הצ'ולנט של סבתא רוזה, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

הצ'ולנט של סבתא רוזה, 26/08/2021

פתאום גווה נרעד וברק חלף בעיניה. 

מזמן לא ראיתי אצלה דבר כזה. למעשה, בשנה האחרונה עיניה היו כבויות. כשצחקה זה נשמע כמו גיחוך, כשחייכה זה נראה כמו עווית, ומה שפעם היה מרגש אותה - כמו פגישה אמיתית או וירטואלית עם הנכדים והנינים, ארוחה משפחתית או משחק ברידג' עם חברותיה - כבר לא משמח. מאז האירוע המוחי האחרון העניינים הדרדרו. נראה שהכל מטפס קשה יותר בַּסֻּלָּמוֹת הַחֲבוּלִים של מוחה העייף. הרעיונות שפעם היו לה - כָּהוּ, נרדמו הערנות והחשדנות המשעשעת. שמחת החיים שלה נותרה רק בזיכרון האחרים. בגיל 95, הזיכרון שלה עצמה נדחק עשרות שנים לאחור. למרות זאת היא עדיין מזהה את כולנו. 

ועכשיו - מניין זה בא? - זיק של תאווה צץ בעיניה. אנחנו חייבים לעשות עם זה משהו, צריך להתחיל עכשיו, אי אפשר לחכות!

זה קרה ביום ראשון, כשבאנו לבקר אותה ואת המטפלת. ישבנו סביבה, מנסים לשמח אותה בדברי זוטות. פתאום אמרה: צ'ולנט לשבת. ומייד שקעה חזרה לעמימותה.

צ'ולנט? מיהרתי לאחוז בכפפה, זה רעיון נהדר, רוזה. תדריכי אותי ואני אעזור לך.

מה-מה? מבטה האבוד נדד על פני הנוכחים עד שעצר על נויה. נויה צחקקה. סבתא, זאת לא אני, זה סבא, והצביעה עלי. 

מה? מי? מבטה נותר ממוקד בפניה היפות של נויה בעוד אצבעותיה מגששות לוודא שהאוזניות מוכמנות במקומן. סבתא, חזרה נויה והצביע עלי. זה סבא. כן, אישרתי, זה אני ונופפתי לעברה. אחרי שקלטה שאני הַמְּדַבֵּר אליה אמרה: אני לא שומעת, מה אָמַרְתָּ? 

אָמַרְתְּ שתכיני צ'ולנט לשבת הבאה - אני רוצה לעזור. 

כולם חוץ ממנה פרצו בצחוק (מן הסתם בגלל החלק שלי בעיסקה) שנבלם מייד, כדי שלא תחשוב שממנה צחקו. 

מה דעתך? אמרתי. אני אַשְׁרֶה את השעועית והחומוס ואקלף תפוחי אדמה, הכל לפי מה שתגידי לי, וְאַתְּ תעשי את כל השאר. אולי תתחילי לתת לי הנחיות? שוב עלה מסביב גל כבוש של צחוק.

סבתא התבוננה בי במבט מהורהר ולא אמרה דבר. מזווית העין ראיתי ששולה מכוונת מצלמה ומפצירה בְּסָבָתָהּ להצטרף למיזם הקולינרי. סבתא, היא אמרה, אנחנו רוצים לבוא בשבת לאכול אצלך צ'ולנט. מה את אומרת?

סבתא התבוננה בה בחוסר הבנה. מה? מה לאכול? אין לי כלום בבית. 

צ'ולנט, סבתא, חמין, כמו שֶׁהִצַּעְתְּ וכולנו אוהבים. כבר מזמן לא אכלנו יחד. יודעת מה? אנחנו נכין ונביא את הכל מוכן! מה דעתך?

המבט של סבתא התחנן להסבר. חשבתי שהיא לא מבינה מה קורה אבל פתאום עבר בה רטט קל, ראשה נטה קדימה ועיניה יקדו. תגידי צ'ולנט! צריך להתחיל עכשיו אחרת לא נצא מזה. חייבים להעמיד את הסיר עם תפוחי האדמה על הגז וכבר להשרות את הַבּוֹבֶּעס אחרת לא נספיק! מה עם העצמות? עכשיו, עכשיו!! 

המצלמה כמעט נשמטה מידיה של שולה וכולנו געינו בצחוק. סבתא, אמרה שולה, זה יום ראשון, כל השבוע לפנינו, אני מבטיחה לך שלא צריך להילחץ. אני אדאג להכל. בשבת בצהריים כולנו כאן, אוכלים חמין כמו פעם, אל תדאגי.

בינתיים סבתא חזרה לתנוחה הרגילה שלה בכורסת הטלוויזיה והאזינה לדברים בפנים חתומות, כאילו אינם נוגעים לה. בסדר, אמרה, בסדר.

