ואם כבר התעניינתם

או-קי, ההבהרה הרגילה - אינני מבקר ספרות ו/או תיאטרון ו/או כל מדיה אחרת. אני משרבט הגיגים להנאתי ושמח שאתם מציצים מעבר לכתפי בעת שאני עושה זאת (רשימות קודמות - בארכיון).

אמש בסינמטק הרצליה - "אל תלחצי, אני בדרך". תאמינו לשם. הוא לא מרמה. יש בסרט בדיוק מה ששמו מבטיח. הפעם בחר המפיץ תרגום הולם לתוכנו ולרמתו של הסרט (במקור: Due Date). טוב, נוציא את זה: זהו סרט וולגרי לתפארה, נטול בשורה קולנועית ולעיתים אף נטול עניין. פיטר היימן (רוברט דאוני ג'וניור) הוא אדריכל חמוץ-פנים ומצליח, שקלפי חייו סדורים תמיד. כרגע הוא עושה את דרכו הביתה לקראת הולדת בכורו. פיטר חגור במושבו במחלקה הראשונה במטוס, כאשר אית'ן טרמבליי (זאק גליפיאנקיס), שחקן-בכוח, אוויל חסר עכבות שבחיקו כלכלב תואם ומעליו עננת תמיד של מריחואנה, נתקל בו. מובן שמעתה הכל, אבל הכל, משתבש, עד שיגיעו שלושתם חבולים וחבוקים, בדיוק בזמן, לבית היולדות. בקיצור, לא סרט סינמטקי. אבל, מה-זה-נ-ה-נ-י-ת-י!

צחקנו, רעייתי ואני ושאר 28 הצופים, בשעה וחצי של דיאלוגים שנונים, משחק טוב ודמויות ומעמדים קיצביים ומוקצנים עד סף גיחוך. "אל תלחצי, אני בדרך". כן, אני מודה. הלכתי ביום שישי בערב לסרט עם שם כזה. זה היה שבוע קשה. הרווחתי את הנאתי ביושר. 

ואם כבר התעניינתם (פרק ב')

למאזיני היקרים, שלום. כרגיל אקדים ואעיד על עצמי כי אינני מבקר מקצועי. סרט או ספר, הצגה או איזושהי חוויה אחרת שעליה אני כותב, זוכים לכך כי הרשימו אותי לטובה - או, חלילה, לרעה - במידה שמצדיקה את שיתוף הקוראים.

אמש סיימתי לקרוא את "בוער בעצמותי", של איציק אורן ומייד הינחתי אותו על שידת הלילה של רעייתי. מלכתחילה קניתי עותקים נוספים לילדי ואני חושב שלפחות ה"קטנה" (בת ה-34), שלה שאיפות מקצועיות וכלכליות מרחיקות לכת, תוכל להפיק הנאה ותועלת רבה מקריאת הספר.

למען הגילוי הנאות - אני מכיר את איציק ושושי אורן ואת אפוס שילב כמעט מיום לידתה של הרשת.

על פני כ-200 עמודים מרתקים וקרוב ל-40 שנות פעילות נפרש סיפור צמיחתו וביסוסו של הקשר המיוחד של שושי ואיציק ורשת שילב עם תינוקות בישראל ובעולם כולו. נקודת הפתיחה במסע החיים של איציק, הילד הפליט מבגדד, לא בישרה גדולות. אבל חוכמתו, חוכמת חתול רחוב משולבת ביכולת לראות את מה שאיננו רואים בדרך-כלל, לימוד אין-קץ, התמדה, סובלנות כלפי הזולת והאהבה הגדולה שלו ושל שושי, הפכו את מה שהתחיל כחזון חברתי, להצלחה עיסקית חובקת עולם (הג'ימיני של החברה-הבת Tiny Love, פרי השראתה וכשרונה של שושי, הוצג במוזיאון פומפידו בפריס, עובדה שבצניעות בני-הזוג אפילו אינה מוזכרת בספר).

כשמסתיים בספר פרק של הצלחה, או להבדיל - של כישלון, איציק מתחקר את האירוע לפני ולפנים. וכך, בשל כתיבה מרתקת, עלילת חיים רבת-עוצמות ושורה מעשירה של תובנות המוגשות בפתיחות ובכנות, הופך "בוער בעצמותי" ליותר מסיפור מסע מרגש ממצולות הקיום אל פיסגת ההצלחה. זהו מעין "עמוד האש" למי שהתשוקה להותיר חותם בוערת בעצמותיו.