הוואלקירות, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

הַוַלְקִירוֹת, 1962, מאת דניאל קרן, 4.2022

תַּגִּיעַ אֵלַי הַבַּיְתָה, בְּבַקָּשָׁה, Pleas-s-s-e, אֶרְלִיכְמָן הִתְחַנְחֵן. כְּדֵי לְוַדֵּא שֶׁזֶּה הוּא, וְגַם - כָּךְ, בַּדֶּרֶךְ - כְּדֵי לְהִתְעַלֵּל בְּמִישֶׁהוּ שֶׁיֵּשׁ לִי עָלָיו סוּג שֶׁל יִתְרוֹן, דָּרַשְׁתִּי שֶׁיָּסִיט אֶת וִילוֹן שְׂעָרוֹ הַפָּרוּעַ. בְּרֹאשׁ גּוּפוֹ הַשָּׁדוּף הָיוּ קְבוּעוֹת פָּנִים מְעַנְיְנוֹת. עֵינַיִם יוֹקְדוֹת, עַצְמוֹת לְחָיַיִם בּוֹלְטוֹת, שְׂפָתַיִם מְלֵאוֹת, סַנְטֵר עִם גֻּמָּה בְּקָצֵהוּ וְאַף מְעֻקָּל, נוֹטֶה הַצִּדָּה מְעַט. הַשֵּׂעָר הָאָרֹךְ הִשְׁלִים אֶת הַמַּרְאֶה הַקְּלָאסִי שֶׁל הַצָּלוּב, רַק בְּלִי זָקָן. אֲבָל הַבְּגָדִים הִתְאִימוּ לַתְּקוּפָה: מִכְנְסֵי גִ'ינְס, שֶׁחֲגוֹרַת עוֹר רְחָבָה עִם אַבְזַם פְּלִיז אֲדַמְדַּם בִּדְמוּת קוֹנְדּוֹר דּוֹאֶה הָיְתָה מֻשְׁחֶלֶת בְּתוֹבְרֵיהֶם וּמְהֻדֶּקֶת עַל מָתְנַיִם דַּקִּיקִים וְעַל שׁוּלֶיהָ שֶׁל חֻלְצַת פְלָנֵל חָרְפִּית - תָּמִיד בְּשַׁרְווּלִים אֲרֻכִּים - מְשֻׁבֶּצֶת בְּאָדֹם וְשָׁחֹר. הַשַּׁרְווּלִים לֹא הָיוּ פְּרוּפִים.

אָז תָּבוֹא, כֵּן? הַמּוּזִיקָה שֶׁלִּי מַמָּשׁ טוֹבָה, נַאֲזִין בְּיַחַד וְנִשְׁתֶּה תֶּה. הִרְגַּשְׁתִּי מֻחְמָא. בְּבֵית הַסֵּפֶר יָדְעוּ שֶׁנָּתַן אֶרְלִיכְמָן טִפּוּס מוּזָר, שֶׁלֹּא לוֹמַר תִּמְהוֹנִי וּמְרֻחָק, אֲבָל כֻּלָּם גַּם יָדְעוּ שֶׁהוּא עִלּוּי מוּזִיקָלִי. בְּבֵית הַסֵּפֶר שֶׁלָּנוּ מוּזִיקָה הִיא בְּעֵרֶךְ הַכֹּל. גַּם לְנָתָן זֹאת הָיְתָה הִזְדַּמְּנוּת לְהַרְגִּישׁ מֻחְמָא, כִּי אֲנִי לוֹמֵד שְׁתֵּי כִּתּוֹת מֵעָלָיו. תַּלְמִידִים בְּבֵית סֵפֶר יוֹדְעִים לְהַעֲרִיךְ פַּעַר כָּזֶה. אֲנִי לֹא זוֹכֵר אֵיךְ הַקֶּשֶׁר בֵּינֵינוּ הִתְחִיל אֲבָל עָזְרָה הָעֻבְדָּה שֶׁרֹב הַתַּלְמִידִים הִתְרַחֲקוּ מִמֶּנּוּ; קָלְטוּ אֶת הַכְּפִיָּתִיּוּת שֶׁלּוֹ לְפָנַי. 

