שמחתי בראש חוצות, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

שִׂמְחָתִי בְּרֹאשׁ חוּצוֹת,  או - המפתחות בפנים, מאת דניאל קרן, 30.10.21

 

אירועי שמחה אינם סוג הבידור המועדף עלי, אבל אם הוטל עלי לבחור - אני מודה כי שמחות של צהריים מלהיבות אותי-מראש יותר מנשפיות של עֶרֶב. אבל איש לא שואל לדעתי... 

ראו, עכשיו, למשל - כשאנחנו שבעים ורגועים בדרך לאיסוף המכונית חזרה הביתה - לפני שלוש שעות עוד היינו  במשרד; התארגנות זריזה בבית וההמשך לכאן. התנועה היתה די דלילה, והעיקר - נשארתי באותו לבוש לא-מוקפד, שאיתו יצאתי השכם בבוקר למשרד. (אבל לא להגזים, כן? מכנסיים קצרים נשארים מחוץ לַתֶּקֶן!). ואחר כל זאת הַמַּעֲלָה העיקרית של שמחת הצהריים היא העובדה שלא מִתְלַוֶּה לַבִּלּוּי חשש מפני בוקר הַמָּחֳרָת. אפשר לאכול, לשתות ולשמוח בפחות אילוצים.

החניתי את הג'יפ הזהוב שלנו במגרש אספלט כבוש ומגודר היטב באזור התעשייה המזרחי של ראשון לציון, שהיו בו משבצות חנייה מסומנות בקווים לבנים רעננים. ביתן קטן ניצב לצד המחסום בכניסה למגרש וראש עגלגל וקרח נָבַט מתוכו באדישות. גבותיו סימנו שאלה. "לְשִׂמְחַת זְקֶנְתִּי" קראתי ומייד חטפתי מרפק מדבורה. "סְלִיחָה, שִׂמְחַת תּוֹרָה" וחטפתי שוב. אבל זה לא העלה או הוריד לשומר השמנמן: הוא כנראה לחץ על מתג כלשהו, כי המוט האדום-לבן החל להתרומם לאיטו.  

אל הגדר ממול הוצמד שֶׁלֶט גדול, לפחות עשר אמות גובהו, ורוחבו אף יותר, שאורות מהבהבים רצו בו הלוך ושוב והבטיחו "חֲנָיָה שְׁעָתַיִם חִנָּם לְאוֹרְחֵי שִׂמְחָתִי בְּרֹאשׁ חוּצוֹת וּלְלָקוֹחוֹת מֶגָה-סָל". 

השמש הלהיטה את אספלט המגרש ושורה מתארכת והולכת של עגלות מכולת אפורות, שהיו נעוצות זו בזו וכבולות זו לזו בשרשרות מתכת, ונער קטון עם כובע מצחייה גדול נוהג בהן. כל השורה

אני לא יודע מדוע, אבל זה נכון - סוגיות חנייה גורעות שינה מעיניי. לא פעם הידרתי רגליי ומתנותיי מארוע - גם משפחתי - כאשר התחוור לי כי החנייה איננה מוסדרת. אני ממש לא שָׂשׂ להיפרד מהמכונית ולצעוד בְּאַפְלוּלִית הָעֶרֶב בין מוסכים קטנים ובתי מלאכה הפזורים סביב האולם, בְּמִדְרָכָה שמרצפותיה שמנוניות מגריז ומעוקמות על-פי שגיונות הקרקע והתוואי המשתנה של שורשי הפיקוס, או כאשר מחיר החנייה מתקרב לעלות השי. לכן, בשעת צהריים זאת של תחילת הקיץ בְּמִגְרָשׁ חנייה מאיר פנים, שמחתי היתה שלמה, מראש.  

לאחר מבחן קבלה קצר במבואת האולם נכנסנו פנימה והתיישבנו אל השולחן שחיכה לנו. מוזיקה מן הארץ ומהעולם נָהֲרָה לעברנו בעוצמה מרמקולים ענקיים שניצבו על הרצפה או השתלשלו מהתקרה, כמו נברשות הקריסטל וכדור המראות. מייד נהרו לשולחן גם סלטים משובחים ועד מהרה התוודענו לשכנינו לַשִּׂמְחָה. זה שולחן המשפחה וכדאי שאכיר אותם. בתוך דקות מעטות ידעו הם עלינו ואנחנו עליהם כל שיש לדעת במעמדים כאלה. אנשים נפגשים לרגע של זיכרון מתוק, מחליפים ביניהם ברכות "לחיים", מוסרים קערות ומגישים זה לזה פיסות מעצמם. ברי כי הכל יודעים שלכל זה בעצם אין שימוש עד למפגש הבא בשמחה משפחתית, או בצער, חס ושלום. 

התקרה היתה כה גבוהה, עד כי דימיתי לראות כְּרוּבִים וּשְׂרָפִים מְכֻנָּפִים מעופפים מתחתיה. "לא", אמרו לי שכניי החדשים ודאגה כנה בפניהם, "אלה לא מלאכים באמת, אלה בובות של מלאכים". הכל נצבע בגוונים בהירים - לָבָן-שַׁמֶּנֶת, וָרֹד ובז'. וילאות כבדים נתלו על הכתלים ובכרכובים שמעליהם נחרטו פיתוחי עץ דמויי קשתות ופרחים.

שעה קלה חלפה בנעימים, ובין כוסית לסלט גם הצלחנו להגן על ארבעת המושבים ששמרנו לנועה ושרון ולתאומות.

"לא כזה חם בחוץ," אמר שרון חתני והטיל בזעף את צרור המפתחות שלו על השולחן, בין צלחת החומוס הקהילתית לְמִתְּלוּל הַכְּרוּב הַסָּגֹל. הוא תמיד כזה ישיר, שרון, לא עוקף ולא מתחנף. מפת הבד, המשובצת ריבועים אדומים קטנים, הוכתמה בגוון כתום-אדמדם של סלט תורכי. פה ושם נאחזו בה תילים קטנים של חומוס תעשייתי. כמה שביבים של תפוח אדמה מטוגן שלחו זרועות קטנות של שמן, שכבר נספג במפה. אבל לא בגלל זה שרון נראה כעוס. "מה כבר עשיתי?", צף בי חשש. גם כשנועה והבנות התיישבו הוא נותר לעמוד, נועץ בי מבט מוכיח. "אני חונה לידך בחניון" הסביר כשראה בפניי סֵבֶל מֵחֲמַת אי-הבנה. "ממש לא הגזמת... בשביל אוויר ממוזג להשאיר מנוע של אלפיים סמ"ק פועל במשך שלוש שעות...לא, אתה..."

"אוי, דבורה", טפחתי על מצחי, שֶׁהִתְיַזֵּעַ בִּן רֶגַע. נזכרתי. "השארתי את הרכב דולק". בכל זאת, לשם מראית העין חיפשתי בקדחתנות מופגנת את צרור המפתחות. לא מצאתי בכיסיי אלא ממחטה וקבלה של איזו מסעדה וּבַפָּאוּצ' היו קיסמי שיניים ומטליות לחות באריזה אישית. לא כל-כך חסתי על הדלק כמו שהתביישתי להיראות אידיוט. "אני רץ לחניון. שכחתי את המפתחות במכונית."

