מ-נ.צ. 25 מעלות, 43 מאיות ו-45.63 אלפיות מזרח/32 מעלות, 6 מאיות ו-24.22 אלפיות צפון ל-נ.צ. 15 מעלות, 43 מאיות ו-67.41 אלפיות מזרח על 32 מעלות, 5 מאיות ו-50.33 אלפיות צפון, או בקיצור - בשבח ההליכה (חלק א')

הי, לא להיבהל. שפע הספרות מכסה בסה"כ על שלושת הקילומטרים המפרידים בין ביתי למשרדי. 7 דקות נסיעה - 15 ביום גשום וצפוף או מהביל וצפוף - או כחצי שעה של הליכה נמרצת בתואי הכורכר, שבו יעבור בעתיד סעיף של הטיילת הפתח-תקוואית. לאחר דחיות רבות ומוצדקות, ובעידוד צינת בוקר של יום קיץ רחום, יצאתי מהכא להתם.

בין שני מגדלי השחקים שבפתח המסלול מתרפקת עלי רוח טובה, שלובה בצלילי חליל הקסם של מוצארט, באוזניות, והם נושאים אותי מערבה.

החולף בכבישי ארצנו לא יכול שלא להתפעם מתנופת הסלילה. דרכים חדשות מגיחות מכל עבר, מחלפים אדירי מפלסים שולחים קשתות אל פרחי השדה והסלעים. המון נוכחות בשטח. בחירות בשער, או סתם קדחתנות מבורכת? רוח כנענית חדשה נושבת בגבעות הכורכר והחמרה.

מחפש חלוץ עברי?  לא תמצאנו כאן. במכוש, בטוריה וביתד אוחזים הסודנים, את הכלים הגדולים מפעילים דוברי ערבית. לא התעכבתי לבדוק מי מסיע אותם אל האתר בתחילת יום העבודה ובא בסיומו לאסוף אותם, ולאן.

הסולל והבונה המקוריים חלפו מן העולם שידענו. בנעורי הרחוקים, חברי, שזכו ולשכת העבודה לנוער סידרה להם עבודת בניין, היו לאמידים, לשזופים ולמכובדים שבין ילדי חופשת הקיץ. אני, לעומת זאת, יצאתי לרסק את ברכי ולתת ידי באש מדי שנה במפעל התנורים אמקה. וכך, רופאי מ.ד.א. הכירו אותי היטב וגם עשיר גדול לא נעשיתי.

אחת הפעולות המרנינות בהליכת בוקר נינוחה היא ההתבוננות. נכון, אפשר להחיש צעד, לשפר את מוטת השרירים ואת תחזוקת הלב-ריאה וממילא להגיע מהר יותר ליעד. אבל, מנגד, אפשר גם להטות בדרך עין ואוזן. מסבך השיחים שבצד הטיילת עולות שריקות ציפורים (אני משתוקק כל כך להרשים את עצמי בגלריית שמות אבל אינני מזהה ולו ציפור אחת. אולי אחת - דרור, ועוד אחת - נחליאלי, אבל הוא שייך לעונה אחרת), הצרצרים מנסרים בלא לאות.

מושבה

מבין אריחי המדרכת דולות נמלים חרוצות רגבי עפר, עורמות אותם בתצורות ארוטיות מגוונות. זה לא חדש: נמלה יודעת לעבוד. יד מכוונת, הירארכיה ברורה, מורשת קרב והקרבה עצמית מפוארת. אחרונת הג'ינג'יות יודעת את גבולות תפקידה ולא תהין לפזול לשולחן העבודה או לתלוש השכר של חברתה.
 

כחולה



ולמרות ששיקולי שכר ותנאים סוציאליים אינם עולים אף פעם לסדר היום, הצמיתות מייצרות תפוקה לעילא. ו-10 בסדר וניקיון, כמובן.  בקיצור, אוטופיית עונשין. אנחנו, מה לעשות, רק בני אדם.

אגב, זה רק בעיני, שלתלולית הגרגרית הזאת, הנקובה או מחורצת בליבה, מראה מסיפור השייך לז'אנר אחר?

הו, עיני המתבונן... 



חמקן קטן שכן בגן

כשאני מתקרב, חומק חרדון עם לוק של דודה קפודה אל בין הסלעים. רגע ארוך קודם לכן לפת בלי ניע את חגוי הסלע, צוארו מתוח אל השמש, סופח אל עורו מנה נדיבה של קרינה אולטרה-סגולה ונהנה מהדברים הקטנים והפשוטים, שלא עולים הרבה.

