17/03/2026

הצמה, מאת דני קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

הצמה מאת דני קרן, 17.3.1026, 576 מילים

אפשר לקבוע, כי זאת היתה אישה מרשימה שנכנסה למעלית וכך אמנם היתה! היא לחצה על כפתור הקומה השישית ונשענה לאחור,  בוהה בעיטור, שהסתלסל מאריח לאריח על גבי רצפת השיש. היא לא הבחינה ברפי שעמד שם, וכאב לו שהיא מתעלמת ממנו במכוון. הוא שיגר לעברה מבט מאשים והבחין בתליון כסף גדול שנח בכבדות על קימוריה המלאים, מאחורי סריג גולף אדום עם צווארון גבוה. 


כעבור רגע רפי נזכר, שעל עורפה יש מן הסתם צמה בצבע חום. כשסוף סוף הבחינה בו שאלה "אתה מכאן?" 

עכשיו היה תורו לחמוק ממבטה. איך "מכאן" אם הוא צַבָּר בן 35 - לא הודי ולא אוזבקי? היא מיהרה להרגיע את המתיחות המסתמנת: "התכוונתי אם אתה מצוות הבית, או נכד של אחד הדיירים". בתנועת ביטול הוא סימן לה שכל ניחוש מקובל עליו. 


היא היתה מוכרת לרפי אבל הוא לא זכר מנין. 

"הִגַּעְתְּ לבקר את אָבִיךְ?", רפי שאל והשתדל שלא להישמע מתריס. היה ניכר מִלְּבוּשָׁהּ ומפניה, שהיא משקיעה בַּנְּעוּרִים והוא רק ביקש באמת להחמיא לה. לשמע המחווה הסמוייה פשט בלחייה סומק קל. גם רפי חייך. "כן" - הוא המשיך ונישא על גב הרעיון המופרך - "בָּאת לְבַקֵּר אֶת אַבָּא. זהו!". היא פרצה בצחוק, שגרם לַקַּמְטוּטִים סביב עיניה להעמיק. "תודה, יפה מצידך", היא השיבה,  "אבל לא, באתי לרוחל'ה מקומה שש. רגע, אתה לא הנכד המפורסם של מקס?". 


מפורסם? אני? מאיפה היא מכירה אותי?

ואז רפי נזכר: בתמונה שנחרטה במוחו והתעוררה עכשיו לחיים - היא קמה בזריזות משולחן סמוך, מלמלה משהו באוזנה של רוחל'ה, גלגלה קוביות קרח לתוך מפית בד גדולה והצמידה הכל לכף רגלו של סבא, לאחר שכוס הבירה הגדולה שאחז בידו נשמטה וסדקה את הבוהן שלו, משאירה על שפתיו עננה של הפתעה וקצף של בירה. גם רפי היה שם וצפה במתרחש, קופא על עומדו ואוחז בידיו צלוחיות של בוטנים מהבר, לחלק בין השולחנות. בסיום החבישה היא הטילה לאחור את צמתה והעניקה לסבא חיבוק חברמני בכתפו בתוספת הוראה: "מקס, מכאן ישר למרתון תל אביב, כן? בלי שיבא ובלי תירוצים!" היא לחששה עוד כמה מילים בסמוך לאוזנו והוא חייך. החיבוק שלה אמנם סחט מסבא אנקת כאב אך רפי חשב שזאת דרכו המחוספסת של סבא להכיר תודה - לא כי באמת כאב לו. זאת היתה הפעם הראשונה שרפי ראה אותה ואת הצמה.


עכשיו במעלית גווה היה סמוך למראה גדולה ודרכה רפי השלים לעצמו את פרטי המראה. מכנסי העור שלה נמתחו על אגן צר וירדו אל נעלי עקב שחורות ומחודדות. וכמובן, הצמה נחה על כתפה.


ומכיוון שעדיין לא ידע את שמה ובגלל החיוניות שלה רפי כינה אותה נערה בליבו, למרות שהעריך כי היא לפחות בת שמונים. אולי דווקא בשל גילה כינה אותה כך - איזו אישה בוגרת תתנגד לכינוי "נערה" ומה זה כבר דורש ממנו… לא היה אכפת לו לשמח אותה.


היתה נימת נזיפה מבודחת בקולה כשאמרה - "איך אני יכולה לבקר את אבי אם הוא מת לפני עשרים שנה"?

התחבולה של רפי פנתה אפוא נגדו. אבל הנערה נחלצה לעזור לו: "אז ברור שלא אותו באתי לבקר, אלא את רוחל'ה. אבל האמת היא שזה הכל מהכל, הביקורים כאן הם חלק משגרת הקיום שלי. אמנם אבא ואמא כבר מזמן לא כאן אבל הם עדיין חלק מהמסלול שלי, וגם חדר הכושר, ורוחל'ה, וסבא שלך מקס, כמובן. תשאל אותו, הוא יספר לך, אם ירצה. אני חוזרת שוב ושוב לאותו המסלול; זאת הדרך שלי לוודא שאני עדיין בחיים".


היא הבחינה בתמיהה על פניו של רפי. המעלית עצרה והקריינית הכריזה על הקומה השישית. הנערה קרבה אליו ולחשה על אוזנו: "אתה בטח יודע שיש לך סבא נהדר. הוא גם גבר שבגברים". ואז היא העניקה לו חיבוק אימהי, נשקה על מצחו - ויצאה מהמעלית אל הפגישה עם רוחל'ה.


רפי חש התרגשות לקראת המפגש עם סבא. היה לו הרבה לשאול.


07/02/2026

זמן שאול מאת דני קרן, 7.2.2026, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

זמן שאול, 388 מילים

סיפור קצר מאת דני קרן, 5.2.26


הפעם היה זה הפוסע שביקש לצאת לצעידה קצרה - מטלה שנדחתה בדרך כלל לשעות הערב המאוחרות, כשלא נותרו סיבות שלא לבצע אותה. רק אז, לאחר שהעיר נרגעה, היה נכנע והולך. עכשיו, לפתע פתאום הפכה הצעידה למטרה נחשקת. מזג האוויר היה כה נעים, עד שרגליו נשאו אותו מאליהן אל הרחוב. ואף שבמהרה התברר לו כי הותיר בבית את האוזניות האלחוטיות,  בכל זאת המשיך בדרכו. רגע לאחר מכן הוא מצא את עצמו מככב בזירה, שבקלות הייתה עלולה להפוך לזירת דמים, לולא שיחק לו מזלו.


ברמזור הראשון המתין לאור הירוק להולכי הרגל. הוא הציץ שמאלה, ימינה ושוב שמאלה - כפי שלמד בשיעורי הבטיחות בדרכים לפני שבעים שנה - והחל לחצות. בעודו עושה-כן שמע צפירות מתמשכות מכיוון הכביש הראשי ואיתן הגיחה מעבר לפינה מכונית גדולה בצבע ירוק מתכתי. הוא העיף מבט בגוש המתכת הגדול המתגלגל לעברו כמו ענק מהאגדות  והאט באחת את צעדיו. טיפוסים כאלה יש ללמד לקח. הוא הכיר אותם כל חייו. ובעצם, מי מאיתנו לא פינטז מתישהו להביס נבל מאגדות הילדות שלו. המכונית נעצרה לידו, וכאילו היה זה מישהו אחר שעושה זאת הוא מצא את עצמו פוסע לעבר הנהג, נחוש ללמדו לקח שלא יישכח. כל פעמוני האזהרה צלצלו במוחו. היה ברור לו שהוא כותב את סופו במו ידיו. ובכל זאת נמשך אל האירוע כמו דובון לדבש; זה היה חזק ממנו. הוא הבחין ביד נעה במהירות מאחורי חלון המכונית, והוא דימה לשמוע קול פצפוץ חרישי של יריית אקדח. חלון הנהג נפתח וראש הנהג בצבץ מאחוריו. הפוסע היה משוכנע שזה ייגמר מיד בדקירה או בירייה, במין סיום אצילי שכזה. הנהג היה בחור צנום, שרשרת זהב הקיפה את צווארו ומגן-דוד כבד נח על חזהו. שפם דל הסתמן מתחת לאפו. הוא זעף. "מה אתה צץ לי מתחת לגלגלים, טמבל, יכולתי להרוג אותך. מה אתה חוצה את הכביש באור…באור…" מבטו רפרף על פני ההולך והמשיך לרמזור. “…ירוק…ירוק!?” 


הוא מלמל לעצמו משהו בהשתאות, ומרחוק אפשר היה להישבע שזאת התנצלות, אף שלא היה ברור אם הנהג באמת דיבר אליו או שמא דיבר על השושלת שלו מצד אימו. הפוסע לא נשאר חייב אך לא ברור אם דבריו הגיעו לאוזני הנהג, כי עד מהרה החלון שלו התרומם. שוב עמד חיץ בין הפוסע לבין העולם המאיים עליו. הפוסע השלים את חציית הכביש כשהוא גבוה במידת מה ממידתו הרגילה.


אז למה נקרא הסיפור "זמן שאול"?


כי בעת שהצמיגים ייללו מאחוריו הפוסע ידע שזו רק שאלה של זמן עד שסיפור כזה יסתיים אחרת.

נונו, מאת פלורה תבוך, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור", 6.2.2026

נונו ונונה, מאת פלורה תבוך, נכתב ב-11/2025 עם השלמות ב-22/1/2026. ערך והקריא דני קרן ב-6/2/2026, 683 מילים, כ-6 דקות קריאה.

"רגע לסיפור" הוא מיזם ספרותי בהתנדבות למען הקהילה.

סבא עלה מסלוניקי עם המשפחה כמה שנים לפני מלחמת העולם השנייה. הוא ונונה וּשְׁלוֹשׁ הבנות דייזי, שלימים היתה אימי, רֶנֶה ולונה (דודותיי לעתיד) התיישבו בשכונת שפירא בדרום תל אביב, שהיו בה לא מעט מיוצאי יוון. 
הסלוניקאים היו חלק מגל עלייה של פועלים ובעלי מלאכה ורבים מהם עבדו בנמל תל אביב, שהוקם אז; גברים שריריים, בעלי גוף ועוצמות, שהיו דתיים-לייט, ונהגו לפקוד את ​בית הכנסת שלהם ברחוב מְקוֹר חַיִּים. המקום כונה בחיבה "בית הכנסת הקומוניסטי", כי הקהילה דָּגְלָה בשוויון מוחלט - לא היה אפשר לקנות בו מקום, וכל מי שרצה לשבת בביטחון בתפילה היה חופשי להביא איתו כיסא מהבית.

נונה ונונו סידרו שתי יחידות דיור בחצר הגדולה שמאחורי ביתם, כעתודות מגורים למשפחה או להשכרה וְנִרְאָה שהם באו אל המנוחה והנחלה - אבל אז התחילו הצרות. קודם נפטרה הבת רֶנֶה, רגע לפני נישואיה. אחר כך מתה גם דייזי אמי ולאחר מכן לונה, האחות השלישית. גם נונה סבתי האהובה הלכה לעולמה, לאחר 25 שנות נישואין מאושרות עם נונו.

סילחו לי על ההכללה, אך גבר יווני לא יודע להיות לבד; אז כעבור זמן-מה סבא התחתן בשנית. חרף מאמציה של פלור המקסימה, האשה השנייה, היא לא הצליחה להרות. אך למרות שלא היו לה ילדים משלה בכל זאת היתה לה ילדה בת שלוש. איך זה יכול להיות? ובכן, בחיים הכל יתכן וכמו שאומר הפתגם: צערו של האחד הוא לעיתים מקור אושרו של האחר… 

לאחר חתונת הוריי הם גרו באחת היחידות שסבא בנה מאחורי הבית. סבא היה איש פשוט עם שאיפות צנועות. הוא לא ביקש לו קריירה אקדמית או פעילות עיסקית עניפה. הוא רק רצה חיים שלווים ונוחים ומשפחה מלוכדת. וכמובן הוא ביקש לפרנס אותה בכבוד. אז היתה לו חנות ירקות בשוק העלייה בתל אביב. 

השוק רחש פעילות חרוצה בכל שעות היממה. ביום התנהלו אין-ספור משאים ומתנים עקשניים עם הרבה מחוות פנים וידיים בין הקונים לרוכלים ואילו המפגש הלילי בין מובילי התוצרת החקלאית לבעלי החנויות היה תמיד קולני. חילופי הדברים נעו מברכות חמות דרך כל הספקטרום הלשוני עד לקללות עסיסיות. כן, היה שמח בשוק.

הייתי ילדה קטנטונת כשאמי נפטרה, ומכיוון שתמיד זכיתי באהבתם האינסופית של סבא וסבתא (ובהמשך גם של פלור, סבתי החדשה), אך טבעי היה שלאחר מות אמי אעבור לגור איתם. שנים רבות חייתי אצלם. גם לאחר שהכרתי את בן-זוגי ונישאנו ואף לאחר שנולדה ביתנו רונית המשכנו לגור עם סבא ונונה השנייה בביתם בשכונת שפירא.

סבא כבר היה שנים בארץ אבל הלדינו עדיין היתה השפה המועדפת עליו. הוא ליווה את הריוני הראשון בדאגה רבה. "נונו", אמרתי לו יום אחד בספרדית, בהתקרב הלידה, "יש לי משהו נחמד לספר לך. חשבתי על כך בכל חודשי ההריון והחלטתי כי אם תיוולד לי בת אקרא לה רונית - ע"ש רֶנֶה היקרה שלנו". נונו התרגש מהבטחת המחווה, המנציחה את ביתו, עד כי נעתקו המילים מפיו לדקה ארוכה. "את בטוחה, קֶרִידָה - את הרי לא חייבת. את באמת רוצה בזה"? 
הרגע הזה של קרבה בין-דורית ושל אושר היה כל כל מזוקק בעבור שנינו, שגמרתי אומר לשוב ולספר עליו בהמשך.
מדי שנה נונו נהג לצאת לסדרת טיפולים במעיינות החמים ובאמבטיות הבוץ של חמי טבריה. היה אז קונצנזוס של רופאים ופציינטים, שהטיפול התרמו מינרלי מסייע במחלות של עור ושרירים ושאר מרעין בישין. וקופות החולים התנדבו לשלם. אלה היו שנות הזוהר של טבריה. אלפי חוגגי בוץ גדשו בחלוקיהם הלבנים את רחובות העיר התחתית ומילאו את קופות הסוחרים המקומיים. והעיר צהלה ושמחה.
ילדתי את רונית בבית היולדות של אסותא, ברחוב ז'בוטינסקי בתל אביב. כשאך נודע הדבר לנונו הוא לקח מונית בטבריה וחש להתייצב לצד מיטתי באסותא. הוא ליטף את שיער ראשי בעדינות והרעיף עלי אהבה ודאגה ללא גבול.
עוד הייתי חלשה מהלידה אבל אזרתי כח. "נונו, טֶה טְרוּשֶׁה אוּן רֶגָאלוֹ", אמרתי לו בחגיגיות. "הבאתי לך מתנה, כמו שהבטחתי: בתי תיקרא רונית - ע"ש דודה רֶנֶה".
 Está segura? נונו כה התרגש, עד כי לא היה ניתן להרגיעו - אֶסְטָה סֶגוּרָה? את בטוחה?" "ברור, נונו, נשאתי את הרעיון הזה בליבי בכל תשעת חודשי ההריון". סבא היה נרגש עד עמקי נשמתו. "די לבכות, נונו", אמרתי לו, "מה איתך! זה המעט שיכולתי לעשות אחרי כל השנים האלה. אז התודה היא לך, נונו, מוּצַ'אס גְרַאסְיַאס!" 
עד היום אני נרגשת מהזכות שנפלה בחלקי לשמח כל כך את נונו.

29/11/2025

הנס מאת דני קרן, מתוך המיזם רגע לסיפור

הנס, מאת דני קרן, 29/11/2025, כ-500 מילים


סניטר עם תג של בית החולים דחף כסא גלגלים עד דלפק המזכירות הרפואית. בתוך כך אצבעות ידיו התרוצצו על פניו של מסך הטלפון הנייד שלו ואני התפעלתי-מהצד למראה המיומנות.


בזמן שהוביל את החולה וגם כשכבר הגיע ליעדו למרגלות מחיצת הפרספקס של המזכירה הרפואית הסניטר הוסיף לעסוק בטלפון ולא הבחין כלל באנשים שהמתינו בתור והתחרו על תשומת ליבה של המזכירה.


בכיסא הגלגלים היה שמוט איש מבוגר מאוד. הוא חבש כובע מצחייה של אחת מקבוצות הספורט ומתחת למסיכה רפואית ירקרקה בצבצו זיפים שחורים ואפורים שלא טופלו. בדרך כלל נראתה על כסא הגלגלים רק תלולית מכוסה בשמיכה.


הוא נראה בן 85 או לכל הפחות בן 80. מעל גרבי צמר אפורים הוא נעל נעלי עבודה שחורות.


הסניטר הניחו שם והסתלק -  כנראה חזר למחלקה. החולה נותר בכסא, ממתין לתשומת ליבה של מזכירת המחלקה. גם כשהגיע תורו הוא עדיין היה חבוי מתחת לשמיכה. רק כאשר המזכירה קראה בשמו הוא הזדקף מעט והרים את ידו. "כן, אני", הוא הפתיע אותי בקול חזק וברור ובמבטא אנגלו-סכסי בולט. "רובינזון זה אני".


הפקידה הצנומה אמרה לו עד כמה היא מצטערת - ממש-ממש מצטערת - אבל "תצטרך אדוני לשוב ביום אחר כדי למלא את הטפסים כאן מולי ולחתום כאן וכאן ולפני הכל להביא לי אישור תשלום מאשנב 42 באגף השני. לפי המצב שלך אני רואה שלא תוכל לעשות זאת לבד. חבל שהסניטר כבר הלך". 


