הסחה, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

הסחה, מאת דניאל קרן, 30.9.21

זה קורה לא מעט: קו המחשבה שלי נודד לְאָנְשֶׁהוּ בגלל הסחה כזאת או אחרת. אני מתנתק לרגע מֵהַמְּצִיאוּת ואז עלי לסדר אותה מחדש. זאת רק סטייה קטנטונת מהמסלול - הרף עין, שבריר, זזטט קצר - אבל איבדתי את הַקֶּשֶׁר לעניינים. לכן הרצאה או הופעה של יותר מחצי שעה היא בשבילי, בוודאות מוחלטת, אירוע שעתיד להשתבש. מתישהו בין בִּרְכַּת השלום של המרצה או האומן ומחיאות הכפיים בסיום הופעתו, אני לא איתו. או-אז אני מחדד את ההקשבה ומנסה להחזיר לעצמי את הֶחָסֵר על-ידי המצאתו מחדש. זאת פעולה לא מתגמלת, כי בעשותי זאת, כלומר כשאני סותם חורים וּמְשַׁקֵּם את המידע הנעלם בעזרת דמיון וחשיבה אני בעצם ממשיך וגורע מתשומת הלב שאני חב לשידור החי של האירוע. זה המצב ולדאבון ליבי הוא כנראה לא עומד להשתנות. אז לפני שאני יורד מדירתי לאירוע באולם המופעים בביתנו אני מצטייד בִּמְדַכְּאֵי הסחה: סִפְלוֹן אספרסו, גומי לעיסה או סוכריה למציצה - נגד נפילת מתח בתשומת הלב, וגם מעילון נגד קור. הצינה מְשַׁבֶּשֶׁת בקלות את העירנות שלי.

טוב, אז עתה-זה נעלתי את הדירה אך עדיין הייתי במבואתה, אוחז במפתח - בדרך לקונצרט מוסבר על מים במוסיקה. במופע הקודם היה קריר וחלק מהדיירים נעטפו בטרוניות ולאחר מכן בשמיכות נעימות, שהנהלת הבית מייעדת למקרים כאלה. אבל לאחר שראיתי את אחד הדיירים מוחה את תכולת אפו בשמיכה ידעתי שיותר לא אשתמש בכזאת להתחמם. כאמור, אני במבואת דירתי עם המפתח ביד ושוקל אם לחזור פנימה ליטול את המעילון או לוותר; בכל זאת קיץ ובדרך כלל דווקא נעים באולם - לא קר מדי ולא חם; ואז אֶתָּקַע עם המעילון. ומה אם אשכח אותו באולם? ומישהו ידביק אליו את אפו? ויפול לרצפה, שידוע כי איננה נקייה? וידרכו עליו? ואם ארצה לשוטט ברחובות העיר מייד אחרי הקונצרט כשאני אסיר של מעילון חורף הֶחָגוּר למותניי? ואולי הפעם בכלל לא קר? אולי טֶכְנָאֵי המיזוג כבר אִזְּנוּ את מֶזֶג האוויר באולם וסתם אהיה כָּבוּל לחפץ מיותר. אבל אם בכל זאת יהיה לי קר, אֵאָלֵץ להתחמם בשמיכה טבולה במוקוס ולא אוכל להתרכז בַּמַּרְצֶה ובמוסיקה... בתוך ההשתהות מְרֻבַּת התהיות, שנשמעת ארוכה אך כל-כולה כמה שניות, יָדִי מגששת מאליה אחר חור המנעול והדלת נפתחת. לפני שכף רַגְלִי דורכת שוב בדירה אני שומע צליל אופייני של מכשיר קשר שמגיע מהמעלית העוצרת בקומה שלי. 

ככחח.. גבי, שומע? מאנפפת פקידת השירות-לדייר; שומע, עונה איש האחזקה. ככחח.. גבי, תרד בבקשה לאולם האירועים; הדיירים קופאים שם.

ובכן, נכנסתי הביתה לקחת את המעילון ואז גם הפעלתי את מכונת האספרסו.

שלמה, מתוך אוסף סיפורי דרך במיזם "רגע לסיפור בדיור"

שְׁלֹמֹה, מֵאֵת דָּנִיאֵל קֶרֶן, 22.9.2021

אֶפְשָׁר שֶׁשְּׁמוֹ שְׁלֹמֹה. כֵּן, שְׁלֹמֹה זֶה טוֹב, בְּכָל אוֹפֶן לֹא גָּרוּעַ יוֹתֵר מִכָּל שֵׁם אַחֵר - דָּוִד, לְמָשָׁל, אוֹ דָּנִי אוֹ אֶבְיָתָר. אִם יִתְנַגֵּן בַּדִּמְיוֹן שֶׁלָּכֶם שֵׁם שֶׁצְּלִילוֹ הוֹלֵם יוֹתֵר, תַּרְגִּישׁוּ חוֹפְשִׁיִים - פָּשׁוּט קִרְאוּ לוֹ כְּכָל הָעוֹלֶה עַל רוּחֲכֶם. הוּא מִמֵּילָא לֹא יַעֲנֶה. אָז בֵּינְתַיִים שֶׁיִּהְיֶה שְׁלֹמֹה.

