גן האם, 1960, מאת דבורה קרן, 22.4.2021
נשענתי עצובה על סורגי הכלוב.
בפנים, האריה פסע אנה ואנה. מנחישות צעדיו אפשר היה לטעות ולחשוב שהמלך עושה את דרכו לנקודת זינוק בסרנגטי. ראשו היה זקוף, רעמתו המעטירה כאילו טופחה ביד ספר אוהב. כעבור כמה מטרים הגיע לצידו האחר של הכלוב, הסתובב והמשיך לחלום את מסעו.
בכלוב הסמוך קיפצו הקופים במה שפירשתי כעליצות. אבל אני עצמי הייתי רחוקה מלהיות עליזה.
זאת היתה הפעם השנייה בחיי שביקרתי בגן האם ומאוד אהבתי אותו. העצים העבותים עם ההסברים למרגלות כל עץ ושיח, השבילים המתפתלים בין הטרסות, דוכני האוכל והשעשועים וביבר החיות הילכו עלי קסם של מקום אחר. הוסיפו לכך קולות כלי רכב ואדם הנעים מעל ברחוב מוריה ובעיקר זיכרו את הנוף המרהיב של העיר, הנמל והמפרץ. אל רחבת התצפית שברחוב יפה-נוף הסמוך עלתה צפירת הספינות המביאות את פלאי העולם הגדול אל שערי הנמל ושוב ושוב ליבי החסיר פעימה בהתרגשות.
חיככתי את סנטרי בסורגים. מה עלי לעשות? כל כך רציתי את הבובה הכושית המתנפחת, כמו זאת שקנו לרינה, אבל כשביקשתי, אבא סינן בכעס שקט: יש דברים חשובים ויש פחות; הוא אמר לי בטון מחנך וגם בפליאה - איך אני בכלל מעזה לבקש - בובה היא לא דבר חשוב!
תראו, אני באה מבית, שבו ידוע היטב מה אסור ואי-אפשר וגם מה המעט שמותר. לכן הבינותי למה אבי התכוון. אבל מצד שני, מה אני כבר מבקשת, ועוד ביום כיף כזה בחיפה ובעיקר כשכבר קנו לרינה…
אבא שלי קצין בצבא ואבא של רינה רופא בבית חולים ויש לו מרפאה פרטית. אנחנו גרים בשיכון צבא קבע במעוז אביב והם בשכונת וילות ברמת גן. אמא שלי מכינה במטבחנו ומוכרת פלאפל לילדי השכונה (ואני עוזרת). גם אמא של רינה רופאה ולרינה יש אומנת. אנחנו מחשבים כל גרוש והם לא מחשבים כלל. אבל ההורים מכירים עוד משם, מלפני המלחמה, שרדו את השואה, והם חברים טובים.
אבא של רינה ראה שאני עצובה ומרוחקת וניגש אלי. סיפרתי לו. חכי פה, הוא אמר, אל תזוזי; ואחרי רגע חזר ובידיו בובה שחורה יפהפיה, עטופה בצלופן בוהק וקשורה בסרט אדום. ניסיתי להצניע את דמעות האושר. חיבקתי את הבובה והסבתי את ראשי מאבי, שהבחין במתרחש. היא כמו הבת שלי, הסביר אבא של רינה לאבי הנבוך. חוץ מזה, הבובה ממש לא יקרה. נראה שההסבר לא הניח את דעתו של אבי. מבט מבוייש וחיוך מריר עמדו בפניו, כאילו נתנו פומבי לאי-יכולתו לספק רווחה לביתו תוך עקיפת כללי החינוך שלו. ואולי היה מרוצה מכך שהוציאו בעבורו את ערמוני הכסף מתוך האש? בכל מקרה הבין שאת הנעשה אין להשיב והוא עמד שם בפנים רושפות מעלבון.
אמא הסתודדה לא רחוק משם עם חברתה, אימה של רינה. היא הבחינה בדרמה ועתה התקרבה לאבא. היא חייכה, הניחה את ידה על כתפו ואמרה בנחת: אריה, הכל בסדר.
רציתי לגשת שוב לאריה, לספר לו שעתה זה למדתי, כי בין אם ירצה ובין אם לאו - יחלום מה שיחלום - סרנגטי שלו כנראה נמצאת ממש כאן, בין סורגי הכלוב.
