30/11/2022

כוסמת, מאת לילי גינצר, 11.2022, מתוך המיזם "רגע לסיפור"


כֻּסֶּמֶת, מֵאֵת לִילִי גִּינְצֶר, 11.2022 


אֲנִי הַרְבֵּה שָׁנִים בָּאָרֶץ אֲבָל הָרוּסִית שֶׁלִּי עֲדַיִן יוֹתֵר טוֹבָה מֵהָעִבְרִית. יָפָה בִּקְּשָׁה מִמֶּנִּי לִקְנוֹת לָהּ כּוּסֶמֶק בַּמַּכֹּלֶת. לֹא הִכַּרְתִּי, אֲבָל הֵבַנְתִּי שֶׁהַכּוּסֶמֶק הֵם קְטַנִּים כָּאֵלֶּה, שֶׁמְּכִינִים מֵהֶם כָּל מִינֵי תַּבְשִׁילִים. (יָפָה אָמְרָה לִי לְבַשֵּׁל אוֹתָם אַחַר כָּךְ עִם פִּטְרִיּוֹת וְעַרְמוֹנִים וְעִם מְעַט מֶלַח וּפִלְפֵּל שָׁחֹר וּלְהַנִּיחַ בַּצַּלַּחַת לְיַד הַגּוּלָאשׁ). 

אֲנִי לֹא צְעִירָה וְאוּלַי גַּם הַשְּׁמִיעָה שֶׁלִּי כְּבָר לֹא טוֹבָה - לָכֵן קָרָה מָה שֶׁאֲנִי מְסַפֶּרֶת עָלָיו. הָלַכְתִּי לְמֹשֶׁה, שֶׁבַּמַּכֹּלֶת שֶׁלּוֹ וְשֶׁל הַבֵּן-דּוֹד שֶׁלּוֹ רוּבֵן אֲנִי נוֹהֶגֶת לִקְנוֹת וּבִקַּשְׁתִּי כּוּסֶמֶק. מֹשֶׁה בָּחוּר גָּבוֹהַּ. הוּא הִבִּיט בִּי מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה וְנִרְאָה קְצָת כּוֹעֵס כְּשֶׁאָמַר: כּוּסֶמֶק? לָמָּה כָּכָה, לִילִי, מָה עָשִׂיתִי לָךְ? הוּא הוֹסִיף בְּשֶׁקֶט עוֹד מַשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא שָׁמַעְתִּי וְשָׁלַח אוֹתִי לְחַפֵּשׂ בְּמָקוֹם אַחֵר; לִי אֵין, הוּא אָמַר.


אָז מָתַי יִהְיוּ? יָפָה מִבֵּית הַדִּיּוּר הַמּוּגָן אָמְרָה לִי שֶׁאֶצְלְךָ אֲנִי יְכוֹלָה לְהַשִּׂיג. הוּא הִבִּיט בִּי בְּעֵינַיִם לֹא נְעִימוֹת וְאָמַר, כְּשֶׁהוּא מַדְגִּישׁ כָּל מִלָּה, לִילִי, אֵין אֶצְ-לִי דְּבָ-רִים כָּ-אֵלֶּה. 


לֹא הִתְוַכַּחְתִּי. חָצִיתִי אֶת הַכְּבִישׁ וְנִכְנַסְתִּי לַמַּכֹּלֶת שֶׁל מִיכִי. כְּשֶׁבִּקַּשְׁתִּי כּוּסֶמֶק הוּא פָּרַץ בִּצְחוֹק וְאָמַר כּוּסֶמֶק אֵין לִי אֲבָל אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁבְּכָל זֹאת יֵשׁ לִי אֶת מָה שֶׁאַתְּ צְרִיכָה. תִּמְצְאִי אֶת זֶה בַּמַּדָּף הַשְּׁלִישִׁי מִלְּמַטָּה בַּטּוּר הָאַחֲרוֹן לִפְנֵי הַמְּקָרְרִים. זֶה יִהְיֶה מַמָּשׁ מוּל הָעֵינַיִם שֶׁלְּךָ (זֹאת הָיְתָה הֶעָרָה חֲשׁוּבָה כִּי אֲנִי לֹא גְּבוֹהָה, וּפוֹחֶדֶת מִמַּדָּפִים שֶׁנִּמְצָאִים מֵעַל הָרֹאשׁ שֶׁלִּי). רָאִיתִי שָׁם כָּל מִינֵי יְבֵשִׁים - עֲדָשִׁים, שְׁעוּעִית, אֹרֶז, אֲפִלּוּ גַּרְגְּרֵי חוּמוּס - אֲבָל כּוּסֶמֶק לֹא מָצָאתִי. 


לִילִי, אַתְּ מִסְתַּדֶּרֶת? שָׁמַעְתִּי אֶת מִיכִי קוֹרֵא לִי.

הָאֱמֶת, מִיכִי? לֹא! אֲנִי לֹא מוֹצֵאת. תָּבוֹא לַעֲזֹר, בְּבַקָּשָׁה. 


כַּעֲבֹר רֶגַע הוּא הִתְיַצֵּב לְיָדִי וּמָשַׁךְ מֵהַמַּדָּף שַׂקִּית שֶׁל נְיָר צֵלוֹפָן מְלֵאָה בְּגַרְגְּרִים עֲגֻלִּים עִם קְלִפָּה חוּמָה. זֶה - כֻּסֶּמֶת. לֹא, אָמַרְתִּי בְּחֹסֶר סַבְלָנוּת, יָפָה בִּקְּשָׁה כּוּסֶמֶק, לֹא מָה שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לִי. 


