טרילוגיית טעמים בשיקגו, 2016 - חמוץ, מאת דניאל קרן
לא היה ממש צפוף ברכבת השבת למרכז העיר ואיתי וג'וליה התמקמו בדיוק מולנו, כשצידנו בכיוון הנסיעה. בגלל מיעוט הנוסעים שרתה על הקרון שלוות סופשבוע רוגעת-מכובדת, הייתי אומר, כמעט כמו בספריה של טרי, אמא של ג'וליה אז כשרציתי להעביר להם מדי פעם משהו מחוויות הנופים האורבניים הממהרים שבחוץ, עשיתי זאת בניד ראש או בלחישה והבנתי שכל מה שנשלח גם נקלט. בדרך זאת העברנו רשמים על ה-Blow Fish, מסעדת סושי משובחת ביותר, שממנה עלינו זה עתה לרכבת. מאחר והיינו תמימי דעים לגבי איכות הארוחה לא נזקקנו למחוות מורכבות כדי להמחיש את שביעות רצוננו.
המושב שליד ג'וליה היה פנוי ופתאום הוא התמלא. יכולתי להישבע שמוחמד עלי, שמת השבוע שבע מכאוב ותהילה, התגלם לנוכח עיני בכפילו הצעיר - בחור מגודל, זריז ומאוד ממוקד. הוא הגיח בצעד קל מכיוון מעלה הקרון, הניח את ישבנו באופן מושכל על המושב הפנוי ומיד הסתער על ג'וליה בנאום הפרפר והדבורה מלפני יותר מחמישים שנה. כיוון שדיבר מהר ובניב לא מוכר לא את הכל הבנתי, אבל צפיפות הדיבור, תנועות ידיו התכליתיות ומבטו המגוייס הבהירו כי הבחור יודע מה בדיוק נמצא בארנק של טרפו האקראי. אני בדרכי הביתה, הוא הסביר, ומחיר הנסיעה הוא 7 $. עליתי לרכבת לפני שהספקתי לקנות כרטיס ולפני כמה דקות איש חסר מצפון גנב לי את דמי הנסיעה ועכשיו אין לי איך להגיע הביתה. אם תתני לי 2 $ ועוד 2 נוסעים יתרמו לי 2 $ כל אחד ועוד אחד ישים רק דולר אחד אוכל להגיע הביתה, לילדים שלי, שעוד מעט צריכים ללכת לישון. אגב, אני אב חד-הורי. הוא המשיך והכביר משפטים, שכללו שורה של הנחות מתמטיות מורכבות: אם זה ישלם לו כך ועוד אחד יתרום כך או כך, יחסרו לו רק כך וכך להגיע אל שלושת ילדיו הקטנים, שמחכים לו בחושך. בעודו נושא את התזה המורכבת, ג'וליה, שהאזינה לשטף המלל בנימוס ובאלם - מסתירה את חוסר האמון המוחלט בחיוך מצטנע - שלתה עכשיו מארנקה שטר של 5 $ והגישה לו בלא אומר. הוא נטל את הכסף בחמדה ואז, כשהשטר נח לבטח בין כפות ידיו הענקיות, הוא נפנה ממנה באחת, סובב את גופו הגדול לעבר פינה ריקה בקרון ונעץ עיניים חלולות בנקודה כלשהי. כשהרכבת עצרה הוא מיהר אל הדלתות הפעורות ונעלם. הוא ריחף כפרפר ועקץ כמו דבורה ואז שב ורפרף לעבר הקורבן הבא.