משקפי הקריאה גלשו במורד אפה והפקידה הביטה ברובינזון בהשתתפות מעל העדשות. שמתי לב שהיו לה עצמות לחיים בולטות ושיער מכסיף. "אני מבינה שאתה חולה מאושפז. זה יהיה קשה לך אבל בכל זאת תעשה מאמץ ותגיע מחר, טוב? בלי תור. תפנה אלי ואקבל אותך מייד. אם אתה רוצה אני יכולה לצלצל עכשיו למחלקה שיבואו לקחת אותך".


החולה לבש מכנסי בית חולים כחולים וחולצה פרטית עם שרוולים קצרים, שהיתה לחוצה לחזהו. רק כפתור או שניים שלה היו רכוסים.


אולי בגלל האוויר הקריר באולם החולה התעטף בשמיכת הצמר, שעליה מודפס שמו של בית החולים.  עברו 2-3 דקות כאלה של התחפרות מתחת לשמיכה, שבדיעבד התבררה כהתארגנות, כי בתום דקות אלה החולה השליך מעליו את השמיכה, זינק מכיסא הגלגלים ונעמד לפניו. גופו התנודד מעט על עומדו, כמופתע על הפקודות שקיבל ממוחו. ראשו ניגח קלות בגופם של אחדים מהממתינים לתורם. "לא!" הוא קרא. "לא מחר - עכשיו, right now! איפה הטופס", הוא דחק את ידו מתחת ללוח השקוף שעל הדלפק ומשך אליו את המסמך שלו. הפקידה נזעקה להגן על כבודה הטריטוריאלי אבל הניירות כבר היו בידיו. "לא מחר" הוא שב ואמר - "עכשיו, תראי לי מה למלא".


היתה שם עוד פקידה מאחורי הדלפק. "לא דואגת, סימה, אני מטפלת זה" המילים התנגנו מפיה כמו לחן עממי-רוסי ושערה האדום עלה וירד על עורפה במרץ. היא מיהרה לצלצל למחלקה של רובינזון. כעבור עוד כמה דקות חזר הסניטר הזריז. למראהו משך החולה את השמיכה מהרצפה ושב והתעטף בה. הוא התיישב בכיסא הגלגלים, הושיט את הטופס לסניטר וסינן מתחת לזיפי שפמו: "עכשיו תגמור עם זה. אַל-אַאן".


ביקשתי לסכם את האירוע באמירה קצרה - על משקל המגבלה הפיזית בקבלת החלטה, וג'מיניי AI עזר לי:

מסתבר שאין תרופה טובה יותר לשיתוק וכאבים כרוניים מאשר פקידה שאומרת 'תבוא מחר'. הרפואה המודרנית משקיעה מיליארדים בשיקום, כשבפועל, כל מה שצריך כדי להעמיד אדם על רגליו הוא האיום, שייאלץ לעמוד שוב בתור.


רק בריאות לכולנו…


28/11/2025

"מכונית ושמה תשוקה" מאת דניאל קרן במיזם "רגע לסיפור בדיור"

"מכונית ושמה תשוקה" מאת דניאל קרן, 27.11.2025


פרט לאורות עמומים שבאו מהמכולת הסמוכה היה די חשוך. מכונית קטנה גלשה לאיטה לצומת ונעצרה על סיפו של מעבר החצייה. האם נעצרה שם כי כך עושים לנוכח אור אדום ברמזור או כי נגמר הדלק במקרה בדיוק כאן, או אולי מסיבה אפלולית כלשהי, כלומר מעשה פשע - זאת לא אדע. בכל אופן משמעות הדבר היתה, שיכולתי לחצות את הצומת, שהרי אדום לאחד הוא ירוק לאחר ואני הייתי האחר, שהמתין שם בסיומה של הליכת ערב.


מהמקום שבו המתנתי על המדרכה לפני שהינחתי את כף רגלי על הכביש יכולתי לראות את המכונית הכהה מתקרבת אלי, לאט, בחושך, כאילו נהגה בוחן אותי. ממש חשבתי לרגע שהוא מכוון אותה אליי. כמובן שנדרכתי.


אמרתי בליבי: זה כה קרוב אלי - אגש לומר לו ש...חבל! אין לו אור. הייתי קרוב מאוד לגשת אליו = ככה קרוב. רגע, זאת נהגת, לא נהג. נרתעתי: אם זאת נהגת היא עלולה לחשוד שאני איזה מטרידן, שמבקש להתעסק איתה? למה לי? הבחנתי כי לצד הנהגת יושבת בחורה צעירה, בשיער ארוך וגלי, וידה מונחת על המושב שלצידה.


אני חייב להסביר להן שהאור במכונית כבוי. אבל מה יאמרו עלי אנשים שיראו איש מבוגר כמוני ניגש לשתי צעירות במכונית חשוכה?           ברגע זה התחלף האור ברמור לירוק, כלומר אדום בעבורי, וממילא עלי להמתין. הייתי מסוקרן לראות כיצד הבנות ממשיכות מכאן. אז עמדתי. אור הרכב יידלק בכל שנייה, אמרתי לעצמי והינחתי שחלקי באירוע הסתיים. אבל אור הפנסים לא נדלק והמכונית לא זזה ממקומה גם כשהאור האדום ברמזור התחלף בירוק. אחר כך התחלף שוב. כשאצלי האיש האדום נעשה ירוק הינחתי רגל על הכביש כדי לחצות. כבר ברור לי כי אין קשר בין התמרור - להבנתו ע"י הנוסעות.


ברגע זה הדלת הרחוקה נפתחה קמעה. אולי הנוסעת התכוונה לרדת. או משהו דומה. ראיתי את שער ראשה אך לא את פניה. ככל הנראה הכינה עצמה לפרידה וליציאה לאוויר הלח של הערב. ואני רותקתי למראה התמים של שתיים, מבעד לשימשה קידמית במכונית חשוכה, שמעט מאור החנויות מאיר אותה. הן הפנו את מבטן זו לזו וממש בעודי חוצה את הכביש וראשי מרותק לעברן שפתותיהן נצמדו בנשיקה ממושכת. 


האמת, זה תפס אותי לא מוכן, אם כי זה הרי לא ענייני, מה עושות ביניהן שתי נשים צעירות. אמנם ציפיתי לאיזה אות של ידידות ביניהן כשהדלת נפתחה. לחיצת יד, או נפנוף, אבל לא לכזה ביטוי של אהבה. אור צהבהב ריצד מהנורית מעל ראשיהן והקנה למראה חזות של מיסתורין עתיק יומין. אולי החושך מאותת לי משהו…


לא רציתי להתערב ברגע אינטימי שכזה ועוד להסתכן בהיתפסות כתמהוני או כמטריד


אז מה עשיתי? שום דבר מיוחד. חציתי את הכביש והמשכתי בדרכי. עוד הצלחתי לראות את הנוסעת טורקת מאחוריה את דלת המכונית ומנופפת בידה מבלי לסובב את ראשה, כאילו היתה בטוחה שברכתה תגיע ליעד. הנהגת במכונית הכחולה הקטנה נופפה בחזרה, הניחה מאחור את אורות הרמזור ופנתה ימינה. אבל מה עם האור?!


ואז נדלקו אורות הדרך במכונית.





17/11/2025

זיצפלייש מאת עדה שילה, 11.2025 במיזם רגע לסיפור בדיור

זִיצְפְלַיְישׁ, מאת עדה שילה 426 מילים 7/11/2025


הוֹ, יָמִים שֶׁל פַּעַם…

הַסִּפּוּר שֶׁלְּפָנֵינוּ מִתְרַחֵשׁ בַּיָּמִים הַהֵם, בַּקִּבּוּצִים הַצְּעִירִים שֶׁבַּפֵּרִיפֶרְיָה - עַל גְּבוּלוֹת הַמְּדִינָה.

חַבְרֵי הַקִּבּוּצִים, וְגַם אֶצְלֵנוּ בַּקִּבּוּץ הַדָּתִי טִירַת צְבִי, הַחֲבֵרִים הָיוּ צִיּוֹנִים וְאִידֵאָלִיסְטִים שֶׁכָּאֵלֶּה. הֵם מִהֲרוּ לַעֲלוֹת אַרְצָהּ וְלֹא הִסְפִּיקוּ לְהִשְׁתַּפְשֵׁף בַּמִּקְצוֹעוֹת שֶׁלָּמְדוּ בְּאַרְצוֹת מוֹצָאָם. 

וְכָךְ, הַמּוֹרִים שֶׁלִּמְּדוּ אוֹתָנוּ הָיוּ בְּעֶצֶם רוֹפְאִים, מוֹדְדִים, מְהַנְדְּסִים, אַדְרִיכָלִים, תַּעֲשִׂיָּנִים וּמוּסַכְנִיקִים וְלָאו דַּוְקָא מוֹרִים. בְּאַמּוֹת הַמִּדָּה שֶׁל הַיּוֹם, שִׁיטוֹת הַלִּמּוּד וְהָעֲנִישָׁה שֶׁלָּהֶם לֹא הָיוּ מִתְקַבְּלוֹת יָפֶה. בִּלְשׁוֹן הַמְעָטָה. בּוֹאוּ נֹאמַר, שֶׁאִם הַיּוֹם מוֹרֶה יִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמַלְקוֹת וּבַבִּיּוּשׁ שֶׁל פַּעַם, מִשְׁפַּחְתּוֹ עֲלוּלָה לְבַקְּרוֹ בְּבֵית הַכֶּלֶא.

זֶה נָכוֹן שֶׁהָיִיתִי תַּלְמִידָה בְּעָיָתִית, לֹא אָהַבְתִּי לִלְמֹד. וְאִם תְּגַלּוּ לֹא אַכְחִישׁ שֶׁגַּם הִפְרַעְתִּי לֹא מְעַט בַּשִּׁעוּרִים. הַמּוֹרִים הִתְלוֹנְנוּ בִּפְנֵי הוֹרַי שֶׁיֵּשׁ לִי רֹאשׁ טוֹב אֲבָל אֵין לִי זִיצְפְלַיְישׁ.

בְּכִתָּה ו' עָבְרָה שִׁכְבַת הַגִּיל שֶׁלִּי לִלְמֹד בביה"ס הַמְּשֻׁתָּף "שָׁקֵד" בְּקִבּוּץ שְׂדֵה אֵלִיָּהוּ, שֶׁהוּקַם בַּעֲבוּר אַרְבַּעַת הַקִּבּוּצִים הַדָּתִיִּים בְּעֵמֶק בֵּית שְׁאָן.

אֲנִי מוֹדֶה, שֶׁגַּם כָּאן לֹא הָיִיתִי טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת. הַמּוֹרִים הָיוּ חַסְרֵי אוֹנִים לְמוּלִי. כִּמְעַט בְּכָל תְּחִלַּת שִׁעוּר הַמּוֹרֶה לְבִּיּוֹלוֹגְיָה הָיָה שׁוֹלֵחַ אוֹתִי לִקְטֹף חַרְצִיּוֹת בַּשָּׂדֶה; עַד כְּדֵי כָּךְ הָיִיתִי מִקְרֶה אָבוּד בְּעֵינָיו. בְּמַאֲמָר מֻסְגָּר רַק אֲצַיֵּן שֶׁבַּבַּגְרוּת הוֹצֵאתִי 9 בְּבִּיּוֹלוֹגְיָה…

בְּכִתָּה ז' נוֹסְפוּ גַּם כִּימְיָה וּפִיזִיקָה לְמַעֲרֶכֶת הַשָּׁעוֹת שֶׁלָּנוּ. הַמּוֹרֶה עָלָה לָאָרֶץ מִשְּׁטְרַסְבּוּרְג. בְּמִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הוּא הָיָה חָבֵר בְּמָאקִי, הַמַּחְתֶּרֶת הַצָּרְפָתִית.   כִּנּוּיוֹ שָׁם  הָיָה "שָׁאמוֹ" (shamo) - גָּמָל בְּצָרְפָתִית - וְזֶה נִדְבַּק אֵלָיו לְכָל חַיָּיו. אִישׁ לֹא יָדַע אֶת שְׁמוֹ הָאֲמִתִּי. קֹדֶם לַמִּלְחָמָה שָׁאמוֹ הָיָה פְּרוֹפֵסוֹר לְכִימְיָה וּפִיזִיקָה בְּאוּנִיבֶרְסִיטַת שְׁטְרַסְבּוּרְג. כְּשֶׁעָלָה אַרְצָה הִצְטָרֵף לַקִּבּוּץ הַדָּתִי הַסָּמוּךְ עֵין הַנְּצִי"ב.

וְתָאֲרוּ לָכֶם, שֶׁהַפְּרוֹפֵסוֹר הַמְּדֻפְלָם הַזֶּה בָּא לְלַמֵּד מִתּוֹךְ צִיּוֹנוּת טְהוֹרָה יְלָדִים בְּכִתָּה ז' שֶׁל קִבּוּצְנִיקִים מִקְצוֹעוֹת מְסֻבָּכִים שֶׁכָּאֵלֶּה. לֹא הֵבַנְתִּי כְּלוּם וּכְדַרְכִּי הִפְרַעְתִּי בַּכִּתָּה.

עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד כַּנִּרְאֶה עָבַרְתִּי אֶת הַגְּבוּל ושָׁאמוֹ הֵטִיחַ בִּי בִּמְרִירוּת, שֶׁכָּל מָה שֶׁאֶהְיֶה מְסֻגֶּלֶת לַעֲשׂוֹת בֶּעָתִיד יִהְיֶה לְנַקּוֹת בָּתֵּי שִׁמּוּשׁ אוֹ לְגַהֵץ חֻלְצוֹת בַּמַּחְסָן. אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁבַּמְּרִירוֹת שֶׁלּוֹ כְּלַפֵּי קֻפְּלָה אַכְזָבָתוֹ מִכָּל תַּלְמִידָיו, הַצַּבָּרִים הַסּוֹרְרִים.

עָבְרוּ שָׁנִים, הוֹרַי עָזְבוּ אֶת הַקִּבּוּץ לִירוּשָׁלַיִם. בְּדִיּוּק בִּקַּרְתִּי אוֹתָם, כְּשֶׁהַטֵּלֵפוֹן צִלְצֵל. מֵעֵבֶר לַקַּו הָיָה שָׁאמוֹ, חֲבֵרוֹ הַטּוֹב שֶׁל אָבִי, שֶׁבִּקֵּשׁ לִדְרֹשׁ בִּשְׁלוֹמוֹ.

כֵּיוָן שֶׁאֲנִי זֹאת שֶׁהֵרַמְתִּי אֶת הַשְּׁפוֹפֶרֶת הוּא הִתְעַנְיֵן בִּי וְשָׁאַל בְּנִימוּס צָרְפָתִי מָה קוֹרֶה אִתִּי. עָנִיתִי לוֹ: "שָׁאמוֹ, חָשַׁבְתָּ פַּעַם שֶׁכָּל מָה שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנִּי יִהְיֶה מְנַקָּה שֶׁל מַחְרָאוֹת אוֹ מְגַהֶצֶת חֻלְצוֹת בַּמַּחְסָן שֶׁל הַקִּבּוּץ. אָז רָצִיתִי לְבַשֵּׂר לְךָ כִּי עָשִׂיתִי עִם עַצְמִי קְצָת יוֹתֵר מִזֶּה וְכַיּוֹם אֲנִי עוֹבֶדֶת סוֹצְיָאלִית בְּדַרְגָּה בְּכִירָה בְּשֵׁרוּת בָּתֵּי הַסֹּהַר, לַמְרוֹת - שֶׁהָאֱמֶת הִיא שֶׁ - עַד הַיּוֹם אֵין לִי מֻשָּׂג בְּכִימְיָה וּפִיזִיקָה".

שְׁנֵינוּ פָּרַצְנוּ בִּצְחוֹק מְשֻׁחְרָר. אֲנִי בְּטוּחָה שֶׁהוּא שָׂמַח שֶׁהִתְבַּדָּה.

אַתֶּם מְבִינִים, בַּדֶּרֶךְ הַקָּשָׁה שֶׁל הַחַיִּים עַצְמָם גַּם אֲנִי לָמַדְתִּי כִּי תֹּאַר וּמַעֲמָד נִקְנִים בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה וּבְשִׁלּוּב מֻצְלָח שֶׁל מוֹחַ וְזִיצְפְלַיְישׁ. זֶה לֹא זֶה אוֹ זֶה, אֶלָּא כַּמּוּבָן - גַּם וְגַם.


כָּתְבָה: עֵדָה שִׁילֹה




15/09/2025

מקום לעצור בו מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

כְּ-580 מִלִּים (כ־5 וָחֵצִי דַּקּוֹת קְרִיאָה בְּקוֹל).

 

מקום לעצור בו

סיפור שחיברו במשותף דניאל קרן ופרפלקסיטי AI

תְּנוּעָה סוֹאֶנֶת בִּכְבִישׁ הַחוֹף; זֶרֶם בִּלְתִּי פּוֹסֵק שֶׁל פַּח וּפְּלַסְטִיק עַל גַּלְגַּלִּים וְשֶׁל בְּנֵי אָדָם הַנּוֹהֲגִים בָּהֶם. בְּצַד הַדֶּרֶךְ עָמְדָה מוֹנִית לְבָנָה. לַמִּתְבּוֹנֵן מֵהַצַּד הִיא נִרְאֲתָה כְּמוֹ שַׁחַף שֶׁקָּפָא בָּאֲוִיר. מֵאֲחוֹרֵי הַהֶגֶה שֶׁלָּהּ יָשַׁב נָהַג עִם שֵׂעָר שֵׂיבָה מַקְלִישׁ, מְתֻלְתָּל, מְבֻגָּר וּבַעַל גּוּף מָלֵא. נִקְרָא לוֹ וִיקְטוֹר. רֹאשׁוֹ הָיָה שָׁמוּט אֶל הַהֶגֶה וְהוּא נִרְאָה מוּבָס. מַרְאֶה הַמּוֹנִית הַדּוֹמֶמֶת הִזְכִּיר קֶבֶר בְּבֵית הֶעָלְמִין - לוּלֵא הַהֲמֻלָּה שֶׁמִּסָּבִיב.