הִסַּסְתִּי. מִי הוֹלֵךְ לְבַיִת שֶׁל אֲחֵרִים כְּדֵי לְהַאֲזִין לְמוּזִיקָה. מָה יֵשׁ אֶצְלוֹ שֶׁאֲנִי לֹא יָכוֹל לִשְׁמֹעַ בַּסִּפְרִיָּה שֶׁל הֵיכַל הַתַּרְבּוּת. חוּץ מִזֶּה, הוּא מְשֻׁגָּע עִם קַבָּלוֹת! 

אֲבָל הַפְלֵא וָפֶלֶא - בָּרֶגַע שֶׁהִזְכַּרְתִּי לְעַצְמִי שֶׁכֻּלָּם יוֹדְעִים שֶׁהוּא כָּזֶה, יָדַעְתִּי שֶׁאַגִּיעַ אֵלָיו. אַף אֶחָד אַחֵר לֹא מֵעֵז, לַמְרוֹת שֶׁהַסִּכּוּן, בְּסַךְ הַכֹּל, מְחֻשָּׁב. הוּא הֲרֵי חַלַּשְׁלוּשׁ, הַיֶּלֶד הֲכִי רָזֶה בְּבֵית הַסֵּפֶר, מָה כְּבָר יַעֲשֶׂה לִי; וְאִם יַעֲשֶׂה מַשֶּׁהוּ מַמָּשׁ לֹא-נוֹרְמָלִי אַחְטִיף לוֹ כָּכָה! וְכָכָה! וְדִמְיַנְתִּי בְּעֵינֵי רוּחִי אֵיךְ אֲנִי מְרַחֵף בָּאֲוִיר כְּמוֹ קַסְיוּס קְלֵיי וּמַמְטִיר עַל נָתָן מַהֲלֻמּוֹת שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח, שֶׁיֵּדַע עִם מִי יֵשׁ לוֹ עֵסֶק. שָׁמַרְתִּי אֶת הַחִזָּיוֹן הַזֶּה בְּלִבִּי לְמִקְרֶה שֶׁמַּשֶּׁהוּ בַּבִּקּוּר אֶצְלוֹ יִשְׁתַּבֵּשׁ. אָז אָמַרְתִּי לוֹ: כֵּן, אָבוֹא. תַּגִּיד מָתַי.

מִכָּל מָקוֹם, עַכְשָׁו נִכְנַסְנוּ לַבִּנְיָן שֶׁל נָתָן, מְיֻזָּעִים מֵהֲלִיכַת צָהֳרַיִם מְהִירָה מִתַּחֲנַת הָאוֹטוֹבּוּס לְבֵיתוֹ, נוֹשְׂאִים אֶת תִּיקֵי הַתַּלְמִיד הַמְּרֻפָּטִים בְּיָדֵינוּ. נִרְאֶה לִי שֶׁגַּם בַּיַּלְקוּט שֶׁלּוֹ הָיוּ סְפָרִים וּמַחְבָּרוֹת לְכָל הַשָּׁבוּעַ, כִּי הַתִּיק הִטַּלְטֵל בִּכְבֵדוּת מַעְלָה-מַטָּה בְּכָל אַחַת מִפְּסִיעוֹתָיו הָאֲרֻכּוֹת וְהֶעֱנִיק לַתְּנוּעָה מַרְאָה שֶׁל רִיצָה קָדִימָה וַאֲחוֹרָה בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן. נָתָן הָיָה גְּבַהּ-קוֹמָה בִּמְיֻחָד וַאֲנִי פָּחוֹת, אָז פִּגַּרְתִּי אַחֲרָיו. אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהַתִּיק שֶׁלִּי הָיָה כָּבֵד לֹא פָּחוֹת מִשֶּׁלּוֹ אֲבָל הַצְּעָדִים שֶׁלִּי הָיוּ קְטַנִּים יוֹתֵר וְלָכֵן הַתִּיק הִטַּלְטֵל פָּחוֹת.

