עוגניה

"שמע, בחור צעיר", שחה לי האשה, שולחת מבט ממהר לעבר המיטות שבהמשך הביתן, "כדאי שתיגש לקורס קריינים בקול ישראל. חפש בעיתון". המילים החסכוניות ניסו להידחק אל בין מבזקי הכאב, שבדיקת הארתרוגרפיה שעברתי יום קודם המשיכה לשגר אל מוחי. לא ידעתי מי היתה האשה ואם בכלל נאמר מה שנדמה היה כי נאמר, ואם נאמר, האם לי נאמר.

עבר יום, הכאב שכך; גררתי את עצמי בלי מטרה במסדרון הביתן, מציץ לפה ולשם. אחרי חמישה ימים בבית החולים הכרתי את רוב הדיירים - נפגעי תאונות דרכים ועבודה, צנחנים שלקו בנחיתה כבדה ופצועי ששת הימים לקראת או אחרי ניתוחים חוזרים. אמש ביקר כאן יהודי שומר מצוות, קטוע רגל ממלחמת השחרור והדגים לפצועים החדשים שיקום בעזרת רוח איתנה ותותבת איכותית. הוא הפליא בדילוג חסידי על רגל אחת ברחבת הכניסה לביתן, בעודו מניף את רגלו האחרת בידיו באוויר ונוקש בה באצבעותיו כמתדפק על שערי שמים. אחר כך רתם את הפרוטזה לגדם רגלו והמשיך לפזז באקסטזה, כשכמה זוגות עיניים נוצצות מלוות את ריקודו.

מג"ד השריון נתק'ה ניר שכב לבד בחדר סמוך, גליל בשר דמוי נקניק מחבר את צד זרועו לירכו, שם תצמח עתודת רקמות, שתשלים חלקים חסרים ברגליו המרוסקות, מחיר הפציעה הקשה בקרבות בסיני, פחות משנה קודם לכן.

בחדר הבא ראיתי גברת בחליפת סריג משובצת רוכנת על אחת המיטות. היא הרימה אלי מבט מחייך והיה לי ברור כי זאת האשה שזיהתה משהו בקולי. אני לומד כי שמה עוגניה שמחוני, עורכת ומגישה בקול ישראל. הו, שמעתי עליה, בודאי ששמעתי. בראשית שנות השישים של המאה הקודמת, כמה שנים לפני פגישתנו, נישא שימעה של עוגניה מאולפן "לעקרת הבית" לכל בית בישראל. אחר כך היתה עורכת בכירה של תחקירי עומק, שערכם תקף עד היום (בעיקר בקשר להווי וותיקי האיכרים במושבות הברון). עכשיו, לצד מיטת בן-זוגה-לשעבר בביתן 20, עוגניה מספרת לי כי שמעה את גניחות הכאב שלי ואהבה את מה ששמעה. לאחר שיחה נעימה, שבה הרשמתי אותה בידע כללי ושליטה בעברית, היא חזרה והמליצה לי לחפש את עתידי בקול-ישראל.

הייתי אז חייל בשירות קבע בן 21 וחצי, עם השקפת עולם המקדשת את המיידי. בערה בי תשוקה להשתתף בקורס צניחה. במשך תקופה ארוכה משכתי בחוטים שונים כדי להתקרב למימוש התשוקה. מישהו הכיר מישהו שהכיר את מפקד סיירת שקד המהולל, פואד. לאחר שהטרפתי את פואד באמצעות איש הקשר הוא נשבר והקצה לי מקום בקורס במסגרת תקני הסיירת. ריחפתי מאושר. חלומי עמד להתגשם ונותר רק לטפל בכאב הקטן הזה ברגל, שהציק לי מזה שנים. רופא של קצין העיר שלח אותי לד"ר כצנלסון מתל השומר וזה אשפז אותי אצלו בביתן 20. עם קבלת התוצאות של בדיקת הארתרוגרפיה הרופא מזמן אותי לחדרו וניגש מיד להרחיק אותי מחלומי. "אתה סובל" - הוא אמר בהשתתפות - "מהצרות במעבר כלי הדם הראשיים בתוך השרירים המקיפים את השוקה והשוקית. אתה מבין? כלי דם מתרחבים בעת מאמץ, ואצלך בגלל המעבר הצר הם מתקשים להתרחב ולהזרים את מלוא נפח הדם הדרוש, מה שמשדר כאב לתאי הפריפריה של השוקיים. אני לא ממליץ על ניתוח ולצערי אין לזה פתרון תרופתי. לכן תלמד לחיות עם הכאב ואל תאתגר את הרגליים".