 

מִחוּץ לַמּוֹנִית הִתְרוֹצֵץ אִישׁ צָעִיר, גָּבוֹהַּ וְרָזֶה, שֶׁנִּקְרָא לוֹ נָדָב. הוּא לָבַשׁ חֲלִיפָה מְהֻדֶּרֶת וְאָחַז תִּיק עוֹר בְּצֶבַע חוּם. בְּיָדוֹ הָאַחֶרֶת הֶחְזִיק טֵלֵפוֹן נַיָּד. הוּא דִּבֵּר בְּקוֹל רָם וּמָתוּחַ, וּמִדֵּי פַּעַם נוֹפֵף בְּיָדוֹ לְמוֹנִית חוֹלֶפֶת. אַךְ לַשָּׁוְא; כָּל הַמּוֹנִיּוֹת הָיוּ תְּפוּסוֹת. נַהָגִים חָלְפוּ עַל פָּנָיו מִבְּלִי לִרְאוֹתוֹ. לֹא, נִרְאֶה בַּעֲלִיל שֶׁגַּם בַּעֲבוּרוֹ זֶה לֹא הָיָה יוֹם מֻצְלָח. נָדָב הָיָה בְּדַרְכּוֹ לְרַאֲיוֹן עֲבוֹדָה חָשׁוּב, אֶחָד מֵאוֹתָם נִסְיוֹנוֹת-שָׁוְא שֶׁלּוֹ לִתְפֹּס מָקוֹם בָּעוֹלָם. כָּל דַּקָּה מוּל הַמְּכוֹנִיּוֹת הַמְּמַהֲרוֹת הֶחֱרִיפָה אֶת תְּחוּשַׁת הַכִּשָּׁלוֹן שֶׁצָּרְבָה אֶת לִבּוֹ.

 

עַל נָהַג הַמּוֹנִית רָבַץ מִשְׁקָל אַחֵר: לִפְנֵי כַּמָּה שָׁעוֹת הִתְבַּשֵּׂר עַל מַחֲלָתוֹ הַקָּשָׁה שֶׁל בְּנוֹ, שֶׁהַקֶּשֶׁר עִמּוֹ נֻתַּק לִפְנֵי שָׁנִים. אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה נִשְׁמָע כְּמוֹ קֶטַע מִסִּדְרַת טֵלֵוִיזְיָה יְשָׁנָה, אֲבָל כָּךְ זֶה הָיָה. רוּחוֹ שֶׁל וִיקְטוֹר הָיְתָה שְׁפוּפָה. הַיֶּלֶד הַחוֹלֶה…לֹא מְשַׁנֶּה שֶׁהַיֶּלֶד כְּבָר בֶּן 50 - תָּמִיד יִשָּׁאֵר "הַיֶּלֶד". וְעַכְשָׁו, הַנּוֹסֵעַ הַמְּתֻסְבָּךְ הַזֶּה, כְּאִלּוּ אֵין לִי צָרוֹת מִשֶּׁלִּי, הוּא הִתְמַרְמֵר. מָה כְּבָר בִּקַּשְׁתִּי, לְהוֹבִיל נוֹסְעִים, לְכַסּוֹת אֶת הַהוֹצָאוֹת, לְהִתְפַּרְנֵס. הֲלֹא אֵין לִי עֵינַיִם גְּדוֹלוֹת.  וִיקְטוֹר הָיָה רָגִיל לְכָל מִינֵי טִפּוּסִים מוּזָרִים, לְעִתִּים מְפֻקְפָּקִים, אַךְ הַוִּכּוּחַ הַמַּר עַל נְהִיגָתוֹ עִם הַנּוֹסֵעַ הַנּוֹכְחִי הָיָה בִּשְׁבִילוֹ אֶחָד יוֹתֵר מִדַּי - הַקַּשׁ שֶׁשָּׁבַר אוֹתוֹ, וּבְבַת אַחַת תַּשׁ כּוֹחוֹ. מֵעוֹלָם זֶה לֹא קָרָה לוֹ אֲבָל עַכְשָׁו הוּא הִתְפָּרֵץ כְּלַפֵּי הַנּוֹסֵעַ הַצָּעִיר: עוּף לִי מֵהָעֵינַיִם, פְּסִיכוֹפָּת; הוּא עָצַר בַּמִּפְרָץ בְּצַד הַכְּבִישׁ וְדוֹמֵם בְּהַפְגָּנָתִיּוּת אֶת מְנוֹעַ הַמּוֹנִית. הוּא חָפַן אֶת רֹאשׁוֹ בְּיָדָיו וְהִרְכִּינוֹ עַל הַהֶגֶה. דְּמָעוֹת זָלְגוּ עַל לְחָיָיו וְהִרְטִיבוּ אַף אֶת גַּלְגַּל הַהֶגֶה. 

 

נָדָב לֹא הִבְחִין בְּכָךְ. נָהַג הַמּוֹנִית הָיָה בְּעֵינָיו רַק עוֹד קָשִׁישׁ חֲסַר הִתְחַשְּׁבוּת וַחֲסַר חֲשִׁיבוּת, שֶׁמּוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ לְהַגִּיעַ לְיַעֲדוֹ בַּזְּמַן וּמְבַקֵּשׁ לְרוֹשֵׁשׁ אוֹתוֹ. אֲבָל הֶרְאֵיתִי לוֹ שֶׁאֲנִי לֹא אֶחָד שֶׁמִּתְכּוֹפֵף,  הוּא חָשַׁב בְּשֶׁמֶץ שֶׁל סְלִידָה עַצְמִית וְהִמְשִׁיךְ לְהַזִּיעַ בְּחֹם הַצָּהֳרַיִם וּלְנוֹפֵף בְּיֵאוּשׁ אֶל מוּל הַמְּכוֹנִיּוֹת הַמִּתְעַלְּמוֹת מִמֶּנּוּ. 

 

שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁגּוֹרָלָם לֹא שָׁפַר עֲלֵיהֶם וְשֶׁאִתְּרַע מַזָּלָם לִפְגֹּשׁ זֶה בָּזֶה. 

 

רַק אַחֲרֵי דַּקּוֹת אֲרֻכּוֹת, כְּשֶׁהַהַכָּרָה שֶׁבִּצּוּעַ מְשִׂימָתוֹ חָשׁוּב מִכַּעֲסוֹ, הִבְחִין נָדָב כִּי רֹאשׁוֹ שֶׁל וִיקְטוֹר שָׁמוּט עַל הַהֶגֶה. מַשֶּׁהוּ הִזְדַּעְזֵעַ בּוֹ; הוּא פָּתַח בְּהִסּוּס אֶת דֶּלֶת הֲמוֹנִית.

 

"אַתָּה בְּסֵדֶר?" שָׁאַל בַּעֲדִינוּת, שֶׁהִפְתִּיעָה אֲפִלּוּ אוֹתוֹ עַצְמוֹ. וִיקְטוֹר הֵרִים אֵלָיו לְאַט עֵינַיִם אֲדֻמּוֹת. הַכָּרַת תּוֹדָה רִצְּדָה בָּהֶן. "פָּשׁוּט הָיִיתִי צָרִיךְ רֶגַע לְעַצְמִי". הוּא נִסָּה לְהִצְטַדֵּק. "הַיּוֹם הַזֶּה...קְצָת כָּבֵד עָלַי." הוּא סִפֵּר לַנּוֹסֵעַ עַל בְּנוֹ הַחוֹלֶה.

 

נָדָב שָׁב וְהִתְיַשֵּׁב מֵאָחוֹר.  הוּא נֶאֱנַח וְהִנִּיחַ לְצִדּוֹ אֶת הַתִּיק וְאֶת מַכְשִׁיר הַטֵּלֵפוֹן. וִיקְטוֹר הִתְנִיעַ אֶת הַמְּכוֹנִית. גַּם הוּא שָׁתַק. הֵם חָלְקוּ בִּדְמָמָה כַּמָּה קִילוֹמֶטְרִים בַּדֶּרֶךְ לְתֵל אָבִיב. זֶה הָיָה שֶׁקֶט מַפְתִּיעַ,  מַבְרִיא, שְׁנֵי זָרִים שֶׁמְּצוּקָה חִבְּרָה בֵּינֵיהֶם. מְנוֹעַ הֲמוֹנִית פָּעַם, חֲרִישִׁי.   

 

"לְאָן, אֲדוֹנִי?" שָׁאַל וִיקְטוֹר לְבַסּוֹף, בְּיוֹדְעוֹ הֵיטֵב אֶת הַתְּשׁוּבָה. 

"לְאוֹתוֹ הַמָּקוֹם," הֵשִׁיב נָדָב. הַפַּעַם הָיָה קוֹלוֹ שׁוֹנֶה. הֵם הִמְשִׁיכוּ בַּנְּסִיעָה. 

 

נָדָב בֶּאֱמֶת אִחֵר לָרֵאָיוֹן. לֹא נוֹרָא, הוּא אָמַר בְּלִבּוֹ. כְּבָר עָשִׂיתִי אֵיזֶה אֶלֶף רַאֲיוֹנוֹת כָּאֵלֶּה, שֶׁבָּהֶם סִפַּרְתִּי עַל עַצְמִי - וּמָה זֶה נָתַן לִי? בְּעֶצֶם, דַּוְקָא חֲבָל, כִּי הַפַּעַם לֹא הָיִיתִי מְסַפֵּר עַל עַצְמִי אֶלָּא עַל נַהַג מוֹנִית שָׁחוּק אֶחָד. 

 

כַּמָּה שָׁעוֹת אַחַר כָּךְ וִיקְטוֹר צִלְצֵל לִבְנוֹ. כַּמָּה מִלִּים מְגֻמְגָּמוֹת, וּכְבָר גֶּשֶׁר זָעִיר שֶׁל קִרְבָה נִמְתָּח בֵּינֵיהֶם. צַעַד רִאשׁוֹן.

 

בְּמִפְרַץ עֲצִירָה עַל כְּבִישׁ בֵּינְעִירוֹנִי גּוֹעֵשׁ, שְׁנֵי זָרִים מוּבָסִים מָצְאוּ נֶחָמָה. צָעִיר גָּבוֹהַּ וְרָזֶה שֶׁנִּקְרָא לוֹ נָדָב, וְנַהַג מוֹנִית מְבֻגָּר עִם עֹדֶף מִשְׁקָל, שֶׁשֵּׂעָר רֹאשׁוֹ דָּלִיל וּמְתֻלְתָּל וּשְׁמוֹ וִיקְטוֹר. אוּלַי. 

 

כַּעַס וְיֵאוּשׁ הֵם לְעִתִּים רַק בִּטּוּי חִיצוֹנִי לִכְאֵב. קֻרְטוֹב שֶׁל חֶמְלָה עָשׂוּי לְרַפֵּא, לְשַׁנּוֹת - אֶת הַזּוּלָת, וְאוּלַי גַּם אוֹתָנוּ.

 

 

 

12/04/2025

איינשטיין מהווג מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

איינשטיין מהווג, מאת דניאל קרן, 12.4.2025, 445 מילים, כ-½4 דקות קריאה


לא הגיוני שלא לאכול ארוחת בוקר בבית מלון בלונדון אם שילמת בעבורה מראש. ולכן רעייתי ואני עשינו את דרכנו לחדר האוכל. בדרך למעלית, מתחת לתמונות בנות מאה או מאתיים, עמד ריח של שטיחים עתיקים, עם ניחוח של הֶכְרֵחַ לשאוב אותם. או אולי היה זה בכלל ריח של משהו אחר? 


לאחר שהייה קצרה מול המעלית צלצל הפעמון שלה. על הקיר מתחת לפעמון היתה קבועה חוגה, עם מחוג אחד, שציין את מיקומה של המעלית. משכתי אלי את הדלת הכבדה. לא היתה מאחוריה דלת פנימית או סוֹרֵג מתקפל, כפי שציפיתי ממעלית אנגלית מיושנת. התא הגדול נפתח מולנו. נכנסנו בהיסוס, כאילו מישהו גדול מהחיים אוחז את נפשנו בידו. אולי זאת מלכודת, בדרך לתחתית הפיר? עצמתי את עיני, מקבל עלי את הנגזר. אך לא ציפתה לנו בתא שום דרמה. רק איש אחד ניצב שם, לדעתי הוא היה בן 40, חנוט בחליפה מחוייטת, שנראתה איכותית ביותר. עתה - הסתכלו עלי: אני יודע מהו יופי. הגבר הגבוה שניצב מולנו בפינת המעלית היה יפה תואר באופן יוצא דופן. (היו לו פנים וגוף של אלן דלון, גומת סנטר של קירק דגלאס ושיער של כריסטופר ווֹקֶן, עם שביל באמצע וקומת תמר. רעייתי ואני היבטנו זה בזה כדרך שנבוכים לנוכח פלא של הטבע - זה היה כמו לפגוש בתא המעלית את אלברט איינשטיין, רק ביופי. איך מפתחים שיחת חולין עם אלברט איינשטיין בדרך מקומה שלישית להמולה של קומת הקרקע? מקטורן הַמֶּרִינוֹ הכחול ישב מושלם על כתפיו החסונות. דימיתי כי שריריו דוחקים בבד בקוצר רוח, כאומרים: "חכו, עוד לא רְאִיתֶם דבר". כפתור מוזהב במקטורנו היה רכוס כבדרך אגב מוקפד ומתחת הוא לבש חזייה מכופתרת. צוארון חולצתו היה נתון בעניבת סאטן תכולה וממכלול הצבע הכחול חרגה רק מטפחת משי אדומה, שבצבצה מתוך הכיס הקדמי. והנה הבלורית הבלונדית עם הפסוקת המושלמת; הנה המכנסיים הכחולים, שתחילתם בחגורת עור עם אבזם מתכת מבריק ואחריתם בקפל הפוך, שהמבינים קוראים לו מאנז'ט; הנה חולצת הפשתן בצבע תכלת עם חפתי שנהב בקצות השרוולים; הנה מקטורן של צמר מספרד, כותנה וטוויד. ברגע ההוא, כשהדמות הגברית התואמת במהופך לאיינשטיין ניצבת מולנו, מן המאנז'ט ועד האחרונה בשערות ראשו כמו מודל מווג, לא נותר עוד ממה להתפעל, אז הורדתי מבטי לכפות הרגליים. הרי לא יתכן אדם שאין בו מתום. לא ציפיתי שיהיה יחף, רציתי שיהיה גם בו משהו קצת ארצי, קצת פחות ממושלם. והוא כמובן לא היה יחף. להיפך, הוא נעל נעליים של נורסון. נורסון! הרולס רויס של נעלי העור הקלאסיות. אבל צבע הנעליים היה אדום לוהט. 


אהה, זהו זה, תפסתי אותו. נעליים אדומות. והוא גם נעל את הנורסון האדומות בלי גרביים, אהה ואהה!


ואז הוא אמר לרעייתי ולי ש-לום בעברית, בקול מבוייש ורפה, כמי שאינו מורגל בדיבור כלל. א-ני או-הב לונ-דון. וחייך חיוך ידידותי. ביי-חוד שכו-נה ש-לי המפ-סטד, א-ני או-הב. סלי-חה על עברית שלי. והכי א-ני או-הב יז-ר-אל. 



11/04/2025

מכתב לחבר דמיוני, מאת שרה מנו, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

מכתב לחבר דמיוני, מאת שרה מנו, 11.4.2025, 412 מילים כ-4 דקות קריאה


שלום לך ידידי ורעי, אני מקווה שאתה בטוב.

כפי שאתה כבר יודע אני שוהה מזה כשנה בבית דיור מוגן באור יהודה. הוצעו לי כמה מקומות ובזה בחרתי. מייד עם פרוץ המלחמה המצב בקיבוץ נעשה בלתי נסבל והתושבים פונו למקומות שונים לפי בחירתם. אני יודעת שאפשר להתבלבל ולחשוב שמדובר באירועי הגנת הגליל מול הכנופיות של קאוקג'י במלחמת העצמאות אבל אתה מבין שזה עניין חדש לגמרי, מודל 23. מזלי, שאת החשבון בעבור הדיור שלי פורעת המדינה ואין לי יד בכך. 

זה לא פשוט כלל להפוך לעירונית, אחרי עשרות שנים של חיים בכפר, בין רגבי התפוחים, השזיפים, הדובדבנים והקיווי. חלק גדול מהמטעים היו לי כמו צאצאים. הינקתי, השקעתי וגידלתי עד שנתנו פרי. אני חשה כאילו ילדתי אותם. הענקתי להם כל מה שיכולתי כדי שיצליחו והם באמת הצליחו. הם הניבו פירות נהדרים ויצאו לכל העולם. 

כידוע לך, תרמתי רבות לקיבוץ. לעיתים קרובות התבקשתי לנטוע וללוות את השתילים במשך זמן מה ואז לעזוב חלקה בוגרת כדי לשתול חדשה. וכך שוב ושוב. כיוון שעם האוכל בא התיאבון לראשי ענף הנשירים במלכיה, יום אחד התבקשתי להקים עם עוד חבר חלקה של קיווי. אני מתה על הפרי שלו. הוא טעים לי מאוד, אבל צריך לדעת לגדל אותו. 

אתה מומחה לחקלאות ויודע שהקיווי אינו עץ ואפילו לא שיח אלא צמח מטפס, שדומה קצת לגפן - והגידול שלו מחייב תשומת לב שונה מגידול תפוחים. אני כותבת לך את כל זאת למקרה ששילה או הנכדים יקראו את המכתב. בכרם הקיווי שלנו אנחנו מרכיבים את ההייוורד, שהוא זן שמתאים לאיזור שלנו. מכל שיטות השתילה החלטנו על הרכבה. הרי ידוע לך שאחת התכונות החשובות ביותר בהרכבה זאת השליטה במגדר של הצמח - זכר או נקבה, ומכאן גם בהפרייה שלו (מזל שאתה בוטנאי, אז אני פטורה מלהסביר יותר). אנחנו מרכיבים 4 רקמות נקביות מול כל רקמת זכר וזה מבטיח לקיווי הפרייה אופטימלית.  