טִפַּסְנוּ בַּחֲדַר מַדְרֵגוֹת רָחָב עַד לַקּוֹמָה הַשְּׁלִישִׁית, שָׁם קִדְּמָה אֶת פָּנֵינוּ דֶּלֶת עֵץ גְּבוֹהָה מְאוֹד וּרְחָבָה,  דֶּלֶת וּבָהּ שְׁתֵּי כְּנָפַיִם, חֲרוּטוֹת וּכְבֵדוֹת לְמַרְאֶה, שֶׁנִּצְבְּעוּ לֹא מִכְּבָר בְּלָבָן-שַׁמֶּנֶת. בְּזָוִיּוֹת הַגִּלּוּף עוֹד עָמְדוּ אֶגְלֵי צֶבַע רַכִּים. בַּכָּנָף הַיְּמָנִית נִקְבְּעָה יָדִית פְּתִיחָה מִמַּתֶּכֶת כֵּהָה עִם תַּבְלִיטִים, וּבַשְּׂמָאלִית רָאִיתִי עוֹד יָדִית חוּמָה-שְׁחוֹרָה עִם שְׁנֵי צִירִים לְשֵׁם נְקִישָׁה וְהָיָה שָׁם גַּם חֲרִיר הֲצָצָה, מֵעֵבֶר לְרֹאשִׁי. כָּכָה זֶה, כְּשֶׁכָּל בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה גְּבוֹהִים.

זֶה הָיָה בִּנְיַן בָּאוּהָאוּס אָפְיָנִי בְּמֶרְכַּז תֵּל אָבִיב, וְהַפִּנָּה הַמִּזְרָחִית שֶׁלּוֹ הָיְתָה מְעֻגֶּלֶת. 

נָתַן מָזַג לְעַצְמוֹ כּוֹס מַיִם וְהִצִּיעַ גַּם לִי. אַחַר כָּךְ שָׁפַת מַיִם בְּקֻמְקוּם חֲבוּט עַל גַּבֵּי כִּירָה חַשְׁמַלִּית קְטַנָּה וְנִגַּשׁ לְהָכִין אֶת הַתֶּה. הוּא הִנִּיחַ שְׁתֵּי כּוֹסוֹת זְכוּכִית דַּקִּיקוֹת בְּמַחֲזִיקִים מִכֶּסֶף מְמֹרָק עַל גַּבֵּי מַגַּשׁ עֵץ עִם צִיּוּרֵי פְּרָחִים מְשׁוּחִים בְּפּוֹלִיטוּרָה. לֹא הִצְלַחְתִּי לְהַתִּיק עֵינַי מֵהַמַּגָּשׁ: כָּל כָּךְ יָפֶה, יְצִירָה לְתִפְאֶרֶת - בְּוַדַּאי עֲבוֹדָה עַצְמִית, לֹא רְכִישָׁה. נִכָּר כִּי לְמִישֶׁהוּ בַּבַּיִת יֵשׁ יָדַיִם טוֹבוֹת. אַחַר כָּךְ לָמַדְתִּי שֶׁהַתֵּאוּר הַזֶּה מַתְאִים לְכָל שְׁלֹשֶׁת הַדַּיָּרִים: הָאָב, חַיָּט הָעִלִּית אַהֲרֹן אֶרְלִיכְמָן, אִשְׁתּוֹ הַשְּׁנִיָּה - מַלְכָּה, אִמּוֹ שֶׁל נָתָן, שֶׁעָסְקָה עוֹד בְּאֵירוֹפָּה בְּעִצּוּב פְּנִים וְכַמּוּבָן יְדֵי הַזָּהָב שֶׁל בְּנָם-יְחִדׇּם, הַכַּנָּר הַמֻּכְשָׁר נָתָן. 

בַּכּוֹסוֹת נָחָה שִׁכְבָה הֲגוּנָה שֶׁל פְּתִיתֵי תֵּה שְׁחֹרִים וְנָתַן יָצַק אֶת הַמַּיִם שֶׁרָתְחוּ וְהוֹסִיף סֻכָּר.

הַמִּטְבָּח לֹא גָּדוֹל, בְּסִיסִי לְמַדַּי, אֲבָל הַמְּקָרֵר הַחַשְׁמַלִּי הָיָה חָדִישׁ, עִם דֶּלֶת נִפְרֶדֶת לַמַּקְפִּיא. הָיָה שָׁם גַּם תַּנּוּר אֲפִיָּה גֶּרְמָנִי. גֶּרְמָנִי!? בְּהִגָּיוֹן שֶׁל יֶלֶד נִבְצַר מִמֶּנִּי לְהָבִין אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁאַהֲרֹן אֶרְלִיכְמָן, שֶׂה-אֵס-אֵס רָצְחוּ אֶת אִשְׁתּוֹ וִילָדָיו בִּטְרֶבְּלִינְקָה, וְשֶׁרוֹפְאֵי הַצָּבָא הָאָדֹם שֶׁשִּׁחְרְרוּ אוֹתוֹ מִמַּחֲנֵה הַמָּוֶת בְּמִשְׁקָל 39 קִילוֹ נֶאֶלְצוּ לִקְטֹעַ אֶת רַגְלוֹ בִּגְלַל נֶמֶק, מְסֻגָּל לְהַכְנִיס לְבֵיתוֹ מוּצָר גֶּרְמָנִי. 