מַזָּל שֶׁלְּמִיכִי יֵשׁ סַבְלָנוּת. גִּיבֶרֶת לִילִי, אֵיךְ קוֹרְאִים בְּרוּסִית לְמָה שֶׁאַתְּ רוֹצָה? גְּרֶצִ'יחָה, עָנִיתִי לוֹ. הוּא הִתְבּוֹנֵן בַּאֲרִיזַת הַגַּרְגְּרִים וְהִצְבִּיעַ עַל שׁוּרָה שֶׁל אוֹתִיּוֹת קִירִילִיּוֹת. תִּרְאִי מָה מֻדְפָּס כָּאן. כֵּן, בֶּאֱמֶת הָיָה כָּתוּב שָׁם גְּרֶצִ'יחָה. 


וְאֵיךְ בְּעִבְרִית? הוּא מַמָּשׁ דָּחַק בִּי לִקְרֹא. 

כּוּסֶמֶק, הִתְעַקַּשְׁתִּי. 


הוּא הִנִּיחַ לְאַט אֶת הַשַּׂקִּית מַמָּשׁ מוּל עֵינַי, לָקַח נְשִׁימָה עֲמֻקָּה וְאָמַר: תִּסְתַּכְּלִי שׁוּב, לִילִי, זֶה מָה שֶׁכָּתוּב כָּאן בְּעִבְרִית? הִסְמַקְתִּי וְהוֹדֵיתִי שֶׁאֲנִי לֹא טוֹבָה בִּקְרִיאַת עִבְרִית. לֹא נוֹרָא, בְּכָל זֹאת תְּנַסִּי, אֲנִי לֹא מְמַהֵר. 

כּוּ-סֶֶ-מֶת? כֻּסֶּמֶת? 


עָלִיתִי לָאָרֶץ מֵרוּסְיָה וְהַיּוֹם אֲנִי יִשְׂרְאֵלִית ועַקְשָׁנִית, וְאֶת זֶה שׁוּם כִּתּוּב לֹא יוּכַל לְשַׁנּוֹת. 


אָז לָמָּה יָפָה בִּקְּשָׁה כּוּסֶמֶק וַאֲנִי גַּם  שׁוֹמַעַת בָּרְחוֹב הַרְבֵּה אֲנָשִׁים אוֹמְרִים זֶה לָזֶה כּוּסֶמֶק, כּוּסֶמֶק. מָה זֶה כּוּסֶמֶק? מַמָּשׁ הִתְחַנַּנְתִּי. 


אַתְּ אִשָּׁה טוֹבָה, לִילִי, מִיכִי עָנָה וְהִצִּיב אֶת הַשַּׂקִּית עַל הַדֶּלְפֵּק.  אַחַר כָּךְ הוּא הִסְתַּכֵּל עָלַי רֶגַע בְּלִי לְדַבֵּר, נִגַּשׁ לַקֻּפָּה וְאָמַר לִי: אֲנִי מַכִּיר אֹתָךְ, לִילִי. אַתְּ לֹא רוֹצָה לָדַעַת.


וְאַתֶּם יוֹדְעִים מָה הֲכִי מַצְחִיק? אִם הַגְּרֶצִ'יחָה הִיא כֻּסֶּמֶת בְּעִבְרִית אֲנִי הֲרֵי מַכִּירָה אוֹתָהּ שָׁנִים וּמְכִינָה מִמֶּנָּה הַרְבֵּה תּוֹסָפוֹת גַּם אֶצְלִי בַּמִּטְבָּח. מוּזָר, לֹא יָדַעְתִּי שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ כֻּסֶּמֶת. 


אָז, בַּסּוֹף, מָה זֶה כּוּסֶמֶק?


24/11/2022

אור יהודה-יהוד, מאת דניאל קרן, ,6.2021, מתוך אוסף סיפורי דרך במיזם "רגע לסיפור בדיור"


אור יהודה-יהוד, מאת דניאל קרן 1/06/2021

אי אפשר לומר שכל פסיעה היא שירה גדולה, בטח יש צועדים שנהנים יותר ממני, אבל אם צריך אז צריך. וכך בכמה מערבי השבוע, אני משוטט ברחובות, מונה את הדקות, אוסף קילומטרים ושורף קלוריות. הכל סׇפוּר. תוך כדי, האוזניות מזרימות לתעלות השמע שלי ומשם ל-2-3 תאים אפורים שעוד מתפקדים ומגיבים בהנאה מוסיקה קלסית טובה או אקטואליה או הסכתים. כל התוכן באדיבות תאגיד השידור הישראלי. טיפוס שמרני. 