בשנים הראשונות הקיבוץ קנה כנות קיווי מוכנות במשתלות במרכז ואני התמחיתי בנטיעה שלהן. אחר כך, כשהענף הצליח החלטנו להקים משתלה משלנו ובה הנבטנו את זרעי הקיווי וייצרנו מהשתילים את הרקמות שהזכרתי קודם. עכשיו, בגלל המלחמה, חזרנו לשתול כנות מוכנות, שאנחנו מייבאים מהחוף המזרחי באי הצפוני של ניו זילנד.

כתבתי לך קודם שאני מאוד אוהבת את הפרי. אל תספר, אבל לפעמים אני אוכלת אותו עם הקליפה, למרות שהיא שעירה ולא נעימה בפה; אבל שמעתי שהיא בריאה מאוד. סליחה, אני כותבת בלי סוף על הקיווי ובעצם הרבה יותר שנים הקדשתי לתפוחים. כשאומרים "הפינק ליידי" ממלכיה או ה"רד דלישס" - יש סיכוי טוב שמתכוונים אלי. אולי גם "הגולדן דלישס".

איך לונדון בימים האלה, כשפה כזאת מהומה? כאן אצלנו התחיל אביב. אתה יודע, האביב הפכפך, יום אביך ויום בהיר. עונה מסובכת. אני משתדלת לשמור על מוראל גבוה למרות שבעצם עצוב לי. לא יודעת אם שמעת שפגז של החיזבאללה הצית מטע דובדבנים שלנו והחלקה כולה נשרפה. אני סומכת על החברים שישתלו מטע חדש, שיהיו בו דובדבנים לא פחות מתוקים. הבינג שלנו הרי מפורסם בכל העולם. 

אתה על בשרך יודע מה זה להיות קיבוצניק גולה. אומרים עלינו, שאפשר להוציא את הקיבוצניק מהקיבוץ אך לא את הקיבוץ מהקיבוצניק. פעם קיבוצניק - תמיד קיבוצניק. גם כשהוא בעיר. זה ממש נכון. טוב כאן, אבל אני מרגישה לפעמים כמו בכלוב של זהב.

אגב, מה שלום שילה?
שלך, שרה


09/04/2025

סוד התרנגולת מאת צפירה דורמן, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

סוד התרנגולת
מאת צפירה דורמן. 724 מילים, כ-7 דקות קריאה

במשך שנים היתה לאמא חברה בשם חסיה לופטר. הן היו נפגשות כמעט מדי יום, לוגמות בהנאה משהו חם בצבע ענבר מתוך כוסות זכוכית דקיקות עם עיטורים ומחליפות ביניהן זכרונות מהמלחמה. היידיש ומראות העולם הישן חיברו ביניהן. חסיה גרה בקומה מעלינו. מוישל'ה בעלה היה מנהל חשבונות בסניף של קופת חולים. בתם שיפי למדה כיתה מעליי. "אחת בדור", אמר עליה מנהל בית הספר שלנו - "אין ולא היתה כמו שיפי". לא… אני לא מקנאה.

ללופטרים היו "תנאים" בעבודה, אז פעם או פעמיים בשנה הם נסעו להבראה של שבוע בזכרון או בארזה (אבי היה עצמאי; לא היו לו הטבות ולכן הוריי אף-פעם לא נסעו). לקראת הנסיעות חסיה היתה מעבירה אלינו דולרים ותכשיטים וגם מוצרים מהמקרר שלה, למקרה שתהיה בדירתה הפסקת חשמל. בפעם הזאת היתה בידיה רק שקית נייר חומה עם כמה מלבני חמאה ומרגרינה ושתי צנצנות זכוכית עם ריבת תות ושזיפים שהכינה במיוחד עבורנו. בשקית אחרת שכבה גופה צוננת של תרנגולת מרוטה. גועלית ומפחידה. אימת העוף אחזה גם בהוריי. כל דברי הבצק שהיו בהקפאה נעטפו היטב בעיתון והורחקו לירכתי התא; שלא יבואו במגע עם התרנגולת.

בערבו של היום הרביעי לנסיעת הלופטרים לבית ההבראה בזכרון החל להסתנן מהמטבח ריח לא נעים, שהלך והתעצם ככל שהשעות נקפו. בלילה הריח כבר היה בלתי נסבל.

באיפוק הרגיל שלה אמא לחשה לאבא: זוסיה, יש קצת ריח במטבח. תבדוק בבקשה. הוא מצידו פנה אלי במין שרשור קבוע. זה לטיפולך, ברכה.

ברכה, אמר לי אבא בטון ענייני, אולי את זוכרת מתי היתה הפסקת החשמל וכמה זמן היא נמשכה? לא רציתי להיות מעורבת בעניין, למרות שידעתי היטב מה קרה. במקרה חיפשתי בדיוק אז קרטיב לימון ומצאתי במקפיא רק שלולית צהבהבה ודביקה עם ריח נעים. אבל שכחתי שיש במקרר עוד מאכלים, שרגישים לחום.

סיפרתי לאבא על הקרטיב. הוא הקשיב ומייד עטה עליו חליפה דמיונית של גנרל.

"קטיה, תפני מהמקרר את כל מוצרי החלב. לזרוק מייד מה שמריח לא טוב. ברכהל'ה, תטפלי בתא ההקפאה. מה שמסריח, ישר לפח. אני אטפל במדף הגבוה."

אני מניחה שהיתה על פניי הבעת תיעוב כשמשכתי מהמקפיא את החבילה העטופה בנייר חום. הריח היה איום ונורא. 

כל עוד רוחי בי מיהרתי עם העוף לחדר הזבל שבחצר ואחר כך דילגתי חזרה במדרגות, שתיים שתיים, לשטוף את ידיי מהגועל. 

אמא חיכתה לי עם מגבת נקייה אבל גם אחרי הרחצה, ריח של ביצה סרוחה עוד עמד בנחיריי. 

יומיים אחר כך הלופטרים חזרו מההבראה. ראיתי אותם מתנהלים באיטיות על המדרכה - נושאים מזוודות חומות וכמה סלים. הם יודעים לחיות! לא חוסכים בחופשות כמו ההורים שלי. מגיע להם, חשבתי, עם מה שעבר עליהם שם. 

עוד באותו הערב בני הזוג לופטר באו לפדות את המשכון. ראשון הגיע מוישל'ה. הוא חשב שהוא לבד עם אמא והגיש לה קופסה קטנה קשורה בשרוך. "קטיהל'ה" - הוא אמר לה בטון חגיגי - "זה סתם משהו קטן להרגשה, אבל אני חושב שאת תאהבי את זה על הצוואר היפה שלך. סתם משהו".

אמא ביקשה לחמוק מחלקת הלשון של הפלרטטן. "אויש, מוישל'ה - חסיה יודעת?" למשמע שם רעייתו - ידו של מוישל'ה קפאה באוויר. 

די היה לחסיה במבט אחד כדי להבין. "קטיה? מוישל'ה!" המתנה כבר נטמנה בכיס הפנימי במקטורנו של מוישל'ה ופניו עטו תמימות. אמא אמרה בתכליתיות: "באתם לקחת את הדברים שלכם מהמקרר, כן? ברכה, תני להם".

ליבי הלם בפראות נשענתי על משקוף הדלת ואספתי אוויר. כשליקטתי את המצרכים הנותרים מתא ההקפאה חסיה ניצבה מאחוריי, משגיחה על כל תנועה שלי. 

"רגע, איפה העוף?" היא התריסה.

"אה" גמגמתי במבוכה… "היתה הפסקת חשמל… אה… התרנגולת הסריחה… אז זרקתי אותה"…

ראיתי את גווה של חסיה נדרך ומתקשח. ואז היא החלה לרעוד, לנופף בידיה לכל עבר ולתלוש את שיערה. היא נראתה כמו חיה פצועה חסרת אונים. לשונה השתבשה:

"לא נכון, לא נכון, לא מקולקלת העוף… אַתְּ גַּנָּבָה קטנה… אַתְּ שודדים!!… שודדים!!"

היא צרחה בכל כוחה ולא היה קשה לנחש שכל השכנים מתגודדים עכשיו מאחורי הדלת שלנו. "אתם לגנוב לי כל התכשיטים מה היה לי בעוף. שרשרת מסבתא, עגילים ממאמא'לה, טבעת מה אבא קנה לי לחתונה, טבעת של מוישל'ה, שרשרת מה אני להחליף דולרים… הרבה בריליאנטים בתרנגולת... מה לעשות? מה אני לעשות?" היא הרימה את ידה האוחזת בארנק כדי לחבוט בבעלה. כה נואשת היתה למצוא אשם. מבטה היה אבוד. "אתה אשם, מויש'ה, אתה אשם ב-הכל!" גם מבטו היה עתה אבוד.

היתה אלימות קשה באוויר. מוישל'ה היה נואף חלקלק, זה נכון, אבל הוא לא היה אשם באובדן התכשיטים. הוא עמד עכשיו בעיניים פעורות ונראה כעומד להתעלף.

ואז היא הסתכלה עלי באותו מבט מאשים.
"מה אני, מה את מסתכלת עלי בכלל. גם אני לא אשמה! מה אני אשמה בהפסקת חשמל"?

באמת - מה אני? מה יכולתי לעשות?




06/04/2025

"אתה לא ייחודי", מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

אַתָּה לֹא יִחוּדִי, מֵאֵת דָּנִיאֵל קֶרֶן, 240 מִלִּים, כִּ-2 דַּקּוֹת קְרִיאָה 


אָדָם מֵהַיִּשּׁוּב מְנַסֶּה כְּכָל יְכָלְתּוֹ לְהוֹתִיר חוֹתָם, לִהְיוֹת יִחוּדִי. בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל גִּיל אָדָם אוֹמֵר לְעַצְמוֹ: אֲנִי שׁוֹנֶה. אֲנִי מְחַדֵּשׁ דְּבַר-מָה. מָה אֲחַדֵּשׁ?


עַל כְּבִישׁ 12 מִצָּפוֹן לְאֵילַת חִפַּשְׂתִּי לִי שִׂיחַ שֶׁיַּסְתִּיר אוֹתִי מֵהַכְּבִישׁ. לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ הָיוּ שִׂיחִים כָּאֵלֶּה, הָמוֹן שִׂיחִים. כְּמוֹ יַעַר גֶּשֶׁם, הִתְבַּדַּחְתִּי לי: אֵיפֹה אֶמְצָא כָּאן שִׂיחַ מְבֻדָּד. לְאַחַר כַּחֲצִי שָׁעָה שֶׁל נְסִיעָה נָחָה דַּעְתִּי וְנֶעֱמַדְתִּי מֵאֲחוֹרֵי שִׂיחַ צָפוּף. כְּשֶׁפִּתַּחְתִּי אֶת חֲגוֹרָתִי אָמַרְתִּי בְּלִבִּי: אָההה, זֶה מָקוֹם טוֹב, שְׁכוּחַ-אֵל. אַךְ לְתַדְהֵמָתִי, בַּסְּבַךְ הֶעָנֵף שֶׁל הַשִּׂיחַ הָיוּ אֲחֻזּוֹת הַרְבֵּה מְאוֹד אֲרִיזוֹת רֵיקוֹת שֶׁל מָזוֹן, שֶׁהֻשְׁלְכוּ מִמְּכוֹנִיּוֹת דַּוְקָא כָּאן (אוֹ שֶׁהָרוּחַ נָשְׂאָה אוֹתָן מִמָּקוֹם אַחֵר עַד שֶׁנֶּעֶצְרוּ בְּעַנְפֵי הַסִּירָה הַקּוֹצָנִית), וְהָיוּ גַּם נְיָרוֹת עֲטִיפָה, חִתּוּלִים וּנְיָרוֹת נִגּוּב - שָׁלָל רַב. הַנּוֹכְחוּת הָעֲמוּסָה שֶׁל שְׁאֵרִיּוֹת הֵסֵבָּה לִי אִי-נוֹחוּת. מָה שֶׁהֶחְשַׁבְתִּי כַּאֲתָר רָחוֹק מֵהָעַיִן הָיָה בְּעֶצֶם נְקֻדַּת עֲצִירָה רוֹוַחַת לַאֲנָשִׁים אוֹ לָרוּחַ וַאֲנִי אֵינִי לְבַד וּמָה שֶׁגָּרוּעַ עוֹד יוֹתֵר, אֵין שׁוּם יִחוּד בַּמַּחְשָׁבָה שֶׁלִּי. הִרְהוּר נוֹסָף שֶׁחָלַף בִּי הָיָה, שֶׁאִם אֲנִי אַחֲרֵי הַשִּׂיחַ, אֲשֶׁר רַבִּים לִפְנֵי עָצְרוּ לְיָדוֹ וְרַבִּים כַּנִּרְאֶה עוֹד יַעַצְרוּ, יִתָּכֵן שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁבַּעֲבוּרָם אֲנִי וְהָאֲחֵרִים בִּכְלָל לִפְנֵי הַשִּׂיחַ וְרוֹאִים אוֹתִי עַכְשָׁו בִּמְלוֹא הֶהָדָר שֶׁל אֲחוֹרַי. הִגְנַבְתִּי מַבָּט חוֹשֵׁשׁ לְאָחוֹר וּמָצָאתִי שָׁם רַק מֶרְחָבִים עֲצוּמִים שֶׁל אֲדָמָה קְשׁוּחָה, שֶׁדּוֹמֶה כִּי הִיא מִתְחַנֶּנֶת לִמְעַט נוֹכְחוּת. הִיא הָיְתָה זְרוּעָה בְּסַלְעֵי חוֹל אֲדַמְדַּמִּים וּבְשִׂיחֵי סִירָה קוֹצָנִית. פֹּה וָשָׁם רָאִיתִי גַּם עֲצֵי שִׁטָּה, שֶׁצַּמַּרְתָּם שְׁטוּחָה, כְּאִלּוּ נִגְזְזָה בִּידֵי סַפָּר שְׁמַּימִי. אֵד קַל עָלָה מֵאַדְמַת הַמִּדְבָּר וְהִיא נִרְעֲדָה מוּלִי. 


מָשַׁכְתִּי אֶת מִכְנָסַי וְנִכְנַסְתִּי לַמְּכוֹנִית.



04/04/2025

"היה לי פעם" מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

בבלוג: היה לי פעם, 4.4.25, 291 מילים, כ-½2 דקות קריאה 

היה לי פעם ידיד מפורסם. כשנפטר בטרם עת התאבלתי עם משפחתו, ובה גם שני אחיו, שהיו מפורסמים אף יותר ממנו - ובעיקר אחיו הצעיר, שהיה סלב של ממש. המשפחה שמחה לקראתי כמו לקראת בן בית, ומכיוון שהגעתי בעת השבעה כמה פעמים כנראה נתפסתי בטעות כידיד נפש של המנוח, אם לא למעלה מזה. כמה ימים לאחר מכן צלצל האח הצעיר לשאול עד כמה הייתי קרוב לאחיו. השבתי מה שהשבתי ובחלוף עוד מספר ימים הוא צלצל לברר אם אחיו הותיר אחריו איזה סכום כסף, שאולי ידוע לי עליו. גם כאן השבתי מה שהשבתי וחשבתי שבכך תיתם ההתעניינות בקשר שלי עם ידידי המת. 

חלפו שנים רבות. המנוח נשתכח זה כבר מליבי. אחיו הגדול הלך גם הוא בדרך כל בשר. אחיו הסלב נעשה מפורסם עוד יותר. נישא לאשת עסקים מבוססת ומעתה הקשר שלי עם המשפחה היה חד-כיווני, דרך מדורי הרכילות. 

יום אחד אני מקבל טלפון מהסלב. המספר שלו עדיין זוהה במכשיר הטלפון שלי. שמרתי אותו אצלי בדיוק לרגע כזה, למקרה שמי מחבריי או מבני משפחתי יהיו לידי כשהטלפון הזה יצלצל. אלא שהייתי לבד בבית. ליבי החסיר פעימה מרוב סקרנות. אני אמנם כבר גמלאי אך החושים שלי מחודדים ולא בכל יום מצלצל לטלפון הנייד האישי שלי ידוען-על. הוא הציג את עצמו ואני השמתי את עצמי מופתע, אך ענייני. אה...אתה - כן, במה אוכל לעזור? (תשובתו הפתיעה אך לא הפתיעה מדי) אני זוכר שהיית ידיד קרוב של אחי. אישרתי שאכן כך היה. תגיד, אולי בכל זאת הוא השאיר אצלך איזה סכום - סכום כסף כלשהו? הנדתי בראשי בצער. מ...לא, הוא לא השאיר. הסלב סירב לקבל את סופיות הדין. אתה בטוח? שום דבר? לא, לא, שום כלום. 

כה הצטערתי בשבילו, שהרי כך בדיוק חולפת לה תהילת עולם, לפחות בעיניי - שכן מאז אינני עוקב עוד אחרי עוללותיו בטורי הרכילות.


28/03/2025

"לוח זמנים" מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

לוח זמנים, 28.3.2025,
370 מילים, כ-½3 דקות קריאה

השעה היתה בדיוק 9 ו-50 דקות בערב כשעליתי הביתה מהבריכה. שטפתי שאריות של כלור ממכנסי השחייה ונכנסתי להישטף בעצמי. 4 דקות לאחר מכן, כשבועות סבון חלקלקות מכסות את עיניי, שמעתי צליל חד של פלסטיק נשבר. לא ראיתי מה היה אותו חלק כי כאמור עיניי היו מסובנות. נמנעתי מלעשות תנועות חפוזות כדי שלא לדרוך על השבר. כעבור רגע, וליתר דיוק כעבור דקה ו-20 שניות, יכולתי לשוב ולראות את רצפת המקלחון. באמת בלט למטה משהו כהה, אך כשביקשתי להניחו בזהירות, כראוי לפריט משונן, באיזה מקום ניטרלי, הסתבר לי כי זה מסוג השאריות האלה, הנאגרות על רצפה לחה - שאריות שיש בהן סיכון של החלקה אך לא של שריטה. אז מה זה היה? צליל החלק השבור הפוגע ברצפה שב להדהד במוחי. משום מה הצליל התחזק והתעצם עד כי הזכיר לי התנגשות אסטרואיד בכדור הארץ, או אזעקה של פיקוד העורף. 57 שניות של רעש החרידו את מוחי אך למרבה ההפתעה, בתוך הרעש הגדול השבר נשכח. הרעש הסיח את דעתי ממנו. בהחלט גם זו לטובה. אחר-כך נשכח גם קול האזעקה ורחש רך של טיפות החליף אותו ואת זכרון השבר המשונן. 