שְׁלֹמֹה גָּבוֹהַּ מְאוֹד וְרָזֶה לְהַדְאִיג, רַעֲמַת שֵׂיעָרוֹ שׁוֹפַעַת עַל כְּתֵפָיו תַּלְתַּלִּים-תַּלְתַּלִּים, סְבוּכִים לִבְלִי-הַפְרֵד וְשַׁמְנוּנִיִּים, וְהָרַעֲמָה קוֹלַחַת לְכָל עֵבֶר. מֵהַקָּודְקוֹד הִיא מִשְׁתַּפֶּלֶת אֶל מִצְחוֹ וְאֶל הָעוֹרֶף, מַפְתִּיעָה מֵאָחוֹר אֶת צִדֵּי הַזָּקָן הֶעָבוֹת, הַמְּטַפֵּס מַעְלָה וְנַעֲשֶׂה לְאֶחָד עִם הַשָּׂפָם. לְכָל הַשִּׁפְעָה הַזֹּאת צֶבַע שְׂרוּף-שֶׁמֶשׁ וְחָרוּט בְּאָפוֹר. אַפּוֹ חַד וּמְסוּתָּת וּמַבָּטוֹ יָשִׁיר - חוֹדֵר וּמְיוּסָּר. אַתָּה מִתְבּוֹנֵן בְּפָנָיו וְחוֹשֵׁב: גּוֹד דֵּמִיט, אִם לֹא יֵשׁוּ נִצְלַב לִפְנֵי יוֹתֵר מֵאַלְפַּיִים שָׁנָה - סָגוּר שֶׁזֶּה יֵשׁוּ. עִם הַמַּבָּט הַזֶּה, כְּאִילּוּ כָּל מְצוּקוֹת הָעוֹלָם עַל הַכְּתֵפַיִים שֶׁלּוֹ? בָּטוּחַ יֵשׁוּ.

זֶה לֹא לְגַמְרֵי מְדוּיָיק, כִּי בְּעֶצֶם, הוּא סוּג שֶׁל תְּמוּנַת תַּשְׁלִיל לְיֵשׁוּ. קוֹדֶם כֹּל, רַק יִסּוּרָיו שֶׁלּוֹ רוֹבְצִים עָלָיו, אִם בִּכְלָל, וְכֵן קוֹלֵחַ מִמֶּנּוּ הָרֵיחַ הַכָּבֵד שֶׁל מִי שֶׁלֹּא רָחַץ בְּמַיִם מִזֶּה-זְמַן, רֵיחַ שֶׁל שְׁלוּלִיּוֹת הַזֵּיעָה בִּבְגָדָיו - בְּבָתֵּי הַשֶּׁחִי, לְאוֹרֶךְ גֵּווֹ וּבַמִפְשָׂעוֹת וְשֶׁל כִּתְמֵי לִכְלוּךְ לִמְלוֹא זְרוֹעוֹתָיו וּבְמוֹרַד רַגְלָיו, בַּמָּקוֹם שֶׁהֵן נֶעֱטָפוֹת בַּקְּרוֹקְס שֶׁלּוֹ. 

הוּא לֹא קָשׁוּר לִכְלוּם. לֹא חַיָּיב וְלֹא חַיָּיבִים לוֹ. אֵין לוֹ רֶכֶב שֶׁצָּרִיךְ לְתַדְלֵק, אֲפִילּוּ לֹא חָמוֹר - שֶׁיֵּשׁ לְהַאֲכִיל וְאָז לְהוֹלִיךְ. אֵין לוֹ בַּיִת, שֶׁחַיָּיב בְּתַחְזוּקָה וּמִיסִּים, אֲפִילּוּ לֹא אוֹהֶל - שֶׁיְּרִיעוֹתָיו צְרִיכוֹת מְתִיחָה וִיתֵדוֹתָיו הַעֲמָקָה מֵעֵת לְעֵת. אֵין לוֹ מִשְׁפָּחָה - לְשַׂמֵּחַ, לִשְׂמֹחַ, לִתְמֹךְ, לְהִתָּמֵךְ. 

אִם נַגְדִּיר רְכוּשׁ כְּ-פְּרִיטִים שֶׁנִּקְנוּ בְּכֶסֶף אוֹ יֻצְּרוּ בְּעָמָל אוֹ נִתְקַבְּלוּ מִסִּיבּוֹת מְגֻווָּנוֹת, אֶפְשָׁר לִקְבּוֹעַ כִּי לִשְׁלֹמֹה אֵין רְכוּשׁ כְּלָל אַךְ הוּא מִתְרָאֶה כְּאִילּוּ יֵשׁ לוֹ הַכֹּל. הוּא הוֹלֵךְ וּבָא בָּרְחוֹב הָרָאשִׁי שֶׁל אוֹר-יְהוּדָה כְּמוֹ שֵׁרִיף. מִי שֶׁחוֹלְפִים עַל פָּנָיו מְרִימִים לוֹ יָד לִבְרָכָה וְהוּא מְהַנְהֵן בְּרֹאשׁוֹ לִתְשׁוּבָה וּמְחַיֵּיךְ כְּמוֹ אָב קַדְמוֹן גָּדוֹל. לִפְעָמִים מִתְלַוִּוים אֵלָיו הַמְּבָרְכִים וּמְשׂוֹחֲחִים תּוֹךְ כְּדֵי הֲלִיכָה שֶׁאֵין לָהּ כִּיוּוּן. בְּיָדָיו אָחוּז תָּמִיד אַרְגַּז קַרְטוֹן לֹא גָּדוֹל, שֶׁנִּבָּטוֹת מִתּוֹכוֹ כְּתֵפִיּוֹתֵיהֶן שֶׁל שַׂקִּיּוֹת נַיְילוֹן. הֵן מִתְנוֹדְדוֹת יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה עִם תְּנוּעוֹת הַהֲלִיכָה. שְׁלֹמֹה נִרְאֶה כְּאִילּוּ הוּא בַּדֶּרֶךְ לַפְּגִישָׁה הַהִיסְטוֹרִית, זֹאת שֶׁתְּשַׁנֶּה אֶת עֲתִיד הָאֱנוֹשׁוּת. זֶה אָכֵן נִרְאֶה כָּךְ אֲבָל בָּרוּר שֶׁאֵינֶנּוּ כָּךְ, כִּי אֵין לוֹ עִנְיָין בִּפְגִישׁוֹת הִיסְטוֹרִיּוֹת וּמִפְּנֵי שֶׁלֹּא נֶעֱרָכוֹת פְּגִישׁוֹת שֶׁכָּאֵלֶּה בְּאוֹר-יְהוּדָה. 

