אסתר חייכה, 1984, מאת דניאל קרן, 7.5.2021
מרפק שמאלה של אמא שקע בכרית הקטיפה הַמְּפוסְפֶּסֶת של כורסת הטלוויזיה והיא נפנתה אלי. ראיתי שעיניה מתאמצות להביט בי אבל רוחה במקום אחר. היא חייכה. נינוחה. התבוננתי בה, לא מאמין. חֶרֶט דמיוני חרץ בפניה קמטים, שלימים יעברו אלי. אלוהים אדירים, חשבתי - קורת רוח בפני אמי! מתי בעבר ראיתי פלא כזה? לפני ששביעות הרצון תתפוגג שאלתי אותה על שום מה. תראה, דני, היא אמרה (כמתנצלת מראש על אפשרות של תפנית בדימוי שלה כאישה מרת נפש ומלנכולית), אבא צלצל מטלפון ציבורי ברחוב קרל נטר וסיפר שכל כך הרבה אמהות ביקשו את המספר שלכם כדי לדבר עם אִיתַי והמון ילדים רצו אחריו ברחוב ורצו לגעת בו. אבל למה הוא ברח מהם?
אמא, הסברתי לה, אִיתַי אומנם כוכב גדול אבל הוא רק ילד קטן. החשיפה והפרסום קשים לו. הוא נלחץ כשמתגודדים סביבו. ראיתי בטיולים קודמים שאבא נהנה לטפל באמהות וחוגג כשהילדים מקיפים אותו ואת אִיתַי ומבקשים חתימות ומצלמים. אבא מת על זה ואִיתַי שונא. ואין מה לעשות - צריך לכבד את הרגשות של הילד.
שמתי לב, שככל שהפלגתי בתיאור ההתמודדויות של אִיתַי חיוכה התרחב. קיוויתי שהיא תפנים את טיעוניי ותירגע אבל תחת זאת היא מצאה בהם מניע חיובי לשמחה. פתאום היא נאחזה בכל כוחה ברגע קצר מתוך חיים של אחרים, החיים של אִיתַי נכדה, כפי שהיא תפסה אותם. חיי העולם הגדול. חשבתי שהיא רואה בזה פרס ניחומים קטן על חייה שלה, שהיו בעיניה דלים, מרים, גנוזים, עצובים, ריקים; חיי מדון ובדידות, בלא שאר-בשר בכל העולם כולו ומיוסרים בתחושת אָשָׁם על היותה בחיים. היא חייתה את חייה כי חיים, לא כי יש בהם טעם.
ופתאום - הפומבי הסנסציוני של הנכד בן התשע, אושיית הטלוויזיה. פרסום, עתונאים, מעריצים. ליבה ממש התפקע מרוב נחת. ולמחרת נדם. אפשר לומר שהיא מתה עם חיוך על השפתיים.