האורות עדיין פיזזו בשלט רחב הידיים. השומר העגלגל הביט בי בתמיהה. "זה אני", הזכרתי, "משמחת בית השואבה, באתי לקחת משהו מהאוטו."

החתונה של תותי ורוני, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

מִתּוֹךְ הַמֵּיזָם הַחֶבְרָתִי - רֶגַע לְסִפּוּר
הַחֲתֻנָּה שֶׁל תּוּתִי וְרוֹנִי - 1972, מֵאֵת דָּנִיאֵל קֶרֶן 16.10.21

בַּסּוֹף הִצְלַחְתִּי לִמְצֹא חֲנָיָה בְּשׁוּלֵי מִגְרָשׁ כֻּרְכָּר מֻקַּף בִּנְיְנֵי מְגוּרִים, בְּעֵרֶךְ

חֲצִי קִילוֹמֶטֶר מֵהָאוּלָם. 

"שָׁם", הִצִּיעָה דְּבוֹרָה וְהִצְבִּיעָה עַל מְקוֹם חֲנָיָה פָּנוּי 20 מֶטֶר קָדִימָה,

מֵאֲחוֹרֵי הַטֶּנְדֵּר. כְּשֶׁהִתְקָרַבְנוּ רָאִיתִי שֶׁהָרֶכֶב הַמִּסְחָרִי הִסְתִּיר

אֵנְ.אֵסְ.אוּ קְטַנָּה. 

"אוֹ-קֵי, אָז לֹא כָּאן, אֲבָל - מָה אַתָּה אוֹמֵר, דָּנִי, אוּלַי כָּאן!?", הֶחְוְתָה לַצַּד

הַנֶּגְדִּי שֶׁל הָרְחוֹב, אֲבָל כְּבָר הָיְתָה שָׁם רֵנוֹ קַטֵּר-שְׁבוֹ נוֹשָׁנָה, שֶׁצִּבְעָהּ כְּצֶבַע

הַכְּבִישׁ. וְכָךְ הִגַּעְנוּ בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר לַמִּגְרָשׁ הָרֵיק, שֶׁלֹּא הָיָה נֹחַ לְתִמְרוּן בִּגְלַל

מַהֲמוֹרוֹת שֶׁחָרַץ בּוֹ הַשִּׁלּוּשׁ הַמֻּפְקָר שֶׁל כֻּרְכָּר, גִּשְׁמֵי חֹרֶף וּמְכוֹנִיּוֹת.

עַכְשָׁו עָמְדוּ שָׁם כַּמָּה כְּלֵי רֶכֶב בְּאִי-סֵדֶר חִנָּנִי. בהמשך הִסְתַּבֵּר לי שֶׁהַחֲנָיָה

הַמְּאֻלְתֶּרֶת עָלְתָה לָנוּ 500 לִירוֹת -  בְּעֵרֶךְ לִירָה לְכָל מֶטֶר - קְנָס בִּגְלַל

חֲנָיָה עַל מִדְרָכָה.

שָׁלַפְתִּי אֶת הַמַּתָּנָה מֵהַמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי וְהִתְחַלְנוּ לָלֶכֶת לְכִוּוּן הָאוּלָם. הַכֻּרְכָּר

שָׂרַט אֶת נַעֲלַיִ הָעוֹר הַחֲדָשׁוֹת שֶׁלִּי וְשָׁבַר אֶת עָקֵב הַמַּחַט בַּנַּעַל שֶׁל דְּבוֹרָה.

גַּם בְּלִי חוֹל וַאֲבָנִים קְטַנּוֹת זֶה הָיָה מִבְצָע מְסֻבָּךְ בַּעֲבוּרָהּ - לִצְעֹד 500 מֶטֶר

בְּנַעֲלֵי עָקֵב. 

לֹא הָיִינוּ לְבַד בָּרְחוֹב וְדִמִּיתִי בְּלִבִּי שֶׁכָּל הֶהָמוֹן הוֹלֵךְ לַחֲתֻנָּה שֶׁל רֹנִּי וְתוּתִי.

"זֹאת אוֹמֶרֶת שֶׁאֲנִי לֹא הַיָּחִיד שֶׁאֵין לוֹ מְקוֹם חֲנָיָה קָרוֹב", הִרְהַרְתִּי.

מִשּׁוּם-מָה נִמְצְאָה לִי נֶחָמָה בַּמַּחֲשָׁבָה הַהֲזוּיָה הַזֹּאת אֲבָל הָיָה בָּהּ כְּדֵי

לְשַׁקֵּם בִּמְעַט אֶת כְּבוֹד הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר נִכְשַׁל בַּמְּשִׂימָה הַקָּשָׁה מִכֻּלָּן - מְצִיאַת

חֲנָיָה חֻקִּית. 

"אֵיךְ אֲנִי אֲמוּרָה לַעֲשׂוֹת אֶת הַדֶּרֶךְ? לְדַדּוֹת עַל רֶגֶל אַחַת?" דְּבוֹרָה רָטְנָה

בִּמְרִירוּת, כְּאִלּוּ אֲנִי זֶה שֶׁגָּרַם לִקְרִיסַת הֶעָקֵב שֶׁלָּהּ. הִיא לֹא אָהֲבָה, בִּלְשׁוֹן

הַמְעָטָה, אֶת הַצָּעָתִי לַחֲלֹץ גַּם אֶת הַנַּעַל הַשְּׁנִיָּה וְלִפְסֹעַ יְחֵפָה לָאוּלָם. 
(גְּבִירוֹת וַאֲדוֹנִים יְקָרִים, לִפְעָמִים פָּשׁוּט עָדִיף לִשְׁתֹּק, לֹא?)
"חַיָּבִים לְהַחֲזִיק בְּתָא הַמִּטְעָן עוֹד זוּג נַעֲלַיִם", הִיא תָּבְעָה בְּלַהַט. 
"בְּסֵדֶר, אָמַרְתִּי,"נַחֲזִיק, אַךְ מָה עוֹשִׂים עַכְשָׁו, כְּשֶׁהַנַּעַל שֶׁלָּךְ מֻשְׁבֶּתֶת וַעֲדַיִן

אֵין לָנוּ נַעֲלַיִם חֲלוּפִיּוּת?" 

הִיא הִתְהַרְהֲרָה לְרֶגַע וְאָז הֶחֱלִיטָה לְהַשְׁלִים עִם הַמַּצָּב וּלְשַׁתֵּף פְּעֻלָּה. בְּלֹא

אוֹמֵר הִיא חָלְצָה אֶת הַנַּעַל הַשְּׁנִיָּה וּפָשְׁטָה גַּם אֶת גַּרְבֵי הַנַּיְלוֹן. מִשּׁוּם-מָה

הֶחֱמַצְתִּי אֶת הַשִּׁנּוּי החיובי בַּגִּישָׁה שֶׁלָּהּ. 

"אֲהָהּ", גִּחַכְתִּי, "אָז אַתְּ מַצִּיעָה שֶׁנַּחֲזִיק זוּג נַעֲלַיִם בַּבָּגָאז', כֵּן? וְאָז עוֹד

אֶחָד, כִּי הֲרֵי יֵשׁ כָּל מִינֵי אֵרוּעִים, וְאָז עוֹד אֶחָד... וַגַּם גַּרְבַּיִם"... 

