25/06/2021

האיצטדיון, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

האיצטדיון, 1963, 1960 מאת דניאל קרן, 25.6.2021


בעוד שלוש שנים הילד עצמו יהיה למטה.

מעבר לנהר הוא ראה את ארובות רדינג. מגדלור הנמל הבהב בסמוך ולמרגלותיו נחו שרידי המצדים של תל כּוּדָאדִי. 

למטה שיחקו כדורגל. בּוֹחֵן מקצועי היה וודאי קובע שהם מתרוצצים בלי תכלית אבל לא היה שם בוחן כזה. צָפוּ בהם כמה עשרות אוהדים - ילדים ונערים ועוד כמה תמוהים, אנשים שבמבט שִׁטְחִי נראו לא שייכים, אך באמת היו שייכים למקום אחר. הם התפזרו בדלילות רבה ביציעים, שבימים טובים הכילו רבבות אנשים. הילד היה מהאוהדים, או מהתמוהים, וישב לבד על ספסל עץ במרומי האגף הדרומי-מזרחי. עשרים ושניים כתמי הצהוב והאדום של עֲתוּדׇאֵי מכבי צפון ושל בני דרום התערבבו זה בזה. 

אופני הילד נשענו אל המעקה שתחם את היציע. במגרעת המזלג הקדמי שלהם עגנו הגלגל, שהודק אליו באומים בעלי גוף, שִׁלְדַּת האופניים וכן הציר והכידון, שצמוד אליו פעמון מתכת רקוע דמוי כיפה, עם ידית קטנה. המזלג והכידון נטו ימינה, ונראו מלמעלה נזופים. 

ילקוט בית הספר רותק לַסַּבׇּל שעל המזלג האחורי בגומייה שחורה עבה, שלה אוזני מתכת. מבטו המודאג דילג כל העת מאירועי הדשא אל האופניים ובחזרה. אני חייב להשיג מנעול, ציין לעצמו ומייד שכח כדי שלא להתעמת עם השאלה איך ישיג. הוא ייזכר בסוגיית המנעול כאשר יחזור הביתה בערב, ישעין את האופניים לגדר הבית וימחה במטלית רכה את התווים השחורים שהותירו על רגליו גלגל השיניים והשרשרת המשוחים בגריז. עדיין יתהה איך ישיג מנעול.

צופים אחדים אחזו בידיהם צרור כלשהו, כאילו עצרו כאן במקרה בדרך למקום אחר. אחרים בהו בתנועה על כר הדשא ואחת היתה להם אם ימינה או שמאלה, אם אדום או צהוב. מישהו התעלל בדשא, השקה פה - ממש שפך מים - וחסך שם. דשא רטוב נצץ בקרניים אחרונות של בין ערביים. שלוליות קטנות המתינו בסבלנות לאידוי או לספיגה. המים עמדו ביחוד באזורי הדגלים ובמקומות שבהם הדשא נתלש או נחלש, כמו בנקודות ההתייצבות של השוערים. מנגד נמתחה מחרוזת של כתמים צהובים לכל אורכו של קו האמצע. בקצרה, מצב הדשא היה בכי רע.

הילד נידון לשאת תחושה קבועה של רעה מתרגשת. חרדה מבית. חוץ ממנו ומכמה מומחי דלא-ניידי איש לא צָפָה כי שנותיו של האיצטדיון האהוב ספורות וכי מבלי דעת המגרש ומתקניו בעצם נושמים נשימות סדירות אחרונות לפני שֶׁיְּשַׁנּוּ את פניהם לעד בתוך מהומת העזובה של מגרשי התערוכה, מקצה רחוב דיזנגוף עד גשר ווקופ שבשפך הירקון. ידיעת הנולד רבצה עליו, כבדה ונטולת יכולות תיקון.

דרך אספלט, שהכורכר נגרע משוליה במי גשמים ובצמיגי מכוניות וסחף איתו פיסות סלולות, התעקלה בין מחסנים ענקיים. לפני כשלושים שנה התארחו בהם ביתני התערוכה המרהיבים של יריד המזרח, שמשכו אליהם עַם רב ועתה קרסו אל עצמם בתצוגה מפוארת של שממה צפופה. בין המבנים עלה שְׂאוֹנָם של בתי מלאכה, שחרטו וכרסמו את מוצרי הזמן השימושי ההוא. היו גם מחסני ערובה, שֶׁנִּגְדְּשׁוּ במוצרי קרמיקה וכלי בית. בתוך כל זה, מגרש הספורט הישן של מכבי תל-אביב בלט כמו פרח בר יחיד בתוך שדה של שלף. 

לא רחוק מאיצטדיון המכביה, בביתן הבולגרי, גלידת מונטנה עוד משכה אליה צעירים, שעמדו בתור ארוך לשירות כעסני וליקקו בהנאה גלידה אמריקאית, שעלתה על גדותיה ואחר נזלה מתוך קונוס של ופל או מכוס נייר מצופה שעווה. טפטופיה נחתו ברכות כמו גזירת גורל צמיגית על אריחי רצפה מעוטרים, שפעם ידעו ימים ממש יפים. 

שורה או שתיים מעליו בחור צנום אחז שקית בידיו. מדי פעם הגניב אליו מבט ואחר כך לצדדים וקצת אחרי שריקת המחצית בא והתיישב לידו. הוא העדיף להיות לבד אבל בבית לימדו אותו להיות מנומס בכל מצב ולכן חייך כאשר הצעיר השחום שאל אם אפשר לשבת לידו. 

האם זה יכול היה להתפרש אחרת מהסכמה? 

כשהבחור התיישב לשמאלו, מוּכׇנִית הילד זז ימינה לְפַנּוֹת מקום, למרות שעל הספסל הארוך ישבו רק שניהם. זה שאל מאיפה אתה והילד ענה. בן כמה? איפה אתה לומד? מה אתה עושה כאן? עיניו נקבו את פני הילד. רצף השאלות התפתח לשיחת יחיד. אני יכול להשיג לך כרטיסים בלי כסף למשחקים של מכבי הבוגרים, בלי כסף אני יכול, אתה רוצה? אני יש לי הרבה קשרים בכדורגל. כדאי לך. אתה תראה שכדאי לך. ותחת מעטה צפוף של רהב וכאילו בדרך אגב הצעיר השחום שלח את ידו בתנועת תולעת אל תוך המכנס הקצר של הילד. הילד קפא. עוד קודם החלו מערכות ההתראה בגופו לזעוק ומובן שהיה עליו לקום וללכת משם מייד, אבל ברגע ההוא עוד לא היה ברור לו למה ותודעתו לא תרגמה את צלצולי האזהרה לביצוע של פעולה. אבל עכשיו, כשכף ידו של הצעיר הדק מתפתלת בתוך מכנסיו, התודעה סוף-סוף הבשילה. הוא זינק ממקומו באימה ונס משם אל אופניו, שהמתינו למטה כמו כלב נאמן.