אני משתדל לתכנן מסלול מראש (כמו בנאדם שקול) אבל לעיתים קרובות מאוד יוצא שאני מכין את עצמי לתוואי אחד והולך לאיבוד באיזור אחר של העיר. אחד המסלולים החביבים עלי חוצה את אור יהודה מביתי שבמזרח העיר אל מערבה ומגיע לרמת פנקס. השכונה הזאת היתה פעם יישוב דתי עצמאי ובו בתים קטנים עם חלקות קרקע צמודות, ליד צומת מסובים. ניהול השכונה עבר כמה גלגולים (גלגולים כאלה בדרך כלל לא באים בטוב), עד שסופחה לאור יהודה. כמו בלא-מעט יישובים אחרים שסמוכים זה לזה גם כאן אין הרבה רחובות שמחברים אותם אחד לשני. למעשה, יש רק רחוב אחד שמחבר את אור יהודה לרמת פנקס. גם זה לא מדוייק, כי מה שיש שם הוא בעצם רק מעבר רגלי - סימטא קצרצרה - אחד ביניהם, שאני פוסע בו תמיד מכיוון מזרח, מטייל ברחובות הכפריים, משנן את שמותיהם, לומד מתארים של בתים מיוחדים. זאת לא שכונת פאר ואין בה בתים מנקרי עיניים אף כי רוב הדיירים המקוריים, מתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת, כבר מזמן לא כאן ורבים מהבתים כבר מזמן לא בתי סוכנות קטנטנים וכעורים ואין משקי עזר כמו פעם. זאת פיסת נדלן מבוקשת, לפי המודעות שמתווכי הסביבה הדביקו לכל עמוד בשכונה. מעניין אם למי מן התושבים המקוריים של שנות ה-50, משפרי הדיור מהמעברות הסמוכות, אילו חיו היום, היו האמצעים לרכוש איזשהו בית כאן.


בכניסה לסמטא המקשרת הבחנתי באיש עם חתימת זקן וללא כיפה (די נדיר בסביבה הזאת, כלומר - בלי כיפה) רוכן אל תא המיטען של מכונית פרטית כהה, בת עשרים לערך, אולי כמה שנים יותר, או פחות, והיא מכונית מוכה. ידיו פשפשו שם במסירות וזה משך את תשומת ליבי. הוא חנה ממש בפתח הסימטא והיסקתי שהוא מעמיד את המכונית באור יהודה והולך הביתה לרמת פנקס (50 מטר) כי הוא עובד באור יהודה ולמה שיעשה את הסיבוב הגדול עם עומס התנועה וכל הרמזורים בין העיר לשכונה וההיפך, ביחוד בבוקר, הגיוני. אז הוא גר בשכונה, סיכמתי בליבי, גם אני הייתי נוהג כמוהו. 


כבר הייתי בסימטא. ברגע זה הוא הבחין בי מתבונן בו וכנראה גם אני עוררתי בו חשד. עתה הזדקף, ידיו אחזו בארגז קרטון לא גדול. הוא הסתכל בי בזעף ונראה כאילו הפסיק בגללי איזו פעילות עלומה. בדרך כלל אני לא מעורר פחד באנשים, אבל לך תדע. 


נכנסתי לשכונה ועתה ראיתי אותו מאחוריי עם הארגז מלפנים בין ידיו. הוא הלך לאט וכפוף, אבל לא כי הארגז היה כבד ולא כי היה זקן. הצעדים היו מדודים ולהפתעתי מדוייקים. כמה צעדים - עצירה - כמה צעדים - עצירה. כל כך תמוה. עכשיו הצטרפו לתמיהה כמה חתולי רחוב אבל בניגוד אלי המבט שלהם היה ענייני. 


רק כמה דקות אחר כך הבנתי מה ראיתי ואז צמררו אותי מבוכה ואור גדול (שילוב לא שגרתי, כן) ואפילו גאווה, שלא הייתי זכאי לה כלל. 


בינתיים פניתי שמאלה וצעדתי בנמרצות עד קצה הרחוב המזרחי. הקפתי את השכונה כולה ושבתי ונכנסתי לסימטא. שוב ראיתי את האיש. נראה שגם הוא השלים איזשהו סיבוב ועתה הבנתי שהוא לא גר ברמת פנקס ולא מחנה את מכוניתו באור יהודה מטעם אנוכי. הוא עמד במרכזו של מעגל הומה חתולים רעבים ודרוכים (הם תמיד רעבים אבל בדרך-כלל יודעים לדאוג לעצמם). על המדרכה נצצו פנינים גדולות שלא היו אלא לביבות מלבניות בציפוי בוהק של מזון-חתולים שהאיש פיזר - תוחב את ידו בארגז הקרטון, לוכד מלוא החופן וזורה בתנועות קטנטנות על אריחי המדרכת השלובים, תוך שהוא מקבץ אליו את החתולים ומשוחח איתם בשפה שהיתה מובנת לשני הצדדים. עצרתי, מרותק.


כשסיים ראיתי אותו הולך בכבדות, מחזיק את הקרטון הריק במגרעתו. הוא קרב למכוניתו והושיט את המפתח לדלת בדיוק כשחלפתי לידו. אני מניח כי ראה בפניי תחושת הקלה כי גם בפניו עמדה עכשיו ארשת דומה. כעבור כמה מטרים, משהו עצר בעדי וחזרתי אליו. דלת הנהג כבר היתה פתוחה והוא נרכן כדי להיכנס. שמע, אמרתי לו, תודה רבה לך. אתה בן אדם מיוחד, אתה בן אדם טוב. סליחה שאני מפריע לך. 


השתררה שתיקה קצרה. הוא נפנה אלי, מנסה לדבר אבל לא מצליח.  כעבור רגע התעשת ואמר תודה, לא כולם אוהבים את זה. אנשים חושבים שאני משוגע.(וכאילו קרא את מחשבותיי מלפני כרבע שעה, סיים:) אני בכלל גר ביהוד. 


אל תאמין להם ותמשיך לעשות את מה שאתה עושה. כל הכבוד לך. צָרִיתִי באצבעות שתי ידיי דמות לב והצמדתיה אל חזי.


צעדתי, מאושר ומאושש, חזרה הביתה.


