Doing the Wright's thing פרנק לויד רייט, 2016
איתי רצה לפנק אותי. הוא ידע שקראתי קצת על פרנק לויד רייט ושאני מעריץ את עבודותיו ורצה לשמח אותי בהיכרות עם הבניינים המרשימים שנבנו לאורך הנהר. ישבתי במטרופוליס, בית הקפה השכונתי שליד ביתו, כשאיתי צלצל לבשר לי כי הזמין לשנינו שיט מודרך בנהר שיקגו למרגלות קו הרקיע של העיר. הספינה יוצאת מהמעגן של וונדלה בדיוק בשש וחצי (אבא, שש וחצי!). הוא כבר בדק לוחות זמנים ומצא שהנסיעה באוטובוס קצרה ב-4 דקות מנסיעה ברכבת. בלי ספק, הוא קבע, נוף האגם עם המרינות, חופי הכלבים והמדשאות לוקח בהליכה (באמת לקח - בהליכה, חה...חה...) את מראה הבתים העלובים הסוגרים על פסי הרכבת. על כן הוא המליץ לי לעלות על אוטובוס 147 של חמש ורבע בתחנת ת'ורנדייל-שרידן ולרדת כעבור 34 דקות בתחנת שד' מישיגן-הבארד. סיימתי בנחת את האספרסו המריר-חמצמץ הצמיגי ופסעתי לאיטי אל התחנה.
התנועה ברחוב שרידן היתה כבדה בשני הכיוונים וכשהאוטובוס אחר להגיע, חשש עמום החל לנקר בי. גברת קשישה ולה קלסתר פנים יפני ישבה בתחנה, אוחזת בהליכון. שאלתי אותה אם ה-147 עבר כאן לאחרונה והיא השיבה בניב מערב-תיכוני מהוקצע, כי בערך דקה לפני שהגעתי חלפו שניים כאלה, יחדיו. היא גם ביקשה שאשתיק את המתקן הצהוב המצפצף, שמעצבן אותה. שמחתי להעסיק את עצמי במקום לדאוג ולחצתי על כפתור ההשבתה של המתקן. זהו מכשיר שמסמן לעיוורים מתי האוטובוס מתקרב, אלא שכאן השתבשה דעתו האלקטרונית והוא לא הפסיק לצייץ, גם כשלא היה שום אוטובוס בסביבה. עכשיו המתקן השתתק ויכולתי להתמסר לדאגה צרופה. דמיינתי את איתי ממתין על הרציף, שעה שהספינה מתרחקת בקול צפירה והמפליגים שולחים לעברו אצבע משולשת. משום מה עלו באוזניי שירי מלחים שיכורים וראיתי בדמיוני ירכתיים חלודות ותורן מפרש מתנפנף. בינתיים עודני בתחנת האוטובוסים. חלפו עשר דקות, ועל צג האותיות האדומות הופיע רישום מעודד - (האוטובוס מגיע) בעוד 2 דקות. מתקן האיתות לכבדי הראייה שוב החל לצפצף. השקפתי אל מעלה רחוב שרידן ואיתרתי את האוטובוס, מצופף מכל צדדיו (פרט לימינו, צד המדרכה). כעבור 4 דקות ובאיחור כולל של בערך 20 דקות נאספתי אליו והמשכנו להתקדם במהירות הפקק. לאחר שש עצירות נוספות על שרידן, אם לא להכליל את השביעית - זאת שחיברה בין שאר העצירות - האוטובוס עלה סופסוף על הכביש המהיר, המקביל לחוף האגם.
ניסיתי להסיח את דעתי מהתרחיש המסתמן. בנייני המידות שחלפו מולי נענו למתווך הנדל"ן הצעיר שהתרוצץ לי עכשיו במוח, מציע לנציגי הטייקונים פנטהאוזים ייחודיים...קו ראשון לים…Prime....,Prime ..Location.אחרונה, אחרונה לגמרי...דמיינתי לי את המתווך המיוזע מחייך לרווחה, פותח בחגיגיות את דלת העץ הכבדה של הפנהאוז, מתקין את עניבתו ולוחש באוזני הלקוח: הייתי קונה בעצמי, אבל הבטחתי אותו לך…
במציאות, ה-147 עושה את דרכו דרומה, למרכז העיר ואני על סיפונו. איתי, שמגיע ברכבת מעבודתו מדווח לי מדי פעם על מיקומו ומתעניין בשלי. הוא מגלה סימני דאגה כשאני מתאר לו במדויק את המרינה הקסומה הנעטפת כרגע מימיני בצללי אחר הצהריים. משום-מה ושלא כהרגלי משתרר עלי סוג נדיר של שקט נפשי, של ביטחון שמה שצריך לקרות יקרה ושהכל יבוא על מקומו בשלום (כלומר, שנפליג). מה שבאמת הייתי צריך לקבוע הוא שלא משנה מה יקרה, ונראה כי כבר ברור מה יקרה (כלומר, שלא נפליג), זה לא יהיה אסון.
