המפקדה העליונה של החקי"ם, או שייח' מוראד, 1956, מאת דניאל קרן, 20.5.2021
טרחתי הרבה בהכנת תשתית נסתרת למשימות. בימי הבתולין האלה של פעילות החבורה הסודית מישהו היה צריך לגבש מצע ורעיונות. כנראה שהתאמתי לכך ולכן, מבלי שביקשו ממני או הסמיכו אותי, המצאתי כתב חרטומים חדשני, התאמנתי עם שלושת החברים האחרים בכתיבה ודיבור בשפת הַבֵּית (אַבַּתַּבׇּרוֹבֵּצֶבֶּה) ובכתב אַתְ-בָּשׁ ויצרתי דיו סתרים ממיץ לימון, שמתגלה בחימום הדף. עוד לפני חשיפת הקוד האידיאולוגי החלטנו לאמץ את הסמל שצוייר קודם בעבור קבוצת "מכבי צוּנְזֵר" (צוּנְזֵר, אֶלְיָקוּם - בדחן ומשורר יידי, על שמו הרחוב שגרו בו גיבורי הסיפור), למרות שרק מעטים משחקני הכדורגל צורפו לחבורה. מבחני הקבלה היו אתגריים. הם חייבו כושר גופני מעולה ונאמנות עיוורת למפקדים ולמטרה.
לתפקיד המפקד העליון הצעתי את שלוימל'ה רובנר וכולם (כלומר כל הארבעה כולל שלוימל'ה), בחרו בו. אמא אמרה שהוא משלנו, אם כי הוא ואחיו הקטן דּוּדִי חבשו כיפה ודיברו עם אלוהים מאחורי הגב של האחרים.
הגדרנו יעדים ולא הפסקנו לדבר עליהם ולכתוב. יונתן הקטן היה הקצרן, למרות שכתב ידו לא היה קריא. הוא התקבל לחבורה הסודית למרות שהיה צעיר מכולנו. אמא שלו היתה פרופסורית אבל אביו פועל בניין, כך שהיו לו קשרים טובים.
חייבים שם לחבורה והשם שנבחר היה בלה, קיצור של בלשים צעירים. כעבור זמן קצר החלטנו כי חקי"ם הוא שם מתאים יותר. כלומר חוקרים צעירים.
ישיבות החבורה התארכו וכמו כל גוף ארגוני גם אנחנו נזקקנו למטה קבוע. מטעמי חשאיות הוחלט שלא לקיים את הישיבות בדירות החברים, מחשש שבחולשת דעת רגעית אחד מהם יגלה להורים את סודות החבורה. על המבוגרים, כידוע, אין לסמוך. התכנסנו אפוא במדרון החמרה האדמדמה של מפעל הבשר האימתני של גרטרוד לפסקי. פה ושם נבטו מהאדמה בסביבה איברים שונים, כמו עיניים, אוזניים ומעיים, והיינו מתחרים בינינו בזיהוי בעלי החיים שלהם הם שייכים. אבל לא היה מי שישפוט בינינו.
פשטה שמועה בימים ההם, שחלק מהנקניקיות ומקופסאות הלוף במנות הקרב הצה"ליות שעזבו את שערי המפעל היו עשויות מבשר סוסים. הדי השמועה הגיעו גם לילדי החבורה הסודית ועל-כן עצם ההתכנסות בסמוך למשוכת הצבר הקוצנית שתחמה את המפעל הסורר נתפסה כמעשה התגרות וגבורה.
אלה היו הימים הלוהטים של יולי-אוגוסט. ישיבות המטה נערכו לאחר שכל אחד מהמפקדים חזר מהקייטנה שאליה שלחו אותו הוריו. חום הצהריים כבר היה אחרי שיאו אבל עדיין היה חם מאוד. החלטנו להשיג פינה קרירה משלנו. לא היו אז מזגנים בארץ אבל כל ילד ידע שבמערה החשמלית היה קריר. המסקנה המיידית של המפקד שלוימל'ה היתה שיש לחפור מערה, שתשמש כמפקדה קרירה. עלו כמה הצעות למיקום המערה, שלכל אחת מהן היו יתרונות וחסרונות. שלוימל'ה שקל את כולן והורה לחפור את המערה במורד הגבעה של גרטרוד לפסקי.
