19/9/16
קינג סלמון, 2017, מאת דניאל קרן
כדי למנוע קשר עין עם עינו הכבויה של הדג הם הניחו אותו כשראשו ממני והלאה. הוא שכב על משטח התצוגה בחברת ארבעה מחבריו והוצע לציבור במחיר מבצע. התבוננתי בגופות הדוממות שעל הדּלפּק המצונן. היססתי רגע ובמשנהו הצבעתי בפני איגור על הדג ה-ז-ה. איגור, מוכר הדגים חמוץ הארשת (שיכונה מעתה הדגן), הזעיף את פניו השדופות - אות כי הבין את בקשתי וכי הוא מאוד מרוצה ממנה. שפמו האפור, דמוי כנפיו הפרושות של עיט, שאניצי ניקוטין שזורים למלוא רוחבו, השתפל בכעס מופגן מתחת לאף המחודד. עכשיו הייתי בטוח שהוא ממש שבע רצון. "אז זה מה אתה רצה?!"
יכולתי לשמוע את הריש הצרודה מתגלגלת לעברי עוד לפני שהגיעה אל המילה שהכילה אותה, "איך אתה ררצה זה?" ריש-הרוגז של איגור צברה מוניטין ברחבי המרכול ולעיתים חלפתי על-פני דלפקו רק כדי לשמוע אותו רב בריש רבתי עם כל העולם. "פרוסות בעובי בינוני, ככה", קירבתי את האצבע המורה לאגודל כדי הגודל הרצוי. "טוב, לשקול". איגור הניח את הדג במראית עין של תנועה עייפה-אך-מדויקת על מגש המשקל. "ארררבע שש מאות חמישים", הוא ציין בנימה שהבהירה כי כבר אין דרך חזרה. "בסדר, ותשאיר אצלך את הראש והזנב. הוא נקי מקשקשים, כן?". איגור ירה בי מבט חטוף, שפירושו 'אל תתנשא עלי', ונשא את הדג לעבר המשור שבירכתי החנות, משנן בין שיניו 'בלי רראש וזנב'. "ככה זה?" הוא קרא לעברי כעבור רגע, מנופף פרוסה לדוגמה, ועוד לפני שהגבתי חזר לביתור הדג. "כן, ככה", אישרתי לגבו העוטה חלוק מנתחים לבן. אחרי כמה דקות הדג חזר אלי פרוס ומנויילן. ביקשתי מאיגור שישקול. עיניו התרוצצו בעצבנות והוא מלמל משהו - קללה, כנראה - לתוך שפמו העבות. "למה אתה רררצה זה? אתה חשב זה משקל אני שקל לא בסדרר"? למה ישר 'לא בסדר' כשאני רק רוצה לאמוד את הפסד הראש והזנב? על הצג זהרו הספרות החדשות. שלוש, ארבע, שתיים, אפס. רגע, זה אומר שמשקל הראש והזנב יותר מקילו ומאתיים גרם. מה לעזאזל יש לו בראש, לדג הזה? והזנב - הוא הרי בסך הכל סנפיר?!
"איגור, מה קרה?" - חסן מחאג'נה, שוליית הדגן, התגלגל לחנות כרוח סערה שובבה וניגש מיד לטפל בלקוחה שעמדה לידי - "את מי גנבת היום?". הושלך הס בסביבות הדלפק. "אתה תפסיק אתה או אני הלך למנהל", זעק איגור בשוך הדממה. עכשיו הוא באמת זעף. "אל תהיה כזה כבד, אני סתם צוחק, אפשר לחשוב", חסן ניגש אל ירכתי החנות להשחיז את סכינו, ממלמל לעצמו "מה כבר אמרתי..." הבחנתי במבטו של איגור המלווה אותו. "בסדרר, חסן, אתה סבולוצ' (מנוול), אני לא סלח. גבנו (טינופת), עוד פעם אני שמע אתה אמר אני גנב אני הלך למנהל אתה מפוטרר!"
"אני רואה ששכחת על המגש כמה פרוסות" נישא פתאום קולו של חסן מעל שקשוק הסכינים. "להביא לך?"
נשימתי נעתקה. מבטי ניתז מהופנט מהדגן לשולייתו ובחזרה. חסן ריחף בחנות כמו דבורה עמלנית וכאילו המהומה שעורר לא נוגעת לו כלל. בתוך שניות השחיז את סכינו וחזר לדלפק, בדרך נטל את פרוסות הדג הנשכחות שלי משולי מגש הניסור ומסרן לאיגור, נטל את הדג שהלקוחה בחרה, חייך אליה, פטפט משהו לא מחייב והחל לפרוס בתנועות מדויקות. מנגד, מבוכתו של איגור נתלתה באוויר כמו שלט ניאון מואר בחולות. בראש מורכן הוא הגיש לי את ראשו הענקי של הדג המנוח ואת שלוש הפרוסות הנוספות. "סליחה", המילים תעו בגרונו, מוחו תר לשוא אחר מפלט שזור בריש, "אני לא שמתי לב זה היה בצד".
"לא נורא, זה קורה", וחשבתי ברגע ההוא על השור שחמס את דישו ועל פריכותו של השם הטוב. תהיתי האם כולנו מוּעדים לקריסה מול פיתוי וגם על זה, שלו אך מצא משפט התחמקות מוצלח עם ריש מתגלגלת כמו שהוא אוהב, איגור בוודאי היה נחלץ מהאירוע מררוצה הררבה יתרר. ואז גם היה ממהר למנהל כדי לתבוע את עלבונו...