רק ממני פחד, משום מה.  הבט אחור, חרדון יקר, לו רק יכולתי להחזירך אל סלעי ילדותי, אל גושי הכורכר שבראש הגבעה, אל ענפי האקליפטוס הריחניים, שם, בצהרי יום, בעודי אחוז מורא נדמית בעיני לכפיר אריות, דרקון מאיים שלשונו שלוחה ומבטו מצמית. האריה מתל-חי היית לי, בגווך הזקוף ובשריון הקשקשים, אח-חורג לשממית הרכה, הטובה, השקופה, שספגה לא אחת את נחת זריזותי, מותירה את זנבה מתפתל סומא בחולות.

המשך יבוא...



ואם כבר התעניינתם (לאחר שקט תקשורתי ארוך)

חלפו ימים מתמונת הסיום של הסרט "הערת שוליים" ואני עדיין מנסה לעכל אותה. פרופ' אליעזר שקולניק (שלמה בר-אבא בתפקיד דרמטי!!) בחזרה הכללית שלפני טקס הענקת פרסי ישראל לשנת תש"ע. הוא, המועמד הנצחי לפרס חקר התלמוד, הלוזר התמידי, עשה זאת הפעם. האמנם? המצלמה מנסה להתאחד עם נפשו המתלבטת, ללכוד את נשימותיו הקשות עליו. היא חושפת את אישוניו המתרוצצים, את צעדיו הכבדים, מציצה מדי פעם לפני רעייתו, לפני בנו הפרופ' אוריאל שקולניק. לפני נכדיו. דרמה גדולה קדמה למעמד, אבל עתה הכל כמעט תם ונשלם. מה קרה שם קודם, לא אחשוף כדי שלא לפגום בהנאתכם, מאזינים יקרים. מה קרה בהמשך - לא אחשוף כי אינני יודע. המצלמה מותירה אותנו ממוקדים בדילמה מוסרית-אנושית, שעניינה כבוד ואמת, אך לא מציגה בפנינו את הפתרון הפילמאי. קאט.

הזדמן לי לקרוא לאחרונה כמה ספרים, ששווים ציון: ילדי הסקויה, לבד בברלין, תמרה, בדרך אל החתולים, נוף עם שלושה עצים, 12 סיפורים נודדים.

"ילדי הסקויה" הוא ארג מחשבתו הפורה (כ-500 עמודים), המשתעשעת, המפותלת, החכמה, החובקת-כל של גון בן-ארי. העלילה מופרכת, אבל איזה תענוג לגלוש על גליה: במרכזה זריקת ילדי האלף, שמקבליה בלידתם (כמו ניקולינה ואיתמר, מדמויות הסיפור) יחיו עד גיל מופלג ביותר. כיצד תשפיע הידיעה כי תחיה עד אלף, על מעשיך ועל אורח חייך? האם תבזבז יום בלי נקיפות מצפון, שהרי יבואו רבים בעקבותיו? או שמא תאחז בכל רגע כברגע אחרון עלי אדמות, שכן מה שתעשה בו ישפיע על שארית ימי חייך המתמשכים? קורותיהם של ינון, ממציא הזריקה, כילד שואה וכפרופסור באוניברסיטה לונדונית, ושל ידידו-כאח-לו גרישא, אחרון ניצולי השואה, שזורים בקורותיהם של צעירים מנהלל ובין-לבין נכרכים זה-בזה רבדי שפה שונים, עברית וותיקה וחדשה, שפות קודש ועגה. גאווה גדולה: יש לנו עתודת סופרים איכותית, שבן-ארי ממדגמיה הבולטים.

"לבד בברלין", של הנס פאלאדה. 700 עמודים של אימה, רשעות, יושרה, אכזריות, תמימות וחמלה בראשית שנות השלושים בגרמניה, שנות ההתבססות הנאצית. תושבי ברלין נתבעים לתייג את עצמם. חלקם הגדול בוחר להיות חלק ממכונת האימים - הלוא זה עסק מכניס ומפלט של כבוד וכיבודים לאשפה אנושית. לקצתם, כמו לאוטו ואנה קוונגל ראיית מוסר הנוגדת את כיוון העדר והם נוקטים פעילות חתרנית-סימלית: השארת גלויות מחאה במקומות ציבוריים (הסיפור אמיתי). לחלק אחר של האוכלוסין הברלינאיים אין כל ברירה: הם יהודים. פאלאדה מפליא לפרוש, בשפה תיאורית שרמתה, אגב, לא לגמרי אחידה, בלשון יבשה-לכאורה, את רגעי האימה והחסד.

