ילדים בארון, לפי סיפורו של יוסף (יוּפּ) מוגנדורף. ערך דניאל קרן, 27.9.2021
זה היה באביב 1944. המחתרת מצאה לנו מקלט אצל משפחת ש' בהארלם. היה להם בית בתוך טור יפה של קוטג'ים מִלִּבְנֵי טרה-קוטה עם גג רעפים אדום. בבית היו שלוש קומות וחדר נוסף בעליית הגג. בקומת הקרקע ובזאת שמעליה נקרעו חלונות גדולים, שהזרימו פנימה אור ואוויר טוב ואת מראה הרחוב השקט. בקומה השלישית היו שני חלונות קטנים וצוהר-אור מוארך.
היינו שם שנתיים והיה ברור שאסור לנו לשחק בחוץ. זה לא היה נורא, כי אחי הַנְס ואני מצאנו לנו כל הזמן פינות מחבוא חדשות למשחקים בתוך הבית עצמו. אחת מהן היתה מקום המסתור הרשמי, שהוכן מראש, למקרה שהנאצים יבואו לחפש.
בדיוק סיימנו לשחק "תופסת" בפרוזדור ובחדרים שבקומת הקרקע וישבנו לנוח בחדר האורחים עם גברת ש' ועם בנותיה, וילי ודיני (אחיהן הגדול יוּפּ לא היה בבית באותה שעה) כשלפתע נשמעו שלוש חבטות קצובות ועזות, ושלוש נוספות, שהיו כמו הדים שלהן. המהלומות זעזעו את דלת העץ הכבדה ויחד איתה - את כל מי שהיה בבית. שתי דמויות בלבוש אזרחי, אחת ארוכה והשנייה גוצה ניצבו מול הדלת שנפתחה קמעה. גב' ש' הציצה מבעד לחרך. הגוץ הדף את הדלת בעוצמה והיא נחבטה במצחה של גב' ש', שמייד החל לתפוח. היא נבהלה, אבל באופן כללי היא היתה אישה מאוד חזקה וגם עכשיו היתה מאופקת. אני מתנצל, מלמל הגוץ, לא התכוונתי…
הסתכלתי על הַנְס והוא עלי וכל אחד מאיתנו ניסה לשלוף מהמותן פתרון יצירתי. שנינו ידענו כי אם ניתפס יהיה לנו רע ומר, ולא פחות גרוע יהיה גורלה של משפחת ש'. המחבוא הרשמי היה חדרון זעיר בחלל שמתחת למדרגות העולות לקומת חדרי השינה, ממול לחדר האורחים ומעבר למסדרון. החלל הזה היה חתום מכל צדדיו ונראה כחלק אינטגרלי מִגֶּרֶם המדרגות. הכניסה אליו התאפשרה בהרמת הלוח העליון (האופקי) של המדרגה החמישית בְּגֶרֶם העץ, שמבעוד-מועד הותקן בו ציר פתיחה. חלק השטיח הַמְכַסֶּה אותו נחתך יפה-יפה מסביב ולא היה ניתן להבחין כלל בשינוי. רוחב הלוח איפשר השתחלות של ילדים, אפילו של ברנש מגודל כמוני. בחלל עצמו היה מקום רק לשניים, אם כי בשעה ששיחקנו "מחבואים" הצלחנו להידחק פנימה אפילו ארבעתנו, אני והַנְס ושתי הבנות. היה חסר לתמונה רק רוטב עגבניות, כדי שנרגיש כמו סרדינים.
אבל כעת זה לא היה משחק! ליד הדלת הפתוחה עמדה בעלת הבית ומולה, כלומר עם הפנים אלינו, ניצבו שני שוטרים הולנדים שעבדו בשירות הנאצים וחשבתי שהם באו לחפש יהודים לטרנספורט. האמת היתה, שֶׁפָּשְׁטוּ בהארלם שמועות, שגם הגיעו למשטרה, שמר ש' משלים הכנסות ממכירת טבק בשוק השחור.