הַדִּירָה רֻצְּפָה בַּאֲרִיחִים בְּצֶבַע קְרֵם, עִם עִטּוּרִים יְרַקְרַקִּים שֶׁיָּצְרוּ מְעֻיָּן מְסֻלְסָל, וּבְמֶרְכַּז כָּל מְעֻיָּן תִּלְתַּן אַרְגְּמָנִי. זֶה הָיָה יֹפִי מְרַגֵּשׁ, אֲבָל הַצִּבְעוֹנִיּוּת נִבְלְעָה בָּאַפְלוּלִית שֶׁשָּׂרְרָה בַּדִּירָה כְּשֶׁנִּכְנַסְנוּ אֵלֶיהָ. הָיָה יוֹם יָפֶה, בַּחוּץ אֲנָשִׁים טִיְּלוּ בֵּין הַחֲנוּיוֹת וּבִקְּשׁוּ מַחֲסֶה מֵהַשֶּׁמֶשׁ. בַּסּוֹף כֻּלָּם הִגִּיעוּ לַקִּיּוֹסְק שֶׁבְּפִנַּת הָרְחוֹב, לִלְגֹּם גָּזוֹז צוֹנֵן. אֲבָל כָּאן, בְּדִירַת אֶרְלִיכְמָן כָּל הַחַלּוֹנוֹת וּתְרִיסֵי הָעֵץ הָיוּ מוּגָפִים. נָתָן לֹא טָרַח לִפְתֹּחַ אוֹתָם וְרֵיחַ שֶׁל עוֹר וְטֶקְסְטִיל עָמַד בָּאֲוִיר, מְעֹרָב בְּנִיחוֹחַ שֶׁל תַּמְצִית תֶּה וּבַקְּרִירוּת שֶׁהָאַפְלוּלִית הִצִּיעָה. הוּא הִדְלִיק אֶת הָאוֹר בַּמִּסְדְּרוֹן.

יָדוֹ הַבּוֹטַחַת שֶׁל נָתָן אָחֲזָה בַּמַּגָּשׁ וְעָלָיו שְׁתֵּי כּוֹסוֹת הַתֶּה וּצְלוֹחִית רְקִיקִים. פָּסַעְתִּי בְּעִקְבוֹתָיו לְעֵבֶר חַדְרוֹ. הַמִּסְדְּרוֹן הָאָרֹךְ קִשֵּׁר אֶת כָּל חַלְלֵי הַדִּירָה. הַחֶדֶר שֶׁל נָתָן נִמְצָא בַּקָּצֶה הַמְּעֻגָּל.