איך זה קרה?! 

אולי זה קשור לשיחה ששמעתי בבוקר ליד הקופה באחת החנויות בעיר. שתי נשים צעירות התלחששו - סליחה שהאזנתי - ואחת סיפרה לשנייה, שהחליק לה בקבוק זכוכית גדול עם שמפו מהיד והאמבטיה נמלאה בנוזל סמיך ובאלפי רסיסים קטנים. 

בחדר האמבטיה שלי גחנתי על הרצפה, כשזרם נעים של מים מלווה אותי מלמעלה וחידשתי את החיפוש למשך 30 שניות נוספות. אל יקל הדבר בעיניכם: במצבים מסויימים, 30 שניות הם המון זמן. למשל עצמו את עיניכם למשך 30 שניות ודמיינו שמחמיאים לכם על סגולותיכם. האמינו לי, קשה לקבל מחמאה בעיניים עצומות. 

אחר כך בחנתי את השפופרות ואת מכלי התמרוקים הדחוקים זה לזה על גבי המדפים שבמקלחון. מעת לעת באמת נופל לי מי מהם לריצפה אך מעולם לא קרה שנשבר, ואכן עכשיו הכל היה שלם, ללא מתום. בינתיים השעה היתה עשר ושבע דקות. מיהרתי להישטף בזרם עז של מים צוננים ו-3 דקות לאחר מכן כבר יבשתי את גופי במגבת עבה. זרקתי עלי בגדים נוחים ויצאתי מחדר הרחצה. שימו לב, השעה היא עשר ו-12 דקות.

איך אני יודע מה היתה השעה, ומנין שחלפו בדיוק כך וכך דקות ואת מי זה מעניין בכלל? אני לא יודע. סתם. אמנם בחיים לא ענדתי שעון אבל תאמינו או לא - יש לי שעון בתוך המקלחון.

15/03/2025

"האכזבה" מאת דניאל קרן מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

14/3/2025
האכזבה, 630 מילים, כ-6 דקות קריאה    

אני מבקש להציג כאן סיפור, שבהפקתו שותפה בינה מלאכותית. יהיו עוד פרטים בהמשך. 

מכתבים לעורך:
שלום לך, בינה יקרה. הערב ראיתי חתול צנום בחנות תכשיטים בטיילת של אילת. הניגוד בין פראות החתול ליוקרת החנות קסם לי. אבל אז גיליתי שלחתול יש קולר, כלומר הוא איננו חתול רחוב. בכך ניטל הקונפליקט מהסיפור. בינתי, איך אשיב לו את הקונפליקט? או לפחות - איך אהפוך את האכזבה מהעדרו לחלק מהסיפור?

לפני שאציג את תשובת הבינה המלאכותית שמעו סיפור.

זה היה ערב אילתי רגיל של סוף ינואר, ערב ספוג בריח-ים. מרבית הדוכנים זה-כבר פונו מהטיילת אך ממרכזים מסחריים לאורכה עדיין בקעה מוסיקה מבוזבזת. מדוע מבוזבזת? כי מוסיקה רועשת שכזאת נועדה להלום באוזניים רבות בבת אחת, אך בטיילת לא היו הרבה אוזניים; רק זרימה דלילה של משוטטים - השתרכות מרווחת, ממערב למזרח ובחזרה, של חבורות צעירים וזקנים לאורך הטיילת. כן, תנועה היתה, אך לא הצטופפות.

וכאילו הצועדים שם מתנהלים ביקום אחר, חתול שדוף אחד ישב לו על סיפה של חנות תכשיטים יוקרתית והתבונן בנקודה כלשהי בחלל. נראה שלא גמר בדעתו אם להיכנס לחנות או לחזור לטיילת. הוא נופף ברגלו באוויר באיטיות, כאילו ביקש להצביע על עדי כלשהו. ואולי זאת סתם אבחנה פשטנית. הלוא ידוע לכל כי אין לחתול תכונות כמו הססנות או אדישות, אף כי, האמת, עדיף שלא לשפוט חתול בכלי הערכה אנושיים. 

השונרא הג'ינג'י היה מרותק למדפים ומדי פעם צודד מבט אל העוברים ושבים כאומר בליבו: מה לי ולכם; איפה אני ואיפה אתם. הוא ניצב ללא ניע ונראה כמו ספינקס רזה ואדמוני. ובכל זאת אפשר היה לחוש באיזו תנועה באוויר סביבו; חיית רחוב מתוחכמת שכמותו.

אי-אפשר היה להתעלם מן הדרמה הגלומה בדמותו של חתול רחוב, שנקלע בטעות לחנות יוקרה. אלא שאז הוא זז קמעה ממפתן החנות וחשף קולר משובץ באבני-חן, שהקיף את צוארו. נתגלה אפילו קישוט אופנתי זעיר, שנרצע אל אחת מאוזניו. 

חבל. יכולתי לכתוב סיפור מרתק על ניגודים. מצד שני, אם המציאות לא מסתדרת לפי רצוני אולי לפחות יש לבחון את האכזבה שהיא מייצרת? כדי להבין את פשר האכזבה פניתי לעשרה יישומים שונים של בינה מלאכותית וביקשתי מהם להתמקד בסוגיה הזאת. בתוך שניות הגיעו התוצאות. ריכזתי אותן, אלא שאורכן הכולל היה כאורך ספר. שוב כתבתי ל-AI והפעם קיבלתי צמצום של החומר. זה היה תהליך מהנה.

קורא.ת יקר.ה:
נמשיך בסיפור - עכשיו כבר בהשראת הבינה המלאכותית:
האכזבה שלי הייתה עמוקה, אולי אף מוגזמת ביחס לסיטואציה. כי מה כבר קרה? בסך-הכל ראיתי חתול, חשבתי שהוא חתול רחוב, והתרגשתי מהניגוד בין הפראות שלו ליוקרה של החנות. אלא שאז התגלה כי הוא אינו חיית פרא אלא רק חתול בית עצל-למראה, שיש לו קולר יפה על הצואר. סיפור בנאלי. אבל אכזבה היא כמו שריטה על זכוכית. גם אם עדיין אפשר לראות דרכה את העולם, היא משנה את האופן שבו העולם נראה.

החתול כמובן אינו אשם בציפיות שלנו. אנחנו רוצים מציאות דרמטית, עם קונפליקטים ברורים; שחור ולבן. מוצק מול נוזל. אנחנו רוצים סיפור של חתול אשפתות על רצפת שיש, כי דרוש לנו עולם עם הפרדה ברורה בין טבעי למלאכותי, בין פראי למבויית. אבל המציאות בדרך כלל פחות דרמטית - זה לא תמיד אומר שהיא פחות מעניינת.

אכזבה היא תוצאה של התפכחות מאשליה; הרגע שבו אנחנו מבינים, כי הסיפורים שבנינו במוחנו לא תואמים את המציאות. אכזבה היא אחת הדרכים לביטוי ההתפכחות. קבלת המציאות כפשוטה, גם אם אינה עומדת בציפיות הדרמטיות שלנו. אפשר להגיב למציאות בשמחה, באדישות, בכעס - בכל ספקטרום הרגשות. גם באכזבה.

החתול התמתח בעצלתיים על רצפת השיש, מתעלם מכל הפרשנויות הספרותיות שניסיתי להלביש עליו, מהנטייה האנושית הזו לחפש משמעות, ניגודים דרמטיים, לחפש נרטיבים מורכבים, שעה שהמציאות רק מתמתחת לה בנינוחות מול עינינו, בלי שום כוונה להתאים את עצמה לציפיות שלנו.

היצור הרזה פיהק ונראה שלא אצה לו הדרך. הוא פסע על רצפת הבהט כאילו הוא עצמו בעל הבית. אבני החן המשובצות בקולר זהרו באור יקרות. בעצם מה משנה לי מי באמת בעל הבית. יש כאן חנות יפה, יש חתול עם קולר. גם אני חלק מהתמונה. זה אמנם לא הסיפור שרציתי אבל זה הסיפור. סיפור על ציפיות מול מציאות ועל היופי שבפשטות. כן, סיפור פשוט.


25/01/2025

הפגישה הראשונה, מאת דניאל קרן מתוך המיזם רגע לסיפור בדיור

פגישה ראשונה, מאת דניאל קרן 21.01.2025, 888 מילים  

השלפוחית של חזי דחקה בו. קאופמן, היא התחננה, לוחץ לי, שחרר אותי. אבל מאום לא דרבן את חזי לחפש עמדת השתנה בסניף של בנק באלנבי או בחנות גדולה כלשהי (למשל "המהודרת" ו"רואים 10:1") או לפחות מאחורי איזה שיח בחצר. בוא, זה לא מקרה חירום הוא אמר לעצמו, אני לא עד כדי-כך לחוץ ולא מאחרים לפגישה ראשונה. ובמסעדה יש בודאי שירותים, אז מה הבעייה.

אך "הפינתית של שרה" בכרם התימנים היתה מקום קטן. לא הגיוני שיש כאן בכלל איפה להתפנות. אפף את הסועדים ריח כבד של ממולאים בנוסח ביתי. ניצבו שם שמונה שולחנות לארבעה ועליהם גליונות נייר גדולים. מאחורי מחיצת אבן נמוכה מרוחה בתכלת משומש חזי ראה שלושה סירים ענקיים, שאדים סמיכים התאבכו מעליהם. על כירת הגז עמד גם סיר קטן מצופה אמאיל תכלכל, דומה לצבע הקיר. מכסי האלומיניום הגדולים קיפצו כאילו משהו דקר אותם מלמטה. גם לקטן היה חם, אך המכסה שלו היה מהודק היטב ולא רקד כמו האחרים. במין תחושת בעלות, שלא אפיינה את אורחותיו, חזי ביקש להציץ אל מעבר לקיר הנמוך, להרים את המכסים ולהתוודע לבישולים. בדיוק ברגע זה ניגשה אליו צעירה חייכנית, שגומות חן בלחייה והצביעה על שולחן פנוי. כמו שאתה רואה אין לחץ כרגע. דרך אגב, אני אביטל המלצרית שלך והנכדה של שרה. היום יש ביז עם כל הטררם, הולך נהדר עם חילבה, מרק עוף אמיתי בלי קיצורי דרך, ככה, קצת חריף, ויש גם גולש בקר בציר לוהט. למיטיבי לכת, היא ציחקקה. אז לפי הצבע שלך אני חושבת שיתאים לך ביז. אההה, זה מה שצעירים כמוך לוקחים היום, היא מיהרה לתקן. ומי יאכל לנו את החריף? היא העוותה את פניה ושרבבה את שפתה התחתונה בהבעת עלבון מעושה. הא, הא.

עוד סועדים זרמו למסעדה ועד מהרה היא התמלאה. הלחץ סביב אביטל נעשה תובעני, אבל היא לא נכנעה להמולה והמשיכה להרחיב את אפקיו של חזי. וזה - היא הצביעה בחגיגיות מוגזמת על הסיר האמצעי וטבלה מצקת בציר של הגולש – לאנשים עם צבע פנים שונה משלך, הא-הא. לא ניכר באביטל שום מאמץ שיווק. היא חיננית מטבעה.
אני מחכה פה למישהי - נזמין כשהיא תבוא. זאת פגישה ראשונה אז אני מבקש שתהיי הכי נחמדה אליה. שיתוף המידע פרק עול מכתפיו של חזי ופתאום הוא היה כמעט מרוצה, כאילו חיים פרטיים הם נטל.
בטח, בטח, אל תדאג. אביטל ישרה את קפלי חצאיתה ואת הסינר הצחור. תוכלו לצאת מכאן ישר לחופה. אבל בחייך, היא גערה בו, מי קובע פגישה ראשונה במסעדה תימנית בכרם - ועוד בצהריים. הא-הא.
היעילות של חזי השתלמה. הוא הקדים להגיע למפגש ועכשיו היה לו זמן להשתין. כבר לחץ לו – אבל ממש! - וזאת היתה העת להיפטר מהבעייה. הוא לא ראה שלט הכוונה לשירותים והביט במצוקה על אביטל. היא הבחינה במבטו והושיטה לו בלי אומר מפתח פליז, שתיל שחור דק ומפותל חיבר אליו כרטיס דהוי, שמצויירים עליו שני אפסים. השירותים בקומה מעלינו, דרך חדר המדרגות שמעבר לפינה. אתה תראה, כתוב שרה על הדלת. שיהיה לך בהצלחה ואל תשכח להחזיר לי את המפתח, בבקשה. חזי זיהה תחינה בעיניה, או השלמה עם הידיעה הברורה ששוב לא תראה את המפתח. אל תדאגי, הוא הרגיע, אחזיר, ואם הדייט שלי מגיעה את כבר יודעת מה לעשות.

חזי אחז במיאוס בקצות אצבעותיו בכרטיס הקרטון הצמוד למפתח. מי יודע במה נגעו הידיים שנגעו בו קודם. גרם המדרגות היה צר ומשוח בשמן, כנראה בידי אותו הצבע שצבע את הקיר הנמוך שבתוך המסעדה. בראש גרם המדרגות היה קבוע חלון גדול ששמשתו סדוקה ואחוזה בנייר דבק. בית סמוך נשקף דרכו במעורפל. סוף-סוף מצא את הדלת של שרה. המפתח הסתובב שוב ושוב במנעול. השלפוחית איימה לעלות על גדותיה ולא הותירה לו ברירה אלא להתעקש. הוא המשיך לסובב את המפתח ימינה ושמאלה, הלוך וחזור, עד שנתפס. הדלת נפתחה אבל חזי כבר היה מושפל. הוא נכנס בזהירות לחדרון, שהיו בו אסלת ילדים, דלי עם סמרטוט ונוזל כלשהו, מתקן חדיש למגבת בד נגללת ועוד כלי צר וגבוה עם מברשת, וגם כיור קטן. חזי נמלא חרטה על שלא נכנס קודם לחנויות המסודרות או לחצרות. זאת משתנה של מסעדת פועלים בכרם התימנים, הוא ייסר את עצמו, מה חשבתי לעצמי. למזלו לא נאלץ להרים את הקרש כי לא היה קרש. בעודו ניצב גבוה מעל האסלה סקר את החדרון וציין לעצמו בפליאה כי על-אף הבסיסיות של התא יש בו מקלחון זערורי וניירות מכל מיני סוגים ואפילו סבון ידיים ריחני אך אין ידית לברז הכיור. לא נורא, ממש בסמוך לכיור השתלשלה מלמעלה שרשרת של מתכת שהיתה מחוברת לאגן מים. חוליות השרשרת היו חלודות ומאובקות. חזי הניח שהיא התחליף לידית של ברז. הוא יצק על ידיו מעט סבון ועיסה אותן זו בזו. אחר-כך שלח ידו ומשך בשרשרת.

פרץ מים אדיר שטף אותו מתוך חרירי הידית בצינור של מקלחון שחובר לאגן המים. חזי היה רטוב ומבועת. באופן מוכני הוא פשט מעליו את החולצה הרטובה כאילו נשטף במי ביוב ומיהר עירום למחצה במורד המדרגות אל המסעדה. אוי וי, אבוד לי, מה יהיה עם להבית, הוא מלמל כשראה את המלצרית. אביטל, אביטל, תצילי אותי. אביטל, בבקשה.

היא התעשתה מייד והושיטה לו מגבת מטבח נקייה וגליל נייר. היא האיצה בו לגשת אל מעבר למחיצת האבן. קח, תספוג. תתכופף, שלא יראו אותך ככה, אוי – אתה כמו אפרוח רטוב. הא-הא.

להבית עמדה בפתח המסעדה. מבטה שוטט על פני סירים רוחשים ונעצר בבחור מבוהל וחיוור, שרק מכנסיים לגופו וגליל נייר גדול חבוק תחת בית שחיו. מגבת מטבח מפוספסת היתה מוטלת על ראשו.

זה מה שלהבית ראתה בפגישה הראשונה שלה עם חזי קאופמן. 
האם היתה עוד פגישה?

22/11/2024

"מעשה בעורבים" מאת צביה גולן במיזם "רגע לסיפור בדיור"

 


מַעֲשֶׂה בְּעוֹרְבִים, מֵאֵת צְבִיָּה גּוֹלָן - מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור".  [930 מילים, כ-9 דקות קריאה]

דַּפְנָה, הִשְׁתַּגַּעַתְּ?! מַדּוּעַ אַתְּ קָמָה כָּל כָּךְ מֻקְדָּם? שָׁכַחְתָּ שֶׁהַיּוֹם שַׁבָּת?" רִנַּת הֵרִימָה רֹאשׁ מְדֻבְלָל-תַּלְתַּלִּים, וְהִתְבּוֹנְנָה בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת-לְמֶחֱצָה בְּדַפְנָה, הָעוֹמֶדֶת לְיַד הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ. זוֹ הִפְנְתָה רֹאשָׁהּ, אֲבָל עַד שֶׁהִסְפִּיקָה לַחֲשֹׁב עַל תְּשׁוּבָה הוֹלֶמֶת, כְּבָר הָיְתָה רִנַּת שְׁקוּעָה שׁוּב בְּשֵׁנָה עֲמֻקָּה, מְכַסָּה רֹאשָׁהּ בִּשְׂמִיכָה, כְּדֵי שֶׁהָאוֹר לֹא יַפְרִיעַ יוֹתֵר מִדַּי.