(בְּדִמְיוֹנִי רָחֲשׁוּ עַכְשָׁו הֲמוֹנֵי נַעֲלַיִם, נִדְחָפוֹת מִכּוֹחַ סֻלְיוֹתֵיהֶן וְרַכּוּת

רְפִידוֹתֵיהֶן, גּוֹדְשׁוֹת אֶת תָּא הַמִּטְעָן זוּגוֹת זוּגוֹת...עוֹד וְעוֹד...).

כֵּן, זֶה לְגַמְרֵי הֶגְיוֹנִי מִבְּחִינָתִי, וְאִם יִשָּׁאֵר מָקוֹם נוֹסִיף גַּם שַׂקִּיּוֹת גְּדוֹלוֹת

עִם יָדִיּוֹת חֲזָקוֹת, לִסְחֹב מַתָּנוֹת לַחֲתֻנּוֹת." 

דְּבוֹרָה הִבִּיטָה בִּי בְּשֶׁקֶט, וְיָדַעְתִּי שֶׁחָצִיתִי קַו אָסוּר.  הִנַּחְתִּי אֶת הַשַּׁי עַל

הַמִּדְרָכָה וּלְאוֹת הִזְדַּהוּת עִם מְצוּקָתָהּ גַּם אֲנִי חָלַצְתִּי אֶת נְעָלַי. הִמְשַׁכְנוּ כָּךְ,

שׁוֹתְקִים וּיְחֵפִים, בְּבִגְדֵי עֶרֶב מְהֻדָּרִים וּבְיָדֵינוּ אֲרִיזַת מַתָּנָה חֲגִיגִית - וְנַעֲלַיִם.

"בטח אַשִּׂיג בָּאוּלָם מַשֶּׁהוּ לְנַקּוֹת אוֹתָן", הִרְגַּעְתִּי. שְׁנֵי הַפָּמוֹטוֹת הַמֻּכְסָפִים

שֶׁקָּנִינוּ לַזּוּג הַנִּשָּׂאִ הָעֶרֶב, וְהַנַּעֲלַיִם הַמְּרֻבָּבוֹת בְּחוֹל, הִכְבִּידוּ עָלַי.

הֶעֱבַרְתִּי מִיָּד לְיָד, תָּחַבְתִּי מִתַּחַת לִזְרוֹעוֹת וּלְבַסּוֹף תָּפַסְתִּי הַכֹּל בִּשְׁתֵּי

הַיָּדַיִם, כְּשֶׁהַנַּעֲלַיִם מִתְנוֹדְדוֹת הָלוֹךְ וָשׁוֹב עַל גַּבֵּי הַשַּׁי.

הָיָה בָּרוּר שֶׁהַסְּחִיבָה הַזֹּאת תַּעֲלֶה לִי בִּכְאֵבֵי גַּב, וַעֲדַיִן לֹא שִׁעַרְתִּי שֶׁהִיא

מַמָּשׁ תַּעֲלֶה לִי - בְּכֶסֶף. 

"אֲבָל תִּהְיֶה לִי רַק נַעַל אַחַת שְׁמִישָׁה", דְּבוֹרָה הִקְשְׁתָה. 

"נִטְפַּל בָּהּ, אַל תִּדְאֲגִי. יִהְיוּ לְךָ שְׁתֵּי נַעֲלַיִם שְׁטוּחוֹת".

"נִ-רְ-אֶה לְךָ?"

"אֵיזוֹ בְּרֵרָה אַחֶרֶת יֵשׁ? אַתְּ תִּרְאִי, תִּכָּנְסִי לְשָׁם כְּמוֹ נְסִיכָה, כֻּלָּם יִסְתַּכְּלוּ

עָלַיִךְ".

"בְּוַדַּאי שֶׁיִּסְתַּכְּלוּ עַל יַחְפָנִית גְּמָדָהּ, וְתוּתֵי וְרוֹנִי יַגִּידוּ ש-מָה אֲנִי לֹא מוּכָנָה

לַעֲשׂוֹת בִּשְׁבִיל לִגְנֹב לָהֶם אֶת הַפוֹקוּס. אֲנִי כָּזֹאת קְטַנָּה לְיָדָם; לָמָּה אַתָּה

חוֹשֵׁב שֶׁנָּעַלְתִּי נַעֲלַיִם עִם עֵקֶב גָּבוֹהַּ כָּזֶה?". 

"אַל דְּאָגָה, אֶשָּׂא אוֹתְךָ עַל כַּפַּיִם כְּשֶׁתִּכָּנְסִי, תִּהְיִי גְּבוֹהָה מְאוֹד", הִתְלוֹצַצְתִּי.

 
"מַמָּשׁ...אֶפְשָׁר לַחֲשֹׁב כַּמָּה גְּבוֹהָה אֶהְיֶה כְּשֶׁאַתָּה זֶה שֶׁמֵּרִים אוֹתִי, וְחוּץ

מִזֶּה נִרְאֶה אוֹתְךָ עוֹשֶׂה אֶת זֶה עַכְשָׁו, לֹא בַּכְּנִיסָה לָאוּלָם". 

"עַכְשָׁו? - כָּרֶגַע רַק שַׂק-קֶמַח. רוֹצָה?"

"תּוֹדָה, אֲבָל לֹא, תּוֹדָה" הִיא חָתְמָה בַּחֲמִיצוּת.

כַּמָּה דַּקּוֹת אַחַר כָּךְ הִגַּעְנוּ לְאוּלַם הָאֵרוּעִים. בְּקוֹמַת הַקַּרְקַע, מִשְּׁנֵי הַצְּדָדִים

שֶׁל מַדְרֵגוֹת הַשַּׁיִשׁ הָעוֹלוֹת לָאוּלָם נִצְּבוּ עַמּוּדִים גַּנְדְּרָנִיִּים, שֶׁנִּרְאוּ כְּמוֹ

פִּסּוֹת תַּפְאוּרָה מִסֶּרֶט הִיסְטוֹרִי יָשֵׁן. כּוֹתְרוֹת הָעַמּוּדִים הִזְכִּירוּ לִי יְרִיעַת

טוֹגָה מֻטֶּלֶת בָּחַן עַל כְּתֵפַיִם נְחוּשׁוֹת שֶׁל סֵנָאטוֹר רוֹמָאִי, שֶׁרֹאשׁוֹ נֶעֱרַף תּוֹךְ

כְּדֵי נְאוּם, וְהָרֹאשׁ מַמְשִׁיךְ לָשֵׂאת דְּבָרִים כְּאִלּוּ עֲדַיִן לֹא קָלַט מָה קָרָה לוֹ.

סָמוּךְ לְגֶרֶם הַמַּדְרֵגוֹת הָיְתָה מַעֲלִית קְטַנָּה וְנָאָה. הַלּוֹבִּי הַקָּטָן הוּאַר בְּאוֹר

יְקָרוֹת אֲבָל הָיָה רֵיק מֵאָדָם. 

הָכֵיצַד? הֲלֹא יֵשׁ פֹּה חֲתֻנָּה הָעֶרֶב! 