הצחקוקים דעכו בהדרגה. מזל שהקלטתי, אמרה שולה, אחרת מי יאמין. ביררתי איתה אם התכוונה ברצינות למשימת החמין ושון הזדרז לאשר. מפה לשם חלפו עוד כמה דקות של שיח ער בין הנוכחים, למעט סבתא, שהיתה שקועה בשרעפים. 

ואז היא קמה.   בדרך כלל זה תהליך מתמשך, שקודמת לו בקשה כלשהי (לאכול, לשירותים, לישון) והוא מצריך ידיים תומכות, אבל הפעם היא קמה לבד, שולי חלוקה מתבדרים בהפתעה. עכשיו, או שלא נספיק. אני הולכת להשרות את הַבּוֹבֶּעס. שון, תעזור לי לחפש יבשים*.

שון נזעק להרגיע. צחוק האחרים התעבה שוב, נבוך ומודאג (מה עושים במצב כזה?). סבתא, שבוע זה יותר מדי להשרייה. הבטחנו להביא הכל מוכן בשבת. יש עוד כמעט שבוע. תסמכי עלי. 

בסדר, אמרה בהשלמה אבל בעמידה. תצא לקנות עצמות טובות, אני אשים בינתיים סיר על הגז. ותביא גם בשר - לא עוף! - ואני רוצה לקנות לבד את הבובעס. אני מתחילה להכין את הגוש.** יש בצל? איפה הגפרורים?

היא כבר עמדה ליד השיש, כששולה נחלצה לעצור את התהליך. סבתא, אם שון הבטיח שיהיה חמין לשבת לכל המשפחה אז את יודעת שיהיה, כי שון אמר. יש עוד המון זמן. זה בסדר. שולה עדיין אחזה בטלפון הנייד וצילמה. טוב, בסדר, סבתא אמרה. אני אחכה. היא אספה את שולי החלוק והתיישבה בכורסתה. כעבור רגע עיניה נעצמו וראשה נשמט לכיוון הכתף. 

חיוך קל נח על שפתיה.

או שמא רק דימיתי כך?

והעיקר - הצ'ולנט ששולה ושון הגישו בשבת בביתה של סבתא היה ליגה.

*יבשים: קטניות שיובשו בשמש, לפני בישול.

**גוש: מעי ממולא בבצק, אבקת מרק ובצל מטוגן.

 

צ'לו על רגל אחת, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

צ'לו על רגל אחת (1959), מאת דניאל קרן, 15/08/2021

בּוֹא-נָ'ה, אַ-תָּה זָכִיתָ, אֶגְלֵי הַדְּבַשׁ הֶחֱלִיקוּ מִשִּׂפְתֵי הַמִּנְהֲלָן אֶל אָזְנַי. לִלְמֹד אֵצֶל הַבֵּן שֶׁל גּוֹלְדָה - מָה יֵשׁ לוֹמַר, אִלּוּ לַבֵּן שֶׁלִּי הָיָה מָה שֶׁיֵּשׁ לְךָ - כָּאן הוּא שָׁאַף אֲוִיר מְלוֹא רֵאוֹתָיו, הֵצִיץ בַּשָּׁעוֹן הַמֻּזְהָב שֶׁעַל יְמִינוֹ (כֵּן, דַּוְקָא), הֵרִים אֶת זְרוֹעוֹ הָעֲנוּדָה לְנֹכַח עֵינַי הַנּוֹכְחִים וְתוֹפֵף קַלּוֹת עַל הַזְּגוּגִית בַּצִּפֹּרֶן שֶׁל אֶצְבַּע שְׂמֹאלוֹ, כְּאִלּוּ לְהַמְחִישׁ בְּאֹפֶן מְלֻמָּד אֶת גֹּדֶל הַשָּׁעָה וְאֶת חֲשִׁיבוּת הַתִּזְמוּן בְּקַבָּלַת הַחְלָטָה גּוֹרָלִית. מַבָּטוֹ לִטֵּף בַּעֲנָוָה אֶת פְּנֵי הַנּוֹכְחִים כְּאוֹמֵר רְאוּ-רְאוּ מָה עוֹשִׂים פֹּה לְמַעַן הַיֶּלֶד הַמִּסְכֵּן. (כְּמוֹ מַטִּיף מְצֻחְצָח לְאַחַר טִפּוּל מָנִיקוּר הוּא נִרְאָה לִי אָז). אִם אַתָּה הַבֵּן שֶׁלִּי - דַּקָּה אֲנִי לֹא חוֹשֵׁב עַל זֶה, יָשָׁר רָץ וְרוֹשֵׁם אוֹתְךָ. אֲנִי אֶת הַבֵּן שֶׁלִּי לֹא הָיִיתִי חוֹשֵׁב פַּעֲמַיִם אִם לִשְׁלֹחַ אֶל הַבֵּן שֶׁל גּוֹלְדָה, אִם רַק הָיָה לַבֵּן שֶׁלִּי כִּשָּׁרוֹן מוּזִיקָלִי. לֹא שֶׁחֲסֵרִים לוֹ כִּשְׁרוֹנוֹת. 

