הויטרינה, מאת דניאל קרן, 29.1.2022
זאת בובה למתקדמים, הוא גיחך כשעמד מולה על המדרכה: מוֹט תקוע לה באחוריים, ידיים מניפות אצבעות דקיקות, איזשהו רמז לצוואר, בלי ראש ורגליים (אינטליגנטים, תשלימו לבד). אל תיבת הזיכרון בראשו של דוד נקהלו תחריטים עתיקים מִדַּפֵּי הכרומו באנציקלופדיות, שהושיבו אותו שעות בפינות נידחות בספריית תבורי: גופות עקודות לגלגלים ענקיים במרתפי האינקוויזיציה, צוואר פשוט אל הגיליוטינה בְּרֹב-עַם צוהל, גוויות מתגוללות בתעלות המגיפה השחורה. הרבה פנים לתלאות אנוש וכולם הצטופפו להצחיק אותו לנוכח הבובה שנגמרה לה באמצע. כמו הצחוק שתמיד ניסה להבליע בכיתה בעת הַהִמָּתְחוּת לעמידה, עם צפירת יום הזיכרון.
פיסת הבובה הזאת, הלבושה מקטורן מחוייט - היא זכר? היא נקבה? מבטו אמד את המרווח שבין הטורסו ללבוש. האפשרות שמתחת למקטורן הגברי תתגלה תפיחת שדיים שעשעה אותו, אבל חזה הַסְּפוֹג הדחוס היה שטוח לגמרי. הבובה הקטומה אירחה חליפת גברים כהה עם דוגמה ארוגה של משולשים שלובים. ממחטת משי תכולה השתפלה מכיס קטן בחזיתה.
בובה אחרת החזירה נפנוף שמח מתוך חליפה חלקה ובהירה יותר, שחיברה מקטורן, מכנסיים שנתלו במעין קולב מדורג מתחתית הטורסו, חולצה ורודה וממחטה בכחול בוהק. גם היוצרים שלה הניחו לְמָה שגבוה מהכתף ונמוך מקו המותן. התצוגה נראתה לדוד כמו קטע פרוע מתוך מסע פסיכדלי, הכל צבעוני וססגוני להשחית; אמנם תאווה לעיניים, אמנם איכות תפירה עילית, אבל מי, מי יֵצֵא לַחוּצוֹת עם מרקחת צבעים שכזאת על גופו? מצד שני, הוא ידע שאם החליפות מוצגות כאן, במקדש האופנה הגברית של תל אביב, לא תרחק השעה והן יקבלו חיים על גופם החטוב של לא מעט אנשים אנינים ובעלי יכולת. הוא, למרבה הצער, לא יהיה ביניהם. דווקא ההבנה הזאת העניקה לו נוחם. כאילו אמר לעצמו: גם אם הייתי די נועז, לצעוד כמו טווס ברחובה של עיר, הלוא אין לי די כסף לקנות כאן אפילו כפתור בחליפה. וחוץ מזה אני רק ילד - מה פה יעלה עלי?
הוי, דוד - רעיון שטחי אך עוכר שלווה נטפל למוחו - הישמר מהשמרנות! ("שמרנות" אכן נשמעה לו כמו נאצה, למרות שהכל בתוך ראשו, בינו לבינו) השמרנות תחניף לך עם בטחון ומסגרת. אבל שים לב, הביטחון יסמא את עינייך והמסגרת, היא תגביל אותך למידותיה. אם תרצה לפרוץ גבולות, לגלות צבעים חדשים ולהרכיב צירופים רעננים, אל לך להתחבא מאחורי המֻּכָּר, אתה חייב לחבב עליך חליפות בוורוד ובתכלת ובגון תפוז, עם בטנה מבריקה וציצים של משי. פלקט המחשבה הזה סכסך עליו את רוחו, הנכאה בלאו הכי.
מהתקרה שבְּרֶקַע הבובות השתלשלה מניפה צבעונית של יריעות אריג, שנפרשו ככל שהתקרבו לבימת העץ של חלון הראווה, שם נלכדו בסיכות מתכת ארוכות והמשיכו לגלוש באגביות מסודרת על פני שטיחי הַלֶּבֶד. לאורך המדרכה, מול חנויות היוקרה, נמתח מסדרון אור ארוך, שדוד עמד בו והמו בו גם חיים אחרים: אנשים פסעו, זבובונים זמזמו, עורב בפרצוף רציני כינס את כנפיו ונחת לסעוד בנחת. דוד הסב אליו את מבטו ושמע אותו מברך על המזון. אמן, חתמו שניהם ודוד החזיר את עיניו אל חלון הראווה. מעבר לזה שררה אפלולית, שבתחתיתה מדרכה קודרת ומרבד של כדורי פיקוס מעוכים. במעלה מסדרון האור קרבו אליו גבר ואישה בגיל העמידה. מפעם לפעם הגבר בטש בנעליו בבוצת הפיקוס והתיז מתוכה קרעי אשכולות דחוסים של כדורים. היו לו נעלי עור בגון חום, מנוקבות בדוגמה מסולסלת. כשהכדורים התעופפו באוויר בני הזוג צהלו, כאילו היה זה שייע גלזר בכבודו ובעצמו שהזדמן לכאן לשמח את הקהל.