דַּפְנָה נִשְׁעֲנָה עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן וְהִבִּיטָה בַּשָּׁמַיִם הַכְּחֻלִּים. הָיְתָה דִּמְמַת בֹּקֶר בַּחוּץ, דְּמָמָה שַׁבַּתִּית, שֶׁהֻפְרְעָה רַק עַל יְדֵי צִיּוּץ צִפּוֹרִים וְטִרְטוּר טְרַקְטוֹר מְרֻחָק. רֵיחוֹת נִפְלָאִים חָדְרוּ מִבַּעַד לַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ; רֵיחוֹת שֶׁל חִטָּה מַזְהִיבָה וּפֵרוֹת מַבְשִׁילִים, שֶׁל דֶּשֶׁא קָצוּר וּפְרָחִים נִפְתָּחִים.

הִיא הִתְלַבְּשָׁה בְּשֶׁקֶט, קָלְעָה אֶת צַמּוֹתֶיהָ, יָצְאָה עַל בְּהוֹנוֹת אֶת בֵּית הַיְּלָדִים, וְסָגְרָה אַחֲרֶיהָ אֶת הַדֶּלֶת.

עַל הַגַּג הִדְהֵד קוֹלוֹ הַקָּצוּב שֶׁל הַדּוּכִיפַת, הַקּוֹרֵא לְבַת זוּגוֹ. שָׁלוֹשׁ קְרִיאוֹת רְצוּפוֹת וְקִדָּה, שָׁלוֹשׁ קְרִיאוֹת וְקִדָּה. בְּקִרְבַת הַמְּטַפֵּס, הַלּוֹהֵט בִּפְרָחָיו הָאֲדֻמִּים, רִפְרְפוּ צוּפִיּוֹת נוֹצְצוֹת בְּיָרֹק וּבְכָחֹל. תּוֹךְ כְּדֵי רִפְרוּף תָּחֲבוּ מַקּוֹרִים אֲרֻכִּים לְתוֹךְ צִנּוֹרוֹת הַפְּרָחִים וּמָצְצוּ צוּף. דַּפְנָה עָמְדָה זְמַן מָה וְהִתְבּוֹנְנָה בַּצִּפּוֹרִים.

עַל הַדֶּשֶׁא הִתְהַלְּכָה מִשְׁפַּחַת דּוּכִיפַת בְּהֶרְכֵּב מָלֵא. שְׁנֵי הַהוֹרִים, וּלְיָדָם שְׁנֵי גּוֹזָלִים מְגֻדָּלִים קִצְרֵי צִיצִית וְזָנָב, שֶׁפָּעֲרוּ מַקּוֹרִים, וְתָבְעוּ מָזוֹן בְּכָל פֶּה. וְהַהוֹרִים, לֹא חָדְלוּ מִלְּהַלְעִיט אֶת הַגּוֹזָלִים הַצַּוְחָנִים, בְּכָל מָה שֶׁחָפְרוּ וְהֶעֱלוּ מִן הַדֶּשֶׁא.

"אֵיזֶה מְפֻנָּקִים," מִלְמְלָה לְעַצְמָהּ. עַל עֵץ הַסִּיסָם עָמַד שַׁחֲרוּר וְסִלְסֵל מַנְגִּינָה בִּמְלוֹא גָּרוֹן. בְּהִסְתַּעֲפוּת הַגֶּזַע יָשְׁבָה הֲשַׁחֲרוּרָהּ בְּשֶׁקֶט בְּקִנָּה, וְהִקְשִׁיבָה לִצְלִילֵי זִמְרָתוֹ שֶׁל בֶּן זוּגָהּ, הַמַּנְעִים לָהּ כָּךְ אֶת שְׁעוֹת הַדְּגִירָה הַמְּמֻשָּׁכוֹת. דַּפְנָה יָכְלָה לַעֲמֹד וְלִצְפּוֹת בַּצִּפּוֹרִים שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת, אַךְ לְפֶתַע זָכְרָה כִּי עָלֶיהָ לְהַמְשִׁיךְ בְּדַרְכָּהּ אֶל מֶשֶׁק הַיְּלָדִים. אֶתְמוֹל הִמְלִיטָה הָאַרְנֶבֶת הַשְּׁחֹרָה, וְצָרִיךְ לִרְאוֹת מָה שָׁלוֹם הַגּוּרִים. גַּם יֵשׁ לְהַאֲכִיל אֶת הַתַּרְנְגוֹלוֹת, וּלְהַחֲלִיף מַיִם בַּשֹּׁקֶת שֶׁל הָעֵז.

כְּשֶׁנִּכְנְסָה לַחֲצַר הַמֶּשֶׁק, קִבְּלוּ אוֹתָהּ בַּעֲלֵי הַחַיִּים בְּמַקְהֵלָה קוֹלָנִית; הָעֵז חִכְּכָה רֹאשָׁהּ בַּגָּדֵר, וְזָכְתָה לְלִטּוּף בֵּין קַרְנֶיהָ. הַתַּרְנְגוֹלוֹת הִתְגּוֹדְדוּ לְיַד הָאֵבוּס מְקַרְקְרוֹת בְּהִתְרַגְּשׁוּת וּבְצִפִּיָּה לַמָּזוֹן הַמְּיֻחָל.

אֲפִלּוּ הָאַרְנֶבֶת לֹא בָּרְחָה כְּשֶׁדַּפְנָה חִדְּשָׁה אֶת מְלַאי הַגֶּזֶר וְהַכְּרוּב, וְרָאֲתָה אֶת הַגּוּרִים מְכֻרְבָּלִים בַּפִּנָּה.

וּפִתְאוֹם שָׁמְעָה קוֹל מוּזָר. הַקּוֹל הָיָה שׁוֹנֶה לַחֲלוּטִין מֵאֵלֶּה שֶׁבָּקְעוּ וְעָלוּ מֵחַצְרוֹת בַּעֲלֵי הַחַיִּים. הִיא הֵרִימָה עֵינֶיהָ וְהִסְתַּכְּלָה סָבִיב, מְחַפֶּשֶׂת אֶת מַשְׁמִיעַ הַקּוֹל.

לְיַד הַגָּדֵר, בְּתוֹךְ הָעֵשֶׂב הַיָּרֹק הַגָּבוֹהַּ, עָמַד בֶּן עוֹרְבִים צָעִיר, עֲלוּב מַרְאֶה. גּוּפוֹ הָיָה מְכֻסֶּה בְּנוֹצוֹת קְצָרוֹת מְטֻשְׁטָשׁוֹת צֶבַע, וְנוֹצוֹת זְנָבוֹ אַךְ הֵחֵלּוּ לְהָצִיץ. הַגּוֹזָל נִפְנֵף בִּכְנָפָיו מְנַסֶּה לְיַצֵּב אֶת עַצְמוֹ, וְדִדָּה עַל רַגְלָיו בִּתְנוּעוֹת מְגֻחָכוֹת. הוּא פַּעַר מָקוֹר צָהֹב, וְהוֹצִיא מִגְּרוֹנוֹ קוֹלוֹת שֶׁהָיוּ שִׁלּוּב שֶׁל קִרְקוּר וּצְרִיחָה גַּם יַחַד.

"מִסְכֵּן שֶׁלִּי," דַּפְנָה גָּחֲנָה אֵלָיו, "מָה קָרָה לְךָ? נָפַלְתָּ מִן הַקֵּן?" הֵרִימָה רֹאשָׁהּ וְחִפְּשָׂה בֵּין עַנְפֵי הָאֵיקָלִיפְּטוּס הַגָּדוֹל שֶׁצָּמַח מֵעֵבֶר לַגָּדֵר. "אֵיפֹה הַהוֹרִים שֶׁלְּךָ?" הַגּוֹזָל לֹא הִתְרַשֵּׁם מֵרַחֲמֶיהָ שֶׁל דַּפְנָה, אֶלָּא נִתֵּר הַצִּדָּה בְּרַגְלַיִם כּוֹשְׁלוֹת, נִפְנֵף נוֹאָשׁוֹת בִּכְנָפָיו הַקְּצָרוֹת, מְנַסֶּה לִבְרֹחַ מִיָּדָהּ הַמּוּשֶׁטֶת. "אַל תִּפְחַד, לֹא אֶעֱשֶׂה לְךָ דָּבָר," דִּבְּרָה בְּקוֹל מַרְגִּיעַ, "רַק אָשִׂים אוֹתְךָ יוֹתֵר גָּבוֹהַּ, כְּדֵי שֶׁהַהוֹרִים שֶׁלְּךָ יוּכְלוּ לְהַבְחִין בְּךָ."

הִתְכּוֹפְפָה, נָטְלָה אֶת הַגּוֹזָל הַמַּרְעִיד בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ, וְהֵנִיחָה אוֹתוֹ בִּזְהִירוּת עַל הַגָּדֵר. הוּא נֶאֱחַז בְּצִפָּרְנָיו בְּסוֹרְגֵי הַגָּדֵר וְהִמְשִׁיךְ לְנַפְנֵף בִּכְנָפָיו וְלִצְוֹחַ בְּקוֹל מְעוֹרֵר רַחֲמִים. "יָה, נוֹרָא מְאֻחָר!" דַּפְנָה הִתְפַּנְּתָה לְהַבִּיט בִּשְׁעוֹנָהּ. "הַהוֹרִים כְּבָר מְחַכִּים לִי בַּבַּיִת," וְהִרְחִיבָה פְּסִיעוֹתֶיהָ אֶל חֲדַר הַהוֹרִים.

וּלְפֶתַע, קִרְקוּרִים רָמִים מֵעָלֶיהָ. עַד שֶׁהִפְנְתָה רֹאשָׁהּ לִרְאוֹת מָה מִתְרַחֵשׁ, "אוֹי!" זוּג עוֹרְבִים עָט עָלֶיהָ בִּטְפִיחוֹת כָּנָף וּבִצְרִיחוֹת רָמוֹת. הָעוֹרְבִים חָגוּ מֵעַל רֹאשָׁהּ, וְהִכּוּ בְּכַנְפֵיהֶם בְּפָנֶיהָ. 

"הָעֵינַיִם!" דַּפְנָה כִּסְּתָה אֶת עֵינֶיהָ בְּיָדֶיהָ. הִיא נִזְכְּרָה כִּי פַּעַם קָרְאָה בְּאֵיזֶה מָקוֹם כִּי הָעוֹרְבִים מְנַקְּרִים בָּעֵינַיִם. אֲפִלּוּ אִם אֵין זֶה נָכוֹן, לֹא כְּדַאי לְהִסְתַּכֵּן.

עַתָּה הֵחֵלָּה לָרוּץ, מְצִיצָה מִבֵּין הָאֶצְבָּעוֹת, וּנְשִׁימָתָהּ מִתְקַצֶּרֶת מִן הָרִיצָה וּמִן הַפַּחַד. הִיא נִסְּתָה לְסַלֵּק אֶת הָעוֹרְבִים מֵעָלֶיהָ בִּתְנוּעוֹת יָדַיִם, אַךְ הֵם דָּבְקוּ בָּהּ בְּעַקְשָׁנוּת, מַמְשִׁיכִים לְהַתְקִיפָהּ, מְקַרְקְרִים בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת. לְפֶתַע חָשָׁה חֲבָטָה חֲזָקָה בְּרֹאשָׁהּ. 

כְּשֶׁנָּגְעָה בִּמְקוֹם הַמַּכָּה, הִרְגִּישָׁה רְטִיבוּת בְּכַף יָדָהּ. "נִפְצַעְתִּי!" חָשְׁבָה בְּבֶהָלָה. הִיא הִגִּיעָה הַבַּיְתָה בְּלִי נְשִׁימָה. "אִמָּא... אִמָּא..." צָעֲקָה בְּקוֹל. דֶּלֶת הַבַּיִת נִפְתְּחָה לִרְוָחָה. "מָה קָרָה לָךְ? מַדּוּעַ אֶת צוֹעֶקֶת כָּל כָּךְ?” דַּפְנָה זִנְּקָה פְּנִימָה וְטָרְקָה אֶת הַדֶּלֶת בַּחֲבָטָה. "הָעוֹרְבִים..." פָּלְטָה מִתְנַשֶּׁמֶת וּמִתְיַפַּחַת. "אֵיזֶה עוֹרְבִים? עַל מָה אַתְּ מְדַבֶּרֶת?" אִמָּא הֵנִיעָה רֹאשָׁהּ בְּאִי-הֲבָנָה. "הָעוֹרְבִים רָדְפוּ אַחֲרַי... הִכּוּ אוֹתִי בַּכְּנָפַיִם... שָׂרְטוּ אוֹתִי בַּצִּפָּרְנַיִם... הֵם אֲפִלּוּ נִקְּרוּ אוֹתִי בָּרֹאשׁ וּפָצְעוּ אוֹתִי..." 

כָּאן כְּבָר לֹא יָכְלָה לְהַמְשִׁיךְ, כִּי הַבְּכִי שֶׁחָנַק אֶת גְּרוֹנָהּ, הִשְׁתַּחְרֵר וּפָרַץ הַחוּצָה.

"הֵרָגְעִי יַלְדָּתִי," אִמָּא לִטְּפָה אֶת לְחַיֶּיהָ שְׁטוּפוֹת הַדֶּמַע שֶׁל דַּפְנָה. "הָבָה נִרְאֶה מָה קָרָה לָךְ, הֵיכָן נִקְּרוּ אוֹתָךְ הָעוֹרְבִים?" דַּפְנָה הִצְבִּיעָה בְּלִי אֹמֶר עַל מְקוֹם הַחֲבָטָה. אִמָּא פִּסְקָה אֶת הַשֵּׂעָר, הִסְתַּכְּלָה רֶגַע קָט, וְאָמְרָה: "לֹא, חֲבִיבָתִי, זֶה אֵינוֹ פֶּצַע, אֶלָּא גּוּשׁ בָּשָׂר שֶׁהָיָה בְּמַקּוֹרוֹ שֶׁל הָעוֹרֵב, וְהוּא שֶׁנִּתְקַע בִּשְׂעָרֵךְ." 

דַּפְנָה לֹא אָמְרָה דָּבָר, רַק עִוְּתָה פָּנֶיהָ בְּגֹעַל. "חִפְפִי הֵיטֵב אֶת שְׂעָרֵךְ, וְהַכֹּל יַעֲבֹר."

כְּשֶׁהַהִתְרַגְּשׁוּת חָלְפָה בְּמִקְצָת הִבִּיטוּ בָּהּ בְּנֵי הַבַּיִת, כְּשֶׁהִיא רְחוּצָה וּמְסֹרֶקֶת. "וְכָעֵת סַפְּרִי לָנוּ מָה עָשׂוּ הָעוֹרְבִים בִּשְׂעָרֵךְ? מַדּוּעַ הִתְקִיפוּ אוֹתָךְ?"

דַּפְנָה סִפְּרָה בִּקְצָרָה אֶת קוֹרוֹת הַבֹּקֶר. "חָשַׁבְתִּי שֶׁהַגּוֹזָל נֶעֱזָב עַל יְדֵי הוֹרָיו, הוּא נִרְאָה כָּל כָּךְ מִסְכֵּן וְרִחַמְתִּי עָלָיו, כִּי לֹא רָאִיתִי אֶת

הָעוֹרְבִים בַּסְּבִיבָה." אַבָּא הִתְעָרֵב בַּשִּׂיחָה: "אָמְנָם, לֹא רָאִית אוֹתָם, אֲבָל הֵם הָיוּ שָׁם, וְנִסּוּ לוֹמַר לְךָ בְּדַרְכָּם שֶׁלָּהֶם..." דִּבְרֵי אַבָּא נִקְטְעוּ בִּצְוָחוֹת רָמוֹת: "עוֹרְבִים! עוֹרְבִים!" 

"זֶה אַמְנוֹן", אִמָּא קָפְצָה מִמְּקוֹמָהּ וּמִהֲרָה לִפְתֹּחַ אֶת הַדֶּלֶת. אַמְנוֹן נִכְנַס בִּמְרוּצָה, אָדֹם פָּנִים. "תִּשְׁמְעוּ, יֵשׁ בַּחוּץ זוּג עוֹרְבִים מְשֻׁגָּעִים. כְּשֶׁהָלַכְתִּי בַּמִּדְרָכָה הַמּוֹבִילָה הַבַּיְתָה, הִתְחִילוּ פִּתְאוֹם לָעוּף וּלְקַרְקֵר סְבִיבִי, וַאֲפִלּוּ נִסּוּ לְהִתְנַפֵּל עָלַי."

"מְעַנְיֵן," צָחֲקָה אִמָּא, "אֵיךְ יָדְעוּ שֶׁאַתָּה אָחִיהָ שֶׁל דַּפְנָה?" אַף דַּפְנָה יָכְלָה כְּבָר לְהִתְיַחֵס לְכָל הָעִנְיָן בְּחִיּוּךְ.

"אֲנִי מֻכְרָח לִרְאוֹת מָה קוֹרֶה," אַבָּא יָצָא הַחוּצָה, וְשָׁב בִּמְהִירוּת.

"שִׁמְעוּ, זֶה לֹא צְחוֹק! אֲנַחְנוּ מַמָּשׁ בְּמָצוֹר!"

"אוֹי, הֵם שָׁכְחוּ אֶת הַגּוֹזָל שֶׁלָּהֶם," רַחֲמֶיהָ שֶׁל דַּפְנָה נִכְמְרוּ עַל הַגּוֹזָל. "אֵינֶנִּי חוֹשֵׁב כָּךְ," הֵשִׁיב אַבָּא, "אֲבָל הֵם הֶחְלִיטוּ לְלַמֵּד אוֹתָנוּ לֶקַח."

