הכל פלאברס, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

 הכל פלאברס, לפי מוטי יקיר, 2018

אמרו אצלנו בצ'ילה: "פלאברס אסרקאר, פלאברס אקטרמינר" ( "palabras acercar, palabras exterminar") וחבר שלי תרגם את זה לעברית כך: "מילים מקרבות, מילים מחרבות". אני יודע שבישראל גם אומרים, שאתה אף פעם לא מצטער על מילה שלא אמרת. תיכף תשמעו איך זה קשור אלי.

הסיפור מחזיר אותי הרבה שנים אחורה. כמה הרבה? רק נגיד שעוד הייתי אז רווק, זקוף וחטוב למדי, שערי שחור וסבוך וארנקי גדוש בשטרות של מטבע זר. בקיצור, מזמן. 

אחת ההפלגות באוניה תל-אביב, שאותה אתם מכירים מסיפור קודם, הביאה אותי לעיר נמל ברפובליקה הדומיניקנית, מדינה באי הקריבי היספניולה, בין קובה לפוארטו ריקו. הרפובליקה הדומיניקנית היא השכנה הגדולה והיותר מוצלחת של האיטי האומללה, אבל בעת ההיא היא עצמה עדיין ליקקה את הפצעים העמוקים שפער בה שלטון העריצות של רפאל טרוחיו.

עמדנו לבלות כאן שלושה ימים ושלושה לילות. אותנו, המלחים, לא עניין מצב כלכלי, חברתי או פוליטי. באנו לעבוד ולעשות חיים. אז נכון שהעיר הזאת לא הזכירה אפילו ברמז את ניו יורק, ואתם יודעים מה - גם לא את תל אביב, אבל נמל הוא נמל; יש סביבו ברים שעוזרים להעביר את הזמן כמו בכל עיר נמל, ובברים יש נשים, שמתות על מלחים, כלומר על סיפורי מלחים, או אם להיות ממש כנים - הן מתות בעיקר על כספם של המלחים. אז כשירדנו לרציף, בשעה שדומיניקנים קשי יום פיזרו גושי בוקסיט אדמדמים בבטן האוניה בדרכם לתעשיית האלומיניום העולמית, אנחנו, הקצינים, שמנו פעמינו אל המסבאה הקרובה. אני אישית לא חובב אלכוהול, אבל אם החבר'ה הולכים לחגוג, לא חשבתי שיהיה נכון לקלקל להם את המסיבה. וכשהרום נשפך כמים גם אני לא נשארתי יבש. מלגימה ללגימה - הבר, עם דלפק האגוז והשולחנות העגולים המכוסים מפות פלסטיק משובצות בנוסח ראשית שנות ה-60 נראה פחות עלוב והחיים בכללם נצבעו וורוד. אירחו לנו כמה נערות צחקניות, שבעל המקום תגמל על כל משקה שהזמנו. כטוב ליבי בשיכר הצלול נתתי עיני ביפה בבנות, אבל היא נשאה פנים לקצין הראשון, שתחב שוב ושוב - בתיאטרליות משונה - שטרות של דולרים למחשופה. הוא היה שולה דולר אחרי דולר מארנקו, מנופף בו לעיני כולם, מנשק אותו, מעביר עליו את לשונו ומדביק אותו לחזה של הצעירה. אפו היה סמוק כמו משקה ה"מאמה חואנה" (Mama Juana) שבכוסו. מבטו היה מזוגג וידו תחבה שוב ושוב שטרות של מטבע זר למחשופה. חבריי, שהיו עדים לאכזבתי, הבהירו לי שזה לא הזמן לאנינות: אם חשקה נפשי בבילוי לילי מחוץ לתאי באונייה, עלי להתמקד דווקא במכוערות, שנסיבות החיים לא מתירות להן להיות בררניות.