                         (--)


לפעם הבאה שבה הזדמן לאיצטדיון הגיע כמשתתף ולא כצופה. הוא נבחר לייצג את בית הספר בריצת 800 מטר באליפות השנתית של בתי הספר התיכוניים. 800 מטר? פטר בזלזול, מה זה 800, זה כלום, אני טוב בריצות ארוכות, לפחות 1,500 מטר. 5,000 הכי טוב. 

טוב, שיהיה 800 מטר.

בחימום לריצה הוא וחבריו למקצה קיפצו במקום, רגל רגל ושתיהן יחדיו, הניפו ידיהם לצדדים ולמעלה, כופפו גו וראש למטה ברגליים מתוחות, אצבעות הידיים מוללו את עפר המסלול ואחר נמתחו כלפי מעלה, תובעות לעצמן את השמיים וכל צבאם. הוא פסע לאט אל פס הזינוק שלו, במסלול החיצוני. נדמה היה לו כי המוני היושבים ביציעים הענקיים (כולם עד המעטים שבאמת היו שם), צופים בו. תשוקת ניצחון אדירה התנחשלה באבריו והעבירה בו צמרמורת של ריגוש. אני יכול, אני יכול. לרגע קט נלכד בחרדת ביצוע אך מייד התנער וכרע אל פס הזינוק. מִנְעַד רחב של תחושות מגביהות ומשפילות עדיין התרוצצו מאחורי חזותו השלווה לכאורה. שלושת המתמודדים האחרים התייצבו בפסי הזינוק שלהם. להוראת המזניק הם כרעו, כפות ידיהם נחו בריכוז על המסלול ומבטם נשלח קדימה. השופט תקע בפיו צינורית מתכת בוהקת, שֶׁלָּהּ שני תאים עם גולות קטנטנות מְקַפְּצוֹת ומסתחררות בנשיפת האוויר סביבן, והשמיע שריקה צרודה וקולנית, שהגיעה גם אל אחרון הצופים באיצטדיון. 

ארבעת המתחרים נורו לדרכם. המשרוקית נשמטה משפתי המזניק ונתלתה בשרוך על צווארו. אוחחח, כמה התקנא הילד של-פעם בשורקים, אבל עכשיו היתה לו מטרה אחרת והוא יצא להגשימה.

היקף האיצטדיון 400 מטר ועל כן היה עליו לָסֹב אותו פעמיים. אצן מיומן מחלק את כוחו כך, שֶׁיִּוָּתֵר לו די לסיום מהיר. הוא לא. במאתיים המטרים הראשונים הוא הוביל בפער ניכר ופיגר בפער דומה במאתיים האחרונים. חירחור קולני בקע מגרונו כשחיפש אוויר. ככל שהתקרב לקו הסיום התקצר המרחק בין החירחורים. לא נותר בו כוח להתבונן בצופים אבל ידע בוודאות מלאה שהם עוקבים אחריו, כולל הסוטה. בִּמְאַת המטרים האחרונים הוא היה לבד על המסלולים ולא היה טעם מעשי להתאמץ. אבל הוא לא רצה לאכזב את ההמונים והצליח לגייס כוחות ממקור עלום וחזר אל הקצב שבו פתח את הריצה. בסיום המטורף הזה, דמיין אלפים עומדים נפעמים על רגליהם ביציעים ומריעים לו בהתלהבות עצומה - לנער הצנום, לגבר, שעושה את הבלתי אפשרי. 

בתוך כמה שניות היה עתיד לגלות כי הבלתי אפשרי הוא אכן בלתי אפשרי. 

תמונת הסיום לכדה אותו עומד כשהקו ברקע וידיו על מותניו, שואף אוויר בגרון ניחר וקורס אל המסלול. כעבור כמה שניות אחזה בו עווית והוא הקיא את קרביו אל העפר. שניים ממתמודדי המקצה נגשו לתמוך בו והוא נשא אליהם עיניים דומעות ממאמץ ומאכזבה.

מעבר לירקון נדלקו אורות אדומים בקצה הארובות של רדינג. סלילי עשן עלו משם ופגשו עננים שהוסעו מהים. בעוד כמה דקות, כשיחשיך עוד, אלה וגם אלה כבר לא יֵרָאוּ. 




14/06/2021

מונולוג היונה, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

מונולוג היונה, מאת דניאל קרן, 16.3.21 מתוך רגע לסיפור


ברוך השם, אני נהנית מכמה עולמות: מהחניון, מהרחוב שבחוץ ובעיקר מהכרכוב המשקיף על שניהם. הדילוג מעייף, אבל הטבע חזק ממני. 


בסך הכל אורח החיים הזה מתגמל טיפוס דעתני כמוני. באתי לכאן לכמה שנים ואני מתכוונת לְמַצּוֹת אותן. נכון, אני לא חיה בהרי ירושלים אבל גם גִּנּוֹת אור יהודה הן משהו, אני לא מצייצת ביערות-עד באמזונס אבל גם הפיקוס המאובק עם הפרי סביב הגזע פה בחצר בסדר. בסך הכל טוב לי. 


אני מופתעת בכל פעם מחדש מהיצורים האלה בלי הנוצות, עם הרגליים הארוכות וההליכה המסורבלת, שמסתירים את הצבע הדהוי שלהם בבגדי חימום וחיזור ועוד מתלוננים שאני מלשלשת להם מלמעלה. אין לי במה להתבייש ולכן בחיים לא תתפסו אותי מחביאה את הצבעים המטריפים שלי. אני תמיד נטורל, כמו שאני. האפור אפור, הירוק מהמם, המטאלי מבריק והשחור כהה. מה שאתם רואים זה מה שיש. הכי מצחיק אותי זה שהם מכניסים את הרגליים הגדולות שלהם לתוך כספות כבדות, כדי לשמור עליהן בהליכה. אני לא רוצה לדבר בהכללה אבל תרשו לי - מה, לא יאה לכם ללכת יחפים?


לפני בערך שעה ראיתי את ההוא הקטן עם הכובע רוכן על ההגה כשאשתו לידו. הוא התבונן בי מתוך האפלולית בעיניים קרועות לרווחה, מתלהב. ברור שהוא ראה בי משהו מיוחד. אולי הוא אפילו מבחין ביני לבין האחרות למרות שהוא טוען שבעיניו כולנו דומות. יכולתי לומר לו הלו, תוריד ת'עיניים, זאת הטרדה, מי טו! מי טו! אבל לאמיתו של דבר זה החניף לי. אז שתקתי.  


