האיצטדיון, 1963, 1960 מאת דניאל קרן, 25.6.2021
בעוד שלוש שנים הילד עצמו יהיה למטה.
מעבר לנהר הוא ראה את ארובות רדינג. מגדלור הנמל הבהב בסמוך ולמרגלותיו נחו שרידי המצדים של תל כּוּדָאדִי.
למטה שיחקו כדורגל. בּוֹחֵן מקצועי היה וודאי קובע שהם מתרוצצים בלי תכלית אבל לא היה שם בוחן כזה. צָפוּ בהם כמה עשרות אוהדים - ילדים ונערים ועוד כמה תמוהים, אנשים שבמבט שִׁטְחִי נראו לא שייכים, אך באמת היו שייכים למקום אחר. הם התפזרו בדלילות רבה ביציעים, שבימים טובים הכילו רבבות אנשים. הילד היה מהאוהדים, או מהתמוהים, וישב לבד על ספסל עץ במרומי האגף הדרומי-מזרחי. עשרים ושניים כתמי הצהוב והאדום של עֲתוּדׇאֵי מכבי צפון ושל בני דרום התערבבו זה בזה.
אופני הילד נשענו אל המעקה שתחם את היציע. במגרעת המזלג הקדמי שלהם עגנו הגלגל, שהודק אליו באומים בעלי גוף, שִׁלְדַּת האופניים וכן הציר והכידון, שצמוד אליו פעמון מתכת רקוע דמוי כיפה, עם ידית קטנה. המזלג והכידון נטו ימינה, ונראו מלמעלה נזופים.
ילקוט בית הספר רותק לַסַּבׇּל שעל המזלג האחורי בגומייה שחורה עבה, שלה אוזני מתכת. מבטו המודאג דילג כל העת מאירועי הדשא אל האופניים ובחזרה. אני חייב להשיג מנעול, ציין לעצמו ומייד שכח כדי שלא להתעמת עם השאלה איך ישיג. הוא ייזכר בסוגיית המנעול כאשר יחזור הביתה בערב, ישעין את האופניים לגדר הבית וימחה במטלית רכה את התווים השחורים שהותירו על רגליו גלגל השיניים והשרשרת המשוחים בגריז. עדיין יתהה איך ישיג מנעול.
צופים אחדים אחזו בידיהם צרור כלשהו, כאילו עצרו כאן במקרה בדרך למקום אחר. אחרים בהו בתנועה על כר הדשא ואחת היתה להם אם ימינה או שמאלה, אם אדום או צהוב. מישהו התעלל בדשא, השקה פה - ממש שפך מים - וחסך שם. דשא רטוב נצץ בקרניים אחרונות של בין ערביים. שלוליות קטנות המתינו בסבלנות לאידוי או לספיגה. המים עמדו ביחוד באזורי הדגלים ובמקומות שבהם הדשא נתלש או נחלש, כמו בנקודות ההתייצבות של השוערים. מנגד נמתחה מחרוזת של כתמים צהובים לכל אורכו של קו האמצע. בקצרה, מצב הדשא היה בכי רע.
הילד נידון לשאת תחושה קבועה של רעה מתרגשת. חרדה מבית. חוץ ממנו ומכמה מומחי דלא-ניידי איש לא צָפָה כי שנותיו של האיצטדיון האהוב ספורות וכי מבלי דעת המגרש ומתקניו בעצם נושמים נשימות סדירות אחרונות לפני שֶׁיְּשַׁנּוּ את פניהם לעד בתוך מהומת העזובה של מגרשי התערוכה, מקצה רחוב דיזנגוף עד גשר ווקופ שבשפך הירקון. ידיעת הנולד רבצה עליו, כבדה ונטולת יכולות תיקון.
דרך אספלט, שהכורכר נגרע משוליה במי גשמים ובצמיגי מכוניות וסחף איתו פיסות סלולות, התעקלה בין מחסנים ענקיים. לפני כשלושים שנה התארחו בהם ביתני התערוכה המרהיבים של יריד המזרח, שמשכו אליהם עַם רב ועתה קרסו אל עצמם בתצוגה מפוארת של שממה צפופה. בין המבנים עלה שְׂאוֹנָם של בתי מלאכה, שחרטו וכרסמו את מוצרי הזמן השימושי ההוא. היו גם מחסני ערובה, שֶׁנִּגְדְּשׁוּ במוצרי קרמיקה וכלי בית. בתוך כל זה, מגרש הספורט הישן של מכבי תל-אביב בלט כמו פרח בר יחיד בתוך שדה של שלף.
לא רחוק מאיצטדיון המכביה, בביתן הבולגרי, גלידת מונטנה עוד משכה אליה צעירים, שעמדו בתור ארוך לשירות כעסני וליקקו בהנאה גלידה אמריקאית, שעלתה על גדותיה ואחר נזלה מתוך קונוס של ופל או מכוס נייר מצופה שעווה. טפטופיה נחתו ברכות כמו גזירת גורל צמיגית על אריחי רצפה מעוטרים, שפעם ידעו ימים ממש יפים.
שורה או שתיים מעליו בחור צנום אחז שקית בידיו. מדי פעם הגניב אליו מבט ואחר כך לצדדים וקצת אחרי שריקת המחצית בא והתיישב לידו. הוא העדיף להיות לבד אבל בבית לימדו אותו להיות מנומס בכל מצב ולכן חייך כאשר הצעיר השחום שאל אם אפשר לשבת לידו.
האם זה יכול היה להתפרש אחרת מהסכמה?