לא, מה פתאום, אמרה גברת ש' בתקיפות, אין לנו פה שום טבק, חוץ מהסיגריות שבעלי מעשן - וזה מספיק גרוע! היא נרגעה בינתיים מהחבטה בראש ולחצה על המקום בעזרת להב רחב של סכין מטבח. מה? אתה לא מאמין לי? אתה רוצה לחפש? היא הציצה לאחור, בתקווה ששני אורחיה היהודים הגיעו בינתיים לחוף מבטחים, והחוותה לשוטרים בידה. בבקשה, היכנסו.
במצב זה לא יכולנו להסתכן ולחצות את המסדרון כדי להגיע אל גרם המדרגות ואל המסתור שמתחתיו. גם לא יכולנו להידחף אל מתחת לכורסאות בפינת הישיבה כי החלל שמתחתן היה קטן מדי. אם ננסה להסתתר מתחת לשולחן או באחת הפינות נתגלה מייד. מה עושים? בתוך שבריר שנייה חלצתי את נעליי וסימנתי להַנְס לבוא אחריי בשקט מוחלט. פסעתי על בהונותיי אל ארון כְּלֵי הזכוכית שבפינת חדר האורחים. ליבי הלם בפראות. אם תיפול וְלוּ כוס אחת לרצפה אנחנו אבודים וחוץ מזה, מה, איך ניכנס שנינו לתוך החלל הזעיר שמתחת למדף התחתון? נשמעה חריקה קלה כשפתחתי לאט-לאט את שתי הדלתות. העפתי מבט מודאג לכיוון המטבח ומשלא נשמעה משם תכונה מיוחדת התבוננתי בעשרות כלי הקריסטל היפים, שהיו מסודרים למופת על המדפים. קיוויתי שגברת ש' תצליח למשוך זמן עד שנתמקם בשלום.
בדיוק הכנתי תה אמיתי, אמרה גברת ש' בחיוך פתייני לשוטרים. אתם עובדים כל כך קשה. תאמינו לי, זה ועוגיות שאפיתי יעשו לכם את היום. מה אתם אומרים? היה ברור שהיא מנסה להרוויח זמן עבורנו. פיניתי בזהירות ובדומיה מוחלטת את כל הקריסטלים מהמדף התחתון ופיזרתי אותם יפה בין הכלים שעל המדפים העליונים. עכשיו, כשהמדף היה פנוי הסרתי אותו מהתומכים שלו והינחתיו על קרקעית הארון. זה יצר שוב רחש קל והשוטר הארוך נדרך פתאום ושאל - מה זה? מי מסתתר שם?
אה, זה?? צחקקה בחדות גברת ש'. מה פתאום מסתתר, אלה רק הבנות הקטנות שלי. ככה זה ילדים...אתם יודעים...בטח יש לכם כמה...הם לא יכולים לשבת רגע בשקט... וילי, דיני, meisjes, kom hier. בואו הנה! הבנות התייצבו לְיָדָהּ בראש מורכן, כמתנצלות על עצם קיומן. האמת היא שֶׁיָּדְעוּ היטב מה מוטל על כף המאזניים והתנהגו בהתאם.
הארוך והגוץ נרגעו. לא היה ספק שהם משתוקקים לתה משובח וחם, שלצידו על הצלוחית הדקיקה עוגייה ביתית פריכה, אבל הבהירו שבדעתם להשלים את המשימה מייד עם סיום טקס השתייה.
בינתיים התמקמנו אני ואחי על הקרקעית. הַנְס נצמד לגב הארון ואני לדלתות. הגפתי עלינו את הדלתות מבפנים וקיוויתי לטוב.
כעבור דקות מעטות שמענו מכיוון המטבח קריאות עמומות: bedankt, bedankt, תודה, תודה, Goed voor jou כל הכבוד, זה היה נהדר Dat was geweldig!!
