אמא הלשינה לאבא, 1958 - מאת דניאל קרן, 17/05/2021
דלת המחסן חרקה. מין מנגינת איאיאי עולה ואחר כך איאיאי יורדת. הדלת נפתחה ואבא החליק את האופנוע חרש אל תוך החלל המדוייק שהקצה לו בתוך המחסן. מפחד השכנים הוא לא העז להתקרב לכאן כשהמנוע פועל.
לפני חמש שנים אבא בנה את המחסן משיירי לוחות ופח גלי והתקין בו מדפים ומתלים לכלי עבודה וגינון. אמא הזעיפה אז את פניה, כי שטח המחסן, שהבטיח להעניק לחייה בעתיד נוחות רבה יותר, גרע מייד משטח הגינה שבה היא גידלה עגבניות, צנוניות, כריזנטמות ואת האפונה הריחנית האהובה. למזלו, אבא הצליח להקים את המחסן מבלי לפגוע במדרכת הכניסה ובעיקר מבלי לעקור את השזיף הצהוב הפורה. אמא צופפה מעט את הערוגות, הקטינה את גומות ההשקייה וכך בסופו של דבר לא קטנה תנובת הירקות והיא אפילו הצליחה לדחוק לגינה כמה ערוגות קטנטנות של פרחי דליה, שהיו אהובים עליה כמו שם טוב.
מבלי דעת אמא עשתה כל שיכלה כדי לערער את שלוותו של שיכמן, השכן מהקומה שמעלינו. באמת ידו הימנית של שיכמן היה טבוע משולש כחלחל קטן, שמימינו מספר של חמש ספרות. היו לו אשה ושני ילדים, בערך בגילי, כלבלב ואופנוע. כאשר יצאו מהבית, כל הסביבה ידעה על כך. שיכמן היה נעמד במרכז הכביש, חובש לאיטו (כמו גיבור בסרט המערב הפרוע) משקפי רכיבה וקסדת טייס מעור, מביט על סביבותיו בהתגרות וסוחט את מצערת הדלק לכל אורכה. רעש אדיר היה עולה מהמנוע והייתי משוכנע שבסוף הוא יתפוצץ.
שיכמן היה איש קטן, מוצק, משופם ומהיר חימה. כל מפגש בינו לבין אימי יצר התלקחות. כמו חשיפה של זרחן לחמצן. אני חושב שהמספר על ידו והמשפחה שהקים אחרי המלחמה הזכירו לה בכל יום את המשפחה הגדולה שהשאירה מאחור. נוכחותו החייתה את רגשות האשם שלה, על שנותרה בחיים והקימה משפחה משלה מבלי לעמוד במבחנים האיומים שהוא עבר. היא הגיבה לכל התגרות ממשפחתו ואף יצרה הרבה משלה. שיכמן לא הצטיין בדקויות פסיכולוגיות והשיב לה כגמולה. זה פגע בעיקר בי, כי אני, שהייתי אמנם שובב אבל רחקתי ממחוזות המדון שלה, איכשהו מצאתי את עצמי ניצב תמיד במרכז ההתנצחויות שלהם, שלא היו מילוליות בלבד. ערב אחד שיכמן החטיף לי אבן בפרצוף. כמויות הדם שמילאו את כיור האמבטיה היו קטנות רק מכמות הצרחות והאיומים שהוחלפו בין אמא לבינו.
אבל לא על זה רציתי לספר.
בכל יום אבא רכב הביתה בצהריים, לאכול ולתפוס תנומה קצרה. אחר כך חזר לעבודתו. כשישן, הייתי לפעמים מתגנב למחסן, שולף משם חרש-חרש את הזקס-מוטור, מסיע אותו לרחוב ושם מחבר את המעגל החשמלי. לאחר שהרחקתי אותו עוד קצת מהבית הייתי מדווש עליו עד שהותנע ועושה סיבוב קצר ברחוב. יקשה להביע במילים עד כמה מתקו לי המים הגנובים (ברבות הימים, בשנות החמישים שלי, חזרתי לחווייה הזאת. דמיינו אותה בעיניו של ילד בן 12).
חזרתי לטעום מפרי גן העדן האסור הזה כמה וכמה פעמים. באחד הימים, לאחר שהמנוע הופעל, סובבתי את ידית הדלק עד סופה, כמו ששיכמן עושה, כדי לשתף את השכנים בצליל המופלא. אבל אז גברת בלו יצאה אל מרפסתה ומחתה על הרעש שאני מקים.
מיהרתי להשיב את האופנוע למחסן. חרף הלחץ הבחנתי בריח נעים שעמד בו, שהיה תערובת של אדי בנזין ושמן מכונות, שבבי עץ מנוסר, אדמה לחה, ירקות ופרחים טריים. התגנבתי חזרה הביתה והעמדתי פני תם. אבל גברת בלו גילתה לאמא בקולי קולות, ואמא הלשינה בערב לאבא.
לא עמדה לרשותי שום זכות שימוע. אבא פסע בדממה אל ארון הבגדים ופתח לרווחה את הדלת האמצעית, שלדופן הפנימית שלה הוברג מתלה חגורות. הוא סקר אותן ובחר אחת. תהיתי האם חומרת המעשה תביא עלי הלקאה עם האבזם, או עם העור בלבד. הייתי די אדיש: בכל מקרה זה יכאב. ראיתי את אמא חולפת במהירות מהמטבח לחדר השינה מבלי להעיף מבט, כאילו היתה שם רק במקרה.