כְּשֶׁעָבַר עַל פָּנַי עָצַרְתִּי וְנִיסִּיתִי לְהָצִיץ לְקִרְבֵי הַקַּרְטוֹן, לְמַפּוֹת אֶת הַתְּכוּלָה. זֶה בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי, כִּי אֲנִי הֲלוֹא יוֹשֵׁב בְּרֶכֶב נוֹסְעִים קְטַנְטַן וּשְׁלֹמֹה גָּבוֹהַּ כְּתוֹרֶן עַל הַמִּדְרָכָה. כַּפּוֹת יָדָיו הָעֲנָקִיּוֹת לוֹפְתוֹת אֶת הַקַּרְטוֹן בְּעֵרֶךְ בַּגֹּבַהּ שֶׁל גַּג הַמְּכוֹנִית שֶׁלִּי. וְגַם אִם, נִבְחַן אֶת הָאֶפְשָׁרוּת הַלֹּא-סְבִירָה שֶׁהָיָה מִתְרַצֶּה וְנַעֲנָה, יוֹרֵד מֵהַמִּדְרָכָה לַכְּבִישׁ וּפוֹרֵשׂ לְעֵינַי אֶת תּוֹכֶן הָאַרְגָּז, זֶה בֶּאֱמֶת לֹא נִיתָּן לְבִיצּוּעַ, כִּי מִן הַנִּמְנָע לַעֲצוֹר סְתָם כָּךְ, בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב הָרָאשִׁי שֶׁל אוֹר-יְהוּדָה. אִם זֶה לֹא אַמְבּוּלַנְס, שֶׁעוֹצֵר לְהַחֲיוֹת מִישֶׁהוּ שֶׁשָּׂרוּעַ עַל הַכְּבִישׁ, מוּטָב לְהִיכָּנֵס בְּתוֹךְ לַהֲקָה מוּרְעֶבֶת שֶׁל דְּגֵי פִּירַאנְיָה מֵאֲשֶׁר לַעֲצוֹר בָּרְחוֹב הָרָאשִׁי.

יוֹצֵא אֵפוֹא שֶׁדְּרָכֵינוּ מִצְטַלְּבוֹת אַךְ לְעִיתִּים נְדִירוֹת בְּשִׁיטוּטַי בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר. שְׁעוֹת הַפְּעִילוּת שֶׁלּוֹ וְשֶׁלִּי כִּמְעַט לֹא מִתְרָאוֹת, כִּי אֲנִי מֵהַמְּאַחֲרִים וְהוּא כַּנִּרְאֶה לֹא. בְּאֶחָד מִן הַמִּפְגָּשִׁים הַמְּעַטִּים הַלָּלוּ חַשְׁתִּי פִּתְאוֹם דַּחַף מְצִיצָנִי שֶׁאֵינוֹ בַּר-כִּיבּוּשׁ. אֲנִי מִכָּאן, הִצְבַּעְתִּי בְּפָנָיו עַל הַבַּיִת שֶׁאֲנִי גָּר בּוֹ, הַגָּבוֹהַּ בְּכָל בָּתֵּי הַסְּבִיבָה. שָׁאַלְתִּי אִם חָסֵר לוֹ מַשֶּׁהוּ, שֶׁאוּלַי אוּכַל לְהָבִיא לוֹ. מַבָּט חוֹדֵר שִׁיפֵּד אוֹתִי בִּתְגוּבָה וְהִרְגַּשְׁתִּי לְרֶגַע כְּמוֹ מַסִּיג גְּבוּל. חִיכִּיתִי שֶׁיַּתְחִיל לְדַבֵּר וִישַׁחְרֵר אוֹתִי מֵהַמַּבָּט הַמּוּזָר. תִּר-אֶה, הוּא אָמַר וְהָיָה לוֹ קוֹל עָמוֹק עִם צְלִיל רוּסִי בּוֹלֵט וְעִבְרִית רְצוּצָה וְעִם רֵיחַ נוֹרָא, אֲ-נִי לֹא צָרִיךְ כְּלוּם, יֵשׁ לִי הַ-כֹּל, אֲנִי מַשִּׂיג הַ-כָּל לְבַד. תִּר-אֶה, הַ-כָּל - הוּא הִיטָּה אֵלַי אֶת הַקַּרְטוֹן. הָיוּ בּוֹ כַּמָּה בַּקְבּוּקֵי פְּלַסְטִיק רֵיקִים, בֶּגֶד לֹא מְזוֹהֶה וְעוֹד מַשֶּׁהוּ לֹא מְזוֹהֶה וּבַקְבּוּק מַיִם צוֹנְנִים (הֵיכָן הוּא מְמַלֵּא מַיִם קָרִים?!). מָה אֲנִי צָ-רִיךְ יוֹתֵר? מָה פְּרוֹלֵטָר גְּלוֹבָּלִי חוֹ-פְשִׂי צָרִיךְ? כֵּן? רַק חוֹפֶשׁ וְשֶׁ-מֶשׁ וְסוּלְ-יוֹת-נַעַל-יִים-טוֹב, תַּ-אֲ-מִין לִי, רַק זֶה צָרִיךְ. כֵּן?