22/11/2022

הדגלים, 1946, מאת יופ מוגנדורף, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

יוֹפּ מוּגֶנְדּוֹרְף - הַדְּגָלִים, 1946 - עָרַךְ: דָּנִיאֵל קֶרֶן.                  [630 מילים]

הַרְבֵּה נִכְתַּב עַל סְפִינַת הַמַּעְפִּילִים בִּירִיָּה. אֶפְשָׁר לִמְצֹא עָלֶיהָ לֹא מְעַט בְּוִיקִיפֶּדְיָה וּבַאֲתַר הַפַּלְיָ"ם. אַנִּיחַ לַמִּקְצוֹעָנִים לְהַעֲנִיק לָאֳנִיָּה אֶת הַכָּבוֹד הָרָאוּי לָהּ בְּתוֹלְדוֹת הַהַעְפָּלָה הָעִבְרִית לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הַהִיסְטוֹרְיוֹנִים יוֹדְעִים לְהַצִּיב סִפּוּר בֵּין אֵרוּעִים מַקְבִּילִים וְלֶאֱמֹד אֶת חֲשִׁיבוּתוֹ הַיַּחֲסִית.

בַּסִּפּוּר הַזֶּה אֲנִי רוֹצֶה לְהָאִיר רַק כַּמָּה פַּכִּים בַּהַפְלָגָה שֶׁלִּי בַּבִּירִיָּה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בְּיוּנִי 1946. בְּעֶצֶם, הַשַּׁיִט בָּהּ הָיָה רַק קֶטַע מֵהַמַּסָּע הָאָרֹךְ מֵאֵירוֹפָּה לָאָרֶץ. 

לֹא תַּאֲמִינוּ - בְּשָׁעָה שֶׁגֻּיְּסָה לְמַעַן הַהַעְפָּלָה מָלְאוּ לַבִּירִיָּה יוֹבֵל שָׁנִים וְהַרְבֵּה מֶלַח כְּבָר קֻרְצַף מִסִּפּוּנֶיהָ. בַּמָּקוֹר זֹאת הָיְתָה סְפִינַת חוֹפִים תּוּרְכִּית בְּמִשְׁקָל שֶׁל בְּעֵרֶךְ 120 טוֹן - כְּלִי קְטַנְטַן, שֶׁיָּכוֹל לְהָשִׁיט מִסְפָּר מֻגְבָּל שֶׁל אֲנָשִׁים. שְׁמָהּ הַמְּקוֹרִי הָיָה אַקְבֵּל 2 וְהִיא הִתְמַחֲתָה בְּשִׁנּוּעַ פֶּחָם מֵאֳנִיּוֹת גְּדוֹלוֹת בְּלֵב-יָם לְתַחֲנוֹת כּוֹחַ אוֹ לְמַאַגְרֵי פֶּחָם הַסְּמוּכִים לַחוֹף. 

בַּמַּסָּע שֶׁלָּנוּ מֵאֵירוֹפָּה לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל הִשְׁתַּתְּפוּ בְּעֵרֶךְ אֶלֶף וּמָאתַיִם נָשִׁים וּגְבָרִים מִמַּחֲנוֹת עֲקוּרִים בְּרַחֲבֵי אֵירוֹפָּה הַמְּדַמֶּמֶת. אֲנִי הָיִיתִי חֵלֶק מִקְּבוּצָה שֶׁל שׂוֹרְדֵי שׁוֹאָה מֵהוֹלַנְד. 

הִגַּעְנוּ לִנְקֻדַּת הַמִּפְגָּשׁ עִם אַקְבֵּל 2, הֲלֹא הִיא בִּירִיָּה, עַל-גַּבֵּי סְפִינָה אָמֵרִיקָנִית גְּדוֹלָה - שֶׁהִפְלִיגָה מֵעִיר הַנָּמֵל הַצָּרְפָתִית פֶּרְפִּינְיָאן. בַּמָּקוֹר זֹאת הָיְתָה מַשְׁחֶתֶת אֵימְתָנִית, שֶׁפֹּרְקָה כָּלִיל מִנִּשְׁקָהּ לְּצֹרֶךְ שִׁכּוּנֵנוּ עַל סִפּוּנֶיהָ וּבַתָּאִים הַפְּנִימִיִּים. הָיִיתִי בָּטוּחַ כִּי נַעֲשֶׂה אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אַרְצָה בְּנוֹחוּת-יַחֲסִית בָּאֳנִיָּה הָאָמֵרִיקָנִית, אֲבָל מָה רַבָּה הָיְתָה הַפְתָּעָתִי כַּאֲשֶׁר בְּבֹקֶר אֶחָד, מַמָּשׁ עִם שַׁחַר, הוֹרוּנוּ הַמְּפַקְּדִים, לוֹחֲמֵי הַמּוֹסָד לַעֲלִיָּה בּ', לִטֹּל אֶת חֲפָצֵינוּ הַמְּעַטִּים וְלַעֲבֹר לַסְּפִינָה אַחֶרֶת. זֶה קָרָה לְיַד הָאִי כְּרֵתִים. עָמַדְתִּי עִם צְרוֹרִי לְיַד כֶּבֶשׁ הַסְּפִינָה הַגְּדוֹלָה וְהִנֵּה נִגְלְתָה לְנֶגֶד עֵינַי בִּירִיָּה - קְלִפַּת הָאֱגוֹז שֶׁעֲתִידָה לַהֲבִיאֵנִי הַבַּיְתָה.