עכשיו לעבודה, אמר הארוך. חברו הזדרז לסיים לגימות אחרונות והם החלו לסייר בכל פינות הבית בחיפושיהם אחר טבק אסור. נתחיל מלמעלה, אמר הארוך, שבלי ספק היה הבכיר מבין השניים. הם עלו לעליית הגג ולשתי קומות השינה, שם התפצלו וכל אחד מהם פשפש במצעים ובתוך השידות, אך לא מצאו דבר. מאוכזבים הם ירדו לאט בְּגֶרֶם המדרגות. האם יתכן שהמודיעין על טבק מוברח היה כוזב? שעה שפסעו, מהורהרים, הם לא הבחינו בדלת הסתרים של המחבוא וניגשו מייד לחדר האורחים. מִפֶּתַח החדר הם אָמְדוּ את הפריטים הראויים לבדיקה וחילקו ביניהם את העבודה. ניפגש מול הארון? הציע הקצר, בתקווה שסוף-סוף רעיון משלו יתקבל. Oké, השיב המפקד. חיפשו-חיפשו ולא מצאו דבר ואז הגיעו אל הארון שלנו. לא נראה לי שאפשר להחביא כאן משהו, אמר הקצר. הגבוה לא השיב ופתח בתנופה את שתי הדלתות, כאילו משקיע בפעולה זאת את התיסכול שֶׁנִּצְבַּר בו מעבודת הסרק.
מתוך הארון, מראה השוטר הארוך והקצר - כמו לורל והרדי - היה יכול להיות משעשע אלמלא המשמעות האפשרית הַקָּשָׁה של המצב. שני השוטרים עמדו מולנו, בוחנים תחילה את עשרות פריטי הזכוכית היפהפיים שעל המדפים העליונים. עקבתי בדריכות אחרי מבטם הסקרני ואז ראיתי אותו ננעל עלינו בתדהמה. יכולתי ממש לראות את גלגלי מוחם סובבים בקדחתנות. הארוך שלח מייד את כף שמאלו פְּרוּשָׂה לחסום את פי חברו ובאצבע ימינו סימן לו לשתוק. רגע ארוך השניים הסתכלו עלינו ללא אֹמֶר ודברים. אחר כך הארוך סגר לאט ובשקט את הדלתות, ואז סב על עקביו, ואחריו הקצר. הם קדו קלות לעבר גברת ש' והודו לה שוב על האירוח.
שנה נוספת עברה עלינו במסתור אצל בני הזוג ש' עד שהמלחמה הסתיימה. זאת היתה שנה נוראה ואיומה, שהיו בה ימים ארוכים של מחסור מחריד ולילות של פחד מצמית. גם אחרי המלחמה עברו עליי ימים לא קלים, בלשון המעטה, אבל לא היה רגע מיוחד במינו כמו הרגע ההוא, שבו השוטרים ההולנדים ניצבים מול ארון קריסטלים שבו שני ילדים יהודים, ומתמודדים עם דילמת החובה המקצועית מול חובה אנושית, עורכים לעצמם את חשבון הנפש, ואז סוגרים בעדינות את הדלתות.
זמן קצר אחרי סיום המלחמה אחי הַנְס הגיע נרגש למשטרת הארלם, חובק בזרועותיו זר וורדים ענקי לאות הוקרה לשני השוטרים, אבל שניהם, הארוך והגוץ, הודו על הפרחים אך הכחישו כל מעורבות באירוע וטענו כי אינם יודעים כלל במה מדובר. אין לנו מושג מדוע נהגו כך ומה עלה בגורלם מאז. יתכן אפוא שרק אני והַנְס ושאר בני המשפחה שלנו ובני משפחת ש', אנחנו המעטים שהוטל עליהם להנציח את סיפורם המיוחד של צמד השוטרים.
לא לכולנו, אבל לרבים מאיתנו ניתנות אפשרויות בחירה מגוונות בחיים: להיות בריא, שמח, עשיר, מאושר, משכיל, יחיד או בעל משפחה ומעל הכל - אנחנו יכולים לבחור להיות אנושיים. אשר לי, לכל מקום שאליו הלכתי ובכל רגע של הכרעה, תמיד נשאתי בליבי את הדין וחשבון האישי של שני השוטרים ההולנדים ההם, באביב של שנת 1944.
אחרית דבר:
א. ב-15 בנובמבר 2021 יתקיים בבית הכנסת בהאג טקס לכבוד משפחת ש' מטעם יד-ושם ושגרירות ישראל. במעמד השגריר יוענקו לנכדי בני-הזוג תעודת הוקרה ומדליה. גם בני משפחת מוגנדורף יהיו שם.
ב. הַנְס מוגנדורף נפל בקרבות מלחמת השחרור.