מָה זְ'תוֹמֶרֶת? נִדְהַמְתִּי, אֵין לְךָ כָּאן כְּלוּם; בֶּטַח כָּל הַשְּׁאָר בַּבַּיִת, לֹא? אֵיךְ אַתָּה מַשִּׂיג דְּבָרִים וְאֵיפֹה אַתָּה שָׂם אֶת מָה שֶׁאַתָּה מַשִּׂיג? 

עֵינָיו לֹא מָשׁוּ מִפָּנַי וּפִתְאוֹם אָחֲזָה בִּי בֶּהָלָה קַלָּה. הֲלוֹא רַק רָצִיתִי לִתְהוֹת עַל הַקַּנְקַן, לֹא לִקְנוֹת אוֹתוֹ וּבְוַודַּאי שֶׁלֹּא לְהִיצָּלֵב עַל יָדוֹ בְּמַבָּט. כְּאִילּוּ חָשׁ בְּיִרְאָתִי הוּא מִיהֵר לְהַרְגִּיעַ וּבְכָךְ דָּרַךְ אֶת עֲצַבַּי עוֹד יוֹתֵר. אַ-תָּה שׁוֹאֵל אֲנִי עוֹ-נֵה, כֵּן? תִּרְאֶה, יֵשׁ פֹּה, כֵּן? - הוּא הִצְבִּיעַ עַל פַּח אַשְׁפָּה סָמוּךְ - יֵשׁ פֹּה קְצָת מָה לֹא אָכְ-לוּ אֲ-נָשִׁים, זֶה טוֹב לִי. וְשָׁם, כֵּן? גַּם שָׁם יֵשׁ. אוּלַי גַּם גַּרְ-בַּ-יִים יֵשׁ שָׁם אוֹ חוּלְ-צָה. אֲנִי אַף פַּעַם לֹא רָ-עֵב וְלֹא קַר.  וְשֶׁמֶשׁ? - יֵשׁ, וְנָעֲ-לַ-יִים? יֵשׁ. וַאֲנָשִׁים שְׂמֵ-חִים פֹּה, יֵשׁ, יֵשׁ. תּוֹדָה לָאֵל יִתְבָּרַךְ. לְיֶתֶר בִּיטָּחוֹן הוּא הִקִּישׁ פַּעֲמַיִים עַל הַקַּרְטוֹן. תּוֹדָה לָאֵל, הַכֹּל יֵשׁ. 

הַבְּלִיל הַמְּשֻׁנֶּה הַזֶּה שֶׁל סוֹצְיָאלִיזְם, דָּת וֶאֱמוּנוֹת תְּפֵלוֹת הֶעֱלָה בִּי חִיּוּךְ. שְׁלֹמֹה נִרְאָה לְרֶגַע כְּמִי שֶׁנִּתְפַּשׂ בְּקַלְקָלָתוֹ וּמַבָּטוֹ הִנִּיחַ לִי, סוֹף-סוֹף.

תַּגִּיד, אֶפְשָׁר לִקְרוֹא לְךָ שְׁלֹמֹה? - הוּא מָשַׁךְ בִּכְתֵפָיו בַּאֲדִישׁוּת. 

אֵיפֹה אַתָּה יָשֵׁן? 

אָז עָמַד בְּעֵינָיו נִיצוֹץ שֶׁל מְשׁוּבָה. אַתָּה רוֹ-צֵה אֲנִי מַרְאֶה לְךָ חֶדֶר שֵׁי-נָה שֶׁלִּי? אַתָּה בָּא אִיתִּי אֲנִי מַרְ-אֶה לְךָ מָה אֲנִי יוֹ-שֵׁן. הוּא סָב עַל עֲקֵבָיו וְהָלַכְתִּי אַחֲרָיו בְּהַכְנָעָה. בְּתוֹכִי הָמוּ קוֹלוֹת אַתְרָאָה זְעִירִים: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה, מָה אַתָּה יוֹדֵעַ לְאָן הוּא לוֹקֵחַ אוֹתְךָ? אֱלוֹהִים יִשְׁמוֹר, צִיְּצוּ הַקּוֹלוֹת - אֲנַחְנוּ אֶת שֶׁלָּנוּ אָמַרְנוּ. 