הַקֶּפְּטֵיְן שֶׁל בִּירִיָּה הָיָה בָּחוּר תּוּרְכִּי שָׁמֵן, שֶׁפָּנָיו כִּפְנֵי הַלְּבָנָה בְּמִלּוּאָהּ. כְּשֶׁרָאָה כִּי כַּמּוּת הָאֲנָשִׁים שֶׁנֶּאֶסְפָה לַעֲבֹר אֵלָיו מֵהַסְּפִינָה הָאָמֵרִיקָנִית גְּדוֹלָה בְּהַרְבֵּה מֵהַקִּבֹּלֶת שֶׁל סְפִינָתוֹ, הוּא הֵקִים קוֹל זְעָקָה. אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ - כְּלוֹמַר בְּמָה אִיְּמוּ עָלָיו אוֹ פִּתּוּ אוֹתוֹ חַבְרֵי אִרְגּוּן הַהַעְפָּלָה - אֲבָל בַּסּוֹף הִשְׁתַּכְנֵעַ לְהַתִּיר אֶת מַעֲבָרָם שֶׁל כָּל הַנֶּאֱסָפִים לַסְּפִינָה. בְּלִי סָפֵק הָיָה לְאַנְשֵׁי הַהֲגָנָה כֹּשֶׁר שִׁכְנוּעַ מַרְשִׁים, שֶׁמִּן הַסְּתָם נִזּוֹן מֵהַתַּקְצִיב שֶׁעָמַד לִרְשׁוּתָם וְהִכְתִּיב אֶת בְּחִירַת הַסְּפִינָה. הַכְּלָל הָיָה - מָה שֶׁיּוֹתֵר מַעְפִּילִים בְּכַמָּה שֶׁפָּחוֹת כֶּסֶף…

הַנּוֹסְעִים, וַאֲנִי בְּתוֹכָם, הִשְׁתַּכְּנוּ בְּבֶטֶן הָאֳנִיָּה - וּבְמִבְנֵה עֵץ עִם דַּרְגְּשֵׁי שֵׁנָה, שֶׁהוּקַם מִבְּעוֹד מוֹעֵד עַל סִפּוּן הַבִּירִיָּה. 

מְעַט מְאוֹד צֵידָה לִוְּתָה אוֹתָנוּ בַּדֶּרֶךְ; אֹכֶל וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה. לַדַּיָּרִים שֶׁמִּתַּחַת לַסִּפּוּן חָסַר גַּם אֲוִיר צַח. מֵחֲמַת הַדֹּחַק וְהַמַּחֲנָק אֲנָשִׁים רַבִּים הִתְעַלְּפוּ וְשָׁפַכְנוּ עֲלֵיהֶם דְּלָיִים שֶׁל מֵי-יָם, עַד שֶׁחָזְרוּ לְעַצְמָם. נֶאֱסַר עַל הַמַּפְלִיגִים לְהִתְאַסֵּף בִּקְבוּצוֹת גְּדוֹלוֹת בְּצַד אֶחָד שֶׁל הַסְּפִינָה. לֹא אַחַת הַסְּפִינָה נָטְתָה עַל צִדָּהּ וְהַמִּתְקַהֲלִים אָצוּ כָּל עוֹד נַפְשָׁם בָּם אֶל הַצַּד הָאַחֵר כְּדֵי לְאַזֵּן אוֹתָהּ. 

זְמַן מָה אַחֲרֵי שֶׁיָּצָאנוּ לַדֶּרֶךְ מִנְּקֻדַּת הַמִּפְגָּשׁ בֵּין הַסְּפִינָה הַקּוֹדֶמֶת לַנּוֹכְחִית, הִבְחַנְתִּי בְּמָטוֹס בְּרִיטִי חַג מֵעַל וּבַהֶמְשֵׁךְ נִצְמְדָה אֵלֵינוּ אֳנִיַּת מִלְחָמָה מַרְשִׁימָה. מַלָּחֶיהָ עָלוּ (אוֹ נָכוֹן יוֹתֵר יָרְדוּ) עַל סִפּוּנֵנוּ. כְּשֶׁרָאוּ עַד כַּמָּה חָמוּר הַמַּצָּב שֶׁלָּנוּ הֵם הִצִּיעוּ לָקַחַת אֲלֵיהֶם חֵלֶק מֵהַמַּעְפִּילִים. סֵרַבְנוּ. אוֹ כֻּלָּם, אָמַרְנוּ, אוֹ אַף לֹא אֶחָד. הָאִיּוּם עָשָׂה אֶת שֶׁלּוֹ...וְנוֹתַרְנוּ כֻּלָּנוּ לְבַד עַל הַבִּירִיָּה. כְּלוֹמַר, הַבְּרִיטִים לֹא הִתְרַשְּׁמוּ. הֵם פָּשׁוּט הִתְאַיְּדוּ.

בַּהֶמְשֵׁךְ הַמַּצָּב הֶחֱמִיר עַד כְּדֵי כָּךְ, שֶׁשִּׁגַּרְנוּ בַּקֶּשֶׁר קְרִיאַת SOS לִסְפִינוֹת בָּאֵזוֹר וְאַף הֵנַפְנוּ דְּגָלִים שֶׁמָּצָאנוּ בְּאַחַד הַמַּחְסָנִים, כְּדֵי לְהַזְעִיק אֶת טוּב לִבּוֹ שֶׁל כָּל הַמְּעֻנְיָן. לֹא יָדַעְנוּ כִּי הַדְּגָלִים הַיִּחוּדִיִּים הַלָּלוּ נוֹעֲדוּ לְהַתְרִיעַ עַל מַגֵּפָה בָּאֳנִיָּה, כְּמוֹ דֶּבֶר, חָס וְחָלִילָה. 