מִלָּה שֶׁלִּי - קַח אֶת זֶה בִּשְׁתֵּי יָדַיִם. מִשּׁוּם-מָה הוּא מִקֵּד אֶת מַבָּטוֹ דַּוְקָא בִּי, כְּאִלּוּ אֲנִי הַמַּחְלִיט. שֶׁתֵּדַע שֶׁיְּלָדִים מִמִּשְׁפָּחוֹת עֲשִׁירוֹת (בָּהֲגוֹתוֹ זֹאת גִּלְגֵּל אֶת עֵינָיו) עוֹמְדִים אֶצְלוֹ בַּתּוֹר, אֲבָל הוּא הִבְטִיחַ לְלַמֵּד יֶלֶד אֶחָד עִם סְטִיפֶּנְדִּיָּה שֶׁל הַקּוֹנְסֶרְבָטוֹרְיוֹן, וּמִכֻּלָּם יָצָא שֶׁאַתָּה זֶה שֶׁרוֹצֶה לְנַגֵּן בְּצֵ'לוֹ. 

הוֹרַי יָשְׁבוּ לְצִדִּי בִּטְרַקְלִין הֲקוֹנְסֶרְבָטוֹרְיוֹן וְלָגְמוּ מֻקְסָמִים מִדִּבְרֵי הַחֲלָקוֹת. בָּרוּר כִּי לֹא הָיְתָה אֶפְשָׁרוּת שֶׁהַצָּעַת הַהַנְהָלָה תִּדָּחֶה. 

שָׁנִים תָּהִיתִי מַדּוּעַ הַמְּלֻקָּק הִשְׁקִיעַ אֶת נִשְׁמָתוֹ בְּשִׁכְנוּעַ מִשְׁפָּחָה שֶׁל יֶלֶד סְתָמִי לִלְמֹד לְנַגֵּן בַּחֲצִי-חִנָּם. הֲלֹא הֵיטֵב יָדַע, כִּי לֹא עָמְדָה בִּפְנֵי הוֹרַי שׁוּם אֶפְשָׁרוּת לְמַמֵּן לִי לִמּוּדֵי נְגִינָה. אָז לָמָּה? כֶּסֶף הוּא הֲרֵי לֹא הִרְוִיחַ מִזֶּה. מָה? כָּבוֹד? בֵּינֵינוּ, לֹא הָיָה צָרִיךְ לִהְיוֹת אַמַּדֵיאוּס כְּדֵי לִתְפֹּס שֶׁלֹּא יָשַׁב שָׁם פַּבְּלוֹ קָזַּלְס חָדָשׁ. 

אוּלַי זֶה הָיָה הַמַּזָּל שֶׁלִּי!? הוּא הָיָה מִנְהֲלָן, לֹא מוּזִיקַאי! הוּא לֹא יָכוֹל הָיָה לָדַעַת שֶׁאֲנִי לֹא קָזַּלְס. הוּא רָצָה לְהוֹתִיר חוֹתָם וְחָשַׁב שֶׁזֹּאת הַהִזְדַּמְּנוּת שֶׁלּוֹ. לְרֹעַ מַזָּלוֹ אֲנִי זֶה שֶׁהָיָה שָׁם בָּעֶרֶב הַהוּא. 

מִצַּד שֵׁנִי, אוּלַי בִּגְלַל הַהַחְלָטָה לְהֵיטִיב אִתִּי - נִתְקַפַּח גּוֹרָלוֹ שֶׁל צֵ'לָן אֲמִתִּי. אָז אֶצְלִי, כְּפוּי טוֹבָה שֶׁכָּמוֹנִי, הַמִּנְהֲלָן לֹא קָנָה אֶת עוֹלָמוֹ בְּהֶבֶל פִּיו הַמְּתַקְתַּק. 

גַּם כַּיּוֹם אֲנִי מְהַרְהֵר בְּכָךְ לִפְרָקִים. בְּגִילִי אֲנִי אוּלַי מֵבִין טוֹב יוֹתֵר לְנֶפֶשׁ הָאָדָם, וַעֲדַיִן תּוֹהֶה. מָנָה גְּדוּשָׁה שֶׁל רִגְשֵׁי אָשָׁם הֵסֵבָּה לִי הַסְּטִיפֶּנְדִּיָּה הַזֹּאת. 

אֶה, אֲבָל בַּסּוֹף הִתְגַּבַּרְתִּי.