צומת נתניה, מאת דניאל קרן 2.5.2021
אחרי נסיעה קצרה במכונית החדשה של יואב, הוא החנה אותה במשבצת הפנוייה שמשמאל לשחורה שלי. מראה המכונית המאובקת והמצומצמת שלי מתוך המכונית הענקית והמצוחצחת של יואב והרעיון של שתים שונות כל כך זו מזו, שעומדות אחת ליד השנייה במשבצות זהות בגודלן, היה באמת משעשע. אני לא חושב שזה גם ביטא את ההבדל בין בעליהן.
הצטרפנו לנערות, שכבר ישבו בבית הקפה והשלימו את חוסרי תקופת המגיפה. כשתם המפגש פנה כל זוג למכוניתו אבל שלנו לא היתה שם. במקומה ניצבה ניסן לבנה, ישנה מאוד וגם מאוד חבוטה. עמדתי מול המכונית של אנה ויואב וביקשתי לנתח את המצב בקור רוח. אולי טעיתי מלכתחילה והמיצובישי לא חנתה משמאל ללקסוס אלא מימינה. אבל גם שם מצאתי מכונית אחרת. בניתוח אובייקטיבי אפשר לקבוע כי ברגע זה הייתי שרוי פחות או יותר בתבהלה, שנשלטה על ידי ההכרה שזאת רק מכונית, רק מרכב של פח דק על ארבעה גלגלים, לא משהו חשוב באמת ויש עניינים יותר משמעותיים בחיים (מי כמוני יודע), ויש משטרה, וביטוח, אבל איזה מין בנאדם זה שמאבד מכונית, ואיך לעזאזל דבורה ואני מגיעים עכשיו לתל אביב?
אחר כך יואב העיר בשקט אופייני שאולי בעצם לא חנינו ליד המכונית שלי אלא ליד מכונית דומה, שגם היא שחורה, זעירה ומאובקת. הגישה החיובית הזאת הרחיבה את מנעד האפשרויות. פסעתי מעט לאחור ובחנתי את חזית המכוניות שמימין ומשמאל.
שלי היתה השלישית משמאל.