שׁוּם סַפָּן לֹא שָׂם נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ כְּדֵי לְסַיֵּעַ לָנוּ. אִישׁ לֹא נֶחֱלַץ לְעֶזְרֵנוּ וְאֵינֶנִּי יוֹדֵעַ הַאִם מֵחֲמַת הַחֲשָׁשׁ מִמַּגֵּפָה הָיָה הַדָּבָר אוֹ מֵאֲדִישׁוּת סְתָם.

הִגַּעְנוּ בִּשְׁאֵרִית כּוֹחוֹתֵינוּ עַד סָמוּךְ לִנְמַל חֵיפָה. וּמַדּוּעַ לֹא בָּאנוּ בִּשְׁעָרָיו מַמָּשׁ? בִּגְלַל הַדְּגָלִים, וְגַם כִּי אַחֲרֵי הַכֹּל הָיִינוּ עוֹלִים לֹא-חֻקִּיִּים! 

הַבְּרִיטִים עֲדַיִן הִתְיָרְאוּ מִפָּנֵינוּ כְּמוֹ מִפְּנֵי מַגֵּפָה… שִׁלְּחוּ אוֹתָנוּ בְּסִירוֹת מֵהַבִּירִיָּה לִסְפִינָה גְּדוֹלָה, שָׁם נִבְדַּקְנוּ - וְהֻזְרַקְנוּ - וְהוּשַׁמְנוּ בְּהֶסְגֵּר לְמֶשֶׁךְ שְׁבוּעַיִם, לְיֶתֶר בִּטָּחוֹן. אַחֲרֵי שֶׁהִשְׁתַּכְנְעוּ שֶׁאֲנַחְנוּ בְּרִיאִים הֵם הֵסִירוּ מֵעָלֵינוּ אֶת הַסֶּגֶר וְהֶעֱבִירוּנוּ לְמַחֲנֵה הַמַּעֲצָר בְּעַתְלִית. תִּשְׁאֲלוּ מָה הַהֶבְדֵּל בֵּין הֶסְגֵּר יַמִּי לְמַעֲצָר יַבַּשְׁתִּי. וּבְכֵן - אֵין הֶבְדֵּל; זֶה כֶּלֶא וְזֶה כֶּלֶא. אַחֲרֵי עוֹד כַּמָּה שָׁבוּעוֹת שֻׁחְרַרְנוּ מֵעַתְלִית וְסוֹף כָּל סוֹף הָיִיתִי אָדָם חָפְשִׁי בְּאַרְצוֹ. 

כָּל מָה שֶׁעָבַר עָלַי וְעַל אַחַי וּשְׁאָר בְּנֵי מִשְׁפַּחְתִּי שֶׁשָּׂרְדוּ אֶת הַשּׁוֹאָה וְהִגִּיעוּ לָאָרֶץ הֲרֵיהוּ רָשׁוּם בְּסִפְרֵי הַזִּכְרוֹנוֹת הָאִישִׁיִּים וְחָקוּק בְּדִבְרֵי יָמֶיהָ שֶׁל מְדִינָתֵנוּ.



12/11/2022

לא כל הנוצץ... מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

לֹא כָּל הַנּוֹצֵץ הוּא מִזְוָדָה, 19/10/2022, מֵאֵת דָּנִיאֵל קֶרֶן 

בְּעַרְבּוֹ שֶׁל הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן בְּהַפְלָגַת הַתַּעֲנוּגוֹת, שַׁבְנוּ אַרְבַּעְתֵּנוּ מֵאֲרוּחַת הָעֶרֶב הַדְּשֵׁנָה. מְהוּמָה תָּסְסָה בֵּין מֶרְכְּזֵי הַתְּבוּנָה וְהָעֹנֶג בְּמֹחִי. בָּרוּר שֶׁאִם אוֹסִיף לְהַאֲבִיס כָּךְ אֶת עַצְמִי מִשְׁקָלִי יַעֲלֶה, הַתְּנוּעָה תִּכְבַּד עָלַי, הַסֻּכָּר יִשְׁקַע בְּדָמִי וְעַד מְהֵרָה לֹא יַעַזְרוּ לִי תַּרְגִּילֵי מְתִיחָה אוֹ הֲלִיכָה, הִרְהַרְתִּי בְּקַדְרוּת. אֲבָל לְמָחֳרָת שַׁבְתִּי לְסוּרִי מוּל הַשֶּׁפַע הַסַּסְגּוֹנִי בַּחֲדַר הָאֹכֶל.
 
בְּעֵת שֶׁהֵד צְעָדֵינוּ נִבְלַע בַּשָּׁטִיחַ הַמְּעֻטָּר בְּיָרֹק וְשָׁחֹר בַּמִּסְדְּרוֹן הָאָרֹךְ, רָאִיתִי מֵרָחוֹק חֵפֶץ גָּדוֹל בְּצֶבַע אָדֹם בּוֹהֵק חוֹנֶה לְצַד אַחַת הַדְּלָתוֹת. הָיִיתִי מְשֻׁכְנָע שֶׁזֹּאת מִזְוָדָה וְהִצַּעְתִּי - זָחוּחַ מֵאֲכִילַת צְדָפוֹת וּמֵחֶפְצֵי הַחֵן הַיְּפֵהפִיִּים הַפְּזוּרִים בָּאֳנִיָּה - שֶׁאַחַד הַנּוֹסְעִים בַּשַּׁיִט עֲדַיִן לֹא הִכְנִיס אוֹתָהּ לְתָאוֹ, אוֹ גָּרוּעַ מִזֶּה, כְּלָל לֹא הִגִּיעַ לַהַפְלָגָה. נַפְתָּלִי חֲבֵרִי, שֶׁהַתָּא שֶׁלּוֹ סָמוּךְ לַחֵפֶץ הַבּוֹהֵק, אָמַר: בֶּאֱמֶת מוּזָר, זֶה עוֹמֵד כָּאן כְּבָר כַּמָּה שָׁעוֹת וְלֹא נִרְאֶה שֶׁמִּישֶׁהוּ הֵזִיז אֶת זֶה. הֵשַׁבְתִּי לוֹ בִּבְדִיחוּת הַדַּעַת - אִם אֵין לָזֶה דּוֹרֵשׁ, לָמָּה שֶׁלֹּא תִּדְרֹשׁ אֶת זֶה לְעַצְמְךָ? 