בַּעֲקֵב נַעֲלוֹ הוּא טָרַק אֶת הַדֶּלֶת מֵאֲחוֹרָיו וְהִנִּיחַ אֶת הַטָּס עַל שֻׁלְחַן הַכְּתִיבָה שֶׁלּוֹ. עוֹד לִפְנֵי שֶׁצָּנַחְתִּי לְכֻרְסַת הַבַּד הַפִּרְחוֹנִי הוּא גָּחַן אֶל הַמָּקוֹל וּבְאֶצְבָּעוֹת מְיֻמָּנוּת הִנִּיחַ עָלָיו תַּקְלִיט 78 סָלָ"ד שֶׁל דַּהֲרַת הַוַּלְקִירוֹת מֵאֵת רִיכַרְד וַגְנֶר עִם הַמְּנַצֵּחַ פוֹן-קַרָיָאן וּבְלִי שְׁהִיּוֹת הוֹלִיךְ אֶת עָצְמַת הַקּוֹל לְשִׂיאָהּ. נִבְעַתְתִּי. מָה קוֹרֶה פֹּה, הֲרֵי וַגְנֶר אָסוּר בְּהַשְׁמָעָה! וְעוֹד בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת! הִרְגַּשְׁתִּי כְּמִי שֶׁנִּכְפָּה לִטְעֹם מֵהַפְּרִי הָאָסוּר. טָעִים, אֲבָל אָסוּר. מָה קוֹרֶה לִי, לָמָּה אֲנִי לֹא מַחֲטִיף לוֹ סְטִירָה וּמְרַסֵּק אֶת הַתַּקְלִיט, לָמָּה לַעֲזָאזֵל אֲנִי לֹא קָם וְיוֹצֵא בְּכַעַס מֻפְגָּן מֵהַדִּירָה. מָה קָרָה לְקַּסְיוּס קְלֵיי? אֲבָל לֹא עָשִׂיתִי כְּלוּם. רַק הֵצַצְתִּי בַּחֲשָׁשׁ לְכָל עֵבֶר: גַּם כָּאן הַחַלּוֹנוֹת וּתְרִיסֵי הָעֵץ הַכְּבֵדִים הָיוּ מוּגָפִים. הַתַּקְלִיט הִסְתּוֹבֵב בִּמְהִירוּת, וּמִקּוֹלוֹת הַחֲרִיקָה נִכָּר בּוֹ שֶׁהָיָה יָשָׁן וְנֻגַּן הַרְבֵּה, אוֹ שֶׁהַמַּחַט הָיְתָה פְּגוּמָה. בְּאַרְבַּע הַדַּקּוֹת שֶׁל הַוַּלְקִירוֹת גּוּפוֹ שֶׁל אֶרְלִיכְמָן נִמְתָּח וְרָפָה חֲלִיפוֹת עִם הַצְּלִילִים. יָדָיו הָאֲרֻכּוֹת שִׂרְטְטוּ אֶת הַתָּוִים בָּאֲוִיר. עֵינַי הָיוּ מְרֻתָּקוֹת לִקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתָיו הָעֲדִינוֹת. 

כְּשֶׁהַמּוּזִיקָה נָדַמָּה הוּא זָקַר בְּאַחַת אֶת גֻּמַּת סַנְטֵרוֹ אֶל עֵבֶר הַתִּקְרָה הַגְּבוֹהָה - שֶׁגִּלְיוֹן בְּרִיסְטוֹל שָׁחֹר גָּזוּר בְּצוּרַת צְלַב קֶרֶס, הֻדְבַּק אֵלֶיהָ. הוּא הִצְדִּיעַ בְּמֹעַל יָד וְצָרַח: הַיִל הִיטְלֵר. הִתְבּוֹנַנְתִּי הֲלוּם בַּמַּבָּט הַמְּטֹרָף שֶׁעָמַד בְּפָנָיו וְרַק אָמַרְתִּי בְּשֶׁקֶט: נָתָן, אֲנִי מֵבִין שֶׁהוֹרֶיךָ לֹא בִּקְּרוּ בַּחֶדֶר הַזֶּה הַרְבֵּה זְמַן. 

וְאָז נִמְלַטְתִּי מֵהַדִּירָה;

וְקָבַרְתִּי אֶת הַסִּפּוּר בְּיַרְכְּתֵי מֹחִי בְּמֶשֶׁךְ 60 שָׁנָה בְּדִיּוּק, עַד שֶׁנִּזְכַּרְתִּי בּוֹ הַשָּׁבוּעַ.

יוספוס, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

יוֹסֵפוּס, מאת דניאל קרן, 4.2022 (משך קריאה כ-13 דקות)

קוֹלִי נקרא לנער, שנושא על גבו הצנום את ההתרחשות שלפנינו, כינוי שנשאב משם משפחתו, שהיה קולוויצר עד שהוחלף בידי אחיו הבכור באחד משלבי קידומו הצבאי. תחת קולוויצר האח רשם קולר בתעודת הזהות. השינוי עדיין אפשר לחבריו של קולי להמשיך לקרוא לו כך, למרות ששמו הפרטי היה בכלל מתי. איש לא יקרא לו מתי לפני שיתחיל ללמוד באוניברסיטה אבל יחלפו עד אז עוד כמה שנים טובות ומי לידינו יתקע כי ילמד, או שבכלל יחיה. 

חברים של קולי הציגו בקיץ חזה שזוף, המנביט אניצי שיער בתולי מאחורי גופיה צחורה, סיגריה שנתחבת בחצי-האי שמאחורי האוזן וקופסת גפרורים או מצת בקפל השרוול. בערבים קרירים החזה הנערי הובלט עוד יותר, אך בערבים ממש קרים מוצרי העישון עברו לכיס קדמי בחולצת פלנל משובצת; קצות החולצה נתחבו למכנסי ג'ינס, שהדוד - שֶׁנָּס בַּזְּמַן מאירופה ולא עלה לארץ - שלח להוריהם מאמריקה. 

