מוטי יקיר - ההפלגה עם קרוק, או: איך המוסד הפסיד קודקוד מצטיין, 9.1.2018
קרוק הלך והתאהב וגם אנחנו לא נשארנו אדישים.
"ורד" הפליגה מאילת לדרום אפריקה, עם כמה חניות ביניים לחוף הים האדום והאוקינוס ההודי. בקרביה של האונייה הצטופפו, סדורות כמו גפרורים בקופסא, עשרות מכולות ובהן דשנים וסחורות, שהיבשת נצרכה להם.
קרוק היה כלבו של הרב-חובל פלדמן. משהתמשכה הדרך והקפטיין שקע בענייני האונייה, תכפו על קרוק געגועים ליד מלטפת ולארוחה מסודרת. הוא היה כלב זאב בלגי עוטה פרוות שנהב, ששלוליות שחורות בהקו מבין אניציה. היו לו אוזניים זקורות-תמיד והשקפת עולם מעשית. עד מהרה הוא זיהה את החוליה החלשה בשרשרת הפיקוד והחל לחלוק לי ולארית רעייתי, שנלוותה למסע, עוד ועוד שעות של עצלתיים וגריסת עצם. כשעליתי לחדר הפיקוד הוא השתרך אחרי, מוודא שהתקשורות עם החוף מתבצעות כהלכה. כשארית עשתה על הסיפון את מצעדי שימור הגזרה שלה, קרוק שמר עליה מפני מעריצים נלהבים מדי. בין לבין היה מגניב מבט מוכיח אל דיוקנו הטרוד של הרב-חובל.
דרום אפריקה, אריתריאה, אתיופיה וטנזניה היו עכשיו מאחורינו. התקרבנו אל נמל הבית שלנו. הרי אדום התייצבו מימין, ומרחוק התרוממו, חדים ואפלוליים, הרי אילת. תחת ההתרגשות הרגילה והטובה של השיבה הביתה אפפה אותנו קדרות קלה. קרוק דבק יותר ויותר לרגליי ולרגלי ארית. משראה עד כמה הכלב מתקשה להיפרד מאיתנו, פלדמן העביר לנו את הרצועה לתמיד, אם יורשה לי להשתמש כאן בדימוי השאול ממרוצי השליחים.
שנים לאחר מכן דני פלדמן בחן את בננו אביחי בשלבי ההסמכה לקצונה בצי הסוחר. בתום המבחנים הוא שאל את אביחי אם יש לו קשר אלי וסיפר לו את קורותיו של קרוק לפני שהגיע אלינו.
בערבי שבת על הים, פלדמן נהג לפנק את הצוות במעדני ברביקיו, שהפליא לצלות בעמדה מיוחדת בירכתי האונייה. בערבים כאלה קרוק היה משוטט ברוב טקס, כיאה לכלבו של מפקד, מתחת לשולחנות, מתחכך ברגלי הסועדים וחוגג על שאריות הסטייקים שהמלחים הגניבו לו בחום. הוא לא ידע שובע ובתום הארוחה, משכרסו מלאה בבשר והתנועה כבדה עליו, היה נשאר לישון בחוץ, על הסיפון.
קרוק חי איתנו באילת 10 שנים, עד שחלה בסרטן והלך לעולמו שבע ימים וארוחות שחיתות.
במסע ההוא, ההפלגה המשפחתית הראשונה שלנו עם קרוק, התלווה לספינה איש מוסד, שעסק בחשאי בהעלאת יהודי אתיופיה לישראל. הוא ירד מהאונייה בנמל מסאווה ושב ועלה עליה בנמל אסאב. התידדנו מאוד. הוא גילה עניין במערכות התקשורת שהייתי מופקד עליהן ואני הייתי מרותק לסיפורי מעלליו. חלפו מאז עשרות שנים אבל עדיין אינני יכול לגלות לכם את שמו. אה, לא, לא זה… אני פשוט לא זוכר. מכל מקום, הוא הציע לי להצטרף למוסד כקצין קשר. הסכמתי - מה, מי לא היה רוצה לחיות ולו פעם אחת בחייו בזהות שאולה? - והוזמנתי למבחן שידור מורס בתל אביב. תהליך הגיוס התארך ובינתיים צים קראה לי לשוב. התלבטתי בין גבורה לשגרה, וכרגיל ארית החזירה אותי לקרקע המציאות בהזכירה כי כמעט תמיד עדיפה ציפור ביד. תפסתי את מקומי בצוות הפיקוד של האונייה והקשר ביני לבין המוסד ניתק.
חבל, יכולתי להיות רמס"ד מצטיין.
"רגע לסיפור", עורך דניאל קרן