צָעַדְנוּ בְּצַד הַכְּבִישׁ הָרָאשִׁי מִזְרָחָה לְכִיוּוּן יְהוּד וְכַעֲבוֹר כַּמָּה עֶשְׂרוֹת מֶטְרִים הוּא נִפְנָה פִּתְאוֹם וּמִבְּלִי שֶׁבָּחַן אֶת הַתְּנוּעָה בַּכְּבִישׁ חָצָה אוֹתוֹ בְּרִיצָה וְעָבַר דֶּרֶךְ פִּרְצָה בַּגָּדֵר הַמַּפְרִידָה בֵּין הַנְּתִיבִים, כְּשֶׁאֲנִי מְדַדָּה בְּעִקְבוֹתָיו. אַחַד הַתְּיָלִים תָּפַס בְּמִכְנָסַי. תַּרְגִּיעַ, בְּחַיֶּיךָ, זָעַקְתִּי, אֲנִי מְבֻוגָּר מִמְּךָ בִּשְׁלוֹשִׁים שָׁנָה! אַיִּי! הוּא הִתְעַלֵּם וְיָרַד בְּרִיצָה אֶל הַשָּׂדֶה, שֶׁעָלוּ בּוֹ קוֹצִים בְּגוֹבְהוֹ וְגַם קְבוּצוֹת שֶׁל שִׂיחִים יְרוּקִים. הָיָה בָּרוּר שֶׁהוּא בֶּן-בַּיִת שָׁם, אִם לֹא בַּעַל הַבַּיִת. בְּתוֹךְ מֶרְחַב הַקּוֹצִים נִכְבְּשָׁה קָרַחַת קְטַנָּה וְנִגְרְרוּ אֵלֶיהָ עֶשְׂרוֹת, אוּלַי מֵאוֹת קַרְטוֹנִים, חֶלְקָם מוּשְׁטָחִים וְחֶלְקָם בְּצוּרַת אַרְגָּזִים. הָיוּ בָּהֶם שֶׁנִּרְטְבוּ כַּהוֹגֶן בָּהַשְׁקָיָיה שֶׁל שְׂדֵה הַקִּישּׁוּא הַסָּמוּךְ וְהֵם רָבְצוּ עַל הַקַּרְקַע אוֹ זֶה עַל זֶה נְפוּחִים, מְפוּתָּלִים וְחַסְרֵי שִׁימּוּשׁ. 

זֶה כָּאן אֲנִי יוֹ-שֵׁן. מָה חָסֵר? 

וּבְכֵן, צִייַּנְתִּי לְעַצְמִי בְּצַעַר, יֵשׁ מַסְלוּלִים שֶׁאֵינָם נִפְגָּשִׁים. דִּמְיַינְתִּי אוֹתוֹ שׁוֹכֵב עַל קַרְטוֹן, מִתְכַּסֶּה בַּקַּרְטוֹן, בּוֹנֶה לוֹ בֵּית-חוֹרֶף מִקַּרְטוֹן. 

וְאָז דִּמְיַינְתִּי אוֹתוֹ בְּגִילִי וְהִפְנֵיתִי אֶת פָּנַי מִן הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת.

האולר, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

האולר, 1957, מאת דניאל קרן, 13.9.2021

  

ילד, כמותו כמבוגר, שעה שנפשו נקשרת בחלום, וכאשר החלום מעצים ומתסיס בתשוקה עזה כל תא מתאי גופו - האם לא יצהיר גם הוא כל שידרש כדי לממש את תשוקתו; ובהיותו נחוש ממש, האם לא יעשה גם הוא הכל, כמותו כמבוגר...

באמת, הגיתי באולר יומם ולילה. לא בצעצוע של ילדים עם להב קהה ופותחן בקבוקים חשקתי, אלא באולר אמיתי, שֶׁלּוֹ סכין חדה ביותר ופותחן קופסאות, מברג, פצירה לשיוף וליטוש, מספריים, מסור וחולץ פקקים לולייני; אולר כבד עם לא פחות מחמישה-שישה להבים רב-שמושיים, שמצריך כיס מכנסיים גדול ועמיד במיוחד, כזה שבולט וּמִטַּלְטֵל בכל צעד מתחת לקיפול המכנס הקצר. 

ראיתי כזה.

בכל יום רביעי בצהריים הגעתי למפגש אלנבי ורמב"ם, לוודא, שהאולר שלי עדיין על המדף התחתון משמאל בחלון הראווה המאובק של חנות "קופיץ", לא רחוק מתצוגת המעילים המרהיבה של אקמן ומכיכר מגן דוד, שנשים מצליחות (כן, בעיקר נשים) לחצות בזיג-זג עם סלים גדושים, שגבעולי פטרוזיליה וסלרי משתפלים מחרכיהם, מהשוק לאלנבי, לשיינקין ולקינג ג'ורג' כנגד כל הסיכויים. אם כי מדי פעם בכל זאת עלתה משם חריקת בלמים של נהג מבוהל.

אזקתי את האופניים אל עמוד חשמל סמוך לחנות בכבל עבה של חוטי פלדה מלופפים בצפיפות, מושחל בשרוול אברזין. בקצהו האחד של הכבל מנעול יצוק, שלו מגרעת עמוקה, ובאחר יתד דמויית צריח שחמט עגול, הננעצת בטריקה במגרעת. במטרים הספורים עד לחלון הראווה הלב שלי פִּרְפֵּר בחשש שמישהו הקדים אותי - בשלב ההוא באתי רק לִצְפּוֹת - ושם ידו על האולר. 

הוא היה בעיניי חטוב ויפה מראה, כשבעצם היה שמנמן, בגלל כריות בקליט קשיחות בצבע ירוק משוייש, שסגרו עליו משני צידיו. הן הוצמדו ליריעות פלדה דקות, שהיו חלק מגוף האולר, בעזרת שְׁנֵי פיני פליז שֶׁנִּטְּעוּ בקצותיהן וְכוֹפְפוּ לתוך שקעים תואמים בַּשִּׁלְדָּה.

