איינשטיין מהווג מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

איינשטיין מהווג, מאת דניאל קרן, 12.4.2025, כ-400 מילים, 4 דקות קריאה

לא הגיוני שלא לאכול ארוחת בוקר אנגלית בבית מלון בלונדון אם שילמת בעבורה מראש. ולכן דבורה ואני עשינו את דרכנו לחדר האוכל. בדרך למעלית, מתחת לתמונות בנות מאה או מאתיים, עמד ריח של שטיחים עתיקים, עם ניחוח של הכרח לשאוב אותם. או שמא היה זה בכלל ריח של קיא שיכורים?

לאחר שהייה קצרה מול המעלית צלצל הפעמון שלה ומשכתי אלי את הדלת הכבדה. לא מצאתי מאחוריה דלת פנימית או סורג מתקפל. התא הגדול נפתח מולנו. נכנסנו בהיסוס, כאילו נפשנו בכפנו ואולי זאת מלכודת, בדרכה של המעלית אל תחתית הפיר אך לא ציפתה לנו בתא שום דרמה. רק איש אחד ניצב שם, לדעתי הוא היה בן 40, בחליפה מחוייטת, שנראתה איכותית ביותר. עתה הסתכלו עלי - אני יודע מהו יופי. הגבר הגבוה שנצמד מולנו אל פינת המעלית היה יפה תואר באופן יוצא דופן. (פנים של אלן דלון, גומת סנטר של קירק דגלאס ושיער של כריסטופר ווקן, עם שביל באמצע וקומת תמר. יפה תואר של ממש). דבורה ואני היבטנו זה בזה כדרך שנבוכים לנוכח פלא של הטבע - אולי בחשדנות הדדית. מלמלנו מלים ללא פשר. זה היה כמו לפגוש בתא המעלית את אלברט איינשטיין, רק ביופי. איך מפתחים שיחת חולין עם אלברט איינשטיין בדרך מקומה 3 להמולה של ארוחת בוקר אנגלית? מקטורן המרינו הכחול ישב מושלם על כתפיו הרחבות. דימיתי כי שריריו דוחקים בבד בקוצר רוח, כאומרים: "חכו, עוד לא ראיתם כלום". כפתור מוזהב במקטורנו היה רכוס כבדרך אגב מוקפד ומתחת הוא לבש חזייה מכופתרת. צוארון חולצתו היה נתון בעניבת סאטן תכולה וממכלול הצבע הכחול חרגה רק מטפחת משי אדומה, שבצבצה מתוך הכיס הקדמי העליון. רק למען הסדר הטוב עיני שוטטו על פני המתאר המפואר. הנה הבלורית הבלונדית עם הפסוקת המושלמת. הנה המכנסיים הכחולים, שתחילתם בחגורת עור עם אבזם מתכת מבריק ואחריתם בקפל הפוך, שהמבינים קוראים לו מאנז'ט. הנה חולצת הפשתן בצבע תכלת עם חפתי שנהב בקצות השרוולים, הנה מקטורן כחול של צמר מספרד, כותנה וטוויד. ברגע ההוא, כשהדמות הגברית התואמת במהופך לאיינשטיין ניצבת מולנו, מן המאנז'ט ועד האחרונה בשערות ראשו כמו מודל מווג, לא נותר עוד ממה להתפעל, אז הורדתי מבטי לכפות הרגליים. לא ציפיתי שיהיה יחף, חלילה, למרות שהשתוקקתי מאוד למצוא בו פגם, שיהיה גם בו משהו קצת ארצי, קצת פחות ממושלם. אבל הוא כמובן לא היה יחף. להיפך, הוא נעל נעליים של נורסון. נורסון! הרולס רויס של נעלי העור הקלאסיות. הנעליים בהקו בצבע אדום לוהט. 

אהה, זהו זה, תפסתי אותו. והוא נעל את הנורסון האדומות בלי גרביים, אהה ואהה!

