12/11/2011

אפשר ללכת, אפשר לרוץ (חלק ב' במסע משם לכאן)

באחרית הפרק הקודם נפרדה השממית מזנבה. עתה על הלטאה להטליא לאיטה תא לתא. זכרון דורות ראשונים פועם בגופה ויעש בה זנב.

טיילת מזרח-מערב של שכונת "הדר המושבות" היא קור, שקצותיו מחברים את ביתי למשרדי. קצרה היא הדרך ובעתיד הקרוב, לכשתושלם הפקת הכביש החדש (הוא סלול מזה זמן ויש מניעים נסתרים ממני, שבגללם עודנו חסום), יחוברו שתי הנקודות בנסיעה של 5 עד 10 דקות. כרגע המטרה ניתנת להשגה בהליכה נמרצת של כ-35 דקות.

ואכן, הפעם אני נחוש להגיע למשרד נמרץ מתמיד וללא שיהוי. כבר הותרתי מאחור את הרמזור שבשליש הדרך ולקראת עץ האקליפטוס הגדול, שנופו מעצב רחבת צל גדולה, אני מבחין בשני סודנים, אולי אריתראים, סועדים את ליבם בפיתה ומלפפון. אני מברכם במאור פנים והם נענים במבט מתגנב ובמבוכה שמחה.

מכאן קצרה הדרך לאריכותה.

שורות השיחים שלצד המסלול סדורות כמחנה טירונים בחזרה לטקס הסיום. 


בהתקרבה, המצלמה קולטת גיבורי פריחה, שלא נעתרו לצו חבריהם ואימצו להם גובה או צמיחה כאוותם. פה, שם, מתבלט איזה חיימק'ה, החובש כומתת פריחה מזן לא-שייך, או מצדיע לכיוון ההפוך. כה קל להתיישר לפי התלם. הרי התלם אינו שוגה. הוא מורה לפרחיו  עונה, כיוון, מרווח וגודל הולמים וכל שנותר הוא לעמול ולהצמיח. כה פשוט. עמלני, אך פשוט. עלה והצמח!

מה גורם אפוא לפליטי המחנה לנהוג כנוהגם? האם זהו פגם בוטני-גנטי, איחור או הקדמה במחזור הצמיחה, או התחכמות נעלמה אחרת של הטבע? והאם, בעת מן העיתים, יתכן כי תרחש מהומה גדולה בשורות הסדורות, והמרי יפשוט על-פני חיל הצמחנים כולו? 

אני פוסע מהורהר, לבי יוצא אל פורצי הגדר, נפעם מעוצמתו הרכה ומחינו של חוסר הסדר.

בין לבין נשכחת תכלית הצעידה. חושי לוכדים את ניחוח הסתיו ואת מראהו ומתעלפים בהנאה ממפגש טיפות הגשם עם האדמה. עוד מעט תתחולל מהומה במושבות הנמלים המוצפות (ר' הפרק הקודם), הציפורים יתעופפו לבור להן פינה יבשה, החרדון ירכין ראש וימתין עד שוך הסערה.

אין לי מושג איך לאמוד את תרומתה של הליכה כזאת. מן הצד האחד, זאת בודאי לא צעידה. במונחים של לב-ריאה יהיה קשה לכמת בה מעלות. לא בניתי לי כאן דופק נמרץ, סיבולת ראוייה או שרירי רגלים מסוקסים. מן הצד האחר, זאת אכן לא צעידה אלא שעת מנחה של שובה ונחת. הדופק נרגע, הלמות היום נשכחת-מעט, אוויר קריר ונקי מוצא את דרכו למקומות הנכונים ואני נכון לטפח זנים חדשים של אופטימיות.

קינוח ראוי לטיול הבוקר אני מוצא בארגז החול. לא, לא ארגז החול של ילדותי. לפני 60 שנה ארגז החול שלי היה החצר והלול ושתי העיזים "נינה" ו"נכדה" (במלעיל), הכלב דוקי (שורוק) ומושב באר טוביה כולו ואחר כך גבעות הכורכר הנשטפות לים של שכונת מחלול ורצועת החוף שמתחת, שהים שלח אליה קורות עצים סחופי מלח, קרעי ספינות טרופות, גלגל הצלה חיוור ולעיתים, אללי, גוויות של טבועים.

ארגז החול בטיילת נועד לכושר, לא למשחק, וממילא קהל היעד שלו מבוגר. יש בו סולמות, מקבילים, מתח ועוד מינים של מכשירים לעינוי הגוף. המתקן האהוב עלי הוא קורת העץ, המתוחה בין 2 קפיצים מחושלים. יש לפסוע עליה בנחת בעודה רוטטת מתחת כעיסת ג'לי. אני עולה על הקורה והיא מחשבת להתנגד. שרירי רוחפים. אני עוצם עיניים וחושב על מיני זוטות. הזירה נרגעת לאיטה. צעד ראשון ואחריו עוד אחד. הסערה מתחדשת. הקורה מאיימת להשליכני ארצה ואני מתעלם. וכך, באיזון עדין בין שמים לארץ אני מגיע אל סוף המסע.

 
תומר, צייר העירייה השקדן,
  
בפעולה למען הכלל



יורנו
 
מי

  




דרך
  


  
אל סופה