כְּדֵי לָצֵאת מִן הַבַּיִת וְלִפְרֹץ אֶת הַמָּצוֹר, הָיָה צֹרֶךְ לְהִצְטַיֵּד בְּמַטְאֲטֵא, וּלְהַבְרִיחַ אֶת הָעוֹרְבִים הַנִּזְעָמִים. כָּל מִי שֶׁעָבַר בְּקִרְבַת בֵּית הַהוֹרִים שֶׁל דַּפְנָה, זָכָה בִּמְנַת קִרְקוּרִים וּטְפִיחוֹת כָּנָף. 

רַק בִּשְׁעוֹת הַצָּהֳרַיִם, נִרְגְּעוּ הָרוּחוֹת, וְהָעוֹפוֹת עָזְבוּ אֶת שְׂדֵה הַקְּרָב.

"מֵהַיּוֹם, דַּפְנָה, כְּבָר לֹא תִּתְקָרְבִי יוֹתֵר לְגוֹזְלִים," אָמַר אַמְנוֹן. "לָאוֹ דַּוְקָא," הֵשִׁיבָה, "אֲבָל דָּבָר אֶחָד אֶזְכֹּר, לְעוֹלָם לֹא אֶגַּע בְּגוֹזְלֵי עוֹרְבִים."


16/08/2024

"ההערה" מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

הַהֶעָרָה, מאת דניאל קרן, 15.8.2024, 330 מִלִּים = כִּ-3 דַּקּוֹת קְרִיאָה

אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶתְכֶם עַד כְּדֵי כָּךְ, אָמַר הַמֵּפִיק, שֶׁאֶת פְּסַנְתֵּר הַכָּנָף הֵבֵאנוּ לְכָאן עָטוּף כְּמוֹ תִּינוֹק, בְּמַשָּׂאִית מְרֻפֶּדֶת. 

מְחִיאוֹת כַּפַּיִם וְגִרְגּוּר שֶׁל שְׂבִיעוּת רָצוֹן נִשְׁמְעוּ בַּקָּהָל, גַּם אֲנִי מָחָאתִי כַּף וּבִקַּשְׁתִּי לְגַרְגֵּר - וְכִי לֹא הָיִיתִי שְׂבַע רָצוֹן? - אַךְ מִגְּרוֹנִי נֶחְלְצָה חֲרִיקַת מִלִּים, שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה לְפָרְשָׁהּ בְּטָעוּת כִּקְרִיאַת תִּגָּר: אֵיךְ, שָׁאַלְתִּי, הַמַּשָּׂאִית פָּנְתָה שְׂמֹאלָה לַמָּלוֹן כַּאֲשֶׁר אֵין פְּנִיָּה כָּזֹאת? כָּךְ הֶעָרָתִי (יַעַן-כִּי אָסוּר לִפְנוֹת, יֵשׁ לְהַמְשִׁיךְ בַּכְּבִישׁ הָרָאשִׁי עוֹד כִּבְרַת דֶּרֶךְ, לַעֲשׂוֹת פַּרְסָה בַּכִּכָּר וְכַעֲבֹר קִילוֹמֶטֶר אוֹ שְׁנַיִם לִסְטוֹת יָמִינָה בְּחַדּוּת לְכִוּוּן הַמָּלוֹן. אוֹ מֵרֹאשׁ לִפְנוֹת שְׂמֹאלָה בְּנִגּוּד לְהַנְחָיוֹת הַתְּנוּעָה). מִיָּד לִכְשֶׁנִּתְמַלְּטָה הַקְּרִיאָה מִגְּרוֹנִי הִתְחָרַטְתִּי; זֹאת הָיְתָה הַתְרָסָה מְיֻתֶּרֶת. בֶּאֱמֶת הִתְכַּוַּנְתִּי רַק לְהַדְגִּים שְׁנִינוּת, לֹא לִמְתֹּחַ בִּקֹּרֶת.

לְהַפְתָּעָתִי שָׁמַעְתִּי אהממממ שֶׁל הַסְכָּמָה מִיְּמִינִי. וְאָז, בִּמְקוֹם לְהִצְטַמְצֵם בִּמְקוֹמִי בִּמְבוּכָה מָצָאתִי עַצְמִי תּוֹהֶה אוּלַי בְּכָל זֹאת הָיָה טַעַם בַּהֶעָרָה. הֵצַצְתִּי בַּמֵּגִיב. כְּרֵסוֹ הָעֲנָקִית הָיְתָה מֻנַּחַת עַל מַדָּף שֶׁל הֲלִיכוֹן בְּצֶבַע כָּחֹל. לְצִדָּהּ נִשְׁעַן עַל אוֹתוֹ הַמַּדָּף מַרְפֵּק שָׁחוּם עִם כִּתְמֵי פְּסוֹרְיָאזִיס. רָאִיתִי גַּם גֵּו שָׁחוּחַ עַל רֶקַע הַמִּתְאָר הַמָּתוּחַ שֶׁל מִשְׁעֶנֶת הַמּוֹשָׁב. פָּנִים מְלֵאוֹת נִשְׁעֲנוּ עַל כַּף הַיָּד הַיְּמָנִית, שֶׁמַּרְפֵּקָהּ עַל הַהֲלִיכוֹן. 

אַחַר-כָּךְ עָלוּ לַבָּמָה פְּסַנְתְּרָנִית חִנָּנִית וְחַזָּן. כָּמוֹנִי גַּם הַמֵּגִיב אָהַב אֶת צֶמֶד הָאָמָּנִים, שָׁר אִתָּם וְנִעְנֵעַ רֹאשׁוֹ בְּהִתְלַהֲבוּת. אָז הִבְחַנְתִּי כִּי רֹק נִקְרַשׁ בִּקְצוֹת שְׂפָתָיו. עַל פִּיו הִשְׁקִיף חֹטֶם אַדִּיר, שֶׁמַּחְלְפוֹת שֵׂעָר גָּלְשׁוּ מִמֶּנּוּ. הָאַף הֲבֻלְבּוּסֵי הִשְׁתַּפֵּל בְּמִדָּה כָּזֹאת, שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לוֹמַר שֶׁהוּא מַשְׁקִיף עַל הַפֶּה מִלְּמַעְלָה אֶלָּא מִמּוּלוֹ. לְנֹכַח נִלְעָגוּת הַמַּרְאֶה, עֵרֶךְ הַמֵּגִיב קָרַס; הֲלִיכוֹן, בֶּטֶן עֲנָקִית, שִׂמְחַת חַיִּים קוֹלָנִית עִם רֹק. לֹא נֻסְחַת הָעִידוּד הָרְצוּיָה לִי. אֵיךְ חוֹמֶקֶת לָהּ תְּהִלָּתִי הַקְּצַרְצָרָה. 

הַפְּסַנְתְּרָנִית וְהַזֶּמֶר הִפְלִיאוּ בְּפִרְקֵי הַחַזָּנוּת. אֲבָל אֲנִי הָיִיתִי עָסוּק בְּהִרְהוּרִים עַל הַצְלָחָה וּקְרִיסָה. בֵּין פֶּרֶק לְמִשְׁנֵהוּ הַחַזָּן הַמְּפֻרְסָם סִפֵּר עַל דַּרְכּוֹ מֵחֲשָׁאִיּוּת עִירוֹ הַקְּטַנָּה אֶל הַזַּרְקוֹרִים שֶׁל לֵב הַצִּבּוּר. אַגַּב כָּךְ הוּא צִטֵּט מִמִּשְׁנָתוֹ שֶׁל פִילוֹסוֹף יְהוּדִי נוֹדָע מִגֶּרְמַנְיָה. וְאָז, הַמֵּגִיב שֶׁלִּימִינִי, עִם הַכֶּרֶס עַל הַהֲלִיכוֹן וּגְבִישֵׁי הָרֹק, אָמַר בְּשֶׁקֶט - כְּאִלּוּ לְעַצְמוֹ, אֲבָל שָׁמַעְתִּי: אַתָּה צוֹדֵק. בְּעַמּוּד 32 בַּסֵּפֶר "עַל תְּבוּנָה וֶאֱמוּנָה" הוּא כָּתַב בְּדִיּוּק אֶת זֶה.

סְלִיחָה, אִם אֵינֶנִּי יָכוֹל לְהִתְנַשֵּׂא עַל רוֹק וְעַל כֶּרֶס - אָנָה אֲנִי בָא?



17/06/2024

אולג שלי, מאת לילי גינצר, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

אולג שלי, מאת לילי גינצר, 19.6.2024, מתוך המיזם החברתי "רגע לסיפור";    291 מילים = כ- 3 דקות


אולג שלי בחור גדול וגם גנדרן. המונית שלו מצוחצחת כמוהו וגם מרווחת - ומקושטת כמו לחתונה. היא תמיד נקייה וריחנית, כלבלב מנענע את הראש מהדשבורד ואולג שלי לבוש טיפ-טופ, תמיד בחולצה לבנה עם חפתים מוזהבים ועם מכנסים מחוייטים. הנעליים שלו בדרך כלל בצבע חום בהיר כמו שיש לערסים מהסרטים אבל אני מכירה אותו - הוא ילד טוב. בכל פעם שאני עושה כביסה הוא מביא מהחדר שלו גם את החולצות הלבנות ואת הפולו מהבארים וגם את שאר הבגדים. בינינו, הוא ילד גדול, בן חמישים; אולי קצת יותר. בעזרת השם ימצא אישה טובה, יקים משפחה, יביא לי שְׁוִילִישְׁוִוילֶבִּי, נכדים. בינתיים הוא אצל אמא, אצלי, כמו כל גיאורגי טוב. לפני כמה ימים הוא מסר לי ערימה של בגדים לכביסה. סליחה, אמא - הוא אמר - חולצה אחת ממש מלוכלכת. החלפתי גלגל והיה בוץ. 


באמת, היא היתה כל-כך מלוכלכת, שפחדתי להכניס עם שאר הבגדים לכביסה אחת אז השארתי אותה בינתיים על הרצפה. טעות, שֶׁצְדוֹמָה. בישלתי בשר כבש וממולאים במטבח, אז היא היתה שם כמה שעות. בינתיים הוא חזר מהמונית, ראה משהו לא מזוהה על הרצפה וישר חשב שזאת אשפה. לקח עוד כמה דברים, שם בשקית וירד עם הכל למטה, לחדר הזבל. כשאמרתי לו שזאת היתה החולצה שלו הוא תפס את הראש, ירד שוב וחיפש את שקית הניילון בפח הגדול. אבל העירייה היתה יעילה וכבר רוקנה את הפחים. היא לא היתה שם. כשעלה יצאה לו אש מהאוזניים. כל-כך לחוץ הוא היה.  


אוליצ'קה, ביקשתי לרצות אותו והרגשתי לא טוב עם זה, זאת רק חולצה, ביצ'י, לא נורא. אלוהים רצה שאקנה לך חדשה, מחר. יאללה, הלכנו לאכול. הכנתי לך כבש שאתה אוהב, בוא. 


אולג השפיל אלי מבט מבוייש. הוא בחור ענקי ואני קטנה. זה מבוריס, עליו השלום. 


יאללה, אמא, הלכנו.


הוא מדבר כמו אני, הילד שלי.



07/06/2024

גב' ליכטנזון מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

גברת ליכטנזון / 272 מילים = כ-3 דקות קריאה



כבר ראיתי את גברת ליכטנזון במצבים יותר טובים.


כעת היה נדמה לי שכל הבית עומד על הרגליים. אבל טעיתי. למעשה, אני הייתי היחיד בכל ארבע הקומות,  שנחלץ לעזרת הבן. בדרכי למטה הדפתי ניחוח שמנוני של תבשילים, שהסתנן החוצה מהדירות המוגפות. גם רוח מלוחה שהגיעה מהים - מרחק של 150 מטר - וריח שתן עקשני של זרים שתויים מאדמת החצר. ניחוחות כאלה והכל מעורבב. ארבע קומות ירדתי בדילוגים של שתיים-שלוש מדרגות בכל פעם. נכנסתי במרוצה לדירה של גב' ליכטנזון בקומת הקרקע המוגבהת. בנה דלק בעקבותיי במורד המדרגות וכאילו ביקש לעודד את רוחי כשמלמל בכל פסיעה "היא שם, היא שם"…נשימתו היתה קצרה וחורקת. גב' ליכטנזון באמת היתה שם, שכובה בפתח חדר השירותים וראשה על זרועה. ידה השנייה היתה מתוחה לאחור, תחתוניה מופשלים וגוש כהה מוארך בצבץ מאחוריה. היא נראתה חסרת חיים. עיניה היו עצומות. הייתי בטוח שהיא גמורה. הייתי ילד, מה הבנתי בתאווה לחיים. בכל אופן - ידעתי שאת זאת עלי לעשות: לפתתי את הגוש הבשרני ומשכתי לאט, בעדינות ועם זאת בהחלטיות, עד שנשמע צליל פקיעה עדין, כמו חליצת פקק של משקה מוגז. אנחה קלה נפלטה אז מריאותיה של גב' ליכטנזון. 


עד מהרה צוות האמבולנס החזיר אותה לחיים. והיא נאחזה בהם עוד שנה וחצי. 


מדי פעם ראיתי אותה עולה בכבדות בחדר המדרגות, עם סל הרשת בידה כמימים ימימה - כיכר לחם ואריזת חמאה - או בדירתה, לוגם משקה חם שהכינה לי. במאמץ רב הצלחתי להסתיר את הדחייה שעוררו בי אצבעותיה הממוללות עלי תה ומטילות קוביית סוכר לכוס שלי. זכרתי היטב איפה היו אצבעותיה של גברת ליכטנזון אז, כששכבה מעולפת בחדר השירותים. גם את הבן ראיתי מדי פעם. 


בשביל מה לחיות? - תמהתי - היא כזאת זקנה; מה יוצא לה מזה? 


טוב, הייתי ילד.


כחול, קטן ועגול, 5.6.2024, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

כחול, קטן ועגול, מאת דניאל קרן

(594 מילים = כ-6 דקות קריאה)


כל אחד יודע שברגעים שלפני השינה נוהרות לראש מחשבות עם ערך. לעיתים הן פוריות במיוחד ועשויות להיות חשובות. אלא שרובן כנראה ייעלמו לבלי זכר כשנתתעורר. מיעוטן יזהרו באור היקרות של הנצח.


***


מזה זמן השינה לא נחמדה אלי. היא לא נענית לי כשאני מזמין. לכן העליתי הילוך, תבעתי את הגעתה ואף סללתי לה את הדרך. החלטתי כי כל מה שסופו שינה, כשר. 


לפני שעירבתי כימיה ניסיתי טכניקות טבעיות, כמו דמיון מודרך (עם עדרי כבשים וקצף מפלים), תרגילי נשימה והרפייה, מדיטציה טרנסצנדנטלית, טיפות הרגעה מעל ומתחת ללשון, מיינדפולנס, אופן-מיינד, אין-מיינד, מיינד-טו-גו, מיינד-קוצ'ינג, מיינד-הילינג, מיינד-מה-לא. אפילו ניסיתי מקלות קטורת ומקלחות של מים קרים. שום דבר. שום כלום! עפעפיי נעשו כבדים אך השינה מיאנה לבוא.


לכן נעניתי לרעיון, שידעתי מראש כי הוא יעיל אך שנוי במחלוקת בגלל סכנת התמכרות - כדורי שינה. זה באמת עזר, וצדקו גם מי שחלקו: אינני מעז להפסיק.



***

בשלב מתקדם זה של ההיכרות בינינו אני רוצה להזמינכם לחדר השינה שלי. באופן ספרותי בלבד... 


בשנים האחרונות רשמיי נכתבים - וליתר דיוק מוקלדים - בעיקר במיטה. לעיתים זה גולש לשעה החמקמקה שבין עירות לשינה. והנה עולה, שכדור השינה מספק לא רק רוגע אלא גם בידור. כי זמן-מה אחרי נטילתו מתערערת השליטה שלי בקריאה ובכתיבה. כמו בשעון ההוא של דאלי, המילים נמסות ומתחילות לזלוג לכל עבר. מתחת לאצבע המקלידה נבנים משפטים חסרי פשר - לעיתים קרובות ממילים לא קיימות. 


למה שלא פשוט אשנה את נוהגי הכתיבה שלי? זה אפשרי בהחלט. אבל חבל, תעתועי הלשון כה משעשעים אותי, עד כי לא רק שאיני נמנע מכתיבה לילית, אלא שלפעמים אני מאריך בה בכוונה. עד שהתודעה שלי נדחקת גם היא אל מתחת לשמיכה - מדמה שעודנה בשליטה כשהיא כבר לא. זה כמו להירדם עם סיגריה בוערת, רק הסיכון שונה. והתוצאה לפעמים כל-כך מהנה. 


הנה פכי שטויות  קטנים, שמצאתי בבוקר: "אולי זה יבודד אותי לדחוף לו קדימה" או "לא נרגעתי עד שאופיר נבח בארנבת", וגם : "היו הרבה פלפלפלפלפלות בארובת הגינה". ועוד הבלים באותה הרמה.


נדמה לי שאפשר לפענח משפטים סתומים בטכניקות שונות אבל אני עצל מכדי לעשות זאת. יותר קל לי לכתוב מחדש. קראתי פעם מאמר של ארווין ג'יי. מוס, ובו הוא התוודה, כי הגיע לשלב בחייו, שבו קל לו יותר לכתוב דבר ספרות מאשר לא לכתוב. הייתי אז עלם צעיר (בדמיוני הייתי גם סופר בהתהוות) והדברים נראו לי כוזבים: מי זה, המאושר באדם הזה, שקל לו יותר לכתוב מאשר לא? בימים ההם הטלתי ספק בכנותו של אי. ג'יי. מוס. לא יכול להיות שאומן אמיתי יהיה מאופק מתוך בחירה. בעיניו של הנער שהייתי, יוצר אמור להיות דלפון אומלל, שהרי האומנות מלכתחילה נקנית ביסורים. לא היה הגיוני בעיניי שמישהו יפסיק להתבטא מרצונו החופשי. 


