ראשית, הבהרה. אינני מבקר ספרות, קולנוע או מוסיקה וקביעה זאת חשוב שתרחף ברקע כל העת.
ספרים כדאיים שעברו לאחרונה את שידת הלילה שלי:"איש קטן, לאן", של פאלאדה - שווה את המאמץ. הקריאה לא-קלה אבל המציאות בגרמניה של סוף שנות ה-20 במאה הקודמת היתה קשה עוד יותר. פאלאדה כתב את הספר בתחילת שנות ה-30 וממרחק הזמן וידיעת ההתרחשויות שהספר מציג את ניצניהן הטקסט הופך לעיתים קודר הרבה יותר משנתכוון לו הסופר.
טרילוגיית המילניום 1, 2 ו-3 הכובשת של לרסון (שמעתי על כאלה שדילגו על קריאתה ואפילו על מי שנמנמו אגב קריאה. אני, כמי שמודע לחולשותיו - נכנסתי לפרוייקט בזהירות אבל נכבשתי מייד וללא קרב. קריאת הטרילוגיה גם הכתיבה לי הרגל חדש (בגילי!) ומבורך, שאינני סוטה ממנו מאז: לאן שאלך, יש ספר תורן בתיק. גיליתי שכשאני מקדים (אני תמיד מקדים) להקלטה באולפן או עומד בתור לאנשהו זה יכול להיות נחמד לשלוף מהתיק ספר במקום את הנקסוס 1 האהוב עלי.
כרגע אני ממוקד בספרם המרתק של דאום והרטמן "בשביל הנפש". אני מניח שכל-אחד מאיתנו מוצא משהו מעצמו בחלק מן הדמויות סוערות-הנפש של אנשים כפייתיים, היסטריים, פרנואידים ואחרים ההולכים סמוך לקצה. הצוהר שפותח להם התהליך שהם עוברים עם הפסיכולוג אריאל הרטמן (מתורגם לטקסט כתוב היטב בידי חנוך דאום) נותן בעצם שביב של תקווה לכל מי שמוצא את הספר הזה מעניין ונוגע כל-כך, כמוני.
כבר כתבתי שהזמן הוא משאב אוזל ולכן קיבלתי על עצמי את טעם המומחים ורכשתי מינוי לסינמטק הרצליה. "הם" יחליטו מה טוב והאחריות על התרבות הפילמאית שלי - עליהם.
ראיתי השבת את "וינסנט רוצה לים". 3 צעירים מנסים לפרוץ מתוך מצוקות נפשם (טורט, אנורקסיה, נקיון כפייתי) ומהמוסד הסגור ולהגיע לחוף מבטחים. כפשוטו. לולא מעמדים מביכים במלאכותיותם, פה ושם, זה היה יכול להיות סרט מרגש - במשחקם של הצעירים, בפוטנציאל העלילתי ובנופי טירול וצפון איטליה.
ספרים כדאיים שעברו לאחרונה את שידת הלילה שלי:"איש קטן, לאן", של פאלאדה - שווה את המאמץ. הקריאה לא-קלה אבל המציאות בגרמניה של סוף שנות ה-20 במאה הקודמת היתה קשה עוד יותר. פאלאדה כתב את הספר בתחילת שנות ה-30 וממרחק הזמן וידיעת ההתרחשויות שהספר מציג את ניצניהן הטקסט הופך לעיתים קודר הרבה יותר משנתכוון לו הסופר.
טרילוגיית המילניום 1, 2 ו-3 הכובשת של לרסון (שמעתי על כאלה שדילגו על קריאתה ואפילו על מי שנמנמו אגב קריאה. אני, כמי שמודע לחולשותיו - נכנסתי לפרוייקט בזהירות אבל נכבשתי מייד וללא קרב. קריאת הטרילוגיה גם הכתיבה לי הרגל חדש (בגילי!) ומבורך, שאינני סוטה ממנו מאז: לאן שאלך, יש ספר תורן בתיק. גיליתי שכשאני מקדים (אני תמיד מקדים) להקלטה באולפן או עומד בתור לאנשהו זה יכול להיות נחמד לשלוף מהתיק ספר במקום את הנקסוס 1 האהוב עלי.
כרגע אני ממוקד בספרם המרתק של דאום והרטמן "בשביל הנפש". אני מניח שכל-אחד מאיתנו מוצא משהו מעצמו בחלק מן הדמויות סוערות-הנפש של אנשים כפייתיים, היסטריים, פרנואידים ואחרים ההולכים סמוך לקצה. הצוהר שפותח להם התהליך שהם עוברים עם הפסיכולוג אריאל הרטמן (מתורגם לטקסט כתוב היטב בידי חנוך דאום) נותן בעצם שביב של תקווה לכל מי שמוצא את הספר הזה מעניין ונוגע כל-כך, כמוני.
כבר כתבתי שהזמן הוא משאב אוזל ולכן קיבלתי על עצמי את טעם המומחים ורכשתי מינוי לסינמטק הרצליה. "הם" יחליטו מה טוב והאחריות על התרבות הפילמאית שלי - עליהם.
ראיתי השבת את "וינסנט רוצה לים". 3 צעירים מנסים לפרוץ מתוך מצוקות נפשם (טורט, אנורקסיה, נקיון כפייתי) ומהמוסד הסגור ולהגיע לחוף מבטחים. כפשוטו. לולא מעמדים מביכים במלאכותיותם, פה ושם, זה היה יכול להיות סרט מרגש - במשחקם של הצעירים, בפוטנציאל העלילתי ובנופי טירול וצפון איטליה.