קנאת קולי בערה בו למראה גון הברונזה של עורם. הלוא החסרנו אותם שיעורים ושיחקנו בחוף מתחת לאותה השמש, הוא ציין לעצמו, אבל אני חיוור והם שזופים. אז השלים בעצב עם העובדה, כי יש תופעות שנשגבו מיכולתו לשנות. 

בינתיים קולי הוא נער כחוש בן 14, לבוש ונוהג כדרך נערים בני הזמן ההוא. מקובל לקבוע, כי דמות הילד נוצקת בתבנית נוף משפחתו. אך בגבור עליו נעוריו הוא נעשה לעיתים דווקא תשליל של אותו הנוף.

אף-כי נסיון החיים שלו הראה, כי לא כדאי לסמוך בעיניים עצומות על בחירות של אחרים, קולי התמכר לנוחות שצמחה לו מעצלותו ושילם בהכנעה את מחיר הויתור על דעתו. אימו עיצבה את החיים בבית. היא היתה שמרנית מטבעה, וכך טיפלה גם באופנה ולבוש. בַּחֹורֶף לוֹבְשִׁים מִכְנָסַיִים צֶמֶר, היא טענה, לְכָל הַפָּחוֹת גַּבַּרְדִּין אוֹ קוֹרְדֶּרוֹי, תִּבְחוֹר. 

מתלונותיו למדה, כי הבדים העבים כבדים לו והצמר דוקר, אבל בַּחֹרֶף הֲכִי קָר, אָז עַכְשָׁיו רַק צֶמֶר, היא חתמה. כבר מזמן גמר קולי אומר בליבו כי היא מתענגת על סבלותיו ועכשיו עמד מולה, שחוח, מסור על-כורחו למדידת אורכם של מכנסי צמר חדשים, כשמחשבותיו משוטטות באי-סדר ודורסות זו את זו.

מבעד לקורי העצלות קולי כיבד מעומק ליבו את העובדה כי בהעדר סעד ממשי אחר, הנחישות שלה לחסוך היתה עמוד התווך של כלכלת הבית. 

אַתָּה לֹא מְסֻגָּל לַעֲמֹד רֶגַע בְּשֶׁקֶט, אַתָּה, היא סיננה בכעס מבעד לשפתיים שחשקו סיכות. כיוון שהיתה תופרת לא-מנוסה הסיכות שפצעו את הבד הבשרני ניקבו גם את קצות אצבעותיה, אבל היא לא נכנעה. האצבעות הצבות הובילו סיכה אחר סיכה בתנועות נעיצה גליות. בטחונה גבר, התנועות נעשו מיומנות; ואז אחת הסיכות ננעצה בכרית של האמה, שלא היתה חמושה באצבעון. זרזיף נחוש של דם הציף את מכנסיו וירד אל הרצפה. מתוסכלת ורדופת כשלונות היא תפסה לפתע במותניו וטלטלה אותו בלי תכלית, הלוך ושוב, ולא היה מזור לייאושה. קולי חש כאילו הותקף בידי פטיש כבד המבקש לשטח אותו. די, אמא, אני לא יכול יותר - שחררי אותי, תני לי טריינינג, הוא התחנן. אַתָּה אַל תָּזוּז, אָמַרְתִּי לְךָ. אֵין מָה לְדַבֵּר, רַק צֶמֶר אַתָּה תִּלְבַּשׁ אֶצְלִי בַּחֹרֶף.

אֵיזֶה יֶלֶד זֶה. אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא מַכִּירִים אוֹתְךָ חוֹשְׁבִים שֶׁאַתָּה נֶחְמָד אֲבָל אַתָּה נֶחְמָד רַק כְּשֶׁאַתָּה יושֵׁן, היא מלמלה בתוגה וגהרה אל שוקיו הדקות, ששיער דליל החל לפשוט על פניהן החיוורות. משהו בהווייתו של קולי דרך את חשדנותה והקים עליו את איבתה, אבל הוא עצמו לא ידע מהו. כך או כך, מתוך שתפש את המציאות כגזירת גורל היה שווה נפש כלפיה ולא עשה דבר לפייס את רוחה הנרגנת של אימו. למעשה, מראית העין של אדישותו הוציאה ממנה עויינות של ממש, והאמת ניתנת להיאמר כי הוא, מצידו, נהנה מהתממשות אבחנותיו. 