הִסְתַּבֵּר לִי, לְהַפְתָּעָתִי, כִּי הָאֲנָשִׁים שֶׁרָאִיתִי קֹדֶם בָּרְחוֹב לֹא עָשׂוּ אֶת דַּרְכָּם

לְכָאן. אֵלֶּה הָיוּ רַק חֶזְיוֹנוֹת הַשָּׁוְא שֶׁלִּי, שֶׁנָּעוּ אִתִּי וְעִם דְּבוֹרָה. הִתְנַעַרְנוּ

מֵהַחוֹל וְהֶחְלַטְנוּ לַעֲלוֹת לָאֵרוּעַ בַּמַּדְרֵגוֹת וְלֹא בַּמַּעֲלִית, כְּדֵי לְהַשִּׁיל בַּדֶּרֶךְ

אֶת יִתְרַת הַגַּרְגְּרִים וְאוּלַי גַּם לִמְצֹא חֲדַר שֵׁרוּתִים, לִשְׁטֹף בּוֹ אֶת כַּפּוֹת

הָרַגְלַיִם. דְּבוֹרָה הוֹשִׁיטָה לִי בְּהִסּוּס אֶת נַעַל הֶעָקֵב הַנּוֹתֶרֶת.

"אַתָּה בָּטוּחַ שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ מָה לַעֲשׂוֹת?"

בְּתוֹךְ שְׁנִיָּה - וּבַחֲבָטָה עַזָּה עַל הַמַּדְרֵגוֹת - הִשְׁטַחְתִּי אֶת הַנַּעַל. 

אוּלָם הָאֵרוּעִים נִמְצָא בַּקּוֹמָה הָעֶלְיוֹנָה בְּבִנְיַן מִשְׂרָדִים חֲסַר חֵן, שֶׁקִּירוֹתָיו

הַחִיצוֹנִיִּים נוֹצְקוּ מִבֵּטוֹן תַּעֲשִׂיָּתִי וְחֻפּוּ בְּצִפּוּי גַּרְגְּרֵי. שְׁתֵּי הַקּוֹמוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת

אֻכְלְסוּ בְּבַעֲלֵי מִקְצוֹעוֹת חָפְשִׁיִּים - עוֹרְכֵי דִּין, מְהַנְדְּסִים, רוֹאֵי חֶשְׁבּוֹן וְסוֹכְנֵי

בִּטּוּחַ. הָיוּ שָׁם גַּם קְלִינִיקוֹת רְפוּאִיּוֹת וּמַטּוֹת שֶׁל עֲסָקִים שׁוֹנִים. לְיַד מַדְרֵגוֹת

הַקּוֹמָה הָרִאשׁוֹנָה מָצָאנוּ חֲדַר שֵׁרוּתִים מְסֻדָּר. נִקִּינוּ הֵיטֵב אֶת הַנַּעֲלַיִם וְאֶת

עַצְמֵנוּ, שָׁטַפְנוּ פָּנִים, הָפַכְתִּי אֶת קִפְלֵי הַמַּנְזֵ'טִים שֶׁבְּתַחְתִּית הַמִּכְנָסַיִם,

לְחַלֵּץ מֵהֶם אֶת גַּרְגְּרֵי הַחוֹל הָעַקְשָׁנִיִּים בְּיוֹתֵר. הֶחֱלַקְנוּ אֶת בִּגְדֵי הַנֶּשֶׁף

וְהִמְשַׁכְנוּ לְמַעְלָה, בְּנַעֲלַיִם עִם עֵקֶב שָׁטוּחַ. 

מַדְרֵגוֹת הַשַּׁיִשׁ הַמַּרְהִיבוֹת שֶׁעָלוּ מֵהַלּוֹבִּי שֶׁבְּמִפְלַס הָרְחוֹב נִגְמְרוּ בַּקּוֹמָה

הָרִאשׁוֹנָה. מִשָּׁם טִפַּסְנוּ בִּזְהִירוּת בְּמַדְרֵגוֹת רְגִילוֹת, שֶׁהָיוּ חֲלַקְלָקוֹת

וּשְׁחוּקוֹת מְאוֹד. נִרְאֶה שֶׁלַּעֲסָקִים בַּבִּנְיָן יֵשׁ הָמוֹן מְבַקְּרִים שֶׁלֹּא כָּל-כָּךְ

סוֹמְכִים עַל הַמַּעֲלִית. 

מְבוֹאַת הָאוּלָם הָיְתָה מוּאֶרֶת רַק בְּחֶלְקָהּ וְלֹא נִכְּרָהּ בָּהּ תְּכוּנָה; הָיָה שָׁקֵט

בְּאֹפֶן מַטְרִיד, וְנִשְׁמָע רַק זִמְזוּם פלורסצנט הַחֵרוּם שֶׁמֵּעַל הַמַּעֲלִית. דָּחַפְתִּי

בִּכְתֵפִי דֶּלֶת זְכוּכִית וְהֵצַצְתִּי פְּנִימָה בִּתְמִיהָה - כָּךְ לֹא נִרְאֵית חֲתֻנָּה... מִיָּמִין

לִכְנַף הַזְּכוּכִית רָאִיתִי מִשְׂרָד קְטַנְטַן. גַּב עֲנָקִי שֶׁל גֶּבֶר בַּחֲלִיפַת עֲסָקִים

כְּחוֹלֶה רָכַן מֵעֵבֶר לְשֻׁלְחַן  קָטָן שֶׁהָיוּ לוֹ רַגְלַיִם חֲטוּבוֹת בְּצֶבַע קְרֵם, עִם

פִּתּוּחִים וְקִשּׁוּטִים מֵאוֹתוֹ סֶרֶט הִיסְטוֹרִי שֶׁל הָעַמּוּדִים בַּלּוֹבִּי לְמַטָּה. מוּל

הָאִישׁ הַגָּדוֹל יָשְׁבָה אִשָּׁה צְעִירָה בְּתִסְפֹּרֶת קָארֶה מֻקְפֶּדֶת וּבְשִׂמְלָה סוֹלִידִית.

הוּא בְּוַדַּאי הִצִּיג לָהּ אֵיזֶה מִסְמָךְ, כִּי הִיא נִרְאֲתָה מְרֻכֶּזֶת מְאוֹד בְּטֶרֶם

הִבְחִינָה בָּנוּ. אָז נוֹפְפָה וְקָמָה. הַגֶּבֶר הִסְתּוֹבֵב. 

"זֶה גֶּבֶר שֶׁמּוּדָע לְעַצְמוֹ", הֶחְלַטְתִּי, "בְּוַדַּאי הַמְּנַהֵל". הָיָה לוֹ שְׂפַם רָסָ"ר

מַאֲפִיר וְרַעְמַת שֵׂעָר צְפוּפָה, מְשׁוּכָה לְאָחוֹר וּמְשׁוּחָה בְּגֵ'ל. מַבָּטוֹ הָעֵרָנִי

עָקַב בְּעִנְיָן אַחֵר צְעָדֶיהָ שֶׁל הַבַּחוּרָה.

"בַּמֶּה אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲזֹר?" הָיָה לָהּ חִיּוּךְ נָעִים.

"בָּאנוּ לַחֲתֻנָּה בְּאוּלַמֵּי נְיוּטוֹן אֲבָל נִרְאֶה לִי שֶׁטָּעִינוּ - יֵשׁ בַּסְּבִיבָה עוֹד אוּלָם

אֵרוּעִים?"