"תמרה", של יוסף בר-יוסף, הוא ספר מתעתע. בפתיחת הסיפור הופך הקורא הנלהב שותף לא רק לרזי הדמויות והעלילה אלא גם לשפת כתיבה מרתקת. כך בדיוק הייתי רוצה לכתוב, לו כתבתי. אך בהמשך השפה הופכת לטכניקה והחידוש מתמוסס. אז נותרת בניית הדמויות ושזירת העלילה לבד מול הקורא, ואלה אינן מצליחות לשאת על כתפיהן את הסיפור.

יהושע קנז אינו נדרש לציון ממני... "בדרך אל החתולים" (סיפור ימיה של גב' מוסקוביץ בביה"ח השיקומי ולאחריו) מפליא בתיאור הדמויות ומארג היחסים ביניהן - החולות והחולים, הצוות, השכנים. כל אחת מהדמויות מאופיינת אפיון מעמיק, בשפה המיוחדת לה. אך לקראת סוף הסיפור, הדמויות הללו נעלמות לגורלן. פשוט מתאיינות. וכך, מי שתר אחר עלילה שיש בה גם סוף נחרץ, ואף מעט פחות מנחרץ - יתאכזב. כך גם בספר אחר, שנכתב כמה שנים קודם: "נוף עם שלושה עצים". בספר 2 נובלות: "שורפים ארונות חשמל" (סיפורם של דיירי בית משותף בתל-אביב של חורף 1991, תקופת מלחמת המפרץ ואחריה. הדמויות - כולל דמותו של גור החתולים הג'ינג'י, המקבל מעמד רשמי של "שכן" - בנויות לתלפיות, בשפה מרתקת, מענגת בשלמותה. עלילת הנובלה היא בעצם סיפור מתח, אבל קצותיו נותרים פרומים) ו"נוף עם שלושה עצים" (סיפורן של 2 משפחות בבית אחד בחיפה, תחת המנדט הבריטי בשלהי מלה"ע ה-2. דמויות, עלילה וסיומה - ר' לעיל).

באחד הפוסטים הקודמים כתבתי כך, פחות-או-יותר - הזמן קצר והספרים מרובים ולכן, בספריית חדר השינה שלי, יש עשרות ספרים נכלמים, עם  ערב רב של סימניות סביב העמוד ה-20. אבל לגבריאל גרסיה מארקס, או לי, התרחש הנס ונטלתיו שוב לידי. הפעם ננעלתי עליו מייד ועתה, עם סיום הקריאה של "שנים עשר סיפורים נודדים" אפשר לומר בהנאה רבה כי מארקס ואני משתבחים מקריאה לקריאה.. תיאורי הטבע והאנוש של מארקס, שכאילו נכתבו כלאחר יד (ותורגמו נהדר בידי ריטה מלצר ואמציה פורת), במבט אירוני משועשע - הם לא פחות ממופלאים. עלילות הסיפורים מתרחשות באירופה, בזמנים שונים והגיבורים, מנשיא-לשעבר ועד זונה בלה, כולם - לטינו-אמריקנים במקור. כולם חווים קונפליקט בין מורשת מכורתם לבין התרחשויות ההווה. גם כאן, אגב, אל תחפשו סופים מוצקים. רגעים קסומים של תובנות - כן, בשפע. סיום מובהק לעלילה - נסו ספר אחר.

הספר המונח כרגע על שידת הלילה שלי הוא "גלגולי לשון, מסע בעקבות המצאתו הגדולה ביותר של האדם", של ד"ר גיא דויטשר. נו, באמת, אני שומע מלמול מנומס, גלגולי לשון, עלק. מי קורא חומר כזה אם אינו נאלץ לכך או סובל מהפרעה כלשהי?  האמת - נכנסתי לספר בזהירות ומבלי להתחייב לו מראש. קראתי קצת, עזבתי, חזרתי, והנה מצאתי אותו מלומד, אמנם, אך משעשע ובגובה העיניים, פחות או יותר. דויטשר מנסה להגדיר מהי שפה (וההבדל, למשל, בינה לבין "ניב"), איך היא נולדת, כיצד להסדיר את הסתירה, לכאורה, בין הפרימיטיביות של שבט ילידים נידח לבין השפה המסובכת והמורכבת שהוא דובר. איזה כיף, עוד יש כ"כ הרבה ללמוד.

ועד לפעם הבאה, שלום, נסו ליהנות.