אמא קנתה (1951 והלאה), 16.7.2021
חצר המיכון במושב היטיבה להיות מגרש המשחקים של אביו. בצל הסככה הגדולה עמדו כמה כלים בעלי גוף, ששלדתם ברזל וגם כמעט כל שאר חלקיהם. היו שנעו בכוחות עצמם, כמו טרקטור הזחלילים הענקי והקומביין. את האחרים אביו רתם לטרקטור וגרר אל השדה. לא היה בכפר חורץ תלמים טוב ומסור ממנו. החקלאים, קפוצי פנים, מיובלי ידיים וחשדנים, ידעו להעריך איש מקצוע מיומן אבל לא ידעו לומר מילה טובה. (שנים לאחר מכן, הילד כבר היה איש ונכח בחתונתה של בת המקום, דור שני למייסדים, יתומה מאביה, שנפל במלחמת השחרור. שׁוֹעֵי הכפר וכל האחרים הגיעו לאירוע. הם ישבו דוממים, בפנים קפואות, אדישות במופגן לשמחת הכלה והחתן. אפשר היה להתרשם כי ליבם גס באירוע. אבל כעבור כמה ימים סיפרה הכלה לילד כי המושבניקים "סידרו לה בית").
הֶחָרִישׁ, הַשִּׂדּוּד וגם הַקִּלְטוּר היו אפוא בידיים אחראיות. מתחתית הכלים נשלחו לאדמה ציפורני מתכת אימתניות, שהפכו בה ואווררו את רגביה. כשחקלאי אמר מחר אני מוריד קולטיבטור לחיטה היו עיניו מצטעפות בגעגוע לפירור של רגב ולריח קנה קש (לימים יקראו לכלי קַלְטֶרֶת או מְקַלְטֶרֶת וגם בשפת עֵבֶר יִנָּעֲצוּ קרסיה באדמה. אבל דוק הגעגוע סר). לאביו היתה בכל זאת מוזרות אחת: בשני קצות השדה, היכן שנגמר התלם ומסובבים את הטרקטור וְנִגְרָרוֹ, נוצרת לולאה ללא שימוש. כך היה מאז ומעולם וּבַקְּצָווֹת נותרים שטחים מתים. אביו סירב לקבל את המובן מאליו. הוא הצליח לתמרן כך, שהחקלאי קיבל לידו שדה חָרוּשׁ, מְקֻלְטָר או מְשֻׂדָּד מִקָּצֶה לקצה, למלוא האורך והרוחב.
בפינה הדרומית-מערבית של החצר, ליד ביתן השירות - כמעט חוסמת את המעבר אל דלת הפח הצבועה חום-חלודה של החדר, שבלי ארונות הברגים ומדפי המכשירים הידניים שבו, אף אחד מהכלים המפחידים שבחוץ לא היה שורד וְלוּ עונת עבודה אחת - קְצָתָהּ מחוץ לסככה, ניצבה הַמַּשְׂדֵּדָה במקביל למחרשה וחיכתה לזמנה.
אביו ריחף בחדווה מטרקטור הזחלילים לַקְּצַרְדָּשׁ (המוכר יותר כקומביין) וממנו למחרשה, לַמְּקַלְטֶרֶת וְלַמַּשְׂדֵּדָה, הכל לפי יומן ההזמנות של החקלאים. בעיניים מצומצמות של ילד הוא נראה כמו פייה, הַזּוֹרָה אבק קסמים על סביבותיה. כשיִפָּקְחוּ העיניים לרווחה יתגלה גבר צנום בן ארבעים, שזוף מצח וכתפיים - כבר לא איש צעיר, רטוב מזיעה וחורק שן ממאמץ.
הילד ניצב על מדרגת הטרקטור ולפת באצבעותיו הקטנות ידית אחיזה שמחוץ לתא המפעיל. הוא התבונן בגופו המרקד של אביו ברעוד הכלי (כמו בובת סחבות, הוא חשב), דוחק ידית ימין, מושך ידית שמאל, מרים ומוריד מצערת ונוטף פלגים של זיעה. הוא בטח אוהב את זה אהבה גדולה, חשב הילד.
האב הרוויח יפה במושב, אבל כשנתפס לו הגב הוא נאלץ לנטוש את שעשועיו. הוי הגב… לכן הוא התחיל לעבוד בעיר במשרד למכירת כרטיסים למופעי בידור וחזר הביתה בסופי שבוע.
אחר כך הם עברו העירה, סמוך לעבודה החדשה. הדאגנות, שהיתה אבן יסוד בהגדרת הקיום של אימו, אותתה לבני המשפחה, שבלא הסתפקות במועט צפוי להם מדרון חלקלק של מחסור. באותה מידה היתה יכולה להבהיר - על דרך החיוב - שהסתפקות במועט תבטיח להם שפע וצמיחה. אבל זאת היתה הגישה של אימו.
