הקונסרבטוריון, 1959, מאת דניאל קרן, 25/04/2021
אבא נשען על מושב הזקס-מוטור. הוא לא היה מן הגבוהים ולכן לא נדרש להתכופף הרבה. הוא הסתכל בחשש על החיוך הנסוך בפניה של אמא. אני חושב שזה היה החיוך שלה שהפך אותו חשדן, כי מעולם קודם לכן לא ראיתי אותו נדרך למראה אמא המשוחחת עם מאן דהוא וכן כי אמא חייכה אך לעיתים נדירות.
אבא, בוא ניסע, ביקשתי והוא סימן לי בידו, אגודל מול אצבע של יד ימינו, לחכות.
אין נפש חיה בערבו של יום ברחוב יהודה הלוי. הוא שומם לגמרי, לבד מכמה חתולים התרים אחר דרך מהירה לפרוץ לפחי האשפה שליד המכולת. מימיני תחנת קו 17, שבהמשך יקח את אמא הביתה. משמאל רחוב לילינבלום, שבשעות היום מאכלס חלפני כספים נודדים, מוסדות פיננסיים פחות ניידים, בניין קולנוע שעומד להינטש בשנים הקרובות ועדיין אינו יודע על כך, בית ספר יסודי, שאחר הצהריים מתפקד כקונסרבטוריון, בית ספר תיכון מוסיקלי בראשית דרכו והמון דיירים מוותיקי היישוב, כולל חתולים ככתוב לעיל.
בערך שעה קודם עמדנו מול עדן פרטוש האגדי, מנסים לשכנע אותו שעולם המוסיקה עומד להרוויח אותי, אם רק תוענק לי סטיפנדיה. הוא שאל, עניתי, הוא הציע לי לימודי כינור ואני ביקשתי קלרינט. הוא איבד עניין די מהר, אבל הספיק להודיע למזכירה שתשלח אותי למורה שברחוב קורדובה.
הוריי קרנו מאושר. הבן הקטן שלהם הולך להיות יאשה חפץ של הקלרינט. נותר לסגור כמה ענייני כספים והמנהל האדמיניסטרטיבי, שהיה גם גזבר המוסד, הציע לדון בכך תוך כדי צעידה אל האוטובוס. ובאמת, למה לא לשלב? יצאנו ארבעתנו לכיוון יהודה הלוי. אבא הוביל את האופנוע בלי מאמץ במעלה הרחוב. הוא היה צעיר למדי ובעל כושר גופני משובח עוד מימיו ככדורגלן בהכוח ורשה. אמא פטפטה עם המנהלן ואני נגררתי מאחור, משקיף על האחרים. כשהגענו לתחנת האוטובוס נראה לי שהגזבר המגונדר (היום בטח הייתי מכנה אותו מלוקק, אבל אז לא השתמשו במילה הזאת), שקומתו ממוצעת והוא חנוט בחליפת שלושה חלקים יקרה-למראה בצבע תכלת עמום עם פסים בהירים עדינים לאורכה וחולצת כפתורים, גם היא בתכלת, עדיין לא סיים להרשים את אמא. לכן מספר 17 בא והלך ואבא התקדר יותר ויותר. חיוך מריר שלעולם לא אשכח עמד בפניו, כמתלונן כי הכוחות אינם שווים ולכן הקרב לא הוגן.
אם הוחלפו הבטחות - או איומים - לא אדע. אמא עלתה לאוטובוס הבא ואבא ואני רכבנו הביתה.
כעבור כמה ימים קיבלתי את הסטיפנדיה הנכספת ונכנסתי בשערי גן העדן.