מאז התבגרתי בקשישים שנה. כיום אני מבין שהחיים מורכבים. ואכן לי באמת קל יותר כיום לכתוב קטע חדש מאשר לשחזר חומר קודם, שהשתבש. 


האם לכעוס על חריצות המחשב על מחיקת החומרים שלי? לא ולא, הוא כמובן לא נושא באחריות על מה שקורה לי אחרי נטילת כדור שינה. 

 

אם כן, האם לכעוס על עצמי? להפך! אני כל כך משועשע ושמח בתוצאות. הרי לולא נטלתי כדור שינה המשפטים היו סדורים לתלפיות ומתאימים למה שאני מצפה מעצמי. לכל מילה היתה משמעות והיה מקום. אבל מה עם קצת שעשוע?


כתיבה לאחר נטילת כדור שינה משולה לנהיגה של שיכור במלגזה. ברור שאיבוד השליטה הוא רק עניין של זמן. אלא שבמקרה של השיכור והמלגזה, הסכנה גלוייה ומיידית. אצלי הסיכון זניח. הלוא מילה היא רק צבר של אותיות. עלי להודות בעצב כי היה רק עגנון אחד, ועמוס עוז חכם אחד ומאיר שלו אחד. ויש דויד גרוסמן יבדל לחיים ארוכים - אחד, וחיים באר. 


מה שאני מחבר נקרא בחשבון הפייסבוק שלי או באתר האינטרנט. לעיתים אני משמיע לחברים - כמו כאן. זהו. זאת החשיפה כולה. אז לא ישארו המילים שלי. נו…


11/05/2024

כֻּסֶּמֶת, מֵאֵת לִילִי גִּינְצֶר, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

כֻּסֶּמֶת, מֵאֵת לִילִי גִּינְצֶר, 11.2022 

אֲנִי הַרְבֵּה שָׁנִים בָּאָרֶץ אֲבָל הָרוּסִית שֶׁלִּי עֲדַיִן יוֹתֵר טוֹבָה מֵהָעִבְרִית. יָפָה בִּקְּשָׁה מִמֶּנִּי לִקְנוֹת לָהּ כּוּסֶמֶק בַּמַּכֹּלֶת. מָה זֶה כּוּסֶמֶק? יָפָה אָמְרָה לִי לְבַשֵּׁל אוֹתָם עִם פִּטְרִיּוֹת וְעַרְמוֹנִים וְעִם מְעַט מֶלַח וּפִלְפֵּל שָׁחֹר וּלְהַנִּיחַ בַּצַּלַּחַת לְיַד הַגּוּלָאשׁ. 

אֲנִי לֹא צְעִירָה וְאוּלַי גַּם הַשְּׁמִיעָה שֶׁלִּי כְּבָר לֹא טוֹבָה - לָכֵן קָרָה מָה שֶׁאֲנִי מְסַפֶּרֶת עָלָיו. הָלַכְתִּי לְמֹשֶׁה, שֶׁבַּמַּכֹּלֶת שֶׁלּוֹ וְשֶׁל הַבֵּן-דּוֹד שֶׁלּוֹ רוּבֵן אֲנִי קוֹנֶה וּבִקַּשְׁתִּי כּוּסֶמֶק. מֹשֶׁה בָּחוּר גָּבוֹהַּ. הוּא הִבִּיט בִּי מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה וְנִרְאָה קְצָת כּוֹעֵס כְּשֶׁאָמַר: כּוּסֶמֶק? לָמָּה, מָה עָשִׂיתִי לָךְ? הוּא הוֹסִיף עוֹד מַשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא שָׁמַעְתִּי וְשָׁלַח אוֹתִי לְחַפֵּשׂ בְּמָקוֹם אַחֵר; לִי אֵין, הוּא אָמַר.

אָז מָתַי יִהְיוּ? 
יָפָה מֵהַדִּיּוּר הַמּוּגָן אָמְרָה לִי שֶׁאֶצְלְךָ אֲנִי יְכוֹלָה לְהַשִּׂיג. 
הוּא הִבִּיט בִּי בְּעֵינַיִם לֹא נְעִימוֹת וְאָמַר, כְּשֶׁהוּא מַדְגִּישׁ כָּל מִלָּה: 
לִילִי, אֵין אֶצְלִי דְּבָרִים כָּאֵלֶּה. 

לֹא הִתְוַכַּחְתִּי. חָצִיתִי אֶת הַכְּבִישׁ וְנִכְנַסְתִּי לַמַּכֹּלֶת שֶׁל מִיכִי. כְּשֶׁבִּקַּשְׁתִּי כּוּסֶמֶק הוּא פָּרַץ בִּצְחוֹק וְאָמַר כּוּסֶמֶק אֵין לִי אֲבָל אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁבְּכָל זֹאת יֵשׁ לִי מָה שֶׁאַתְּ צְרִיכָה. תִּמְצְאִי אֶת זֶה בַּמַּדָּף הַשְּׁלִישִׁי מִלְּמַטָּה בַּטּוּר הָאַחֲרוֹן לִפְנֵי הַמְּקָרְרִים. זֶה יִהְיֶה מַמָּשׁ מוּל הָעֵינַיִם שֶׁלָּךְ (זֹאת הָיְתָה הֶעָרָה חֲשׁוּבָה כִּי אֲנִי לֹא גְּבוֹהָה, וּפוֹחֶדֶת מִמַּדָּפִים שֶׁנִּמְצָאִים מֵעַל הָרֹאשׁ שֶׁלִּי). רָאִיתִי שָׁם כָּל מִינֵי יְבֵשִׁים - עֲדָשִׁים, שְׁעוּעִית, אֹרֶז, אֲפִלּוּ גַּרְגְּרֵי חוּמוּס - אֲבָל כּוּסֶמֶק לֹא מָצָאתִי. 

לִילִי, אַתְּ מִסְתַּדֶּרֶת? שָׁמַעְתִּי אֶת מִיכִי קוֹרֵא לִי.
הָאֱמֶת, מִיכִי? לֹא! אֲנִי לֹא מוֹצֵאת. תָּבוֹא לַעֲזֹר לִי, בְּבַקָּשָׁה. 

כַּעֲבֹר רֶגַע הוּא הִתְיַצֵּב לְיָדִי וּמָשַׁךְ מֵהַמַּדָּף שַׂקִּית שֶׁל נְיָר צֵלוֹפָן מְלֵאָה בְּגַרְגְּרִים עֲגֻלִּים עִם קְלִפָּה חוּמָה. זֶה - כֻּסֶּמֶת. לֹא, אָמַרְתִּי בְּחֹסֶר סַבְלָנוּת, יָפָה בִּקְּשָׁה כּוּסֶמֶק, לֹא מָה שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לִי. 

מַזָּל שֶׁלְּמִיכִי יֵשׁ סַבְלָנוּת. גִּיבֶרֶת לִילִי, אֵיךְ קוֹרְאִים בְּרוּסִית לְמָה שֶׁאַתְּ רוֹצָה? גְּרֶצִ'יחָה, עָנִיתִי לוֹ. הוּא הִתְבּוֹנֵן בַּאֲרִיזַת הַגַּרְגְּרִים וְהִצְבִּיעַ עַל שׁוּרָה שֶׁל אוֹתִיּוֹת קִירִילִיּוֹת. תִּרְאִי מָה מֻדְפָּס כָּאן. 
כֵּן, בֶּאֱמֶת הָיָה כָּתוּב שָׁם גְּרֶצִ'יחָה. 
וְאֵיךְ בְּעִבְרִית? הוּא מַמָּשׁ דָּחַק בִּי לִקְרֹא. 
כּוּסֶמֶק, הִתְעַקַּשְׁתִּי. 

הוּא הִנִּיחַ לְאַט אֶת הַשַּׂקִּית מַמָּשׁ מוּל עֵינַי, לָקַח נְשִׁימָה עֲמֻקָּה וְאָמַר: תִּסְתַּכְּלִי שׁוּב, לִילִי, זֶה מָה שֶׁכָּתוּב כָּאן בְּעִבְרִית? הִסְמַקְתִּי וְהוֹדֵיתִי שֶׁאֲנִי לֹא טוֹבָה בִּקְרִיאַת עִבְרִית. לֹא נוֹרָא, בְּכָל זֹאת תְּנַסִּי, אֲנִי לֹא מְמַהֵר. 
כּוּ-סֶ-מֶת? כֻּסֶּמֶת? 

עָלִיתִי לָאָרֶץ מֵרוּסְיָה וְהַיּוֹם אֲנִי יִשְׂרְאֵלִית ועַקְשָׁנִית, וְאֶת זֶה שׁוּם כִּתּוּב לֹא יוּכַל לְשַׁנּוֹת. 

אָז לָמָּה יָפָה בִּקְּשָׁה כּוּסֶמֶק וַאֲנִי גַּם שׁוֹמַעַת בָּרְחוֹב אֲנָשִׁים אוֹמְרִים זֶה לָזֶה כּוּסֶמֶק, כּוּסֶמֶק. מָה זֶה כּוּסֶמֶק? מַמָּשׁ הִתְחַנַּנְתִּי. 

אַתְּ אִשָּׁה טוֹבָה, לִילִי, מִיכִי עָנָה וְהִצִּיב אֶת הַשַּׂקִּית עַל הַדֶּלְפֵּק. אַחַר כָּךְ הוּא הִסְתַּכֵּל עָלַי רֶגַע בְּלִי לְדַבֵּר, נִגַּשׁ לַקֻּפָּה וְאָמַר לִי: אֲנִי מַכִּיר אֹתָךְ, לִילִי. תַּעַזְבִי, אַתְּ לֹא רוֹצָה לָדַעַת.

וְאַתֶּם יוֹדְעִים מָה הֲכִי מַצְחִיק? אֶת הַגְּרֶצִ'יחָה אֲנִי הֲרֵי מַכִּירָה שָׁנִים וּמְכִינָה מִמֶּנָּה תּוֹסָפוֹת גַּם אֶצְלִי בַּמִּטְבָּח. מוּזָר, לֹא יָדַעְתִּי שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ כֻּסֶּמֶת. כֻּ-סֶּ-מֵת…

אֲבָל, בַּסּוֹף, מָה זֶה כּוּסֶמֶק?



09/05/2024

מעשה במכנסיים מאת עדה שילה מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

10.3.24
מעשה במכנסיים מאת עדה שילה

בילדותי הייתי בלגניסטית לא קטנה וכך נראו גם תאי הבגדים שלי, בארון שבבית הילדים בקיבוץ בו גדלתי.
ומכיוון שכך, אמי היתה מגיעה פעם בשבוע לבית הילדים לסדר את התאים. בין בגדי החול שלנו היו גם מכנסי חאקי. שאלה קבועה של אמי היתה: "למה רק לך יש כתמי שמן מסביב לכיסי המכנסיים?"

שתקתי ולא עניתי - ולמה? כי...

הייתי אכלנית מאד גרועה; לא אהבתי את מרבית המאכלים שבישלו לנו במטבח הקיבוצי.
לפני כל ארוחת צהרים הוכרחנו לבלוע כף שמן דגים, "כדי לקבל ויטמינים". וכפי שבטח כולכם זוכרים, הטעם והריח של שמן הדגים היו בלתי נסבלים. אחרי בליעת השמן הנורא הייתי אמורה לאכול את הקציצות, או מאכל אחר ששנאתי.

אם התמזל מזלי, המטפלת שלנו, שהקפידה להסתכל ולבדוק אם בלענו את השמן ואם אנחנו אוכלים הכל, היתה יוצאת מחדר האוכל שלנו כדי להביא משהו מהמטבח הקיבוצי.
אני הייתי מנצלת את ההזדמנות ורצה החוצה כדי לשפוך את השמן ולזרוק ואת האוכל בין השיחים.

לרוב, לא התמזל מזלי והמטפלת נשארה והשגיחה שנבלע את השמן ונאכל ה-כ-ל, עד הפירור האחרון, כי הרי אוכל לא זורקים…

ברגע שהפנתה את ראשה, הייתי מגניבה את כף השמן לכיס מכנסי החאקי ועימה את הקציצות ויתר המאכלים השמנוניים.

איך יכולתי לספר לאמי היקית, הקיבוצניקית האידיאליסטית, שזרקתי אוכל יקר מפז ולכן מכנסי החאקי שלי ספוגים בכתמי שמן שלא יורדים בכביסה?

אז שתקתי...



עדה שילה

02/02/2024

שיר: מוזה, מאת דניאל קרן, מתוך "רגע לסיפור בדיור", 2.2.2024

הוֹ, מוּזָה חֲמַקְמַקָּה, 
קְרָאתִיךְ וְלֹא עָנִית, 
שִׁדַּלְתִּי וְלֹא הִתְרַצֵּית.

אֲקַלְּסֵךְ בַּחֲלָקוֹת, 
אֲסוּכֵךְ בַּחֲנֻפָּה, 

עַד כִּי תִּמָּסִי בָּהּ.
עַד כִּי לֹא תּוּכְלִי עוֹד.
עַד כִּי אֶמְשֹׁל וְלֹא אֶמָּשֵׁל.

28/01/2024

יקינתון בעיתון מאת דניאל קרן מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור". בפייסבוק מ-13.2.24

יקינתון בעיתון, סיפור מאת דניאל קרן, 27.1.2024

(490 מילים, כ-5 דקות קריאה), מתוך המיזם החברתי "רגע לסיפור בדיור"


לפעמים, מי שרוכשים מרפסת גדולה או חצר רחבת ידיים, בעצם מבטאים בכך תשוקה להיות משפיענים - משפיעני-צמח, כלומר להתפרסם ולהרוויח באמצעות טיפוח צמחייה. אך הסיכוי להצליח רק בגלל ממדי המרפסת או החצר הגיוני בערך כמו האפשרות שבעלות במגרש גדול תבטיח למישהו זכות לעיר על-שמו; כמו הסיכוי שמי שניחן בקומה זקופה ייגע בשמים וכמו הסיכוי שמי שהוריו קראו לו עוז בלידתו יהיה גיבור-חיל בבגרותו, בעזרת השם. 


כדי להיות גנן מצליח צריך יותר ממרפסת גדולה. חייבים נימים של גנן. משהו מיוחד בדם.


***


בכל זאת נשוב למרפסת הגדולה. רותם קנה במשתלה מסוגננת כמה פקעות של יקינתון סגול ועטף בנייר עיתון (זאת היתה דרכו להיפרע מהעיתון על מאמרי דיעה שתיעב). הוא קירר את הפקעות במשך ארבעה ֫שבועות ולאחר מכן כרה גומות בעציץ, הפשיט את בצלי היקינתון מהחדשות הישנות ובאדיקות רבה טמן אותם באדמה. הגנן במשתלה הנחה אותו וכן עשה:


* קנה פקעות משובחות.

* איכסן את הכדורים הפחוסים בקירור.

*הכין כד ענקי וצבע אותו בצבע סיד נושם.

*מילא אותו באדמה מועשרת, נקייה ממזיקים ומעשבים תועים.

*הדפיס את ההוראות באות גדולה ושינן אותן שוב ושוב.


אך פה ושם הוא הגמיש את ההנחיות. מדוע? - זה קשור פחות לצמחיה ויותר לנפשו של רותם. בעודו רוכן על העציץ התכול הענקי, שבמעמקיו יבלו בצלי היקינתון בימים הבאים, רותם אמר בליבו, שהטמנת הבצלים במרווחים של 15 ס"מ ובעומק 12 ס"מ דווקא איננה תורה מסיני. הלא אם יסטה אך במעט מההוראות המפורשות יצליח להיפטר מכל הפקעות, וברור היה לו שכך ייעשה, שהרי השותל, הוא שקובע את הכללים. רותם צמצם את המרווחים ואף שינה את עומק השתילה. גם עומק של 10, 15 או אף 20 סנטימטר נראה לו הגיוני. מה זה משנה לפקעות? 


והתאורה: כתוב שהצמח חייב בתנאים כאלה ואחרים. מי שהחליט על כך לא ידע את כיווני המרפסת של רותם וכמה כבד העציץ הגדול כל-כך, העולה עפר על גדותיו.


וההשקייה? טוב, ההשקייה היתה עניין פשוט, יחסית. 


ובכן, שמונה פקעות עמדו לגורלן.


***


הימים התקצרו. גשמים באו והלכו. עננים הקדירו את פני השמיים ובעציצים רחשו חיים. לפתע פתאום נדחק החוצה ניצן ראשון, שהפך בהמשך לגבעול, ובעקבותיו כיסתה פלומת זקיפים קטנה את אדמת העציץ. רותם הקיף כל אחד מהם בחרוט עיתון, להגן מפני הרוח. 


שבעה גבעולים רעננים התייצבו בפני העולם ותבעו את מקומם. בכל הזדמנות רותם הסיט את הקונוס, לדרוש בשלום הניצנים. עד מהרה נראו שם אשבולים שופעים של פרחי יקינתון בצבע סגול-עמוק ושמחה שאין לה שיעור פשטה באבריו של רותם.


רק פקעת אחת נותרה לא מפוענחת. רותם חיכה לאות אך האות לא בא. כעבור זמן קצר הוא לא הצליח לעצור בעדו, כלומר, מוחו עוד היה מוכן להמתין אך ידיו קיבלו החלטה משלהן והחלו לחפור מאליהן באדמת הכד, נחושות לברר מה עלה בגורל הפקעת האובדת. כעבור שניות מעטות אצבעותיו תפסו בה. ליתר דיוק, בזקנה הדליל, או אולי בשיער הקרקפת שלה. הוא מישש חוטים בשרניים מחוברים לכדור קישח והמשיך לסלק בעדינות קמצים קטנים של עפר עד שנחשף כל הבצל. לתחתיתו היה מחובר גבעול חיוור שבקצהו תפרחת לבנה. מהו הדבר? שיער שנראה כמו שורש למעלה, גבעול ופרח קלושי צבע למטה - מה קרה פה?




טוב, רותם היה נמהר - לא טמבל.