3/9/2016
הייתי רק בת ארבע כאשר אולצנו להיפרד. זה גיל, שבו להחלטה חשובה יכולה להיות השפעה נפשית מכרעת לאורך זמן.
הייתי שמנמונת מבוקשת וטובת מראה, עם כריות "במקומות הנכונים", כמו שאומרים הצעירים. הוריו של ירון סיפרו לי שמגיע לי רק הטוב ביותר ולכן הירבו לסוך אותי בשמן המור - או, ליתר דיוק, בקרם לחות משובח - וכך היו שעות יממה רבות שבהן הייתי גם יפה וגם טובת ניחוח ונעימה למגע. אבל כאשר ירד מסך של לאות על עיניו היפות של ירון הוא היה מחליק אותי בהיסח הדעת מעל לשונו הוורדרדה, השלוחה לקראתי מעל שיניו הצחורות, בעוד ידו האחרת ממוללת בהיסח הדעת את "סמרטוטי" ידיד נפשו ועד מהרה נעשיתי לחה ונוטפת וחרושת קמטוטים וערוצים, עד שדמיתי לרכס הרים שטוף מטר על אדמת המאדים. אהבתי מאוד לפשוט צורה וללבוש צורה, להיות פעם יפהפיה ופעם בלה, פעם ריחנית ופעם מצחינה. בכל יום ויום עברתי את שינויי הצורה הללו ולא עלה בדעתי כי יכול להיות אחרת.
אבל ביום גורלי אחד הכל השתנה. זה היה יום של חופשה בגני הילדים ואמא של ירון לקחה אותנו לעבודה שלה במחלקת הפיזיותראפיה לכף היד בבית החולים קפלן. כזאת היא, אמא של ירון, היא לוקחת אנשים שלא מסוגלים להזיז כלום והופכת אותם לאלופים אולימפיים בזריקת כידון. אז באותו היום היא טיפלה באיש אחד שאיבד את אגודל שמאל שלו ולכן היו לו רק ארבע אצבעות ביד שמאל. היא הדריכה אותו איך לפתוח ולמתוח - ל-מ-ת-ו-ח - את האצבעות שנותרו ואחר כך לקפוץ אותן - חזק חזק - לכדור אצבעות עקשן. הרבה סבלנות והמון כוח היא צריכה בעבודה הזאת, אמא של ירון. ירון היה ממש מרותק לנוכח הפלא של האיש עם ארבע האצבעות. לשונו ינקה אותי בלהט קולני וידו השניה נופפה בהתלהבות בסמרטוטי.
איש צעיר - פנה האיש עם ארבע האצבעות לירון - אתה רואה כמה אצבעות יש לי ביד ימין?
ירון התבונן בידו הבריאה של האיש ולמרות שהיה עדיין ילד קטן בן ארבע הוא ידע לספור. הוא מנה את אצבעות האיש אחת לאחת ואחר ענה לו בביישנות: חמש (בעצם הוא אמר "חמס", אבל לא יפה להגיד את זה).
יופי - אמר האיש וראו עליו שהוא ממש מרוצה מעצמו - ועכשיו נראה אותך סופר כמה אצבעות יש ביד ה-זאת! באומרו זאת הרים האיש פתאום את היד השמאלית שלו, שחסרה בה אגודל, ואפילו אמא של ירון נבהלה קצת.
מבטו של ירון היה מרוכז ביד והוא ספר: אחת-שתיים-שלוש-ארבע (או באמת: אחת-סתיים-סלוס-ארבע). ארבע אצבעות יש לך!
וכמה צריכות להיות? הקשה האיש.
חמש, ענה ירון ביידענות וכדי להוכיח שחמש, הוא הרים את שמאלו האוחזת בסמרטוטי ופרש את אצבעותיו לרווחה מול פני האיש.
ואתה יודע, איש צעיר, איך איבדתי את האצבע החמישית?
לא, ענה ירון וקירב את ראשו אל ראש האיש כאילו סוד גדול עומד להתגלות לו.
האגודל הזאת חסרה - כי מ-צ-צ-ת-י אותה! אמר האיש בקול נורא, פשט את ידו שבה ארבע אצבעות ואחז בירון, זקף את ראשו והביט כמנצח באמא של ירון.
ירון ההמום הביט באיש עם ארבע האצבעות ואחר באימו ולאט-לאט שלף אותי מפיו. הוא התבונן בי ובמבטו היתה תערובת של אי-הבנה ושל צער וגם של חמלה, חמלה עלי, על שנחשפתי לדברים המרושעים האלה. ידו האוחזת בסמרטוטי מיהרה להסתיר אותי מפני טיפשותו של האיש עם ארבע האצבעות ובאותו רגע דמעה גדולה התגלגלה לאיטה במורד לחיו, טיילה כה וכה ואחר נקוותה במוצא פיו. אמא חיבקה ואימצה את ירון אל ליבה, בעודה שולחת מבט מאיים באיש עם ארבע האצבעות.
מאז, ירון לא הזמין אותי עוד לבקר בפיו, לגלוש על פני לשונו הוורדרדה-המתפתלת ולהאחז בשיני הפנינה שלו. במשך כמה ימים לא ראיתי לא אור יום ולא לילה, כי סמרטוטי המשיך להחביא אותי מעיני האיש הרע. אני יודעת שחסרתי לירון, כי מדי פעם הוא הביט ימינה ושמאלה, כאילו פחד שהמטופל של אמא יראה אותו, הסיר ממני בחשאי את סמרטוטי, התבונן בי מעט, קרב אותי אליו כדי להריח את ריחי ולחוש מקרוב את מגעי ומיד שב וכיסה אותי.
עברו מאז המון שנים ואני עדיין זוכרת את ארבע השנים הנפלאות ההן. כיום, ירון ואני מביטים זה בזה כשני בוגרים - פעמים בענייניות, לפעמים בגעגוע - ובלא אומר נשבעים ויודעים, כי שוב לא ניפרד, לעולמים.