אמנם רוב הקצינים היו מבוגרים ממני ובעלי ניסיון ימי ואלכוהולי עשיר. אבל אני, לעומתם, שלטתי בשפת המקום והשתלבתי בנקל בשיח העליז, שהתפתח סביב השולחנות ועל הבר. בתוך דקות הסתודדתי עם נערה בשם מרגריטה וכעבור שעה קלה כבר עשינו את דרכנו במונית חבוטה לביתה, באחד מרובעי העוני של העיר. לתדהמתי, הוריה של מרגריטה קיבלו אותנו בסבר פנים חגיגי ומיהרו להציע לנו ארוחת ערב דשנה, שעמדה בניגוד בולט לדלות שזעקה מן הכתלים. לא היה לי ספק כי ההורים והנערה פורשים לי מלכודת של דבש. ידעתי שעלי להיזהר, אבל היין והמטעמים שחקו את כושר השיפוט שלי. המשפחתיות קלחה בנעימים שעה ארוכה, עד שמרגריטה  הודיעה לכולם כי הגיעה העת לישון. היא אחזה בידי והובילה אותי אל חדרה. לרגע הרגשתי כמו צאן מובל לטבח אבל תקוות העגבים החרישה את פעמוני האזהרה. 

מה אספר לכם על אודות ליל העינוגים הנהדר ההוא? לא אספר דבר, כי ג'נטלמן אמיתי לא מתרברב בכיבושיו. בטח לא כששילם בעבורם מחיר מלא.

לקראת בוקר התעוררתי בתחושה מסוכסכת. עבר עלי לילה טוב, חושני, סוער. התבוננתי בנערה הצעירה הישנה לצידי, מופזת באור המסתנן מבעד לתריסים. היא ממש לא הנערה המכוערת, המפורכסת, שצדה אותי אמש בבאר. אבל עכשיו התפוגגו אדי השיכר ותחתם הזדעקו פעמוני האתראה בקול רם וצלול: "היא באמת צדה אותי! אני חייב להימלט."

הסברתי למרגריטה כי עלי לשוב לספינה בדחיפות. בפניה נתלה מבע של מפח נפש. "טוב, בוא", היא אמרה בענייניות של מי שמורגל בדחיות. "תאכל משהו ותלך". 

אבל מדוע ליבי נצבט? מה פשר ההתלבטות הזאת, שמייסרת אותי? נכון, מרגריטה פתחה אלי את ביתה ותסלחו לי - את גופה, אבל ברור לגמרי שלמעשה היא והוריה טמנו לי פח, בתקווה שאני, בתמורה, אפתח בפניה את העולם הגדול ואגאל אותה מחייה הצפויים, האפורים. ברור, זאת היתה מלכודת! אבל רגע, יש עוד שני לילות עד להפלגה - והלילה שחלף בכל זאת היה לא רע בכלל - אולי אפגוש אותה שוב, הערב? לא יכולתי להחליט ועל כן לא אמרתי דבר.

בשתיקה היא הכינה לי צידה לדרך ויצאה איתי אל תחנת האוטובוס. בעודנו ממתינים פטפטנו קצת על הא ודא, הפגנתי התעניינות בלתי מחייבת ומדי פעם הזכרתי את הספינה, שממתינה רק לי כדי להפליג. היא, מצידה, תלתה בי עיניים נוגות. לפתע אמרה בפרץ של נחישות - "ייקח כמה זמן שייקח, אני מחכה איתך ל-גווא-גווא (gua gua)".  אם אומר שהשמיים נפלו עלי, דעו לכם כי אינני מגזים. "ל-גווא-גווא", גמגמתי, "א-נ-י  ל-א  ח-ו-ש-ב  ש-ז-ה  ר-ע-י-ו-ן  כ-ל כ-ך  ט-ו-ב. א-א-אני ממש חייב לחזור מייד לספינה!"

שלפתי בזריזות את הארנק מכיס מכנסיי, שליתי מתוכו שטר של 50 דולר אמריקניים - סכום עתק למשפחה דומיניקנית בימים ההם - תחבתי אותו לידה חרף מחאותיה, ונסתי משם כל עוד רוחי בי. במבט לאחור, אני חושב שמעולם לא הצלחתי לשחזר את מהירות הריצה ההיא, גם לא כשביקשתי להוכיח לילדיי מי האתלט המוביל במשפחה. "רק לא גווא-גווא", מלמלתי לעצמי תוך כדי מנוסה, "רק לא גווא-גווא". במונית שעצרה לידי הבטחתי לעצמי שוב לא לגעת לעולם באלכוהול ולא חדלתי לפשפש במעשיי ולתהות היכן טעיתי. 