מבטי נצמד לשלט האותיות האדומות שבקדמת האוטובוס, שבו מתעדכנות השעה והתחנה הבאה. כבר שש עשרים וחמש. התחנות במרכז העיר מתחלפות בקצב מהיר אבל תחנת מישיגן-הברד לא ביניהן. ה-147 חולף כרגע על פני מגדל טראמפ. אני לא עומד בפיתוי ושולח לאיתי צילום של הבניין המרשים. כעבור כמה שניות איתי מצלצל להזכיר לי כי נותרו 2 דקות להפלגה ונוזף בי על סדר הקדימויות הלקוי שלי: מצאת לך זמן לעמוד ולצלם במקום להגיע. המעגן, הוא אומר, נמצא ממש מתחת למגדל, אז רד עכשיו במדרגות הצפוניות המחברות את גשר דוסייבל למעגן. אני שם, עם הכרטיסים. הוא לחוץ. גרוע מזה - הוא מנסה להסוות את הלחץ, מה שאומר שהאש קרובה לקצה הפתיל, ואני פוחד לספר לו כי אני עדיין באוטובוס. אני מנצל חילופי דברים בין נוסעים בתחנה הבאה לבין נהגת האוטובוס, אפרו-אמריקנית חמוצת סבר וכבדת משקל, ושואל אותה על תחנת מישיגן והברד. היא תולה בי מבט משתתף-בצער ואומרת כי החמצתי את התחנה - הייתי צריך לרדת בבניין ריגלי, חמש תחנות קודם.
אנשים ממהרים אינם חזיון נפרץ בחוצות שיקגו. רוב האנשים יוצאים בזמן, מגיעים בזמן, ובין לבין עושים את חייהם בנחת. הם אינם רגילים לראות אדם בגילי אץ-רץ חמישה בלוקים, עוקף פקעות של תיירים, חוצה זוגות נאהבים ולא מתעכב, אפילו לא לשנייה - אפילו לא כדי להטיל מטבע למגבעת - במופע האקרובטיקה שהתארגן ליד בית הגשר הדרומי, לקול מצהלות ילדים ושקשוק ארנקים. בשארית כוחותי אני מדלג במורד המדרגות למעגן של וונדלה ומשנן לעצמי בדרך ש-א' לא נורא, גם אם פספסנו את ההפלגה, זה רק עניין של כסף ועברנו כבר דברים יותר גרועים ו-ב' אולי שש וחצי זה גם שש שלושים ושלוש, כמו אצלנו.
אני כבר למטה, במעגן, ולא רואה את איתי. אחד מדיילי השייט מזהה מצוקה וממהר לסייע. כן, זה המעגן של וונדלה, לא, זה לא הסיור האדריכלי. הסיור האדריכלי יוצא - אוי, הוא כבר יצא! - מהמזח השני, 20 מטר מערבה, אבל אין מעבר מכאן. עלה חזרה במדרגות, תקיף את בניין ריגלי ותרד שוב במדרגות שבקצה הבניין. אני מגייס כוחות מילואים כדי לעשות כל זאת בריצה ואכן פוגש את איתי בתחתית המדרגות. הוא שולח בי מבט מזרה אימה ואומר: הספינה יצאה לפני שתי דקות והכסף הלך.
הכסף לא הלך, והקופאית לא הערימה שום קושי בהמרת הכרטיסים למועד אחר.
כעבור יומיים יצאנו שוב לכיוון המעגן והפעם גם דבורה וג'וליה הצטרפו. נסענו ברכבת.
אגב פרנק לויד רייט: הרי לכם פיסת ידע, שבסופה לקח לחשיבות המחקר המקדים, (למרות שלעולם לא אודה באמירה שלי שאיננה בזכות החוויה הספונטנית). רייט היה אדריכל ענק, יקיר שיקגו, שהותיר אחריו מבנים עוצרי נשימה ברחבי ארצות הברית וגם ביפן של לפני מלחמת העולם השניה, איש שחייו האישיים היו תוססים וצבעוניים אך גם למודי טרגדיות. הוא בנה בשיקגו לא מעט בתי עשירים וגם כמה בנייני ממשל.
אף לא אחד מבנייני רייט נמצא על גדות הנהר, שבנתיב מימיו השחורים הפלגתי בעקבותיו.