מול האיום היא יזמה פעילות, שתאמה את מידותיה הסגפניות. בשעת בוקר מוקדמת היא היתה נוטלת את סלי הרשת ושמה פניה לשוק. היה ברור שלא המכולת של ליאון, אף לא זאת של שמעון ולא שום מכולת שכונתית אחרת יוכלו לספק את דרישותיה המיוחדות. היא היתה עוברת בין הסוחרים ומחפשת ביצים סדוקות (כן גברת - איך אמרת שקוראים לך? - יש פה הרבה כאלה אבל תדעי לך שאין אחריות, אל תבואי בטענות אחר כך. המחיר לשבורות הוא גרוש וחצי. לא גיברת, לא חצי, אחד וחצי אבל בשבילך אחד חמישים, בסדר? יאללה יאללה, גסנר, נסגור או שאני זורק פה הכל על הרצפה ודורך) ואחרי שקנתה ביצים זולות, שלא ענו לתקן המקובל לביצים, היא עברה בין הקצבים וביקשה עופות זקנים ושבורי כנף (גברת גסנר, אני שמח שחזרת! שמעתי שהיית אצל ציון הרמאי עם העין - לא, לא, השמאלית - ועם הַשֶּׁלֶט העקום מאבא שלו, והוא ניסה להוציא ממך שְׁתַּיִם עשרים לקילו. אצלי בשבילך זה רק לירה עשרים. מה "לא מספיק זול" - זה הכי זול. לירה עשרים רק בשבילך, ועוד הלכת לשקרן המסריח. איך את יכולה לדרוך בחנות שלו עם הנוצות והלכלוכים של העוף על הרצפה. איףףףף, גועל נפש!).
עִצְּמוּ עיניים, עִצְּרוּ נשימה לרגע ודמיינו לכם את ארומת שוק הכרמל של אז (מעט עזרה: תערובת של שיירי ירקות עם קרביים של עוף ושל נפטרים אחרים, זוחלת בתעלות פתוחות במורד השוק לכיוון רחוב הכובשים, וכל הכבודה הריחנית נעצרת בַּסּוֹף במישור מזדמן של אספלט זקן, שבניינים סביב לו, ומתפזרת שם לחנויות, שחלקן נמוכות מפני הכביש ועל כן הערבוביה מחליקה בהן בחן שתיים-שלוש מדרגות אל ריצפתן, שאריחים אוריינטליים נאים סדורים בה וכן לעבר בתים, שדלתותיהם נאטמו מבעוד יום בפסי גומי ועומדות בפרץ. הוי אחיי הדיירים, הוי סוחרים יקרים המקיפים את חלקת הרפש. אחי גיבורי הבחילה. כן…איך לומר זאת מבלי לפגוע בסוחרים ובעסקנים של פעם? ובכן, ריחות השוק וקולותיו אז שונים מאוד מן הניחוח ומהקולות השמחים של היום).
אפשר לומר, שבדרכה הייחודית גיברת גסנר נזקקה לביצים פגומות ולכנפיים שבורות כדי להמריא.
הילד צותת באדיקות לשיחות הוריו. זאת היתה הדרך היחידה לדעת מה באמת קורה במשפחה. הוא היה אז רק ילד קטן אבל היה מוכן להישבע (אילו טרח מישהו לשאול לדעתו), כי מעולם לא הגיע לאוזניו דיון באפשרות, שאימו תעבוד בשכר קבוע מחוץ לבית. ההורים החליטו, כי קניות יום-יום זולות יהיו דרך נאה מִשֶּׁלָּהּ לתמוך במשק המשפחתי.
אימו חיפשה בשוק סחורה בעלת-מום ועל כן, לכאורה, סחורה בלא ביקוש ובמחיר אפסי. בימים כתיקונם הנחה כלכלית כזאת היתה מתאשרת בדוכנים, אבל זאת היתה תקופת הקיצוב והצנע של ראשית ימי המדינה. לרוב האנשים לא היה כסף ולכן המוני דורשים בסתר ארבו למוצרים פגומים, זולים יחסית. גם אימו לא נתנה פומבי להרגלי הצרכנות שלה. מַכָּרִים ובני משפחה, שהזדמנו לצריף הרעוע ואחר כך לדירה הצנועה, היו מופתעים בדרך כלל למצוא על הפתיליה מרק עוף עם נתחים אמיתיים של תרנגולת וחביתות מביצים של ממש ("כְלוּ, כְלוּ", היא היתה מעודדת). איש לא ידע כי מעטפת הביצה היתה פגומה לפני שנקלפה או כי הבשר שבסיר נתלש משוק של פרגית חבוטה. זה היה היתרון היחסי של מי שֶׁסַּף הדרישה שלהם היה פשרני מלכתחילה: ציבור אנין שילם יותר כדי לקבל את מבוקשו. מנגד, גם בשיא ההצטמצמות היה אפשר להשיג מוצרים סוג ב'. מִטֶּבַע הדברים זאת היתה שעתם היפה של הספסרים והגזלנים - ושל הצנועים והסתגלנים.