האמת היא שד"ר כצנלסון לא באמת דיבר כך. בכל זאת, אלה שנות ה-60 ושיחת רופא ומטופל תהיה בדרך כלל תמציתית וסתומה, לעיתים משובצת מילים בלטינית. הזמן שעבר מאז טשטש את הנאמר. סביר יותר כי הדוקטור הניח את ידו על כתפי במחווה אבהית ואמר: "חביבל'ה, תשכח מקורס צניחה ותאמין לי, יהיו לך בחיים צרות יותר גדולות".

הרופא צדק, כמובן: היו צרות יותר גדולות ועמדתי להיווכח בכך כעבור שנים. אבל ברגע ההוא התקשיתי מאוד - מאוד! - בעיקר להודיע לפואד, שסתם נדנדתי לו.

אומרים שכשדלת נסגרת, דלת אחרת נפתחת. ובכן, לפעמים זה נכון. הנה, ביום שבו נאלצתי לוותר על קורס הצניחה קיבלתי, בתוך בית החולים, קריאת כיוון לא שגרתית מדמות בכירה בקול ישראל, קריאה שעתידה לשנות את חיי.

האופק התעסוקתי שלי לקראת סיום שירות הקבע שפע פיתויים מתחום הייצור. עבדתי בלילות במפעל אריגה והוצעו לי משרות ניהול בתעשיית הטקסטיל בתל-אביב ובדימונה. שום סממן זוהר לא נצפה באופק הזה ומיותר לציין כי מעולם לא היתה לי מודעות לקולי ובודאי שלא פיתחתי שום שאיפות רדיופוניות.

אני נזכר בפגישה עם מיכל. שנינו היינו אנשי מבצעים בחיל האוויר. היא ב"בור", אני בשדה תימן שליד באר שבע. ניהלנו שיחות מקצועיות שעניינן הרשאות טיסה. עד מהרה גלשו השיחות לנושאים רחוקים מתעופה. למיכל היה קול רך ומלטף ואף - מה שאני פירשתי כ-מזמין. על-פני ישימון השעמום של בני ה-19 הפלגנו אל הלילה בשיחות נל"ן ארוכות, חושפניות, עד כי נדמה היה שאנחנו מכירים זה את זה מלידה. מכאן קצרה הדרך לפגישה. מיכל ארגנה לעצמה מושב בטיסה בפייפר משדה דב לשדה תימן. ההתרגשות עמדה בשיאה כאשר עשתה את הדרך מהמסלול לחדר המבצעים שלי. חיכיתי לה בפתח. "הי, אני מיכל" אמרה לי בחיוך רחב חיילת בעלת משקל וגובה נדיבים, "איפה דני?". "אני דני" ענו לה בקול רפה חמישים הקילוגרם שלי, המפוזרים בדלילות על-פני מטר ושישים ביום חם. החלפנו מבטים מעורפלים. היא הציצה אל מעבר לכתפי ואני אל מעבר לשלה, שנינו מחפשים אחר האני האחר מן הפנטזיות. המפגש היה ידידותי, ענייני וקצר. מיכל מיהרה לתפוס טרמפ חזרה למרכז. אחר-כך היו לנו שיחות נל"ן מנומסות, מצומצמות לתיאום ההרשאות. באחת מהן התוודתה מיכל כי בגלל קולי - "יש לך קול של רמטכ"ל" - ציפתה לבחור מגודל ומתאים למידותיה. ואני, האמת, אני לא סיפרתי לה מה שידר לי הקול שלה.