כדי להאריך את המכנס היא פרמה את הקפל הנדיב שבתחתיתו. אלה מכנסי הצמר החדשים שקנתה לו לפני שנה בחנות של השודד מבית רומנו.

תגידי, אמא, אם הוא שודד - את בעצמך אמרת - למה את קונה אצלו? 

נָכוֹן, קוֹנָה, אֵין בְּרֵירָה, צָרִיךְ; אֶר אִיז אַַַ-שְׁטִיק גָּנֶף אֲבָל בְּסֵדֶר, הוּא הָגוּן, היא גוננה. ונראה שהיתה לה דרך משלה ליישב את הסתירה. קולי חשב שהיא מעצימה את תכונותיו הנכלוליות של הסוחר כדי להרשים את חברותיה: הרי אם היא קושרת עסקים עם הקשוחים והמפולפלים, מן הסתם גם היא כזאת. ובצד התועלת הזאת אולי גם היתה לה דרך עלומה ליישב את הסתירה ואת השוד, על-ידי פעולה מאזנת בחנותו של הסוחר. 

זה מכוער בלי המנז'טים ועוד עם סימני פרימה, הוא שב והתמרמר. מגרד לי. תגזרי כבר את הקפלים ותתפרי מחדש! 

מָה, לִגְזֹור!? בַּשָּׁנָה הַבָּאָה חָס וְשָׁלוֹם תִּגְדַּל וְלֹא יִהְיֶה לִי מֵאֵיפֹה לָקַחַת! 

באותו יום לא תכננה לצאת מהבית והיתה לבושה בלואים נוחים. קולי לא הצליח לחמוק מגבעות חמוקיה, שנעו אנה ואנה מאחורי כותנת חולצתה. אישוניו נעו עימן. פניו סמקו והוא היה בטוח שנחשף. מחול הגבעות יצר תנועת אינסוף מול עיניו. לשונו נעה במבוכה על פני שפתיו הנחרדות. 

לבסוף הם הגיעו לידי פשרה לגבי קפלי המכנסיים. הוא הסיר אותם והמתין בתחתונים ובעור צָפוּד מִקֹּר לסיום התפירה. 

זה בסדר, הוא אמר בעודו מיטיב את מכנסיו החדשים על מותניו ומתרגל למגעם הדוקרני, אני זז לספרייה לפני שיירד גשם. || אוֹפְנַיִים זֶה לֹא טוֹב. כְּשֶׁגֶּשֶׁם וְקַר עָדִיף אוֹטוֹבּוּס. || לא נורא, זה בכל זאת רק מים. 

תִּקַּח מְעִיל. אוֹי לְךָ וַאֲבוֹי אִם אֲנִי ידְאַג בִּגְלָלְךָ וְשֶׁלֹּא תַּגִּיד אַחַר כָּךְ אוֹחְ-אוֹחְ וְהַפְּצִ'י. זֶהוּ, אֲנִי אֶת שֶׁלִּי אָמַרְתִּי. 

ואז פסקה, כאילו לעצמה אבל שישמע: כָּל אֶחָד יוֹשֶׁן בַּמִּטָּה שֶׁהוּא מְסַדֵּר לוֹ.

                          ***

אחר כך קולי נשען לשולחן ארוך וחשוף בספרייה בעיניים מצומצמות. שיער ראשו התייבש אט-אט. הוא שאף לקרבו יושן דפים וריח דפוס, שעמדו באוויר מעורבים בריח הגשם שהביא איתו. מחשבתו נשאבה לחילופי דברים מהוסים בין הקוראים והספרניות ("פפפ.. ללל… - שששש…ששש..!"), שנדמו לו כמחרוזת תפילה ענברית, המתגלגלת בין האצבעות. בקצה אולם הקריאה נתלתה כרזה גדולה שיד חרוצה משכה בה קווים בוטחים: ששש….

