פרשת הטבליה החסרה, 26/04/2021, מאת דניאל קרן
בערבו של יום התקדרו עננים של חמיצות בקדמת הבטן העליונה. מייד עלה בדעתי כי בבוקר שכחתי ליטול את הכדור למניעת התופעה. זה קורה מעת לעת, כששרעפי השינה עדיין אופפים אותי.
לוחית התרופות הראתה עכשיו כי הטבליה היומית חסרה. מעטה האלומיניום המצמיד אותה לשקערוריתה ועליו שם היום בשבוע היה פרום. ליתר בטחון מיששתי קלות את התא הפרטי שלה ויכולתי לקבוע בביטחון מסויים כי כבר לחצתי עליו הבוקר כדי לחלצה מתוכו. ברגע זה הייתי אמור להיות מרוצה, כי נראה שנטלתי את הטבליה, אבל גם מודאג, כי החמיצות בכל זאת כאן והיא מציקה לי.
עברו כמה שעות לא נעימות כאלה, כשהראש מתעקש שבלעתי את הכדור - הרי במו עיניי ראיתי את לוחית התרופות הממוששת - בעוד תחושת הבטן הממשית פוסלת את האיבחון.
בדיקה חוזרת של הלוחית גילתה שהמעטה קרוע, השקערורית פחוסה, אבל - הפלא ופלא - הטבליה בכל זאת שם, דחוקה בצינוקה.
האם לשמוח במצב הזה או להתעצב? חשתי נזוף מלכתחילה בגלל השכחה (החמיצות מזכירה לי אותה בלי הרף) ומכאן שיש מקום לחשוד בכושר האבחנה שלי. אבל מצד שני, המוח שכרגע נוזף הוא גם המוח שקודם אישר שהכל כשורה.
למרות זאת, במידה רבה שמחתי, כי ידיעת האמת, גם אם חמוצה, משחררת ממבוכה ומחוסר וודאות.
