הערה מקדימה: אינני מבקר ספרות וכך יש להתייחס לכתוב.
טוטם הזאב מאת ג'יאנג רונג. מאנגלית: עודד פלד, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 527 עמ'
ההתרחשות האינטרנטית לא ארכה אלא דקות מעטות, ואף שהיא ממש לא העיקר כאן, נמסכו בה חשיבות משפחתית ותדמיתית ואפילו לחלוחית של התרגשות. היא המריאה מכורסת הקורא במטולה בשתיים וחצי לפנות בוקר, חנתה שעה קלה בהרי הרוקי ומשם עשתה את דרכה ליפן. כל זאת, שעה שההתרחשות האמיתית - בעצם, גם היא רק סיפור - התנהלה בספר, שקריאתו הניעה את התהליך, "טוטם הזאב", של ג'יאנג רונג.
כמו רבים מחבריו הסטודנטים הבייג'ינגים, צ'ן ג'ן עושה שירות לאומי בשליחות השלטון המרכזי עם הרועים הנוודים במונגוליה הפנימית ופאפא ביליגה החכם בראשם. אלה ימי מהפכת התרבות בסין של שנות ה-60 במאה הקודמת. בערבות אולונבולאג הוא מתוודע לאיזון המתקיים - ותכופות מופר - מזה אלפי שנים בין אדם, שמים, חיה וממשל; בין הזאב, חיית-העל של הערבה, לבין מזונו (כל מה שזז); בין הרועה לכלביו, מקנהו וסוסיו; בין מהגרי העבודה מסין, חלקם מונגולים-לשעבר, לחיים התובעניים בטבע; בין עסקני המשטר ל"חטיבות הייצור" המקומיות, הסרות למרותם.
כל חיית השדה והבית - זאבים (כולל גור זאבים בן-יומו, שצ'ן ג'ן גונב ממאורת אימו ובהשראת ג'ק לונדון חביבו מגדל בשבי בתנאי חממה. תיאור גידולו של הזאב העולל הוא מופת של התבוננות וכתיבה), סוסי מלחמה ועבודה, צבאים, שפני בר, כלבי ערבות, אווזים וברבורים, שועלים ומרמיטות, זבובים ויתושים (מי היה מאמין שחקר נחילי ה-ד-ב-ר ה-ז-ה ייקרא בפה פעור; כל כך מרתקים תיאורי היתושים של רונג), חיים זה בצד זה או זה בתוך לועו של זה, על פי מקומם באבולוציה ובשרשרת המזון. ועל הכל שורה טנגרי, הרוח הגדולה. הסופר צופה בביקורתיות בפקידי ממשל, הרומסים ברגל גסה מנהגים ומיתוסים מקומיים שנרקמו במשך דורות ומציג כהווייתו את המתח המובנה בין אורחות האיכר הסיני לרועה-הנווד המונגולי, מתח שמתעצם כשהשלטון המרכזי מנייד המונים של עובדי אדמה רעבים לפריפריה המונגולית, להיאחז בערבה הפוריה. התערבות החקלאים החדשים באיזונים העדינים שבחיי הטבע המונגולי עתידה לשנות לעד את המורשת המקומית.
גיבורי הסיפור - אדם וחיה - נהנים מיכולתו התיאורית הנהדרת של ג'יאנג רונג, המביט בטבע ובטבע האדם בעין אוהבת ובכתיבה מחוננת.
(אני יודע שזה פריקי, אבל אלה השורות שלי). אני מרבה לקרוא בשעות הקטנות. ערות באשמורת התיכונה של הלילה וגם בשלישית, פוטרת אותי מנדודי שינה ומציעה לי שילוש מנצח של אוויר נקי, שקט כמעט מוחלט (כרגע עולה מהמטעים טרטור המרססת ועוד מעט יסלסל בקולו מואזין הכפר הסמוך) וחליטת צמחים מהגינה - נענע, מליסה, מרווה, זוטא לבנה, עשב לימון ולואיזה, אה, וגם כמה עלים של סטיביה. כל זה הוא מתכון לא רע להקשבה למה שנובט מבפנים.
סיפרתי על מערך האיזונים בטבע המונגולי וזה מביא אותי לאחת מאבני היסוד שלו, המרמיטה. לא נעים להודות כי כל מה שאני יודע עליה מצטמצם להרגלי חדר המיטות שלה. לפני דורות רבים היא זכתה לביטוי ייחודי לה, "תרדמת מרמיטה" (מדרש בראשית רבה, פרשה יז', סימן ה'), אות ליכולת השינה היוצאת דופן שלה. ידיעתי מגעת רק עד כאן, אבל הספר מעניק לה שורות רבות של תהילה. מתברר כי המכרסמת השמנמנה היא מזון אלופים נחשק (הרועים והזאבים מתים עליה) אבל גם צרה צרורה ואיום אסטרטגי לעשב ולאדמות המרעה. עד שהיא מניחה את ראשה לכרית החורף שלה היא מחסלת כמויות אדירות של צמחיה עשבונית וחופרת מחילות ארוכות ועמוקות כל כך, שלא מעט סוסי ערבה נבלעו בתוכן ויצאו מהן בשן ועין ורגל מרוסקת. משהו דוחק בי לדעת עוד, ועל כן אני נוקש בגוגל. הוא ממהר ומספר לי על 14 טיפוסי מרמיטה המשויכים ל-2 משפחות ואף מציג בפני שלל צילומים של החופרת הישנונית. אני בוחר להתמקד בצילום אחד, קטן מחבריו, המשמש שער כניסה לסרטון וידיאו ובו ניצבת מרמיטה בגודל בינוני במרפסת בית עץ בהרי הרוקי בארצות הברית, בוחנת עניינים בישוב הדעת. בשולי הסרטון מצוין כי הוא צולם ב-2007 ע"י צ'רלי דה-טאר. סקרנותי מתעוררת: השם הנדיר DeTar הוא גם שם נעוריה של כלתי ג'וליה, הנמצאת כרגע במלון בטוקיו עם בני איתי, שם הם מתמודדים על כתר ה-TGS, תחרות בינלאומית למשחקי וידיאו (בעוד יומיים אכן יקטוף ה-Mushroom 11 שלהם את הפרס הגדול). אישון הלילה שלי הוא כבר שמש אדומה ביפן ומסרון WhatsApp לאיתי נענה מיד ומבהיר לי כי צ'רלי של המרמיטה הוא בעצם "משפוחה"; זהו דודה של ג'וליה שלנו!
אבוי, שוב נסחפתי לשיכול חיי הפרטיים בעניינים המכוונים לכלל; על כן הריני אץ לסיים ואף מפצה על זמנכם האבוד בהערכת איכות קומפקטית של הספר - 2 מילים וכמה סימני הדגש בלבד. לבחירתכם: מאלף! מרתק! או: לרוץ ולקרוא! או: המלצה חמה! ואפילו: ללקק ת'אצבעות!