"מַמָּשׁ לֹא, לְצַעֲרִי, וְאַתֶּם בֶּאֱמֶת בְּאוּלַמֵּי נְיוּטוֹן. זֶה אָבִי שָׁם, בַּעַל הָאוּלָם"

הִיא הִצְבִּיעָה פְּנִימָה. "הַהַזְמָנָה אֶצְלְכֶם, בְּמִקְרֶה?"

הִנָּחֲתִי אֶת הַפָּמוֹטוֹת עַל רִצְפַּת הַשַּׁיִשׁ הַבּוֹהֶקֶת וְשָׁלַפְתִּי מִכִּיס הַמִּקְטֹרֶן

הַפְּנִימִי אֶת מַעֲטֶפֶת הַהַזְמָנָה. הִיא עִיְּנָה בָּהּ וּמִיָּד פָּרְצָה בִּצְחוֹק מִתְנַצֵּל. 

"אָה... רֹנִּי וְתוּתִי... סְלִיחָה... זֶה מָחָר..."

לֹא יָכֹלְנוּ לְהִתְיַצֵּב שָׁם לְמָחֳרָת בִּגְלַל הִתְחַיְּבוּת קוֹדֶמֶת, אֲבָל דָּאַגְנוּ לְהַעֲבִיר

לַזּוּג אֶת הַמַּתָּנָה. 

כַּעֲבֹר כַּמָּה יָמִים הִגִּיעַ אֵלֵינוּ דּוּחַ הַחֲנָיָה.

טרמפ לעו"ד, מתוך אוסף סיפורי דרך במיזם "רגע לסיפור"

טרמפ לעו"ד, 1970

"המקום יספיק לך?"

נחיריי גיששו אחר ניחוח הבושם המתוק שתמיד ליווה אותו, אבל לא מָצְאוּ. כרגיל היה תחוב לו ספר תחת בית שחיו וכרגיל תהיתי איך הוא מצליח לתפקד כך. לאחר שֶׁאָמַד את המרחב הזעיר של תא הנוסעים מייקי החווה בידו תנועת תודה והסתפקות. התבוננתי בו - זה היה הוא, כמובן, אבל זה לא היה מייקי שהיכרתי.

דבורה יצאה מהרכב והיטתה קדימה את משענת המושב. "הוא יסתדר ככה", היא פָּסְקָה בלחש כשהצעתי שמייקי ייכנס מבעד לדלת שלי, כי רק מושב הנהג ניתן להסעה קדימה ואחורה. אני לא יודע - ומכל מקום לא ידעתי אז - למה היתה לה טינה כלפיו. הוא השתופף, ובעוד רגליו הקצרות על המדרכה הניח בזהירות את תרמיל הלימודים שלו על הספסל. מצחו ניגף קלות בסף הדלת, כשהתפתל ונכנס בעקבות התרמיל, ומבלי משים אצבעותיו הידקו את הכיפה אל קודקודו. בתוך כך היה נדמה לרגע כי הספר עב-הכרס הֶחָבוּק בין זרועו לצלעותיו מאיים להישמט אך זה לא קרה ומייד בהתמקמו הוא פנה להתעמק בו. לא ראיתי איזה ספר בדיוק זה היה אבל דמותו המוזהבת של הרמב"ם היתה מוטבעת על הכריכה המהודרת. במשך השנים ביקרתי לא פעם בבית הוריו ובגלל הֶרְגֵּל בית השחי קרה שרחרחתי בחשאי בספריו, אבל אף פעם לא עלה משם ריח של זיעה. 

היתה לי וסְפָּה 400 משנת 1960. האורך והרוחב וגם הסידור הפנימי מזכירים את ה"סמארט For 4", אבל הַוֶּסְפָּה היתה נמוכה בהרבה. שתי בוכנות המנוע החרוצות הוזנו בתמהיל של דלק ושמן, שהוזרם למיכל ממשאבה ידנית ניידת, בשולי חלק מתחנות התדלוק. גג ברזנט שחור נמתח מעל תא הנוסעים והיה אפשר לגלול אותו לאחור ולקשור מעל מכסה המנוע. כשהגג נגלל נוצרה מכונית ספורט פתוחה, זעירה ואיטית מאוד. מי שהתברך בשיער שופע היה יכול להתפאר בו אגב נסיעה ברוח הקרירה ומי שלא, יכול היה להציג לְעֵין-כֹּל את הבוז שהוא רוחש למי שמייחסים חשיבות למראה בלורית מתבדרת. גיליתי, כי ההילוך האחורי מעניק הספק גדול יותר מאשר ההילוכים הקדמיים. בכביש רמת-רזיאל עשיתי פעם חלק מהעלייה לירושלים כשפניי לתל אביב. במשך השנים נהגתי במכוניות רבות ודווקא זִכְרָהּ של זאת חביב עלי. בעין-כרם הגעתי פעם לסוף שביל חתחתים צר ואי-אפשר היה להסתובב כדי לחזור. הרמתי במו ידיי הגרומות את חלקה הקדמי של המכונית ולאט-לאט סובבתי אותה על ציר גלגליה האחוריים. ביום אחר, כשבאתי לאסוף את דבורה מבית הספר שלימדה בו, תלמידיה התוססים נאספו להתענג על מראה המכונית השובבה ואגב כך ללכוד את הרגע הפרטי של מפגש מורתם עם בעלה לאחר יום לימודים ארוך. כטוב רוּחָם עליהם, תשעה ילדים בני 13 הרימו את המכונית, ואותנו בתוכה, ופיזזו עם כל הכבודה ברחבי מגרש החנייה של בית הספר. ככל שֶׁרָבְתָה מבוכתנו רַבּוּ המצהלות והטילטולים. כעבור רגע הוּנַחְנוּ לנפשנו בקול צחוק גדול.

גב המושבים הקדמיים נצמד אל קדמת המושב האחורי ומייקי נאלץ לשבת לאורך הספסל, גבו שָׁעוּן לדופן המכונית, זרועותיו חובקות את ברכיו ואלה משמשות משען לספר, בעת שנעליו דחקו את התרמיל לדופן שמנגד. בהנחה שעד כה לא פגשתם את מייקי הנה תקציר: היום היו מכנים אותו "בחור ערכי", צעיר יליד אנגליה, לא גבוה, כִּשְׁרוֹנִי מאוד ונאה; זה עתה סיים שירות קרבי בצה"ל וגם שנת לימודים ראשונה בפקולטה למשפטים באוניברסיטה, לא רחוק מביתו ברחביה; עוּל ימים עם בלורית מכסיפה ולצידה פסוקת מופתית, מצוחצח ומחוייט אבל כרגע הוא לא היה מצוחצח כלל. קשתות שחורות של שמן מכונות עיטרו את קצות ציפורניו, ואת חלקי גופו הגלויים קישטו תלוליות של גריז. הוא היה מקופל עכשיו בתנוחת עֻבָּר בחלקו האחורי של קיטון הנוסעים בוספה שלי, עיניו ברמב"ם, מתעלם מכל הפרעה גשמית ומפזר על סביבותיו נגיעות שמנוניות. העננה האופיינית של בושם סִידֶרווּד, שאביו ואימו הביאו לו מקיימברידג', לא ציינה הפעם את הגעתו. משום כל זאת זה היה מחזה חד-פעמי ומרהיב, והלכלוך שנוסף לחלקי הַפְּנִים של מכוניתי לא הטריד אותי כלל.

