האופנוע, 2006, מאת דניאל קרן, 30.04.2021
יש אמרות חבוטות סביב חווית הרכיבה על אופנוע. למשל, על הרוח הנושבת מבעד למשקף הקסדה ודוקרת בקרירות את פני הרוכב, על המגע הבלתי-אמצעי עם חום וקור ועם הנוף, התחושה המיוחדת של היחיד בתוך המרחב. וכמובן על החיסכון בזמן ובמשאבים אחרים. ועל הפוזה.
היתה שעת בין ערביים. פניו היו לביתו במזרח העיר. אבא הלל ממול ומימין קניון איילון. הפגישות ברמת החי"ל הותירו אותו עם מחשבות, שליוו אותו עכשיו בנסיעה. הרכיבה עצמה היא הליך טכני, אבל תובעני. האופנוען נדרש לשים לב היטב לכלי-רכב ולפגעי כביש אחרים ומוטב שתהיה לו יכולת לחזות מראש או לפחות להגיב מהר לאירועים. כל רוכב על כלי דו-גלגלי יודע זאת ומקבל עליו את הכללים, אחרת סופו עלול להיות מר וקרוב.
הכללים מקובלים גם עליו. כמו תמיד, הוא מרוכז בנהיגה. אבל הוא היה גם מהורהר, וכשפנה ימינה לאבא הלל הופתע עד מאוד לגלות שבן-לילה צמח בו, בערך מאה, מאה וחמישים מטר ממנו, קיר ענקי, שתלויים עליו שלטי ניאון בוהקים ולרגליו נכבש מגרש אספלט רחב ידיים, שעכשיו חנו בו מאות מכוניות בסדר חינני.
הוא עצר וניתח את המצב. כשלפני רגע פנה ימינה ציפה לראות דרך רחבת ידיים עם כמה מסלולים ההולכים ובאים, ובין ההולכים והבאים לשון ארוכה של גדר חיה. במקום זאת - מצא קיר. כאילו פתאום עטו עיניו מסכה עם בטנה אפורה, בעודן פקוחות לרווחה.
עכשיו גילה כי בקיר יש כמה פתחים ובראשם שלטים, המעידים כי זאת כניסה א', שם כניסה ב' והלאה משם ג' ו-ד'. לכל כניסה שם עברי נאה: חבצלת, נרקיס וכן הלאה.
אם זה נראה כמו קניון, החליט, זה קניון. מוחו התמקח רפות: אבל פניתי באבא הלל. או ש...לא? כשהאסימון ירד סופית הוא נשאר שם עוד רגע והתענג על מפגן האורות שערך לכבודו קיר הבטון. הוא החליט שבסך הכל, זאת היתה הפתעה נעימה למדי. אחר כך חבש את הקסדה, יצא מנתיב הגישה לקניון ושב ופנה ימינה, הפעם לכביש הנכון.