דוד זכר, כי לעיתים קרובות הניחושים החברתיים שלו קורסים. הררי התרחישים שהוא בונה במבט חטוף הם ארמונות לרגע, שבדרך כלל מתמוטטים במשב הרוח הראשון. מרחוק הזוג נראה לו מבוגר אבל ככל שֶׁקָּרְבוּ טַבְּעוֹת הגיל נָשְׁלוּ מעליהם.
למה בכלל עסק בזה? הלוא זאת מדרכה עירונית של רחוב ראשי וטבעי כי אנשים רבים באים בה והולכים. מבוגרים, צעירים, מה עניינו? עוד מחשבה מפותלת ולא מגובשת, אך עקשנית, החלה לתסוס במוחו. בכל מקרה הוא לא הצליח להסיר מהם את מבטו. לבושם הדור, זמנם בידם, יש להם הכל; היה לו ברור כי יעצרו ליד חלון הראווה שלו, ואם לא יעשו זאת מאליהם - הם בכל זאת יעצרו. האישה תפסה בזרועו של בן זוגה והצביעה במרפקו על סלסלת ממתקים מרהיבה בחלון הראווה של חנות השוקולד. עיניה ברקו. אחר מחאה כף אל כף וניתרה בחדווה. דוד חייך. כמו ילדה קטנה ויפה, הוא קינא. היא נרגעה קמעה כשבן זוגה אסף אותה אליו בחיבוק ארוך. הם עמדו ושאפו אל קרבם בנחת את הניחוח המשכר, שמזגן האוויר הדף לעברם דרך המרווח שבין הדלת והסף. ריח השוקולד התערבל בבשמים שֶׁעָטוּ ועקצוץ נעים תפס בנחיריהם. מי האנשים האלה, שנראה כי אינם כפופים לאילוצים, תהה דוד והחליט: רופא לב ורופאת נשים; קופת חולים ובילינסון. הזוג התענג עכשיו על מראה המוצגים בחנות כלי הבית שלפני חנות האופנה. שוב הצביעה הנערה על פריט או שניים ודוד ראה את בן זוגה מאשר בניד ראש.
תולעת הקנאה התעבתה בראשו, מחפשת לה דרך.
ברחובות פחות ראשיים המציאות עודדה מוטיב מרכזי - רחוב של רהיטים, רחוב של חולצות, של נעליים, מתפרות קטנות, תבלינים, מתנות וכלי בית. כמו פנינים ריחניות נשזרו ביניהן מסעדות פועלים (חלקן היו משובחות ומשכו אליהן אורחים-לרגע אמידים מצפון העיר, תופעה שהעלתה את מחירי המאכלים ואת חמת הסועדים המקומיים). בשעות היום הרחובות שקקו אנשים חרוצים שהלכו ובאו מכל העברים, נבלעו בחנויות או נעלמו מעבר לפינה עם שקיות בידיהם, כמו דמויות בהילוך מהיר מסרט ישן. בערב ההמולה שככה ועל הרחובות נפלה תנומה.
לא הרבה מזה והרבה יותר מזה קרה ברחוב הראשי. מנעד הפעילות כאן היה רחב יותר והגרפיקה על השקיות היתה צבעונית ובולטת.
לאחר שעה ארוכה בספרייה בעקבות יוספוס פלביוס הוא עשה את דרכו למעוז האופנה ברחוב הראשי, רק כדי לראות ולחלום על הלא-מושג. שם פוגש בו סיפורנו. אופניו שעונים בלי נעילה אל הפיקוס שמול החנות. שרירי שורשיו של העץ השתרגו עד מאוד בשנים האחרונות ועשו שַׁמּוֹת באבני המדרכת סביבו.
ציוצי דרורים והמיית יונים עלו מבין העפאים והחליפו את נוכחותו הקולנית של העורב, שכנראה סידר לעצמו כיבוד במקום אחר. זוג הרופאים החבוק המשיך לטפס במעלה הרחוב ובעוד רגע יצטרף אל דוד. ממקום משענו על זכוכית החלון הארוכה דוד התפעל מאיכות הגימור של המקטורנים. דוגמת המשולשים ירדה בקו ישר אל הכיסים אך לא נבלעה בתוכם, כמו בחייטות הנחותה מהמזרח, אלא המשיכה ברציפות על קפלי הכיסים עד תחתית המקטורן. יופי של עבודה, שיבח בליבו. עכשיו הזוג כבר עמד לצידו. הגבר אמר משהו על צבעוניות המוצגים ועל תשוקה והפעם היה תורה של הבחורה להנהן. הם היו בני 30, לא יותר.
דוד ניתק מהחלון. בצליעה מופגנת הוא התרחק במורד הרחוב, מותיר מאחור את אופניו, את הפיקוס, את החליפות היפהפיות ואת מבטי הזוג החומלים, המלווים אותו לנחמו.
והן זה כל מה שביקש!