"נוח?" דאגתי (מן השפה ולחוץ, כי לא באמת דאגתי - ברור שלא היה לו נוח), והוא סימן בידו תנועה מרגיעה. שלומו טוב, הוא דיווח, וּמִרְוַח הישיבה אינו מעלה או מוריד מהבעת התודה שלו על ההסעה לאזכרה בהר הרצל. רק הופעתו הציקה לו והוא הרבה להתנצל. מייקי לא היה מהמתנצלים ובדרך כלל גם לא היה לו על מה. הוא היה ברנש נחוש, עקבי, מדוקדק ועל-פי-רוב לבוש בחליפת שלושה חלקים שמרנית בגוני אפור מתוצרת מנצ'סטר פלוס חולצה תכולה וחפתים פלוס עניבה צבעונית עליזה וסיכת עניבה מוזהבת. אלא שעכשיו היו עליו בגדי עבודה והוא היה מיוזע וקצר נשימה, שיער ראשו פרוע והשביל על פדחתו מטושטש. עד לפני כמה דקות ידיו עוד חיטטו בקרביים של גרוטאת האופנוע שלו, שרבצה בצמוד לכניסה האחורית של דירת ההורים והוא לא הספיק להתקלח. זה העניין החריג! הוא תכנן לוח זמנים מפורט - שיפוץ, מקלחת, נסיעה, אזכרה - ומשהו השתבש בביצוע. 

חזותה המדכדכת של הגרוטאה הסבה בחילה לשכנים הסולידיים, למרות שניצבה בחצר הפרטית של המשפחה. היא עוררה חילופי דברים בסגנון שהיה זר ליחסי שכנים ברחביה. עקב כך נִבְעָה מתיחות גם בין מייקי להוריו. אותי דווקא שׁוֹבֵב הפער בין מראה השלדה הרצוצה של האופנוע הכבד לַצִּבְעוֹנִיּוּת של הַצִּינְיוֹת בגינה המטופחת. 

ברחוב אברבנאל, ליד בית ההורים, עמדו ריחות טריים של עלים, שֶׁשָּׁרוּ בְּמֵי השלולית של הגשמים הראשונים. כמו עֲדִי גנדרני, גזעי צפצפה לבנבנים ותמירים, שכבר היו דלילי עלווה, קישטו את כניסות הבתים הנאים ושיוו להם חגיגיות שקטה. בחצר אחת רכן אל הקרקע איש ממושקף עוטה כפפות של בד גס והידק את שולי הערוגה בטרם יְפוֹרְרָהּ הגשם. מדי פעם סוכך בידו על עיניו, למרות שהשמש לא עמדה בסביבה, והרים ראשו בדאגה אל דבוקת העננים האפורה הנוסעת מכיוון השפלה אל ההר. בגינה אחרת עָמְלָה אישה מבוגרת בהפוגה שבין הממטרים לרסן את הקיסוס הערמומי, שאיים לכסות את האסטרות שלה. עוד אישה החזיקה בידה זכוכית מגדלת ובחנה בדקדוק רב תִּלִּים לבנים זעירים של אֲקָרִיּוֹת שפשטו על עלי עץ לימון רך בשנים. בְּיָדָהּ האחרת אחזה מרסס של מי סבון, שהאמינה כי יטביעו ואף יחנקו את המזיק.

השארנו את רחביה מאחור וירדנו לעמק המצלבה. משם עלתה הדרך והתפתלה סביב חורשת האורנים של משכן הכנסת בגבעת רם, אל מול כיפת בית הכנסת של האוניברסיטה ומשם לרחוב הרצל, שחצה את העיר לאורכה. מדי פעם הצצתי בַּמַּרְאָה לאחור, לקלוט טרוניות בדבר מרחב המחייה העלוב של הטרמפיסט, אך אלה לא באו. תהיתי ביני לביני אם כושר הסבל שלו אמיתי או מעושה ולא יכולתי לפסוק. שמתי לב, כי משענת המושב שלידי עולה ויורדת מעת לעת עם גווה של דבורה, אגב הִתְאַנּוּת לרגלי הנוסע מאחור, אבל עיניו לא משו מהספר. מייקי ניחן בכישרון להבחין בדברים ולפרק לגורמים מצבים מורכבים.

מתישהו דבורה שלפה פס של מסטיק "עלמה" וצפנה את עטיפתו בארנקה. ניחוח חד של מנטה פשט בחלל המכונית וראשו של מייקי נפנה לרגע מִדַּפֵּי הרמב"ם, לחקור למקורו. "רוצים?" דבורה הושיטה אליו ואלי את הנותר בחפיסה. למייקי היו הרגלים משלו ורק אני הצטרפתי ללעיסה.

זה היה יום צלול עם אוויר של סתיו. לא קר מכדי להשאיר את החלונות מוסטים קמעה. רחוב הרצל היה זרוע בסימני נתיחה. הנה, פה נחפרה תעלה לשם הנחת כבלי חשמל. סגירתה יצרה גבשושית גסה לרוחב הכביש - קָשָׁה לרכב נמוך עם מתלים חסרי רגישות. במקום אחר החליפו צינור ביוב שהתפוצץ והכביש והריח בסביבה לא חזרו לקדמותם. בנקודה כלשהי נסחף האספלט בגלל גשם דאשתקד ולא שוקם ובאחרת נחסם נתיב מסיבה עלומה. "ממש כמו ברמלה", סיננתי לעצמי בכעס שקט; "העיקר שאנחנו מעצמה". אלה לא מילים שכדאי שמייקי ישמע ממני. ירושלים חשובה לו וחברותנו חשובה לי. 

מייקי ניאות להיכנס איתנו לתדלוק בתחנה שבכניסה לשכונת יפה נוף, לפני הר הרצל. כשהדקות נקפו בהמתנה לְעֶגְלַת המשאבה הניידת הוא התנדב לטפל בלחץ האוויר בצמיגים וְהִנַּחְתִּי שהמהמורות בכביש הכריעו את כושר הסבל שלו.

גלשנו חזרה לרחוב הרצל. בינתיים דבורה מיצתה את עניינה בגומי הלעיסה שבפיה. היא טמנה אותו בעטיפתו המקורית ועמדה להחזירו לארנקה כְּשֶׁהַוֶּסְפָּה קיפצה לפתע על אחד התפרים בכביש והמסטיק המשומש, באריזתו, ניתז מִיָּדָהּ החוצה דרך החלון המוסט וְנִתֵּר בעקבות המכונית על הכביש, עד שעצר. מייקי עדיין לא חזר לרמב"ם ובתוך שנייה הוא השיל מעליו את דמות הַקְּלוֹשָׁר ואחז בשרביט הרס"ר. הוא שחרר פקודה, שרבות כמותה סללו את דרכו בחלוף השנים לדרגה מפליגה בשירות המילואים ולשותפות בכירה במשרד עורכי דין עם לקוחות בכל העולם. "דני - עצור מייד; דבורה, צאי והחזירי לכאן את המסטיק".