הטיסה מֵאוֹר לחושך, החוצה, פנימה, החוצה, כנראה לא בריאה לעיניים אבל אני לא מסוגלת לעצור. זה חזק ממני. שלא תבינו לא נכון: טוב לי מחוץ לחניון. האוויר נקי, ירוק בעיניים, אני פוגשת חברות, אנחנו מקשקשות קצת, מספרות על הגוזלים, מי התחברה עם מי, מי דוגרת, מי עברה דירה ומי חס ושלום השלימה את הקדנציה. אני רק מוודאת שֶׁהַזָּקֵן שלי לא בעמדת הקשבה, כי למרות שבימים רגילים הוא יורד על הפטפטת של הבנות, הוא לא מחמיץ הזדמנות להקשיב לה. במיוחד מדליקות אותו אמהות צעירות עם חלב יונים אבל הוא נזהר מהיונים שלהן. הוא חוזר כאילו במקרה מהטיסה היומית (הוא טוען שזאת רק תחזוקת אברות שגרתית והתעדכנות בחדשות המקומיות ואני חושדת שלא נוצות ולא שלטי חוצות; בזמן הזה הוא בעצם עושה גררר-גררר לפרגיות של מרכז העיר) - במקרה...בדיוק כשאנחנו פותחות שולחן ומברכות "המוציא" סביב פירורי החלה משישי שעבר, שהשכן עם הכיפה השחורה מפזר לנו. בפעם הבאה אדאג גם ליין לקידוש. בעלי תוחב את המקור לפירורים ומעמיד פנים כאילו כל עניינו באוכל. אני מתפלאת שאין לו כאבים בירוק של הצוואר מהטיית האוזן לשיחות שלנו. אולי כואב לו והוא לא מתלונן. גברים. 


ועם כל הַטּוּב בעולם משהו דוחף אותי לחשיכה בחניון. ברגע זה אני עומדת בהיכון על הבליטה שמעל המורד לחניון. מתחתיי זורמים מים וחומרים אחרים בצינורות שבכרכוב ואני כל הזמן מסתכלת ימינה ושמאלה. הנה מכונית מתקרבת מתוך החניון. סליחה, אני חייבת להפסיק לרגע. יש בעייה כי השער לא נפתח. הנהג מרים את הַשַּׁלָּט ומוריד בכעס, מזיז ימינה ושמאלה, מצלצל לאנשהו אבל השער נשאר סגור. זה שוב ההוא עם הכובע. אין פה הרבה נהגים כי רוב הדיירים בבניין ממש זקנים.


בינתיים אני משפרת עמדות, נכנסת לדריכות שיא וממש נצמדת לשער. או, זה מתחיל להיפתח. כבר התחלתי להילחץ. לרגע לא הבנתי מה קורה, התנפלתי על השער מבחוץ, רפרפתי חזק בכנפיים, נתקלתי בסורגים, נמרטו לי הַסּוֹכְכוֹת, מזל שלא נשברה לי המפרקת. אני הרגשתי נחישות. הוא ראה תבהלה והתפוצץ מצחוק. בסוף זה הסתדר, השבח לאל. אבל נעלבתי.


מוציאות אותי מדעתי היונים שעל העצים בחוץ, שֶׁמַּבְחִינוֹת מרחוק בתזוזה ומתקרבות בטיסה ישירה מהפיקוס לחניון ולבסוף נכנסות לפניי. זה מתסכל אותי אבל גם משעשע, כי הן באות בתנופה אדירה מהעץ למעלה, יורדות עם השיפוע שבמורד החניון ועולות בקשת הפוכה קצת לפני השער. לפעמים אני מדמיינת את השער נסגר להן בפרצוף והן נמרחות על הברזלים, או שהן טועות בחישוב זווית הצלילה ונכנסות בבטון. אוי, זה יכול להיות מחזה, בעזרת השם יתברך!!


תראו, לחיות בחניון זה לא פיקניק. עובדה שאף אחד מהנהגים לא נשאר שם אחרי החנייה. זה שמתחת לכובע התלונן שאין אינטרנט. נהג אחר אמר שהאוויר עומד ולא נעים ויש גם גז מסוכן, חד-תחמוצת משהו. גם אני מרגישה שם חנוקה ובדרך כלל אחרי 2-3 דקות אני עומדת שוב על הבליטה של הצנרת, הפעם בפנים, מחכה שהשער ייפתח ואז טסה החוצה כמו טיל. 


הקדוש-ברוך-הוא חנן אותי (זה בהשפעת השכן עם הכיפה השחורה) במערכת נוצות מהודרת. לא תמיד אני מצליחה לשלוט בהגאים, כמו מה שסיפרתי לכם קודם, שהתבלבלתי עם הזנב וכמעט נכנסתי בברזלים. אני בסך הכל יונה עם מוח של ציפור. לא מושלמת אבל אין כמוני. טפו טפו.



11/06/2021

האנדוקרינולוג, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

האנדוקרינולוג, 1961, מאת דניאל קרן, 11/06/2021


פתיחה:

א. לא תמיד מי שתופס לך בביצים רוצה ברעתך.

ב. יש זכרונות שמוטב לשחרר אבל המוח לא נותן והם נוכחים כל העת. 

ג. יש דברים שנעטפים בעלטה עד בוא יומם. לא בגלל שוליותם הם נדחקים לקרן זווית אלא משום חוסר הנחת שמעוררת ההיזכרות בהם. 


סיפור:

הייתי נער בגיל הַעֶשְׂרֵה עם סוגייה של קוצר. פעם בשנה אמי היתה מצטערת להודיע לי, שלמחרת לא אלך לבית הספר, אלא אסע איתה לבית חולים השרון, לבדיקת גדילה. גם אם באותו יום הפסדתי (כך אמא קראה לזה, חחח..) את השיעורים שהכי אהבתי - התעמלות והאזנה למוסיקה -  תמיד שמחתי להזדמנות שלא ללכת לשאר השיעורים. חיכיתי ליום הבטלה הזה בכיליון עיניים ולא זכרתי מדוע התלוותה לציפיה תחושה עמומה של אי-נוחות. 


