חצי כיכר לחם, מאת ימית אביטל, 2016
אני יודעת שלא הייתי הכוכב הכי זוהר בגלקסיית האנשים הבודדים אבל לעומת זאת הייתי הכוכב הבלתי מעורער של חברת הטכנולוגיה העילית, שבה ניהלתי פרוייקטים מסובכים במיוחד.
עשיתי לילות כימים מול מסך המחשב בלשכתי ובלשכות אחרות ברחבי העולם. לא היתה לי בעיה עם עבודה בלי סוף. איש לא חיכה לי בלילות מחוץ ללשכה. זה רק אני והמחשב, המחשב ואני, 24/7.
עכשיו, שתבינו, אני אמנם לא מלכת יופי - וגם לא דקיקה במיוחד - אבל אני חיה עם עצמי בשלום ובלי להידרדר למרה שחורה. בעבודה, בין החברים ובמשפחה אני נחשבת בעלת מזג טוב וחוש הומור מפותח. בכל מקום שאני מגיעה אליו מתקהלים סביבי מעגלים של אנשים, המשתוקקים למישהו שיממש להם את פוטנציאל השמחה החבוי בהם. עד מהרה אני מתערה בקרבם ואחר כך פורשת אל הלבד שלי בדירתי הצנועה שבצפון הישן של תל-אביב.
אני מאלה שבורכו בשינה מהירה וטובה וגם בזריזות טבעית. גם אם חזרתי הביתה באישון לילה אין לי בעיה לקום בבוקר צלולה ורעננה וערוכה צ'יק-צ'ק ליום חדש של עבדות. אני יורדת למכולת של חיים, מניחה בסל לחמניה שמנמנה, או שתיים, קצת ירקות, מליחים ועוד פריטים לתפארת ארוחת הבוקר שאני מכינה לעצמי, ולבסוף אני שמה בסל משהו מתוק וטוב לעת מצוקה בהמשך היום.
למכולת של חיים, כמעט כמו לכל מכולת שאני מכירה, יורדים מדרגה או שתיים ואז נעטפים באפלולית ריחנית ונעימה, הודות לחסכנות של בעל הבית ולהמוני המוצרים הממלאים את המקררים ואת מדפי המתכת, שעליהם פרושים גליונות ארוכים של נייר קרפ. כל הניחוחות צובאים בבת אחת על הנחיריים המתרחבים בהפתעה וכאילו מתחרים ביניהם מי מהם ייבחר לעלות בקרוב על שולחני. אומרים שרוב האנשים אוכלים קודם עם העיניים; בבית המלון הם מבחינים במזנון עמוס על גדותיו בעשרות צבעים מרהיבים והם מחלצים ממנו עוד ועוד מטעמים, מניחים צלחת על שולחן האוכל וממהרים למלא צלחת קטנה יותר - בכל זאת, לא נעים וגם לא נותר מקום על השולחן לעוד צלחות גדולות. אחרי הארוחה הם פוסעים בכבדות, במבט מזוגג, לבזבז קלוריות בדרך לקניון. זה, כשאוכלים עם העיניים. אני, לעומת זאת, אוכלת עם האף. מקרבת אותו למזון, מרחרחת כה וכה, מתרשמת מן המתיקות שצפה באוויר, מהחריפות, מהחמצמצות, ורק אז אני מניחה על הצלחת את הפריטים שבחרתי.
באחד הבקרים ירדתי כדרכי במדרגות המכולת ופתאום הלם בי ריח שאין לעמוד בפניו, של לחם טרי עם גוני ניחוח של אגוזי מלך קלויים, לחם שזה עתה נאסף מתנור האפייה. היו על המדף כמה כיכרות של לחם כזה, בצד לחם קימל ולחם צימוקים בהירים. הכיכרות לא גדולים, חשבתי, בערך חצי קילו, אבל זה עדיין יותר מדי לארוחה אחת של אדם אחד. הקרום התפצפץ כשנגעתי בו. הסתחררתי קלות מהריח שצבט בנחיריי. הוא חייב להיות שלי, מלמלתי בלא קול והינחתי אותו על הדלפק. חיים הביט בי מעל למשקפיו, שגלשו במורד אפו. אני רוצה חצי, אמרתי לו בנחישות. אי אפשר, הוא ענה, מי ירצה חצי לחם חוץ ממך. בחייך חיים, אמרתי, אני חייבת אותו, אבל חייבת רק חצי. תן לי חצי, בבקשה…
אני אקח את החצי השני, אמר קול משועשע מפתח המכולת. האם הוא משועשע על חשבוני, או שזה יום המזל שלי? אצבעותי התעמקו בארנק בלא תכלית, בעודי סוקרת בחטף את הדובר. גבר צעיר, גבוה, בלי ספק נאה. נחמד, נראה שלפחות יש לי שותף ללחם.
תודה, אמרתי, כמעט נכלמת, אבל אתה לא חייב. הרגשתי כמו ילדה קטנה שנתפסה עם שיירי העוגה המרוחים על פניה. סומק פשט בלחיי ורציתי רק לצאת משם. או אולי להפך, רק רציתי להנציח את הרגע.
נעים מאוד, אני רוני, הוא הושיט לי את ידו ללחיצת יד איתנה, יד של גבר.
בהמשך, כמובן שהזמנתי את חיים להיות השושבין בחתונתנו.
עשרים שנה ושני ילדים אחר כך נודע לי שרוני הציע את חצי הלחם שלו לאישה אחרת, צעירה בהרבה ממנו וממני. בלב שבור אמרתי לו שילך לחפש לו מכולת אחרת.
הוא עזב.
"רגע לסיפור" עורך דניאל קרן