בביקוריי הראשונים נכנסתי לחנות בהתעלמות גסה מטובתו של בעל המקום: רָוַח לי שאף פעם לא צפוף שם, כך שהסיכוי שעקרת בית מקרית תגיע לחדד מספריים ותתאווה דווקא לאולר שלי נראה נמוך. למעשה, מרבית פרנסתו של הֶר שמידט - כלונס תזזיתי דמוי אנקול עם ברט וגבינים פרועים - היתה מהשחזת כלי מטבח וְחַיָּטוּת. בחנות ניצב מִתְקָן, שישעיהו שמידט ("אני בעצם מֶסֶרְשְׁמִיט[*]" הוא היה מתרברב כשנחה עליו רוח שטות - "כמו המטוס, אבל עם שתי רגליים על הקרקע") תכנן ובנה לבד. במבט ראשון הַמְּכוֹנָה שֶׁיִּצֵּר הזכירה אופניים מרופטים, שממציא מטורלל הפך על ראשם ותלש את מרבית אבריהם. במקום שבו היה פעם מושב, גוף האופניים רותך למשטח מתכת גדול וגס, שאחז בחלק ניכר מרצפת החנות. תחת האבזרים הרגילים הותקן באופניים חישוק אחורי ענקי וכן דוושת עץ מלבנית כבדה, ששפתה התחתונה נחה על גבי ציר מְקֻבָּע למשטח הברזל, והעליונה חוברה בזרוע סיבובית אל הַפֵּדָל המקורי, שישעיהו ("אוֹי לְךָ וַאֲבוֹי אם עוד פעם תקרא לי שעיה") הוסיף לו גלגל של זיזים קהים. על הסָרָן הקדמי הוא הרכיב גליל השחזה, קטן בהרבה מהאופן. כל אלה נתקשרו זה לזה ברצועת עור מתוחה היטב. 

האיש הכפוף שאיננו נח לרגע חזר וסיפר לכל מי שהיטה אוזן כיצד הוא, הרברט-היינץ ישעיהו שמידט, דור שביעי לחרשי ברזל בקהילה הקטנה של קיל בצפון גרמניה מילט את נפשו מאירופה הסוערת והפליג על פני ימים רבים בספינות רעועות עד שנחת בחופי הארץ עם אשתו ושתי בנותיהם חמש שנים לפני המלחמה והותיר מאחור, טמונים בתוך אדמת אירופה, את כל בני משפחתו. בנקודה זאת של הסיפור ישעיהו היה מחלץ מכיס מכנסיו ממחטה קמוטה ומוחה את דמעות צערו, שהתערבבו בזיעת מאמציו. 

"נוּ, טוף, חבל על הדיבורים - צוּם אַרְבַּיט, לעבודה" הוא נזף בעצמו חרישית ולחץ על דוושת העץ המשופעת במהירות גוברת והולכת וכל חלקי המתקן נענו לו ברצון. כשהמערכת צברה מהירות רבה מאוד שמאלו של שעיה הגישה את שפת הסכין או המספריים אל גליל ההשחזה והסיעה את הכלי בעדינות אך בנחישות הלוך ושוב (תוך שהוא מורה בלחישה ליד: "הִין אוּנְד צוּרִיק, הלוך ושוב, הִ-ייין - - אוּנְצוּרִיק") על גבי האבן המחוספסת, כשאצבע ימינו מסייעת בדיוק הזווית ומדי פעם נוגעת-לא-נוגעת, בזהירות מופלגת, בלהב המתחדד, מתעלמת כליל ממופע הזיקוקים הניתז ממפגש ברזל באבן וחוצה את דרכה. 

מחילה, עוד לא מלאו לי אחת עשרה, ובמחצית שנות החמישים של המאה הקודמת גם תודעת השואה היתה צעירה. סיפור ההישרדות והאובדן של שעיה ("ישעיהו, אוֹי לְךָ וַאֲבוֹי!") נגע לליבי פחות מהאבחנה שגם הוא, כמוני, איטר יד ימינו. התפעמתי גם מאותה סגולה מופלאה המסייעת בידו - לפי צליל השיוף בלבד - לכוון למידת ההשחזה הראויה מבלי להביט כלל באבן הרושפת או בכלי המתחדד על-פניה. 

המילה צליל מעידה במקרה זה על רעש חריקה עז ביותר. אבל חרף עוצמת הרעש ישעיהו ("אוֹ, דוּ בִּיסְט גוּטֶר יוּנְגֶה עכשף, עכשיו אתה ילד יותר טוב") לא תחב אטמים לאוזניו, מה שלימים יעלה לו בצלילות שמיעתו. באיזה ערב כעבור שנים רבות הזדמן לי לראותו שוב באקראי, ברחוב. זיהיתי אותו מרחוק. אמנם היה שדוף וכפוף עוד יותר - גם בשפיפותו ובזקנתו עוד היה גבוה ממני בהרבה - גביניו נראו יותר עבותים למרות שהיו פחות פרועים (הפנים הצטמקו, השיער לא) ובמקום בגדי העבודה הכחולים-אפורים שזכרתי הוא לבש חליפה שחורה מחוייטת עם בטנת סאטן, כמעט גנדרנית. עניבת פרפר קישטה את צווארו. "אנחנו בדרך לרסיטל בנחמני", הוא אמר כמתנצל, נוגע במחוות נימוס מופרזת בברט התכול שֶׁחָפַן את תלתליו. "אוי, פַּרְדּוֹן - מַיִן פְרַאוּ, א-לו-פת נ-עו-ריי גִיזֶלָה". כך ממש, במילים אלה. רעייתו קדה כלפי קלות ועיני ישעיהו נצצו. זכרתי מימי ילדותי את האיש שלא נח לרגע ולא היה ספק שהוא התמתן. 