בשעת בוקר עלינו לאוטובוס דן בקו 62 (שמהלכו עבר בשטחן של ארבע ערים - תל אביב, רמת גן, בני ברק ופתח תקווה) וירדנו באנדרטת שער הברון בפתח תקווה. מכיכר הברון צעדנו שעה ארוכה לבית החולים. פסי ירק וגדרות של שיחים עיטרו את חזיתות הבתים, שהותרנו מאחור לאיטנו. אלה היו בניינים לא גבוהים, חלקם עם כמה כניסות ומדשאות ארוכות, מקושטות בערוגות עגולות של פרחי דליות וציניות וחרציות תרבותיות. יופי רענן כזה בבניין רכבת מעיד כי גר בו משוגע לדבר, שנפשו קשורה בנפש הצמחים והוא האחראי מטעם עצמו לרווחתם. זה האיש שיגיע עם משפך או עם צינור השקייה לפרח במצוקה, יערום סוללות עפר זעירות לגומה עניינית, יילחם עד חורמה במיני מזיקים וירחיק מן הדשא כל מזיק על שתיים. פועלו הכפייתי לטובת הציבור יעמיד לו לא מעט מתנגדים, כי מדי פעם ידרוש בתקיפות לשלם לו בעבור הוצאות לא צפויות ואילו הם יחשבו שהוא צריך לשלם להם עבור הזכות לעבוד את אדמתם, המצמיחה לו נחת. למרבה הצער עולה, כי אנשים כאלה תכופות מסתדרים עם פרחים הרבה יותר טוב מאשר עם בני אדם. 


כשחלפנו על פני הקיוסק של קלמן הפצרתי באמא לקנות לי כוס סודה. היה די קריר בשעות אלה ובתקופה זאת של השנה אבל ראיתי בפני אימי שמאמץ ההליכה מתחיל להשפיע עליה. היא אמנם ניסתה להסתיר מפני את התנשפויותיה אבל שמעתי, וגם ראיתי שהיא מוחה זיעה ממצחה, ושרטיבות פושטת בקפלי שמלתה ומטפסת אל מותניה וגבה. חששתי שתקרוס. החלטתי שהיא חייבת לשתות, אבל מהכרותי איתה ידעתי שגם אם תדבק לשונה לחיכה מיובש וְחִיל יאחז ברגליה ממאמץ היא לא תוציא כסף על בקבוק שתייה אצל השודדים  ברחוב. לכן ביקשתי שתייה לעצמי. קנייה כזאת נרשמת במדור החולשות שלי ולא בשלה. הסגפנות שלה ושל אבי צרובה בעורם. הם לא יודעים דרך חיים אחרת. נדמה לי שאמי בטוחה שהעור שלי רגיש יותר ולכן אני זכאי שיחולו עלי כללים פחות נוקשים. האבחנה עובדת ומייד מטבעות מחליפים ידיים. אני מתבונן בקנאה בתנועות המיומנות של בעל הקיוסק והוזה גזוז בטעמים, הרבה הרבה גזוז, תוסס ומתוק. אצבעותיו של קלמן לופתות את ידית המתכת של הברז, הנתונה בנדן גומי חטוב בצבע כתום משופשף דמוי בקבוק טמפו זעיר, וסוחטות אותה כלפי מטה. זרם איתן קולח מפיית הברז. אני עוצם עיניים ומקשיב לבועות הגז הלוחשות בכוס זכוכית, שהיתה פעם שקופה, נוטל לגימה ומשדל את אמא לשתות. קומתה מזדקפת מעט.


אחרי השתייה המכוננת, חצי הקילומטר האחרון היה כברת הדרך הקלה במסע כולו. הירוק בגינות היה ירוק יותר, צבע הפרחים ססגוני עוד יותר, רסיסי הקוורץ שבריבועי המדרכת נצצו בשמש שגבהה בינתיים. 


במבנה הצנוע של בית החולים נצבעו הכתלים לא מכבר. מישהו קבע שהמחצית התחתונה של הקיר תיצבע קרם והעליונה לבן. גם התקרה סויידה בלבן. באוויר עמד עדיין ריח קלוש של צבעי שמן, מאווררים עצלים סבבו בתקרת חדר הקבלה והאוויר היה נעים. לפקידה היה שיער גלי בהיר אסוף מאחור בקפדנות - שערה לא נמלטה משם! - ומהודק בסיכת עץ רחבה, שקשת קטנה סוגרת עליה דרך שני נקבים. היה לה חיוך מאיר פנים, כשכיוונה אותנו למחלקה האנדוקרינית. 


המתנו זמן רב על סף דלתו של ד"ר שמעון וכשסוף סוף נקראנו פנימה אמא אותתה לי למחות כל הפגנה של מורת רוח בגלל ההמתנה. הוא דוקטור, היא הסבירה. ההבלגה לא היתה קלה לי אבל מאז למדתי לספוג. אמי הציגה בפניו את המסמכים שהוא עצמו רשם שנה ושנתים קודם. 


משקפיים נטולי מסגרת עם עדשות צרות וארוכות נחו במורד אפו, ממש על גבעות נחיריו. הרופא עיין בניירות, זרק מבט לעברי וציווה בטון אגבי אבל סמכותי: להתפשט. הגנבתי מבט לעבר אמי. ד"ר שמעון קלט ופקד: לחכות בחוץ, גברת. הוא קם וסגר בתנופה וילון בגון השמנת, שחצץ לרגע בינינו לבין שאר העולם. ברגע זה נזכרתי במהלכם הצפוי של הדברים. שלחתי לרופא מבט מתחנן, שנדחה על ידו מחוסר עניין לציבור. הרגשתי כמו נידון שהשלים עם גזר הדין. הפשלתי את מכנסיי ותחתוניי וקרבתי אליו בצעדים קטנטנים ברגליים פסוקות, כשהבגדים נאחזים בירכיי הדקות. עיניו צפו בי מעל משקפיו כשליקט עוד נתונים חזותיים לשם איבחון טיבו של הפציינט. ביד ימינו הוא חפן באדישות מופגנת את שק האשכים שלי (כאילו מתריס: איזה מין מקצוע בחרתי, מה לי ולזה, איך התדרדרתי לתחתית, מזל שאמא לא בחיים ולא רואה ממה אני מתפרנס). הכף החופנת התרוממה ועלתה מעט ואז ירדה, ועלתה, שוב, ושוב, בתנועות שקילה. חרדתי פן משהו ירגיז אותו פתאום והוא בתגובה מהמותן ימחץ את אבריי. כשבאמת רציתי למות מבושה, חייכתי בנימוס והעמדתי פנים כאילו אין הדבר נוגע לי כלל. הרופא בחן את מצבור הנייר שלפניו, רשם משהו, שקל שוב ושב וכתב. אחר כך נטל זכוכית מגדלת גדולה עם מסגרת מתכת כסופה ועיטורים מסולסלים ובחן את תלתלי הערווה שלי, ושוב כתב.


תתלבש, הוא אמר באותו טון ענייני. גברת את יכולה להיכנס! 


הוא מלמל מילים של רופא ורשם לי הורמון כלשהו. אני לא זוכר שלקחתי אותו. בכל אופן, תוצאות הטיפול מדברות בעד עצמן. 


שנה לאחר מכן התסריט חזר שוב, בפעם האחרונה.