הנה היא וביָדָהּ שמשיה, להגן מפני השמש הקופחת. התרגשות נוהרת מפניה לנוכח הררי הפריטים הזולים והלא-נחוצים, הערומים על לוחות עץ גסים בדוכני הסידקית. מול אלה הרגישה כמו אשת גביר בעיירה. היא רכנה אל הדוכן, עיניה עצומות כמו בעת הִתְעַלּוּת רוחנית. ידה הפנוייה חפרה בעומק התלולית והתענגה על מגעם של שלל הכפתורים, הפותחנים, ערכות התפירה והריקמה, הפנקסים, הממתקים, קופסות השימורים הקטנות ושאר הזוטות, שמתוכם שלתה אחד או שניים ושילמה בשמחה לרוכל. במיוחד אהבה לעשות זאת בחברת הילד. פְּעָמִים הוא אכן התלווה אליה, תחת פיתוי ואיומים סמויים, מחיר שאימו גָּבְתָה, תוך שהיא מעניקה משמעות מִשֶּׁלָּהּ לְאַשְׁמָה ועידוד. כדאי לך לבוא כי אתה רוצה לעזור לי לסחוב ("איך אני יִסְחַב לבד?") ואני גם יקנה לך גזוז, ממילא מה תעשה אם לא תבוא - סתם תקרא טרזן ולא תכין שיעורים...היא לא אמרה חחחח ולא לגלגה כאומרת: אתה יכול לספר לי מה שאתה רוצה אבל אני יודעת את האמת. לא, התנשאות ואירוניה היו זרות לה אבל היא האמינה כי חיוני לדעת איך להטמיע רגשות אשם. זה נשמע דומה, אולי, אבל לא אצלה. היה מתאים לה לחשוב, כי התנשאות היא מוצר מעמדי, אמצעי להשגת יתרון על פני מישהו שנחשב נחות. לעומת זאת, לדעתה, ביסוס רגשות אשם אצל האחר הוא כלי להישרדות בעולם אכזר.
זה שוק הכרמל - חשב הילד, כשפסע באלנבי לכיוון הים, מתבונן בבבואתו החוזרת אליו מחלונות איווניר ונרגע בריח השוקולד מחנות הממתקים רוקוקו - לא גטו ורשה. למה כל דבר כל כך קשה לה? מה, לא כולם במדינה נאבקים על מקום ועל פרנסה? זאת הרי לא מלחמת עולם ואפילו לא מלחמת השחרור.
בזאת הרהר הילד בצער (לא בדיוק, הרי היה אז עול-ימים ואת צערו שמר לחסכים אחרים) והמשיך בדרכו.
בלידתה של אומה בולט קומץ של עוקרי הרים וחורצי גיאיות, שֶׁצָּרִים לה את דמותה. אבני המדרכת שעליהן הם פוסעים, או אם תעדיפו - הכתפיים הנושאות אותם והאדמה המצמיחה אותם, אלה האנשים הקטנים, כמו אימו ואביו, קרובי המשפחה והחברים. יש בהם חזקים וחלשים, אמידים וקשי-יום, פִּקחים וּרְפֵי-שכל, חרוצים ונרפים.
ואולי ההכרה בכך, שזה בסדר ושכל אחד עושה כמיטב יכולתו, היא נחמתם של המסתפקים במועט, כאימו (שגאוותה על ביצים סדוקות, כנפיים שבורות ומיני מְצִיאוֹת) וּכְאָבִיו (שהאהבה זקפה את קומתו, גם אם שָׁחָה לעיתים בגלל כאבי הגב). אהבה צנועה, גאווה מאופקת, חלומות בגובה העיניים ונשימה ארוכה, אלה סיבי המצע, שריפד את חייהם בהישגים קטנים בתוך ים סוער של דאגות קבועות ומתחלפות, וטרדות שלעולם לא נגמרות.
בַּנְּסִבּוֹת הַפְּרָטִיּוֹת של חייהם, להט רוחם הושקע בקטנות. יתכן כי בנסיבות חיים אחרות להט הרוח היה עוקר הרים וחורץ גיאיות.