כשהבחור התיישב לשמאלו, מוּכׇנִית הילד זז ימינה לְפַנּוֹת מקום, למרות שעל הספסל הארוך ישבו רק שניהם. זה שאל מאיפה אתה והילד ענה. בן כמה? איפה אתה לומד? מה אתה עושה כאן? עיניו נקבו את פני הילד. רצף השאלות התפתח לשיחת יחיד. אני יכול להשיג לך כרטיסים בלי כסף למשחקים של מכבי הבוגרים, בלי כסף אני יכול, אתה רוצה? אני יש לי הרבה קשרים בכדורגל. כדאי לך. אתה תראה שכדאי לך. ותחת מעטה צפוף של רהב וכאילו בדרך אגב הצעיר השחום שלח את ידו בתנועת תולעת אל תוך המכנס הקצר של הילד. הילד קפא. עוד קודם החלו מערכות ההתראה בגופו לזעוק ומובן שהיה עליו לקום וללכת משם מייד, אבל ברגע ההוא עוד לא היה ברור לו למה ותודעתו לא תרגמה את צלצולי האזהרה לביצוע של פעולה. אבל עכשיו, כשכף ידו של הצעיר הדק מתפתלת בתוך מכנסיו, התודעה סוף-סוף הבשילה. הוא זינק ממקומו באימה ונס משם אל אופניו, שהמתינו למטה כמו כלב נאמן.
(--)
לפעם הבאה שבה הזדמן לאיצטדיון הגיע כמשתתף ולא כצופה. הוא נבחר לייצג את בית הספר בריצת 800 מטר באליפות השנתית של בתי הספר התיכוניים. 800 מטר? פטר בזלזול, מה זה 800, זה כלום, אני טוב בריצות ארוכות, לפחות 1,500 מטר. 5,000 הכי טוב.
טוב, שיהיה 800 מטר.
בחימום לריצה הוא וחבריו למקצה קיפצו במקום, רגל רגל ושתיהן יחדיו, הניפו ידיהם לצדדים ולמעלה, כופפו גו וראש למטה ברגליים מתוחות, אצבעות הידיים מוללו את עפר המסלול ואחר נמתחו כלפי מעלה, תובעות לעצמן את השמיים וכל צבאם. הוא פסע לאט אל פס הזינוק שלו, במסלול החיצוני. נדמה היה לו כי המוני היושבים ביציעים הענקיים (כולם עד המעטים שבאמת היו שם), צופים בו. תשוקת ניצחון אדירה התנחשלה באבריו והעבירה בו צמרמורת של ריגוש. אני יכול, אני יכול. לרגע קט נלכד בחרדת ביצוע אך מייד התנער וכרע אל פס הזינוק. מִנְעַד רחב של תחושות מגביהות ומשפילות עדיין התרוצצו מאחורי חזותו השלווה לכאורה. שלושת המתמודדים האחרים התייצבו בפסי הזינוק שלהם. להוראת המזניק הם כרעו, כפות ידיהם נחו בריכוז על המסלול ומבטם נשלח קדימה. השופט תקע בפיו צינורית מתכת בוהקת, שֶׁלָּהּ שני תאים עם גולות קטנטנות מְקַפְּצוֹת ומסתחררות בנשיפת האוויר סביבן, והשמיע שריקה צרודה וקולנית, שהגיעה גם אל אחרון הצופים באיצטדיון.
ארבעת המתחרים נורו לדרכם. המשרוקית נשמטה משפתי המזניק ונתלתה בשרוך על צווארו. אוחחח, כמה התקנא הילד של-פעם בשורקים, אבל עכשיו היתה לו מטרה אחרת והוא יצא להגשימה.
היקף האיצטדיון 400 מטר ועל כן היה עליו לָסֹב אותו פעמיים. אצן מיומן מחלק את כוחו כך, שֶׁיִּוָּתֵר לו די לסיום מהיר. הוא לא. במאתיים המטרים הראשונים הוא הוביל בפער ניכר ופיגר בפער דומה במאתיים האחרונים. חירחור קולני בקע מגרונו כשחיפש אוויר. ככל שהתקרב לקו הסיום התקצר המרחק בין החירחורים. לא נותר בו כוח להתבונן בצופים אבל ידע בוודאות מלאה שהם עוקבים אחריו, כולל הסוטה. בִּמְאַת המטרים האחרונים הוא היה לבד על המסלולים ולא היה טעם מעשי להתאמץ. אבל הוא לא רצה לאכזב את ההמונים והצליח לגייס כוחות ממקור עלום וחזר אל הקצב שבו פתח את הריצה. בסיום המטורף הזה, דמיין אלפים עומדים נפעמים על רגליהם ביציעים ומריעים לו בהתלהבות עצומה - לנער הצנום, לגבר, שעושה את הבלתי אפשרי.
בתוך כמה שניות היה עתיד לגלות כי הבלתי אפשרי הוא אכן בלתי אפשרי.
תמונת הסיום לכדה אותו עומד כשהקו ברקע וידיו על מותניו, שואף אוויר בגרון ניחר וקורס אל המסלול. כעבור כמה שניות אחזה בו עווית והוא הקיא את קרביו אל העפר. שניים ממתמודדי המקצה נגשו לתמוך בו והוא נשא אליהם עיניים דומעות ממאמץ ומאכזבה.
מעבר לירקון נדלקו אורות אדומים בקצה הארובות של רדינג. סלילי עשן עלו משם ופגשו עננים שהוסעו מהים. בעוד כמה דקות, כשיחשיך עוד, אלה וגם אלה כבר לא יֵרָאוּ.