מששבה רוחו ממעופה הוא הבטיח לעצמו ששוב לא יניח לה להיסחף. הד ההבטחה עוד עמד באוויר כשקולי דפדף בפיזור הדעת בספר שלפניו, מוסיף ללקט פרטים לעבודה השנתית בהיסטוריה. חייו, כמו האיחור הוודאי במסירת העבודה, תמיד יגלשו לצדדים. אישיותו של יוספוס פלביוס, מתעד המרד הגדול וציר הספר, הסיטה אותו מהדרך. הוא לכד כל מילה על חייו ותהה מה במה שעיניו קוראות מביע אמת היסטורית ומה נכתב לתועלת יוספוס פלביוס עצמו או לדמותו של יוספוס המוקדם, בן מתתיהו. 

אך מעט חסד הנחילו הימים ההם ליישוב היהודי הקטן, אך לא אֵימָתָם היתה על קולי ולא הם שהותירו בו חותם, אלא דמות הַמְּסַפֵּר, חוֹצֵה הקווים, שעלתה לעיניו מבין השורות. הוא גיבור? בוגד? בוגד שהוא גיבור? בלטפו את הספר, טִרְדָּה מוזרה נטפלה אליו: מי הוא - ומי יוסף. האם ייתכן כי בחייו, שהסתמנו לו כחסרי ריגוש, יידרש גם הוא להכרעות כשל יוסף. ואם יעמוד בפני בחירה של נאמנות-או-מוות, כמו זאת שניצבה בפני יוסף, האם ישכיל לקבל החלטה מעשית כיוסף? היתה מחשבתו נפתלת במעופה ורוחו הולכת ושפלה. אבל אז חזר לקריאה והניח לעת עתה למצפון. 

חרף האיחור במסירתה, העבודה השנתית בהיסטוריה זכתה לציון "מושלם" והמורה אף הוסיף והחמיא לו בכתב ידו: כל הכבוד קולי - עבודתך מעמיקה וטובה במיוחד. בשולי ההערכה המורה רשם 10 וצייר דמות של אביר בשריונו. 

קולי היה כחולם. 

חלפו שנתיים. הערוצים הנסתרים בין קולי ליוספוס פלביוס הפכו בדרך עלומה לסיפור מוכר בבית הספר וקולי היה לשנינה בפי מחנה תלמידים אחד; מחנה אחר סגד לו. אבל השנינה היתה קולנית ואילו הסגידה אילמת. 

בבית הספר למד גם בן מושב, שצויין בריח חמצמץ של חלב ונטיפי גבינה. הוא ביקש לשאול מקולי את החוברת כדי להגישה כמשימה שנתית שלו. 

אַל תִּדְאַג, הרגיע הרפתן הצעיר, הַמּוֹרֶה הַזֶּה הֲרֵי טֶמְבֵּל גָּמוּר, נִרְאֶה לְךָ שֶׁיִּזְכֹּר עֲבוֹדָה מִפַּעַם? וְאַגַּב, תִּהְיֶה בָּטוּחַ שֶׁהוּא לֹא מַכִּיר אֶת כְּתַב הַיָּד שֶׁלִּי. אֲנִי אַחְלִיף אֶת הָעַמּוּד הָרִאשׁוֹן, עִם הַשֵּׁם שֶׁלְּךָ וְהַצִּיּוּן. תְּקַבֵּל אוֹתָהּ בַּחֲזָרָה צִ'יק-צָ'ק. שׁוּם בְּעָיָה.

העבודה הזאת היתה כל עולמו. היא היתה יקרה לו מפז. אך קולי לא היה מסוגל לומר לא. טיפוס שכזה.

המושבניק הטיל את החוברת אל תיקו, שהיתה בו ערבוביה חסרת חן של פירורי לחם שחור מנוקדים בפתיתי גבינה יבשים, ניירות מקומטים, ספרים שמוטי קצוות וערב-רב של עפרונות מכל מיני צבעים, חלקם מחודדים ואחרים קהים. 

משנפרד מהחוברת, קול פנימי לחש לקולי כי לא יראה אותה שוב, וחמיצות רעה טיפסה ועלתה בגרונו. 

הוא צדק. החוברת מעולם לא הושבה לו. כמה שנים לאחר מכן החלבן נהרג באחת מפעולות הצנחנים בסיני, זמן מה לאחר מלחמת ששת הימים.

ואשר לקולי - האמנם למד באוניברסיטה וזכה שיקראו לו מתי? הוא חי? מה עלה בגורלו? 

מה זה משנה, עיזבו, זה רק סיפור…