מ-נ.צ. 25 מעלות, 43 מאיות ו-45.63 אלפיות מזרח/32 מעלות, 6 מאיות ו-24.22 אלפיות צפון ל-נ.צ. 15 מעלות, 43 מאיות ו-67.41 אלפיות מזרח על 32 מעלות, 5 מאיות ו-50.33 אלפיות צפון, או בקיצור - בשבח ההליכה (חלק א')

הי, לא להיבהל. שפע הספרות מכסה בסה"כ על שלושת הקילומטרים המפרידים בין ביתי למשרדי. 7 דקות נסיעה - 15 ביום גשום וצפוף או מהביל וצפוף - או כחצי שעה של הליכה נמרצת בתואי הכורכר, שבו יעבור בעתיד סעיף של הטיילת הפתח-תקוואית. לאחר דחיות רבות ומוצדקות, ובעידוד צינת בוקר של יום קיץ רחום, יצאתי מהכא להתם.

בין שני מגדלי השחקים שבפתח המסלול מתרפקת עלי רוח טובה, שלובה בצלילי חליל הקסם של מוצארט, באוזניות, והם נושאים אותי מערבה.

החולף בכבישי ארצנו לא יכול שלא להתפעם מתנופת הסלילה. דרכים חדשות מגיחות מכל עבר, מחלפים אדירי מפלסים שולחים קשתות אל פרחי השדה והסלעים. המון נוכחות בשטח. בחירות בשער, או סתם קדחתנות מבורכת? רוח כנענית חדשה נושבת בגבעות הכורכר והחמרה.

מחפש חלוץ עברי?  לא תמצאנו כאן. במכוש, בטוריה וביתד אוחזים הסודנים, את הכלים הגדולים מפעילים דוברי ערבית. לא התעכבתי לבדוק מי מסיע אותם אל האתר בתחילת יום העבודה ובא בסיומו לאסוף אותם, ולאן.

הסולל והבונה המקוריים חלפו מן העולם שידענו. בנעורי הרחוקים, חברי, שזכו ולשכת העבודה לנוער סידרה להם עבודת בניין, היו לאמידים, לשזופים ולמכובדים שבין ילדי חופשת הקיץ. אני, לעומת זאת, יצאתי לרסק את ברכי ולתת ידי באש מדי שנה במפעל התנורים אמקה. וכך, רופאי מ.ד.א. הכירו אותי היטב וגם עשיר גדול לא נעשיתי.

אחת הפעולות המרנינות בהליכת בוקר נינוחה היא ההתבוננות. נכון, אפשר להחיש צעד, לשפר את מוטת השרירים ואת תחזוקת הלב-ריאה וממילא להגיע מהר יותר ליעד. אבל, מנגד, אפשר גם להטות בדרך עין ואוזן. מסבך השיחים שבצד הטיילת עולות שריקות ציפורים (אני משתוקק כל כך להרשים את עצמי בגלריית שמות אבל אינני מזהה ולו ציפור אחת. אולי אחת - דרור, ועוד אחת - נחליאלי, אבל הוא שייך לעונה אחרת), הצרצרים מנסרים בלא לאות.

מושבה

מבין אריחי המדרכת דולות נמלים חרוצות רגבי עפר, עורמות אותם בתצורות ארוטיות מגוונות. זה לא חדש: נמלה יודעת לעבוד. יד מכוונת, הירארכיה ברורה, מורשת קרב והקרבה עצמית מפוארת. אחרונת הג'ינג'יות יודעת את גבולות תפקידה ולא תהין לפזול לשולחן העבודה או לתלוש השכר של חברתה.
 

כחולה



ולמרות ששיקולי שכר ותנאים סוציאליים אינם עולים אף פעם לסדר היום, הצמיתות מייצרות תפוקה לעילא. ו-10 בסדר וניקיון, כמובן.  בקיצור, אוטופיית עונשין. אנחנו, מה לעשות, רק בני אדם.

אגב, זה רק בעיני, שלתלולית הגרגרית הזאת, הנקובה או מחורצת בליבה, מראה מסיפור השייך לז'אנר אחר?

הו, עיני המתבונן... 



חמקן קטן שכן בגן

כשאני מתקרב, חומק חרדון עם לוק של דודה קפודה אל בין הסלעים. רגע ארוך קודם לכן לפת בלי ניע את חגוי הסלע, צוארו מתוח אל השמש, סופח אל עורו מנה נדיבה של קרינה אולטרה-סגולה ונהנה מהדברים הקטנים והפשוטים, שלא עולים הרבה.

רק ממני פחד, משום מה.  הבט אחור, חרדון יקר, לו רק יכולתי להחזירך אל סלעי ילדותי, אל גושי הכורכר שבראש הגבעה, אל ענפי האקליפטוס הריחניים, שם, בצהרי יום, בעודי אחוז מורא נדמית בעיני לכפיר אריות, דרקון מאיים שלשונו שלוחה ומבטו מצמית. האריה מתל-חי היית לי, בגווך הזקוף ובשריון הקשקשים, אח-חורג לשממית הרכה, הטובה, השקופה, שספגה לא אחת את נחת זריזותי, מותירה את זנבה מתפתל סומא בחולות.

המשך יבוא...