"הלו, אתה רק אורח פה - טרמפיסט", אמרו עיניה הרושפות של דבורה ובעוד רגע היתה מתלקחת שם תגרה, אלמלא ראתה אותי מאט ועוצר בנחת לצד המדרכה. היא נרגעה. מאחורי הַוֶּסְפָּה התגבש עד מהרה טור רעשני. גברים עם ראש מיוזע ופנים סמוקות זעקו לי מרחוק פרטים מוכמנים על אימי; איש בעל גוף יצא ממכוניתו ופסע לעברי בצעד מאיים. אני מודה - קצת נהניתי מההתרגשות וּמָתַחְתִּי את גבולותיה ככל שיכולתי (הרי אני תמיד יכול ללחוץ על דוושת הדלק ולנוס משם). מעניין, הרהרתי - אילו היתה זאת משאית סמי-טריילר כבדה עם תא נהג גבוה או מכונית מרצדס חדישה, שנעצרת לצד המדרכה, ולא מכונית זערורית וחבוטה, האם אותו גבר מגודל, שכפתורי חולצתו פוקעים עכשיו אחד-אחד כשהוא מנפח את חזהו מולי - האם גם אז היה שולח מבט מצמית מלמעלה למטה לעבר הנהג? 

דבורה עדיין מסרבת למחול על כבודה ולצאת מהמכונית. היא מוֹרָה, והיא ממש לא הטיפוס שֶׁמּוֹרִים לו. אבל מבטי עודד אותה לאסוף את המסטיק מהכביש. "הוא הרי דילג לו החוצה מאליו, בטעות", ביקשתי להקל עליה, "זה קורה, בטעות, כן, ומותר לתקן טעות". בכל מאודה היא לא רצתה לעשות זאת; כל נים מנימי נפשה התגייס לזעוק: "קפוץ לי", אבל במקום זאת היא פתחה את הדלת בענייניות וכעבור רגע חזרה עם העטיפה הירקרקה ועם תכולתה הלעוסה וציוותה עלי "סע". 

אבל די בכך, הנה הגענו לכניסה לחלקה הצבאית.

ילדים בארון, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

ילדים בארון, לפי סיפורו של יוסף (יוּפּ) מוגנדורף. ערך דניאל קרן, 27.9.2021

זה היה באביב 1944. המחתרת מצאה לנו מקלט אצל משפחת ש' בהארלם. היה להם בית בתוך טור יפה של קוטג'ים מִלִּבְנֵי טרה-קוטה עם גג רעפים אדום. בבית היו שלוש קומות וחדר נוסף בעליית הגג. בקומת הקרקע ובזאת שמעליה נקרעו חלונות גדולים, שהזרימו פנימה אור ואוויר טוב ואת מראה הרחוב השקט. בקומה השלישית היו שני חלונות קטנים וצוהר-אור מוארך. 

היינו שם שנתיים והיה ברור שאסור לנו לשחק בחוץ. זה לא היה נורא, כי אחי הַנְס ואני מצאנו לנו כל הזמן פינות מחבוא חדשות למשחקים בתוך הבית עצמו. אחת מהן היתה מקום המסתור הרשמי, שהוכן מראש, למקרה שהנאצים יבואו לחפש.

בדיוק סיימנו לשחק "תופסת" בפרוזדור ובחדרים שבקומת הקרקע וישבנו לנוח בחדר האורחים עם גברת ש' ועם בנותיה, וילי ודיני (אחיהן הגדול יוּפּ לא היה בבית באותה שעה) כשלפתע נשמעו שלוש חבטות קצובות ועזות, ושלוש נוספות, שהיו כמו הדים שלהן. המהלומות זעזעו את דלת העץ הכבדה ויחד איתה - את כל מי שהיה בבית. שתי דמויות בלבוש אזרחי, אחת ארוכה והשנייה גוצה ניצבו מול הדלת שנפתחה קמעה. גב' ש' הציצה מבעד לחרך. הגוץ הדף את הדלת בעוצמה והיא נחבטה במצחה של גב' ש', שמייד החל לתפוח. היא נבהלה, אבל באופן כללי היא היתה אישה מאוד חזקה וגם עכשיו היתה מאופקת. אני מתנצל, מלמל הגוץ, לא התכוונתי…

הסתכלתי על הַנְס והוא עלי וכל אחד מאיתנו ניסה לשלוף מהמותן פתרון יצירתי. שנינו ידענו כי אם ניתפס יהיה לנו רע ומר, ולא פחות גרוע יהיה גורלה של משפחת ש'. המחבוא הרשמי היה חדרון זעיר בחלל שמתחת למדרגות העולות לקומת חדרי השינה, ממול לחדר האורחים ומעבר למסדרון. החלל הזה היה חתום מכל צדדיו ונראה כחלק אינטגרלי מִגֶּרֶם המדרגות. הכניסה אליו התאפשרה בהרמת הלוח העליון (האופקי) של המדרגה החמישית בְּגֶרֶם העץ, שמבעוד-מועד הותקן בו ציר פתיחה. חלק השטיח הַמְכַסֶּה אותו נחתך יפה-יפה מסביב ולא היה ניתן להבחין כלל בשינוי. רוחב הלוח איפשר השתחלות של ילדים, אפילו של ברנש מגודל כמוני. בחלל עצמו היה מקום רק לשניים, אם כי בשעה ששיחקנו "מחבואים" הצלחנו להידחק פנימה אפילו ארבעתנו, אני והַנְס ושתי הבנות. היה חסר לתמונה רק רוטב עגבניות, כדי שנרגיש כמו סרדינים.

אבל כעת זה לא היה משחק! ליד הדלת הפתוחה עמדה בעלת הבית ומולה, כלומר עם הפנים אלינו, ניצבו שני שוטרים הולנדים שעבדו בשירות הנאצים וחשבתי שהם באו לחפש יהודים לטרנספורט. האמת היתה, שֶׁפָּשְׁטוּ בהארלם שמועות, שגם הגיעו למשטרה, שמר ש' משלים הכנסות ממכירת טבק בשוק השחור. 

לא, מה פתאום, אמרה גברת ש' בתקיפות, אין לנו פה שום טבק, חוץ מהסיגריות שבעלי מעשן - וזה מספיק גרוע! היא נרגעה בינתיים מהחבטה בראש ולחצה על המקום בעזרת להב רחב של סכין מטבח. מה? אתה לא מאמין לי? אתה רוצה לחפש? היא הציצה לאחור, בתקווה ששני אורחיה היהודים הגיעו בינתיים לחוף מבטחים, והחוותה לשוטרים בידה. בבקשה, היכנסו.

במצב זה לא יכולנו להסתכן ולחצות את המסדרון כדי להגיע אל גרם המדרגות ואל המסתור שמתחתיו. גם לא יכולנו להידחף אל מתחת לכורסאות בפינת הישיבה כי החלל שמתחתן היה קטן מדי. אם ננסה להסתתר מתחת לשולחן או באחת הפינות נתגלה מייד. מה עושים? בתוך שבריר שנייה חלצתי את נעליי וסימנתי להַנְס לבוא אחריי בשקט מוחלט. פסעתי על בהונותיי אל ארון כְּלֵי הזכוכית שבפינת חדר האורחים. ליבי הלם בפראות. אם תיפול וְלוּ כוס אחת לרצפה אנחנו אבודים וחוץ מזה, מה, איך ניכנס שנינו לתוך החלל הזעיר שמתחת למדף התחתון? נשמעה חריקה קלה כשפתחתי לאט-לאט את שתי הדלתות. העפתי מבט מודאג לכיוון המטבח ומשלא נשמעה משם תכונה מיוחדת התבוננתי בעשרות כלי הקריסטל היפים, שהיו מסודרים למופת על המדפים. קיוויתי שגברת ש' תצליח למשוך זמן עד שנתמקם בשלום.