זכר העמידה מול האנדוקרינולוג, עירום מהמותניים ומטה, כאילו נמחה מתודעתי ולא הבנתי מדוע במשך שנים חשתי טינה לבית חולים השרון. באופן ילדותי ממש, כשהוא סופח לבילינסון הרגשתי שסגרתי איתו איזשהו חשבון פרטי.


קרוב לארבעים שנה עברו עד לפעם הבאה שבה ראיתי את ד"ר שמעון. הוא כבר היה בגימלאות, מוחו חד כתער ומראהו כמראה איש זקן וחכם, והמשקפיים עדיין היו תלויים במורד אפו. המוניטין שלו כמומחה לאנדוקרינולוגיה הביאו להשתתפותו בתוכנית רדיו פופולרית שהייתי מעורב בה. 


בתום השידור נשארנו שלושתנו באולפן - העורך, ד"ר שמעון ואני - לפטפט מעט. בפרץ לא נשלט של גילוי לב ובפנים סמוקות ממבוכה הזכרתי לו שפעם, כשהייתי ילד, הוא אחז את הביצים שלי בכף ידו.


הדוקטור אמנם הזדקן אך לא השתנה.


נו, הוא שאל, ונהנית מזה?


06/06/2021

מה הדבר הזה, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

מה הדבר הזה, 6/05/2021 מאת דניאל קרן

משאללה, אם זה מה שאני חושבת שזה, הזקנים האלה יודעים לעשות חיים. אלוהים שישמור - בחיים לא הייתי רואה דבר כזה אצל סבא וסבתא שלי יאריכו ימיהם. דיברתי כרגע עם נביל, צילמתי ואמרתי לו תבדוק בגוגל מה זה וכמה עולה. נביל צחק ואמר מה את משתעשעת לי באמצע העבודה. עם כל המשחקים והשיחות לא נשאר לך זמן לעבוד, בסוף תצטרכי לשלם להם. את רוצה שאזכיר לך מה זה? מה שיש במגירה השנייה בשידה שלי ליד המיטה - כן? - זה אותו הדבר, רק לאישה. תגעי בזה קצת. תגעי בקצה, זה כמו ג'לי. גם תלחצי על הכפתור הלבן, תראי, את תיהני.  


כמעט התעלפתי. נראה לך שאעשה דבר כזה? נזפתי בו. יפטרו אותי. אתה הרי לא רוצה אותי בבית בין הסירים כל היום. חוץ מזה, מה אני יודעת אם זה נקי ואם צריך לרחוץ או לא כי זה על השיש, לא בכיור. חס ושלום, לא נוגעת. אני אשלח צילום גם לאחותי הגדולה. היא בטוח תדע. 


אחותי רופאה בכללית. מכל הילדים רק אני יצאתי כזאת אַבְּלָה, מנקה אצל זקנים. אחותי יותר חכמה ממני עוד מלפני שנהייתה דוקטור אבל אומרים שאני יותר יפה וּמַמְזֵרְתָה. הבעל שלה גם כן דוקטור. נביל שלי מוסכניק, שחור ומסריח משמן מכונות, אבל סבון טוב וְלִיפָה מורידים את כל השמן. ואז נביל גם נקי, גם מריח וגם מרוויח יותר טוב מכל הדוקטורים.

 

אוי, וופעא חַבִּיבְּתִי, נאנח נביל, כמה את תמימה. תחשבי: מה יעשו לך. מי בכלל רוצה את העבודה שלך. כמו שאומרים: הפשילי את שולי החיג'אב והביטי אל העולם. אהובתי, העבודה שלך יצוקה בבטון. ערבייה בלי השכלה - איזו עבודה תקבלי? אבל מצד שני איזו יהודיה תיקח לך אותה, אז מה יש לפחד? יאללה, תגעי ותעשי חיים. אבא שלך צדק. עם החוכמה והיופי שלך ועם תואר היית יכולה להיות קצינת ח"ן ראשית אצל היהודים וגם להתחתן עם אחד זׇלׇמֶה מֻחְתָּרָם.


איזה מפרגן, בעלי. שמעתי בקולו. החזקתי את הדבר הזה ביד ומרוב מבוכה כיסיתי את העיניים עם החיג'אב. אחר כך נעלתי את חדר האמבטיה ולחצתי על הכפתור הלבן. 


אחר כך עצמתי את העיניים.



ארון ההפתעות, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

ארון ההפתעות, 1969, מאת דניאל קרן, 5/6/2021


טוב, תיכנס. (כאילו היתה אפשרות אחרת). תיכנס-תיכנס, הוא דחק בי אבל לא זז ורק שלח את ידו הארוכה האוחזת בידית מבפנים עד שנפתחה די הצורך להידחק פנימה. נדרשתי להתכופף ולעבור מתחת לקשת השריר הרופס של זרועו, שאצבעותיה עדיין נחו על הידית; לא להתכופף הרבה - עד כדי כך הוא היה גבוה. מבעד לעדשות הכבדות של משקפיו עיניו היו כחולות וקטנות ומדי פעם הוא צמצם אותן כדי להיטיב לראות או כדי להיטיב לחשוד. בוא אחרי, הוא אמר כשחלפתי מתחת. ריח חמוץ רפרף באפי. היצצתי ימינה אל המטבח הסגפני אבל לא מצאתי שם רמז.


"בוא אחרי" נשמע כמו הזמנה לצעידה ממושכת, מה שלא יתכן כאן כי כמה ממושכת יכולה להיות דירת שיכון בבניין רכבת. אורך הפסיעה שלו היה קטן במפתיע, כמו של גיישה זעירה. למעשה הוא ואני הלכנו באותה המהירות ובמספר צעדים דומה, למרות שרגליו היו ארוכות משלי בסרגל שלם. מכל מקום, המרחק מדלת הכניסה ועד לחדר שביקשתי לשכור אצלו לא עלה על שבעה מטרים ולכל היותר עשרה. לדלת החדר היה חור מנעול של פעם, כך שכל החפץ לחטט בו יכול לעשות זאת כמעט בלי מאמץ. לכן הרכש הראשון שלי כדייר היה של מנעול נייד קטנטן של נבוב, שתחבתי אל תוך החור המקורי וכך סגרתי את הפינה.


הגעתי לדירה בהמלצתו של מני רן, כתב צעיר לענייני שוליים בקול ישראל, שהייתי מיודד איתו. מני החזיק בחדר מזה זמן והתכוון להמשיך משם לתחנתו הבאה. הוא הציע לי להיכנס ליתרת הזמן בחוזה שלו, מותנה בהסכמת בעל הדירה, כמובן. אך זה סיימתי את קורס הקריינים ועמדתי להשתלב בלוח השידורים. החדר בדירה של שלום ירדני עתיד להיות המקום הראשון שלי בירושלים.