למחרת חזרנו למקום, מצויידים בכלי חפירה מאולתרים - כפות ידיים, כפות מתכת, פטיש וכמה מברגים במידות שונות. יונתן, שהוריו הזקנים נעתרו לרוב הבקשות שלו חוץ מאשר לעוד אח קטן, גרר אחריו כל הדרך מהבית אֵת מתקפלת ומעדר. שלוימל'ה היה הכי חזק בשכונה והוביל את קבוצת הכורים ביד בוטחת. הוא הנחה כל אחד משלושת האחרים לחפור לבד במשך חמש דקות (על השעון) ובסיומן בחן את ההספקים. ברור שעומק החפירה שלו עצמו עלה בקלות על כולם. היינו מיוזעים ומותשים אבל המשכנו לחפור כמה מחזורים כאלה של חמש דקות. זרועותי בערו ממאמץ והתחלתי לחרחר. הגב כאב לי נורא ושלפוחיות של יבלות התחילו להתמלא בכפות ידיי. יונתן היה הראשון שקרס ואני אחריו. דּוּדִי, אחיו של המפקד החזיק מעמד עוד קצת ושלוימל'ה הסתכל על שלושת המובסים ושאל בלגלוג - מי בא נגדי עכשיו?
עברו כמה ימים. מישהו הציע, בצחוק, להביא את אבא של יונתן, הבנאי - הוא בטח יעבוד יותר טוב מהבן שלו. הכרייה התקדמה בעצלתיים, סנטימטרים ספורים בכל שעת עבודה. מדי פעם מישהו הכניס יד לחפירה ואמר: עוד לא קריר בפנים. אחרי שבועיים היתה לנו מערה בעומק של שני מטר והיה צורך להרחיב אותה, כדי שארבעתנו נוכל לשבת בתוכה. באותו ערב שמענו ברדיו ששני ילדים מאחד הקיבוצים נקברו חיים במערה שחפרו לבד. כבר ציינתי שלמפקד העליון שלוימל'ה יש מישהו מעליו שנותן לו עצות ואומר לו מה לעשות, כי למחרת מוקדם בבוקר הוא ודּוּדִי אחיו התייצבו בביתי ושלושתנו המשכנו לביתו של יונתן הקטן. לוחמים, אמר שלוימל'ה, תאמינו לי, אני באמת מצטער, אבל בגלל האסון בקיבוץ אנחנו חייבים לגלות בגרות ולהפסיק מייד את חפירת המערה, וזאת פקודה. הלוחמים הגניבו מבט תודה בגרגרים האדמדמים שנותרו מתחת לציפורניים ואף אחד לא ערער על הפסיקה.
נשארנו בלי משרדים, אבל לא לאורך זמן. עד מהרה השיחות של שלוימל'ה ודוּדִי עם התקרה נשאו פרי.
מעבר לכביש שבצפון השכונה שכן בית הקברות המוסלמי הישן. מדי פעם ערכנו שם קרבות י"י (ילד בילד) כיד הדמיון הטובה וגם קיצרנו דרכו את הדרך משכונת פרדס קטן לשכונת שפירא. בעיקר לחמנו ברוחות המתים. אגב כך גילינו, כי מי הגשמים פערו בורות מתחת לכמה קברים. חלק מהבורות היו גדולים דיים להכיל ארבעה ילדים אחוזי תזזית. את החלל הגדול מכולם מצאנו מתחת לקבר העתיק של שייח' מוראד.
המקום של שייח' מוראד היה כה גדול ועמוק עד כי לאחר שגלשנו לתוכו מתוך העשבים שבחוץ התהלכנו בו ארבעתנו בקומה זקופה, התמקמנו בקלות ואפילו עשינו מדי פעם הצרחות ושיפרנו עמדות. בית הקברות סיפק לנו סביבה מתאימה במיוחד לפעילויות החשאיות שלנו והקבר עצמו היה קריר, עם ניחוח מפתיע של רעננות וטריות.
יתכן שפעילותנו הביטחונית לעולם לא היתה פוסקת אלמלא תקלה מביכה. באחד הערבים, כשהמפקד שלוימל'ה ודודי אחיו איחרו לחזור הביתה כי השתתפו איתנו בפעולה חשובה, אביהם, שהיה עוד יותר גבוה וחזק, דרש מהם לחדול מביטול שיחות עם אלוהים, להתייחס ברצינות לחוברות העבודה של החופש הגדול ולהפסיק להיכנס לתוך קברים.
זה לא שלא יכולנו למצוא חברים חדשים ואפילו מפקד, אבל המחשבה שזה קרה לשלוימל'ה ולדודי הזכירה, שבעצם לכל אחד מאיתנו יש מישהו חזק כזה אצלו בבית ושאנחנו כנראה אף פעם לא נהיה כמו האנשים האלה.
פתאום היינו אבודים. כבר לא מצאנו טעם בפעילות חשאית, בהאזנה לשריקת הרוח בעשב שבפתח קבר השייח' ולרעיונות אידיאליסטיים וגם לא בחברות דביקה.
במילים אחרות, נעשינו בוגרים.