הַתָּא שֶׁלָּנוּ מְמֻקָּם בְּהֶמְשֵׁךְ הַמִּסְדְּרוֹן וְרַק כְּשֶׁחָלַפְתִּי עַל-פְּנֵי הָאָדֹם הַבּוֹהֵק נוֹכַחְתִּי לָדַעַת שֶׁזֹּאת לֹא מִזְוָדָה אֶלָּא עֶגְלַת נָכִים חַשְׁמַלִּית זְעִירָה, שֶׁהַמִּשְׁתַּמֵּשׁ הוֹתִיר בַּמִּסְדְּרוֹן מִטַּעֲמֵי נוֹחוּת. אָז גַּם נִטַּע בִּי הַחֲשָׁשׁ כִּי נַפְתָּלִי יַחֲשֹׁב שֶׁאֲנִי מְאַחֵל לוֹ שֶׁיִּזְדַּקֵּק לְקַלְנוֹעִית שֶׁל נָכִים אוֹ שֶׁיָּנִיחַ שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁהוּא כְּבָר זָקוּק לָהּ, שֶׁהֲרֵי הִצַּעְתִּי שֶׁיְּנַכֵּס אוֹתָהּ לְעַצְמוֹ. כָּל הַלַּיְלָה הִזְדַּחֲלוּ לִיצוּעִי יִסּוּרֵי מַצְפּוּן וְאֵלֶּה כַּיָּדוּעַ לֹא מֵיטִיבִים עִם הַשֵּׁנָה.

לְמָחֳרָת, כְּשֶׁנִּפְגַּשְׁנוּ, פָּנָיו שֶׁל נַפְתָּלִי הָיוּ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם, כְּלוֹמַר יְדִידוּתִיּוֹת. אָזַרְתִּי עֹז וּפָנִיתִי אֵלָיו בְּעִנְיַן הַמִּזְוָדָה שֶׁלֹּא הָיְתָה. 

תִּר-אֶה, הִסַּסְתִּי, אָמַרְתִּי לְךָ אֶמֶשׁ מַשֶּׁהוּ, שֶׁעָלוּל לְהִתְפָּרֵשׁ לֹא נָכוֹן.

כֵּן? מָה?

…הַקַּלְנוֹעִית הָאֲדֻמָּה, שֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁהִיא מִזְוָדָה, שִׁחְרַרְתִּי סוֹף-סוֹף. 

נוּ, אָז מָה אִתָּהּ?

לֹא, לֹא כְלוּם - נָשַׁמְתִּי לִרְוָחָה - שׁוּם דָּבָר. בָּאִים לֶאֱכֹל?


10/11/2022

הקורקינט 10/11/2022, מאת דניאל קרן, מתוך אוסף סיפורי דרך במיזם "רגע לסיפור בדיור"

הַקּוֹרְקִינֶט (וּבְעִבְרִית תִּקְנִית: הַגַּלְגִּילַּיִים)

[3 דקות, 320 מילים] 


זֶה הָיָה עֶרֶב נָעִים. צָעַדְתִּי נִמְרָץ עַל הַמִּדְרָכָה בְּאַחַד הָרְחוֹבוֹת הַמֶּרְכָּזִיִּים לֹא רָחוֹק מֵהַבַּיִת. סִיּוּם חֲמֵשֶׁת הַקִּילוֹמֶטְרִים נִרְאָה מַמָּשׁ קָרוֹב. רֶשֶׁת בּ' הִשְׁמִיעָה לִי בָּאָזְנִיּוֹת אֶת זִמְזוּם הכַּוֶּרֶת הַפּוֹלִיטִית. זֶה הָיָה מְיַגֵּעַ וְאָמַרְתִּי בְּלִבִּי לַעֲבֹר לְתַחֲנָה אַחֶרֶת כְּשֶׁהִבְחַנְתִּי בְּפִכְפּוּךְ כֵּהֶה, שֶׁזָּרַם חֶרֶשׁ אֶל הַכְּבִישׁ מִמִּגְרַשׁ חֲנָיָה סָמוּךְ. הַנּוֹזֵל הָיָה שָׁחֹור מִשְּׁחוֹר, כֵּהֶה מִן הָאַסְפַלְט שֶׁעָלָיו זָרַם, וְהוּא הִדִּיף רֵיחַ כָּבֵד, הָאָפְיָנִי לְאִטְלִיזִים מְקֻלָּחִים בְּסוֹף יוֹם שֶׁל בִּתּוּר גְּוִיּוֹת. הִנַּחְתִּי רֶגֶל זְהִירָה עַל הַכְּבִישׁ וְחִפַּשְׂתִּי מָקוֹם יָבֵשׁ לְהַעֲמִיד בּוֹ גַּם אֶת הָרֶגֶל הַשְּׁנִיָּה. הָיִיתִי מְרֻכָּז כָּל כֻּלִּי בָּעִנְיָן וְרַק אַחַר כָּךְ הִבְחַנְתִּי בְּזַאֲטוּט לְבוּשׁ שְׁחֹרִים - אוּלַי בֶּן חָמֵשׁ - דּוֹהֵר לְעֶבְרִי עַל גַּבֵּי קוֹרְקִינֶט יְרַקְרַק מַמָּשׁ בְּתוֹךְ עֲרוּץ הַשְּׁפָכִים. נְשִׁימָתִי נֶעֶתְקָה מֵחֲמַת בֶּהָלָה וָגֹעַל. כַּף רַגְלִי הֲרֵי לֹא תָּבוֹא בָּרֶפֶשׁ הַנּוֹזְלִי הַזֶּה וְאִלּוּ הוּא, הַקְּטַנְטַן, נִצָּב בְּרֶגֶל בּוֹטַחַת עַל לוּחַ הַגַּלְגִּלַּיִם, גֵּווֹ זָקוּף, פְּאוֹתָיו מְלֻפָּפוֹת עַל אָזְנָיו וְהוּא דּוֹחֵף אֶת עַצְמוֹ קָדִימָה בְּמֶרֶץ הַיְשֵׁר אֵלַי וְאֶל הַכְּבִישׁ הָרָאשִׁי כְּאִלּוּ…כְּאִלּוּ אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ. 