ירדני היה רווק בן ארבעים ושבע, מפעיל אופסט במדפיס הממשלתי. מריחות הצבע על פניו, בגדיו וידיו כשחזר הביתה הסגירו את סוג העיסוק. הוא תמיד חזר הביתה - מהעבודה, או מבית אימו. למיטב ידיעתי מעולם לא היה לו מסלול אחר. כשחזר היה נוהג להתעכב לרגע מול הפתקים שהצמיד מבעוד יום לטפט החום-בהיר עם משיכות קרם העוטף את דלת הכניסה, משם המשיך למקרר, לבדוק אם שתיתי מבקבוק החלב שלו. אני לא יודע מדוע נטפל אליו דווקא החשד הזה בי, שבטח העכיר את ימיו; ואני בכלל לא מחובבי החלב. עד מהרה עתיד הייתי לגלות כי חשדות ניהלו אותו ואולי זאת הסיבה שהיה תמיד לבד. או עם אימו. 


כששלום שטף את שלוליות הצבע מפניו נתגלו נמשים, שבצבצו מבין שערות צווארו, פשטו בלחייו, נהדפו מחוטמו הבולבוסי, שנראה תמיד זב גם כשלא, עלו למצחו ולקרקפתו אשר תלתלים דלילים משוכים עליה לאחור בקפדנות ונפרעים מתחת לכובע המצחייה הכחול שחבש מבוקר עד ערב, כלומר עד שחזר הביתה מהעבודה או מאימו. ממצחיית הכובע זהרו בריקמה בולטת המילים "כולנו בעד". משם הנמשים ירדו אל שפתו התחתונה, שהיתה בשרנית ומשתפלת ואל סנטרו. באופן שלא דמה למראה הכללי המרושל שלו, לסנטר היתה דווקא נוכחות מרשימה. כן, די מפתיע. אבל הרי לא ייתכן כי איבר אחד מסויים, מוצלח ככל שייראה, ישנה את הדימוי שיוצרים לגוף שאר אבריו. כך שחרף הסנטר החטוב, שלום ירדני עדיין נראה גמלוני ושפוף. 


כשתקענו כף, אני ומני רן, הוא סיפר לי שיש לו ציוד אישי (חומרי מחקר לכתבות הבאות שלו, הוא אמר) בארונית המתכת הקטנה עם שתי הדלתות שבחדר וביקש שאמתין יום-יומיים ולא אשתמש בה עד שיבוא לקחת. היה קל להסכים לבקשה צנועה כל-כך כי לא היו לי אלא כמה פריטי לבוש וטיפוח, כמה ספרים וקצת מחומר הלימוד בקורס הקריינים. ארון הבגדים הגדול והמדף עם מנורת הלילה שלצד המיטה יספקו בקלות את צרכיי.


מני היה איש גדול ומוחצן עם מחוות ידיים רחבות ופה מפיק מרגליות. בחור פיקח עם יופי של מלכת יופי. הוא גם היה סמכותי וכריזמטי, כוכב עולה בגוף השידור. חוגים בירושלים נהנו לספר עליו ניסים ונפלאות. בנוסח הימים ההם החמיאו לו, שהוא אף פעם לא ישן שני לילות רצופים באותה המיטה. בחדר שלו היתה כמות קטנה של חפצים יומיומיים. בוודאי היו עוד, בדרך ממיטה למיטה. כל זה תמך במוניטין שלו. 


שלום ירדני סיים להציג בפני את מעלותיו של החדר ועכשיו עשינו את הדרך חזרה לכניסה. משמאל ראיתי דלתות הזזה עשויות עץ וזכוכית אטומה מחוספסת עם וילון תחרה לבן. הינחתי שזה חדר השינה שלו. קצת הלאה משם, מימיני, היו חדרוני אמבטיה ושירותים. משמאל, לפני דלת הכניסה מוקם המטבח, שעל בימה נמוכה לאורכו, עד קיר הדירה הרחוק, נבנה ארון בצבע שנהב ועליו שיש כהה יותר. ממול עמד מקרר פרידמן חדשני, עירום מתצלומים ומפיתקי תזכורות כלשהם ולידו שולחן אוכל לא גדול, שתחובים תחתיו שני כיסאות. על השיש ראיתי מיכל סודה כסוף של סיפולוקס וכוס זכוכית שקופה, שעדיין ריקדו בה מעט בועות. ובכן, פרט לאי-סדר בפתקים שהוצמדו לטפט הכניסה, יכולתי לסכם לעצמי שהמקום מתוחזק יפה ומתאים לצרכיי. לאחר שבעל הדירה חקר ודרש לגבי חיי החברה שלי ("לא מעשנים פה, לא עושים קזינו ולא מביאים הרבה בחורות") גם אני נמצאתי מתאים. בשלב הזה שוב עמד באוויר ריח חמצמץ ועדיין לא גיליתי את מקורו. שילמתי לחודש וקיבלתי מפתחות. הוא לחץ עלי לבצע בהקדם את ההחלפה עם מני. אולי אפשר היה כבר אז לזהות את החשדנות הגורפת שלו, שעושה אותו רדוף ובודד, אם כי לא נראה שהייתי פועל לאור התובנה הזאת. שכנעתי את עצמי שאני צריך את המקום ומסוגל להתמודד עם המוזרויות של בעל הבית. 


בגלל מיעוט חפציו של מני די היה בתא המטען בטנדר של גיסו כדי לפנות אותם. רק חומר המחקר האישי שבארון המתכת נותר בחדר לעוד כמה ימים, כפי שהבטחתי. 


חלפו כמעט שלושה שבועות מיום שנכנסתי לחדר והחומר האישי של מני עדיין היה מוצפן בארונית המתכת שלי. כמעט בכל יום נתקלתי במני ברדיו ותמיד הקדים להרגיע אותי בהבטחה לפינוי מיידי. גם אילו נזקקתי לעוד מקום, קרוב לוודאי שהייתי מסתדר בלי ארונית המתכת. אבל הסדקים שנפערו באמינות של מני הטרידו אותי. התרוצצו בראשי תסריטים לגבי תכולת הארונית והם ליבו את סקרנותי. אף אחד מהם לא התקרב לאמת.