אסור להכליל ובכל זאת אסתכן - ייקים עומדים על שלהם ולא תמיד בנימוס. הם מרבים בפרטים אך לא מחמיצים את העיקר ומילה שלהם שקולה בזהב. בהינתן כל זאת אחזה בי פתאום ברגע ההוא באמצע הרחוב צמרמורת של געגוע לאנשים מהסוג המתמעט הזה ובמידה דומה תשוקה להיזכר על-ידם. אבל למה שהאיש המיוחד הזה יזכור אותי אחרי יותר מ-20 שנה. איזו השפעה היתה לי על חייו.

תהיתי מה יקרה עכשיו. דרשתי בשלומו והוא הציץ לכל עבר במבט מפוזר, עד שהתמקד בי. כעבור שניה פניו אורו. "אה, גִיזֶלָה - זה הילד עם האולר". אז הקיש על מרכז אוזנו הימנית, שֶׁמִּתְקָן (האזנה?) גדול סגר עליה. התבוננתי משועשע. "שעיה" - כבר לא חששתי מפניו - "אתה עוד עובד בחנות? משחיז?" אבל מה שבאמת התכוונתי לשאול היה אם גם את המתקן הזה, שבלע אל תוכו את מלוא אוזנו הימנית, בנה לבד.

                          ---

מחיר האולר - אחרי משא ומתן נוקב,  כשמר שמידט חוזר וטוען שחבל על הדיבורים כי אני ילד לא רציני, ואילו אני מטביע את להיטותי בתוך ים של מילים - היה שלוש לירות וחצי, סכום עתק בעבורי. נקצבו לי שלושה חודשים ("פּוּנְקְט", הוא איים, משועשע, תוך נפנוף אצבעו) לגיוס הכסף. ישעיהו, מצידו, התחייב שלא למכור את האולר לְאַחֵר וכמובן לשמור על מחירו. תקענו כף. 

בחלוף השנים חשבתי לא אחת על ההתקשרות העסקית הראשונה בחיי, שהיתה הוגנת עד תמיהה: צד א' (חרש סכינים ומספריים בן חמישים לערך, שיכונה להלן מסרשמיט), שהחזיק בבעלותו מוצר מבוקש, התחייב להסירו מהמדף ולהחזיקו במשמורת למשך שלושה חודשים; נשא ונתן עם צד ב' (להלן אני), שחשק בקולי קולות בנכס הנ"ל ולא התחייב לכלום. 

כזה היה צד א'.

יצאתי לדרך אל האולר הנכסף עם דמי הכיס שלי, שֶׁיִּתְרָתָם מכמה שבועות של הידוק החגורה נצברה לכדי 35 גרוש. הוריי דרשו לדעת לאן יופנה כל ההון הזה ושכנעתי אותם להאמין שאולר ישפר את תפקודי בגינת הירק המשפחתית. חצי לירה מפתיעה קיבלתי מדודי, שלא סיפרתי לו אלא זאת, שיש לו זכות לעזור לי להגשים חלום. כל השאר עלי והתחלתי לחשוב ממה להתחיל. 

חכמים חרצו מזמן, כי הכורח הוא אבי ההמצאה. בכלל, יש אנשים שמיטיבים לתפקד דווקא כשגבם אל הקיר. ובכן, אני לא נמנה עליהם… נלחצתי מאוד מִסַּד 90 הימים שֶׁקָּצַב לי הֶר שמידט. ברבות הזמן למדתי כי מסגרת והתחייבות נמצאות ביסוד כל הישג. בימים ההם לא הצטיינתי בנטילת אחריות אבל הייתי חייב, בשביל האולר.

בהפסקות בין השיעורים שיחקנו בעיקר בג'ולות וגוגואים והבנות בקלאס. ראיתי שם כסף עובר מיד ליד וקלטתי את ההזדמנות.

היו כמה גרסאות למשחקי הבנים. עיקרם היה דיוק בצליפה או בהטלה של ג'ולות (הגדולים קראו להן בַּנְּדוּרוֹת) או של גלעיני משמש כרסתניים - גוגואים - מנקודת הזריקה לעבר המטרה, שהיתה קו או גומה קטנה. לא כדאי לפגוע בטעות בִּכְלֵי היריב, כדי שלא לקרבם למטרה על חשבון הזורק; אבל כמובן מותר ורצוי לפגוע כדי להסיטם מהקו או מהגומה. 

