 


הכללים מקובלים גם עליו. כמו תמיד, הוא מרוכז בנהיגה. אבל הוא היה גם מהורהר, וכשפנה ימינה לאבא הלל הופתע עד מאוד לגלות שבן-לילה צמח בו, בערך מאה, מאה וחמישים מטר ממנו, קיר ענקי, שתלויים עליו שלטי ניאון בוהקים ולרגליו נכבש מגרש אספלט רחב ידיים, שעכשיו חנו בו מאות מכוניות בסדר חינני. 


הוא עצר וניתח את המצב. כשלפני רגע פנה ימינה ציפה לראות דרך רחבת ידיים עם כמה מסלולים ההולכים ובאים, ובין ההולכים והבאים לשון ארוכה של גדר חיה. במקום זאת - מצא קיר. כאילו פתאום עטו עיניו מסכה עם בטנה אפורה, בעודן פקוחות לרווחה. 


עכשיו גילה כי בקיר יש כמה פתחים ובראשם שלטים, המעידים כי זאת כניסה א', שם כניסה ב' והלאה משם ג' ו-ד'. לכל כניסה שם עברי נאה: חבצלת, נרקיס וכן הלאה.


אם זה נראה כמו קניון, החליט, זה קניון. מוחו התמקח רפות: אבל פניתי באבא הלל. או ש...לא? כשהאסימון ירד סופית הוא נשאר שם עוד רגע והתענג על מפגן האורות שערך לכבודו קיר הבטון. הוא החליט שבסך הכל, זאת היתה הפתעה נעימה למדי. אחר כך חבש את הקסדה, יצא מנתיב הגישה לקניון ושב ופנה ימינה, הפעם לכביש הנכון.