אחרי חודש וחצי מני כבר לא התנצל ולא הזכיר את המחקרים שבארון וממילא לא טרח להבטיח פינוי שלהם. בסוף אותו שבוע כרענו, דבורה חברתי ואני, מול הארונית, היבטנו בה וזה בזה ופתאום היה ברור לנו כי היא עומדת להיפתח. לשונית שרותכה לציר בדלת השמאלית נחה מכוח הכבידה בתוך מגרעת בפס שבלט מהדלת הימנית. הרמתי בקלות את הלשונית ופתחתי את שתי הדלתות. על ריצפת הארונית היתה מונחת קופסת קרטון גדולה, שבגלל מימדיה מני נאלץ לפרק את מדף הארונית ולהשעין אותו לאחת הדפנות שלה מבחוץ. קופסה גדולה שכזאת מכילה הרבה חומרי מחקר - המון נייר, סרטי הקלטה - היא מן הסתם כבדה. משכנו אותה החוצה יחדיו, בזהירות. אבל היא היתה קלה להפתיע. אולי יש בה רק סרטים, לא ניירת. הסרנו את המכסה והיצצנו פנימה במתח רב. המתח התפרק בתוך שנייה כשריח עז של שלולית מעופשת עלה מהקופסה ומאות קונדומים משומשים ומלאים בנוזל צמיגי ועכור התנודדו כה וכה מול עינינו.


אהה, אז אלה חומרי המחקר, חשבתי בשמץ של קנאה. אבל בכל זאת, לשם מה טיפח את כל האוסף הזה ומדוע לא לקח אותו איתו כשעזב. אולי היה חשוב לו שיורשו בדירה יתפעל מביצועיו, או שאולי התכוון להציב לי איזשהו רף?


כך או כך, אחרי הכל התברר, כי המוניטין שיצאו למני בירושלים היו מוצדקים.





02/06/2021

קברי צדיקים, מתוך אוסף סיפורי דרך במיזם "רגע לסיפור"

קברי צדיקים, 1988 מאת דניאל קרן, 5.2021


עיניה של נועה ברקו ולחייה היו סמוקות מהתרגשות של גילוי יוצא מן הכלל. אבא, היא קראה והצביעה על הצלחת שלי, אתה חייב לצלם את זה!


הסתכלתי בספקנות בצלחת העמוקה הגדולה, שתפסה חלק נכבד מהשולחן הקטן שאליו הסבנו שלושתנו. מה כבר יכול להשתבש במקום תיירותי משופשף שכזה, אבל אז נשימתי נעתקה. זה באמת נדיר - בחנתי את האירוע ואמרתי לילדים בכובד ראש חגיגי - אתם רואים שלא צריך להיות בנאדם כדי להילחם על החיים, גם כשזה נראה חסר כל סיכוי. 


בזירה שבה התחבקו קרעי פסטה קצרים ברוטב שמנת ועגבניות עם צדפות ועם גוויות דוממות של חסילונים ופלחי פטריות, אחד הסרטנים (בעצם, אני חושב שמלכתחילה היה שם רק סרטן אחד - זה הוא, הגיבור) שרד את חום המחבת, ניער מעליו את הרוטב המתקתק שרחץ בו ואת הצדף שהסתיר לו את מאוורר התקרה וגישש אט אט את דרכו החוצה. להבי המאוורר עמלו להרחיק מהסועדים את ריח הדגים הסמיך שעמד באוויר.


התבוננתי בַּנִּיצוֹל ואחזתי במצלמה; תמונה או שתיים והחזרתי לנרתיק הבד הכחול, שהכיל גם הוראות שימוש וסרט נוסף. הדפתי מעלי את הצלחת ההומה, שילמתי בעבור פסטות הילדים, ירדנו ארבע מדרגות ויצאנו אל הסמטא הצרה, שסוגרים עליה בתים של אבן מסותתת. לא יכולתי שלא להנציח את היופי האצילי הזה ושוב שלפתי את המצלמה. 


טיפסנו בעצלתיים במעלה הרחוב הקטן. כבסים התנפנפו מעלינו ברוח הים ותהיתי האם ידבק בהם ריח הדגים, שהמאווררים מגרשים מהמסעדות. 


הגענו אל החצר היפה שלפני חווילת סן מִיקֶלֶה של אַכְּסֵל מוּנְתֶה. תכננתי את הטיול כולו כך שנגיע הנה, אבל לא הייתי בטוח שגם הילדים נסחפים בהתרגשות שלי. ראיתי את נפנופי ידיהם הקטנות בעודם ממשיכים להחליף רשמים מגבורת הסרטן ואני רק תהיתי מה עלה בגורלו לאחר שנמלט משיניי. האם הניחו לו לשוב אל הים - או למחבת, או שגרפו אותו לפח עם יתר השאריות?



אבא, ביקש אִיתַי, אני רוצה לצלם את הפרחים. הבנתי שהסרטן התמצה והילדים מוכנים לבאות. היום כבר גולגלנו מקצה סיפון למשנהו במעבורת מנאפולי לקאפרי, נדחקנו אל כחול-אֵינְדוֹמֵלוֹ במערה למרגלות האי, טיפסנו באוטובוס קטנטן עם נהג מוטרף לאנקאפרי וצפינו בסרטן אמיץ בצלחת, כך ששלוות הנוף של מפרץ נאפולי והחצר הפרחונית המפותלת היו אתנחתא הוגנת. חבל שהשארתי את כוס היין הלבן על השולחן במסעדה. 


סביב החצר נמתחה גדר עץ ומתכת. שיחים פורחים בשלל צבעים גדשו אותה והכל תוחזק כל כך יפה על ידי היורשים השוודיים של האתר. גם מבחוץ אפשר היה להבחין בשרידי עמודים ובנייה רומית עתיקה. אִיתַי כרע על ברכו וצילם פה, אחר כך עלה על סלע וצילם שם, והגיש את המצלמה לנועה. גם היא מצאה זוויות מעניינות. 


נותרו עוד ארבע תמונות פנויות בסרט וביקשתי מהילדים להשאיר אותן לצילום בהמשך היום, עד חזרתנו בערב לרומא. אנקאפרי איננה גדולה וכמעט בכל סמטא נתקלנו במישהו מוכר מאוטובוס התיירים. בדרך הצרה והמאוד מפותלת למעגן המעבורות זכינו הפעם בנהג שפוי ועד מהרה נצמדנו שלושתנו למעקה המעבורת והשקפנו אל האי הציורי המתרחק מאיתנו, טובל בקרן שמש אחרונה. עוד צילום ועוד אחד והנה ננעלה ידית ההעברה של הסרט. צג המצלמה ציין כי צולמו 25 תמונות ונשמע רחש של סליל מתגלגל אל סופו.


בחלל האוטובוס המהודר עדיין עמדו רסיסים בניחוח וניל, שהתזתם היתה כנראה חלק משיגרת יומו של תומאסו, הנהג. שפם דקיק - שחור עם אניצי ניקוטין ושיבה - נח מחוייך בצל חוטמו. פה ושם התעטשו נוסעים שהריח דגדג באפם והיו מי שסתם לא אהבו אותו. תהיתי אם הווניל נועד לטשטש את ריח עשן הסיגריות, שהנהג הצית זאת בזאת. אני מניח כי כתמי הניקוטין באצבע ובאמת ימינו העידו עליו שהוא ימני ובכל מקרה זאת היתה יד רבת-עלילות, כי היא שימשה אותו גם לאחוז בהגה וגם להמחיש רעיונות מסויימים שמסר לחבריו במכשיר הקשר (כן, כן, התנגן קולו Tutto-Va-Bene הכל דבאאשש!). גופו נטה אל מרפק זרוע שמאל, שנשען על אדן החלון שלצידו. 