הפעם הבאה שמישהו חלק שבחים לקולי היתה בביתן 20 בתל-השומר. כשלעצמי לא הבחנתי בכך שיש בו משהו מיוחד. אשר לשאר התכונות הנדרשות לקריין בקול ישראל, לא חיפשתי ועל כן גם לא מצאתי בי שמץ מאלה. אבל עכשיו כבר פיתחתי מחויבות לרצון הטוב של עוגניה - האישה האכפתית, הנחמדה כל-כך -  ותשוקה עזה שלא לאכזב אותה. החלטתי לעזור לעניינים ולעצב את אפיקם.

לאחר זמן-מה אכן התפרסמה מודעה בעיתון על פתיחת קורס קריינים בירושלים. נעניתי, ומכאן העניינים התגלגלו די מהר. אלפי אנשים גדשו בכמה מועדים את הסמטה המחברת את רחוב הרב קוק לאולפן מרכז ההדרכה של קול ישראל בבית טיכו ונבחנו שוב ושוב מול סוללות של ידוענים. עברנו משלב בחינות אחד למשנהו, כשמספר המועמדים להשתתפות בקורס מצטמצם והולך. סיפרתי לעוגניה על הצלחתי עד-כה ושמעתי בקולה שמחה כנה.

אחר-כך נפתח הקורס. טובי המדריכים הרביצו בנו את כללי העברית המשודרת על-פי יועץ הלשון אבא בנדויד - למדנו להבחין בין ח' ל-כ' רפה, לשלות ח' ו-ע' ממעמקי הגרון, לדבר למיקרופון; שברנו שיניים בהגיית שמותיהם של מוסיקאים דגולים ("סטניסלב סקרובצ'בסקי, מסטיסלב רוסטרופוביץ, גלינה וישנייבסקאיה וסביאטוסלב ריכטר - הואילו נא לקרוא בקול וברהיטות את כל השמות הללו במשפט ראווה אחד, על הריש הלשונית המתגלגלת ברובם"), ביקרנו באולפני השידור (חידוש מלהיב לכמה מאיתנו; שגרה לאלה שבאו מגלי צהל) וסיירנו במשדרים הפזורים ברחבי הארץ. כשהקורס הסתיים, מקץ 8 חודשים, נותרנו 7 צעירים נלהבים ושאפתנים: אריה גולן, ליאורה מגל (לימים: גושן), חיותה דביר, כרמית קיש (גיא), אלה זך, גליה נתיב ואני.

קורס הקריינים 1968-9. עומדים, מימין לשמאל: אלה זך; אליהו יונס, מנהל מרכז ההדרכה; גליה נתיב; אריה גולן; כרמית גיא; ליאורה גושן; חיותה דביר; מאיר אביהוד, סגן מנהל המרכז. יושבים: יצחק פרי מנהל מדור הקריינים בקול-ישראל; דניאל קרן; מירה גולדפרב (כמדומני), אחראית ההדרכה בקורס הקריינים; עוזרתה (מצטער, בלקאאוט). אשמח להיזכר בעזרתכם בשמות החסרים או משובשים.

באחת משעות הצהריים של חודש מארס 1969, בתום החדשות, שלחתי אצבעות נרעדות למתג ירקרק, לראשונה בחיי, מיקרופון בשידור חי.  "כאן רשת א' של קול ישראל מירושלים" - למרות שרשמתי לי מראש כל אות וכל הגה המילים נלפתו במיתרי קולי, ממאנות להישגר אל צינת האולפן. גחלים לחשו בגרוני. עורפי נשטף פלגי זיעה, שהמשיכה וזלגה במורד גופי. אפילו קרבי נעטפו זיעה קרה. אבל דבר מכל אלה לא ניכר בשידור. "השעה שתים עשרה וחמש דקות. האזינו לתוכנית..."