ניצלתי כל הזדמנות לשחק וצברתי מיומנות. שיחקתי בהפסקות ואחרי הלימודים, עברתי מקבוצת שחקנים אחת לאחרת ועודדתי את הילדים להמשיך ולשחק. שמתי לב, שבהתקרבי לקבוצת מְשַׂחֲקִים מתחילות לעיתים הסתודדויות וחלק מהשחקנים פורשים אבל ילדים אחרים שהפסידו קנו ממני גוגואים וג'ולות כדי שיוכלו להמשיך לשחק. על פי תנאי הביקוש וההצע המחיר היה שני גרושים לעשרה גלעינים או לחמש ג'ולות "פשוטות, לא פרפריות" (בהטעמה מלעילית). שמרתי את הכסף בשקית אוכל שעברה הסבה לְקֻפָּה קטנה והוסתרה במחבוא שכריתי בקרחת-יָרָק קטנה בגינת ביתנו. חששתי שאבא יזרע גם שם 🍅 או 🍆 ובכך יקיץ הקץ על מטמוני. מדי פעם שלפתי את השקית מכספת הַחַמְרָה שלה, ניערתי מרגבי העפר והוספתי את פדיון המכירה של הימים האחרונים. אז גם חישבתי את הפער המצטמצם ביני לבין האולר. זה מתקדם, אין מה לומר, אם כי באיטיות מורטת עצבים. בכל מקרה, הנתונים לא ריפו את ידי. 

ואז המורה לולה הגיעה לחנך את כיתתנו. לכאורה, איך אקשור את המורה לולה אל האולר שלי? תריסר שנים לפני שהחלה ללמד אותנו היא עדיין היתה אסירה באושוויץ. בזרועה השמאלית הוטבע קעקוע של של משולש ומימינו 6 ספרות בצבע כחול. היא עשתה הכל שלא לחשוף את המספר לעיני הילדים. בהופעה נזירית, בלי תכשיט ואיפור כלשהו, בקיץ ובחורף היא לבשה חולצה לבנה, ארוכת שרוולים ומכופתרת עד תום וחצאית קפלים חומה. לראשה חבשה פאה נוכרית מתולתלת, שנראתה כמו עריסת תינוק הפוכה מראטן. לולה היתה ערירית וגרה בדירת הקרקע בבית רכבת בחולון, שסביבו תלוליות של חול וגינה טעונת טיפוח. סבר פניה של המורה היה חמור תמיד, כמזהיר מפני הגרוע מכל. אני מניח שראתה במשחקי הַיַּלְדוּת שלנו בין השיעורים ביטול זמן תורה אבל אף לא אחד מהילדים ננזף בשל כך אי-פעם. 

מה היה במורה לולה שגורם לי כיום, קרוב ל-65 שנה לאחר שסיימה ללמד אותי, להזיל דמעה בהיזכרי בה? האם זה צער על מה שלימים הבנתי שעברה במחנות, האם זאת ההשתתפות בכאב עריריותה, או הוקרה לכישורי ההוראה הנדירים שלה? ואולי דווקא על היחס שלה אלי כאל ילד בעל ייחוד ועולם משלי ולא כאל פרט מיקרי בתוך חבורה? 

לקראת אחד החגים המורה לולה הזמינה את ילדי הכיתה אל ביתה. זללנו עוגות שאפתה ודברי מתיקה מהמכולת, שתינו מיץ אדום ממותק, הבנים הציקו לבנות והבנות נמלטו בצווחות גיל למרפסת הבית. היתה תנועה רבה והמון רעש. כרגיל, דבר לא נמלט מעיניה של לולה ולראשונה מאז שהיכרתי אותה ראיתי את פניה קורנות. זאת היתה מסיבת שבת נהדרת. אחר-כך פנה כל ילד לדרכו. 

הובלתי את אופניי על אריחי המרצפת האפורים, שהונחו ברישול בין הבית למדרכה. מתוך החול הציצה לעברי פיסת נייר ירקרק עם סימנים אדומים. לרגע היססתי. אם זה באמת מה שאני חושב שזה, אולי בכלל לא כדאי להרים - הרי אצטרך לספר למורה לולה…   

או שלא? 

ברגע הבא נזכרתי באולר וההתלבטות תמה. הצצתי ימינה ושמאלה. לא היה שם איש. יכולתי לשמוע את הלמות ליבי כשמשכתי באחת את הנייר מתוך החול. זה לא היה שטר פסול, זה לא היה חצי שטר - זה היה שטר כָּשֵׁר של 500 פרוטות. חצי לירה! תחבתי את השטר לכיסי ומיהרתי להסתלק.

                             ---

ביום רביעי בשעות הצהריים נכנסתי ל"קופיץ", לסגור עניין. "הֶר שמידט", קראתי מפתח החנות, "הנה הכסף - תביא בבקשה את האולר שלי". לא היכרתי את הקול שבקע מגרוני. זה היה הקול הכי סמכותי ועמוק שהצלחתי להפיק מתוכי; לא רק כדי לשכנע את ישעיהו שאני רציני ביחס לאולר שבחלון הראווה - יותר כדי לשכנע את עצמי להיפרד משקית הכסף התפוחה.

"האולר שלך?...מהו האולר שלך, אדוני היקר", הוא ניסה להתחכם ואף לעקוץ - "זה האדום הקטנצ'יק עם הקיסם שיניים?" ראיתי אותו עושה זאת בעבר לאחרים ואפילו עזרתי לו בהתחכמויות הקטנות הללו, אבל עכשיו לא היתה לי סבלנות. "א-דון מֶסֶר-שְׁמִי-דֶט" אמרתי לו בדקדקנות, "תיתן לי, או שאתה מעדיף שאכנס ואקח אותו בעצמי?"

                             ***

[*]מסרשמיט = מגרמנית, משחיז סכינים וגם - מטוס קרב גרמני במלחה"ע ה-2.