בַּשְּׁנִיָּה הַבָּאָה קָלַטְתִּי מְכוֹנִית לְבָנָה גְּדוֹלָה פּוֹנָה בִּמְהִירוּת מֵהַכְּבִישׁ אֶל מִגְרַשׁ הַחֲנָיָה וּבְעֵת שֶׁעֵינִי הַיְּמָנִית רוֹאָה אֶת הַיַּלְדּוֹן נֶחְפַּז אֶל הַכְּבִישׁ, הַשְּׂמָאלִית חָזְתָה בַּמְּכוֹנִית שֶׁעוֹמֶדֶת לִדְרֹס אוֹתוֹ. בֵּין שְׁתֵּי הָעֵינַיִם הַטְּרָגֶדְיָה כְּבָר הֵחֵלָּה לְהִכָּתֵב. 


טוֹב, סִפּוּר הָעֵינַיִם עִם הַחֶזְיוֹן הַמְּפֻצָּל לֹא בֶּאֱמֶת קָרָה, זֶה רַק אֶמְצָעִי הַמְחָשָׁה, אַךְ כָּל הַשְּׁאָר אָכֵן הִתְרַחֵשׁ. שְׁלֹשֶׁת מַרְכִּיבֵי הַדְּרָמָה הָיוּ עַל הַכְּבִישׁ וּסְמוּכִים מְאוֹד זֶה לָזֶה: אֲנִי, הַהֵלֶךְ, מְעַט לִפְנֵי תֹּם מַסָּעוֹ הַיּוֹמִי, הַפַסְפוּס עַל הַגַּלְגִּילַּיִם, שֶׁאֵינוֹ מוּדָע לְדָבָר חוּץ מֵעֹנֶג הָרוּחַ בְּפָנָיו וּלְבַסּוֹף הַנַּהֶגֶת בַּמְּכוֹנִית הַגְּדוֹלָה, שֶׁפָּנֶיהָ לְמִגְרַשׁ הַחֲנָיָה. עַתָּה הִיא מַבְחִינָה בִּי, מְהַסֵּס, וּמַתְאִימָה אֶת עַצְמָהּ לְקֶצֶב הַחֲצִיָּה שֶׁלִּי. תְּמִיהָה מִצְטַיֶּרֶת בְּפָנֶיהָ.


שְׁנִיָּה אַחַר כָּךְ הִיא רוֹאָה אוֹתִי נִרְתָּע לְאָחוֹר, מֵנִיף יָדַיִם וּמִתְיַצֵּב מוּל הַשִּׁמְשָׁה הַקִּדְמִית בִּתְנוּעוֹת שֶׁל תְּחִנָּה. 


גּוּפָהּ מִתְכַּוֵּץ מֵאֲחוֹרֵי הַהֶגֶה לְנֹכַח הַהִתְרַחֲשׁוּת הַמּוּזָרָה וְהִיא עוֹצֶרֶת. הַזַּאֲטוּט שִׁיֵּט עַתָּה בְּקֶשֶׁת חִנָּנִית תְּמִימָה בֵּינִי לְבֵינָהּ וְהָלְאָה אֶל הַכְּבִישׁ. כַּעֲבֹר רֶגַע הַנַּהֶגֶת הֵבִינָה. יָדֶיהָ סִמְּנוּ תּוֹדָה, שָׁעָה שֶׁהַיַּלְדּוֹן, שֶׁאֵינוֹ מוּדָע לְדָבָר, מַמְשִׁיךְ לְהַתִּיז עַל סְבִיבוֹתָיו מֵי אַפְסַיִם, שֶׁזָּהֲרוּ בְּאוֹרָם שֶׁל פָּנָסֵי הָרְחוֹב. 


הַסַּכָּנָה חָלְפָה - אֲבָל הָרֵיחַ שֶׁלָּהּ, רֵיחַ הַסַּכָּנָה - וְהַצַּחֲנָה - וּבְכֵן הָרֵיחַ נִשְׁאַר אִתִּי עוֹד שָׁעָה אֲרֻכָּה!