שני הגברים לטשו עיניהם לכיווננו ונעו על מקומם בחוסר נוחות. שניהם היו רזים, לבושם שחור - מכנסי אימון וחולצת טי - לאחד היתה פדחת חשופה מתחת לכיפה שחורה גדולה ולשני שיער עבות מקורזל וגם הוא חבש כיפה כזאת. את פניהם קישט צילו של זקנקן בן יומיים-שלושה. רגע לפני שראו אותנו עמד האחד שעון בגבו למרצדס ספורט שחורה והשני שוחח איתו. תנועות ידיו כשדיבר היו נמרצות ונראו כממחישות את הנאמר.
"אונטרוולטניקים(*)", הפטרתי. אני מניח שלא הייתי עושה זאת אילולא היו חלונות המכונית סגורים.
פנינו עם סיבוב הרחוב לכיוונם והם נדרכו. המכונית של יואב, גם היא חדשה ושחורה - לקסוס היברידית עוצרת נשימה - בלעה חרישית את אספלט הכביש. למעשה, רחש הבליעה היה הקול היחיד שנשמע והינחתי שבכביש מהודק יותר וללא רגבי העפר הזעירים שגלשו ממגרש כורכר סמוך, גם קול זה לא היה נשמע.
פחדתי שאולי קראו את שפתיי ורווח לי כשיצאנו מטווח הראייה שלהם.
במראת הצד של הלקסוס הבחנתי בקרח ניתק מהמרצדס ופונה לחצר בית סמוך. הרהרתי בדמותו עוד דקות ארוכות, כי הייתי מוכן להשתכנע, שברגע שהתרחק מרעהו שחה קומתו מעט, והיה לפתע כאחד האדם.
אז חלפה במוחי מחשבה פרועה, שבעקבותיה ניסיתי לשחזר את תמונת הרגעים האחרונים שנייה-אחר-שנייה: היתכן ששני הצעירים עם מכונית המרצדס השחורה ראו אותנו, בלקסוס השחורה, ולחשו זה לזה באימה: אונטרוולטניקים!?(*)
(*) "אנשי עולם תחתון"