בדיוק הכנתי תה אמיתי, אמרה גברת ש' בחיוך פתייני לשוטרים. אתם עובדים כל כך קשה. תאמינו לי, זה ועוגיות שאפיתי יעשו לכם את היום. מה אתם אומרים? היה ברור שהיא מנסה להרוויח זמן עבורנו. פיניתי בזהירות ובדומיה מוחלטת את כל הקריסטלים מהמדף התחתון ופיזרתי אותם יפה בין הכלים שעל המדפים העליונים. עכשיו, כשהמדף היה פנוי הסרתי אותו מהתומכים שלו והינחתיו על קרקעית הארון. זה יצר שוב רחש קל והשוטר הארוך נדרך פתאום ושאל - מה זה? מי מסתתר שם?  

אה, זה?? צחקקה בחדות גברת ש'. מה פתאום מסתתר, אלה רק הבנות הקטנות שלי. ככה זה ילדים...אתם יודעים...בטח יש לכם כמה...הם לא יכולים לשבת רגע בשקט... וילי, דיני, meisjes, kom hier. בואו הנה! הבנות התייצבו לְיָדָהּ בראש מורכן, כמתנצלות על עצם קיומן. האמת היא שֶׁיָּדְעוּ היטב מה מוטל על כף המאזניים והתנהגו בהתאם.

הארוך והגוץ נרגעו. לא היה ספק שהם משתוקקים לתה משובח וחם, שלצידו על הצלוחית הדקיקה עוגייה ביתית פריכה, אבל הבהירו שבדעתם להשלים את המשימה מייד עם סיום טקס השתייה.

בינתיים התמקמנו אני ואחי על הקרקעית. הַנְס נצמד לגב הארון ואני לדלתות. הגפתי עלינו את הדלתות מבפנים וקיוויתי לטוב.

כעבור דקות מעטות שמענו מכיוון המטבח קריאות עמומות: bedankt, bedankt, תודה, תודה, Goed voor jou כל הכבוד, זה היה נהדר Dat was geweldig!!

עכשיו לעבודה, אמר הארוך. חברו הזדרז לסיים לגימות אחרונות והם החלו לסייר בכל פינות הבית בחיפושיהם אחר טבק אסור. נתחיל מלמעלה, אמר הארוך, שבלי ספק היה הבכיר מבין השניים. הם עלו לעליית הגג ולשתי קומות השינה, שם התפצלו וכל אחד מהם פשפש במצעים ובתוך השידות, אך לא מצאו דבר. מאוכזבים הם ירדו לאט בְּגֶרֶם המדרגות. האם יתכן שהמודיעין על טבק מוברח היה כוזב? שעה שפסעו, מהורהרים, הם לא הבחינו בדלת הסתרים של המחבוא וניגשו מייד לחדר האורחים. מִפֶּתַח החדר הם אָמְדוּ את הפריטים הראויים לבדיקה וחילקו ביניהם את העבודה. ניפגש מול הארון? הציע הקצר, בתקווה שסוף-סוף רעיון משלו יתקבל. Oké, השיב המפקד. חיפשו-חיפשו ולא מצאו דבר ואז הגיעו אל הארון שלנו. לא נראה לי שאפשר להחביא כאן משהו, אמר הקצר. הגבוה לא השיב ופתח בתנופה את שתי הדלתות, כאילו משקיע בפעולה זאת את התיסכול שֶׁנִּצְבַּר בו מעבודת הסרק. 

מתוך הארון, מראה השוטר הארוך והקצר - כמו לורל והרדי - היה יכול להיות משעשע אלמלא המשמעות האפשרית הַקָּשָׁה של המצב. שני השוטרים עמדו מולנו, בוחנים תחילה את עשרות פריטי הזכוכית היפהפיים שעל המדפים העליונים. עקבתי בדריכות אחרי מבטם הסקרני ואז ראיתי אותו ננעל עלינו בתדהמה. יכולתי ממש לראות את גלגלי מוחם סובבים בקדחתנות. הארוך שלח מייד את כף שמאלו פְּרוּשָׂה לחסום את פי חברו ובאצבע ימינו סימן לו לשתוק. רגע ארוך השניים הסתכלו עלינו ללא אֹמֶר ודברים. אחר כך הארוך סגר לאט ובשקט את הדלתות, ואז סב על עקביו, ואחריו הקצר. הם קדו קלות לעבר גברת ש' והודו לה שוב על האירוח.

שנה נוספת עברה עלינו במסתור אצל בני הזוג ש' עד שהמלחמה הסתיימה. זאת היתה שנה נוראה ואיומה, שהיו בה ימים ארוכים של מחסור מחריד ולילות של פחד מצמית. גם אחרי המלחמה עברו עליי ימים לא קלים, בלשון המעטה, אבל לא היה רגע מיוחד במינו כמו הרגע ההוא, שבו השוטרים ההולנדים ניצבים מול ארון קריסטלים שבו שני ילדים יהודים, ומתמודדים עם דילמת החובה המקצועית מול חובה אנושית, עורכים לעצמם את חשבון הנפש, ואז סוגרים בעדינות את הדלתות.

זמן קצר אחרי סיום המלחמה אחי הַנְס הגיע נרגש למשטרת הארלם, חובק בזרועותיו זר וורדים ענקי לאות הוקרה לשני השוטרים, אבל שניהם, הארוך והגוץ, הודו על הפרחים אך הכחישו כל מעורבות באירוע וטענו כי אינם יודעים כלל במה מדובר. אין לנו מושג מדוע נהגו כך ומה עלה בגורלם מאז. יתכן אפוא שרק אני והַנְס ושאר בני המשפחה שלנו ובני משפחת ש', אנחנו המעטים שהוטל עליהם להנציח את סיפורם המיוחד של צמד השוטרים.

לא לכולנו, אבל לרבים מאיתנו ניתנות אפשרויות בחירה מגוונות בחיים: להיות בריא, שמח, עשיר, מאושר, משכיל, יחיד או בעל משפחה ומעל הכל - אנחנו יכולים לבחור להיות אנושיים. אשר לי, לכל מקום שאליו הלכתי ובכל רגע של הכרעה, תמיד נשאתי בליבי את הדין וחשבון האישי של שני השוטרים ההולנדים ההם, באביב של שנת 1944. 

אחרית דבר: 

א. ב-15 בנובמבר 2021 יתקיים בבית הכנסת בהאג טקס לכבוד משפחת ש' מטעם יד-ושם ושגרירות ישראל. במעמד השגריר יוענקו לנכדי בני-הזוג תעודת הוקרה ומדליה. גם בני משפחת מוגנדורף יהיו שם.

ב. הַנְס מוגנדורף נפל בקרבות מלחמת השחרור.