עד מהרה גיליתי היכן טעיתי. זוכרים את תחילת הסיפור, על כוחן של ה-פלאברס, המילים?

סקרנותו של נהג המונית גאתה למראה פני הנסערות. "מה קורה, אומברה, איזה מכבש עבר עליך"?  

"אתה לא מאמין!" - ניצלתי את ההזדמנות לשפוך את ליבי - "בערב היכרתי כאן בחורה נחמדה והכל זרם בינינו, אבל הבוקר, ליד הפאראדה דה אוטובוס (תחנת האוטובוס) היא בישרה לי שאנחנו מחכים לגווא-גווא. עכשיו, תבין, אני מישראל, צעיר, רווק, אני לא יכול להיות אבא לתינוק מבחורה שהיכרתי לפני 12 שעות! מה לי ולתינוקות עכשיו?"

"סלח לי, אמיגו, שאני מחטט לך בעניינים אבל מאיפה בדיוק אמרת שאתה מגיע?" 

"מישראל", עניתי בקוצר רוח. 

"ואיזו שפה מדברים שם?" 

"עברית." 

"אה, אבראו, אז אני מבין שלמדת ספרדית מהטלנובלות הארגנטיניות". 

"לא, אני דובר ספרדית צ'יליאנית מהבית", עניתי בזעף, "מה זה קשור לשאלות שלך?" 

נהגי מוניות ברחבי העולם דומים זה לזה. למשל, באיזורים שבהם השמש נוכחת ונוהגים בהם בימין הכביש, יד שמאל שלהם תמיד שזופה, חוץ מאשר הפס שבאמצע הקמיצה, במקום שבו ננעלה עליה טבעת הנישואין. האצבע המורה והאמה מונחות במין V מרושל על משקוף החלון הפתוח וביניהן סיגריה. בחלל המונית מרחפים רסיסי תמציות, שהם שילוב כבד של לבנדר, או תפוזים, או ברוט או שאנל 5, עם עשן סיגריות. נהגי מוניות יודעים הכל ומרבים ללהג. עכשיו הוא עמד לשאת בפני דרשה ארוכה, אבל חשובה. "אצלך, סניור, זה כמו בטלנובלות של שייקספיר, כמו קומדיה דה ארורס (קומדיה של טעויות). אני מסיע הרבה מלחים מדרום אמריקה וכולם חושבים שהספרדית שלהם פרפקטה. גם הם בטוחים שגווא-גווא זה תינוק. שומעים "גווא-גווא" ונכנסים ללחץ. תינוק! ניניו! לי זה טוב, כי זה מרחיק אותם מהאוטובוס ומביא לי פרנסה. למה? כי אצלנו בקריביים גווא-גווא הוא אוטובוס ציבורי, אתה יודע - אוטובוס. אז חיכית לאוטובוס וחשבת שמלבישים עליך תינוק. בכל מקרה, אמיגו, טוב שתפסת מרחק, כי אם תחזור אליה, בסוף באמת תמצא את עצמך עם תינוק".

המונית עצרה בשערי הנמל. התנהלתי מהורהר לכיוון האוניה.

"היא היתה נחמדה, מרגריטה, טובת לב וגם נראית לא כל-כך רע והלילה בחברתה היה כיף גדול… חבל, יש עוד שני לילות עד להפלגה, אז אולי… כן! לא!" התבלבלו המילים במוחי - "גווא-גווא, אוטובוס, תינוק! אה, הכל פלאברס". 

סלעי הבוקסיט עדיין קיפצו על המסוע ופועלים דומיניקנים כיוונו אותם אל בטן האונייה. עליתי בכבש באיטיות, כאילו מעתה ולעולם יהא עלי לחשב בכובד ראש כל צעד מצעדי, וכך עשיתי את דרכי אל הקרקע היציבה והבטוחה של גשר הפיקוד.

"רגע לסיפור" עורך דניאל קרן