פניהם השלוות של הילדים אישרו, שהרוח שבתה ממפרשיהם. הם היו שרועים רפויים על המושבים. זאת תהיה נסיעה של כמה שעות מנאפולי לרומא וניצלתי את הזמן לסדר בראשי את משבצות הזמן.


יומיים לפני היציאה לטיול טרום-בת-מצווה ופוסט-בר-מצווה באיטליה נסענו לסיור בגליל. בדרך חזרה, בהחלטה משולחת רסן של הנהג סטיתי לקבר חבקוק, על כביש 65. 


מזה שנים התכחשו במשפחה לקיום רוחניות בקברי צדיקים. ההילולה סביב אחדים מן הקברים עוררה בנו אי-נוחות. רבים מהצדיקים באמת היו נקיי כפיים, עוזרים לזולת וצנועים. אבל אחרי מותם - ולמרבה הצער לעיתים בעודם בחיים - שגשגה סביב אתריהם תעשיית נדבות וסחיטה רגשית: תרומות, חוטי רקמה אדומים, קמעות ומלמול ברכות בידי שליח, החזרת אהבות וזיווג זיווגים.


חבקוק התנבא בממלכת יהודה והוכיח בזעף את הגויים. מעבר לספר (חבקוק הוא השמיני בסדרת תרי-עשר) לא הרבה ידוע עליו. שפתו פיוטית, גבוהה ויפהפיה. הנה כמה מביטוייו: אם יתמהמה חכה לו כי בוא יבוא; צדיק באמונתו יחיה; כי...אין יבול בגפנים...ואין בקר ברפתים; לא תאמינו כי יסופר; יבוא רקב בעצמיי; כי אבן מקיר תזעק; וישם רגליי כאיילות; הוא במלכים יתקלס ורוזנים משחק לו.


משא חבקוק מיוחס לתקופת בית ראשון. היו שאמרו: בית שני. טענות נוספות: את הספר כתב יותר מאדם אחד; חבקוק היה בנה האלמוני של האישה השונמית מסיפור אלישע; במסורת האתיופית שם אביו דקר; במסורת הפרסית הוא שומר מקדש שלמה. כמו עוד כמה מגיבורי מקורותינו גם חבקוק זכה להיקבר ביותר מקבר אחד: זה שבגליל, אחד בהר הזיתים בירושלים, אחד מדרום לחברון ועוד אחד באיראן.


תמיד חנו מכוניות בפתח מתחם הקבר ליד קיבוץ קדרים. הפעם לא היה שם איש ולכן ניצלתי הזדמנות לבדוק על-שום-מה התכונה הרגילה. במבנה, שכיפה תכולה בראשו, שררה קרירות נעימה, שסתרה באופן מהנה את החום שבחוץ. השתטחנו מעשה לצון על המצבה שצורתה גליל וצילמתי תמונות השתט(ח)ות רבות. 


עכשיו, באפלולית האוטובוס המהודר שבו ניחוח שנף ושיחות חרישיות של תומאסו בקשר - כן, כן,  Tutto va bene - רוק של שינה עמוקה ניגר משפתי איתי ונועה וראשיהם נסמכו אט-אט זה לקראת זה עד שמצח נגע במצח. שעתיים אחר כך עזרתי להם להתגבר על רפיונם בדרך אל המיטות בחדר המלון. בערב הבא עמדנו לטוס חזרה לארץ.


הותרתי כמה אתרים רומיים ליום האחרון. סיפרתי לילדים על רומולוס ורמוס ועל הקולוסיאום, ופסענו על גדות הטיבר. אזרנו כוחות לקראת החזרה בקפטרייה מול המים. היה נדמה לי כי לאספרסו היה ניחוח תיירותי, אבל אולי הייתי סתם חשדן למראה מלצרים מבוגרים בחזיות כהות, מכנסיים שחורים מגוהצים למשעי, חולצות לבנות מעומלנות ועניבות פרפר. לאחר שנהנו מאוד ממנות הפסטה, הילדים נענו להזדמנות לטעום מהמשקה הצמיגי המריר שהזמנתי לי. איכס, טפו, היתה התרשמות האחת, ואילו השני אמר מממ, מעניין.  


לנוכח האתרים, הנהר, הפסטה והקפה  - המצלמה נשלפה, קליקים נשמעו, סרטי צילום נצטברו.


לאמירה "הצלחתך היא הצלחתי" יש יותר מִתֶּקֶן אחד. לפעמים מי שאומר לא באמת מתכוון, או מתכוון להפך הגמור. אחד המקומות בהם הביטוי תָּקֵף כלשונו הוא הצלמנייה של פעם. כשהצילומים מוצלחים כולם שמחים. במעבדה המקומית פיתחו את סרטי הנגטיב, טבלו אותם באמבטיית כימיקלים וייבשו. תמונות שאותרו בנקודה הזאת הועברו להדפסה בחוץ. העסק תוגמל בסכום קבוע לפיתוח הסרט ובתשלום נפרד לכל תמונה מודפסת. סרט נגטיב מוצלח משמעו הדפסת תמונות רבות, ומכאן זהות האינטרסים. אם מסרת סרטי צילום איכותיים, תקבל מעטפת תמונות כבדה ותראה נהרה בפני איש השירות. מעתה אמור - מידת ההצלחה כמשקל המעטפה. 


במקרה שלי, פני האיש בצלמנייה עטו ארשת רצינית וקודרת, כמשתתפות בצער. מסרתי לפיתוח ולהדפסה יותר ממאה צילומים. אף לא אחד הוחזר לי מודפס. אני חושב שאולי זאת לא אשמתך, הוא התפתל. ייתכן שהיתה בעייה בייצור הסרטים - סידרה דפוקה, כבר היו דברים מעולם. כך ביקש לנחם אותי אבל כבודו המקצועי גבר והוא המשיך מייד: אם כי יותר סביר שהיתה תקלה במצלמה - אולי מכסה תא המחסנית לא נסגר וחדר לשם אור ששרף את כל התמונות. אתה בטוח שסגרת אותו?


וכשחזרתי הביתה בבושת פנים דבורה אמרה, אני יודעת שאתה לא מאמין, אבל תגיד - אולי בכל זאת - יכול להיות שזה בגלל שצחקנו מחבקוק?