ואז הוא אמר לנו ש-לום בעברית, בקול מבוייש ורפה, כמי שאינו מורגל בדיבור כלל. א-ני או-הב לונ-דון.

מכתב לחבר דמיוני, מאת שרה מנו, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

מכתב לחבר דמיוני, מאת שרה מנו, 11.4.2025, 412 מילים כ-4 דקות קריאה

שלום לך ידידי ורעי, אני מקווה שאתה בטוב.

כפי שאתה כבר יודע אני שוהה מזה כשנה בבית דיור מוגן באור יהודה. הוצעו לי כמה מקומות ובזה בחרתי. מייד עם פרוץ המלחמה המצב בקיבוץ נעשה בלתי נסבל והתושבים פונו למקומות שונים לפי בחירתם. אני יודעת שאפשר להתבלבל ולחשוב שמדובר באירועי הגנת הגליל מול הכנופיות של קאוקג'י במלחמת העצמאות אבל אתה מבין שזה עניין חדש לגמרי, מודל 23. מזלי, שאת החשבון בעבור הדיור שלי פורעת המדינה ואין לי יד בכך. 

זה לא פשוט כלל להפוך לעירונית, אחרי עשרות שנים של חיים בכפר, בין רגבי התפוחים, השזיפים, הדובדבנים והקיווי. חלק גדול מהמטעים היו לי כמו צאצאים. הינקתי, השקעתי וגידלתי עד שנתנו פרי. אני חשה כאילו ילדתי אותם. הענקתי להם כל מה שיכולתי כדי שיצליחו והם באמת הצליחו. הם הניבו פירות נהדרים ויצאו לכל העולם. 

כידוע לך, תרמתי רבות לקיבוץ. לעיתים קרובות התבקשתי לנטוע וללוות את השתילים במשך זמן מה ואז לעזוב חלקה בוגרת כדי לשתול חדשה. וכך שוב ושוב. כיוון שעם האוכל בא התיאבון לראשי ענף הנשירים במלכיה, יום אחד התבקשתי להקים עם עוד חבר חלקה של קיווי. אני מתה על הפרי שלו. הוא טעים לי מאוד, אבל צריך לדעת לגדל אותו. 

אתה מומחה לחקלאות ויודע שהקיווי אינו עץ ואפילו לא שיח אלא צמח מטפס, שדומה קצת לגפן - והגידול שלו מחייב תשומת לב שונה מגידול תפוחים. אני כותבת לך את כל זאת למקרה ששילה או הנכדים יקראו את המכתב. בכרם הקיווי שלנו אנחנו מרכיבים את ההייוורד, שהוא זן שמתאים לאיזור שלנו. מכל שיטות השתילה החלטנו על הרכבה. הרי ידוע לך שאחת התכונות החשובות ביותר בהרכבה זאת השליטה במגדר של הצמח - זכר או נקבה, ומכאן גם בהפרייה שלו (מזל שאתה בוטנאי, אז אני פטורה מלהסביר יותר). אנחנו מרכיבים 4 רקמות נקביות מול כל רקמת זכר וזה מבטיח לקיווי הפרייה אופטימלית.  

בשנים הראשונות הקיבוץ קנה כנות קיווי מוכנות במשתלות במרכז ואני התמחיתי בנטיעה שלהן. אחר כך, כשהענף הצליח החלטנו להקים משתלה משלנו ובה הנבטנו את זרעי הקיווי וייצרנו מהשתילים את הרקמות שהזכרתי קודם. עכשיו, בגלל המלחמה, חזרנו לשתול כנות מוכנות, שאנחנו מייבאים מהחוף המזרחי באי הצפוני של ניו זילנד.

כתבתי לך קודם שאני מאוד אוהבת את הפרי. אל תספר, אבל לפעמים אני אוכלת אותו עם הקליפה, למרות שהיא שעירה ולא נעימה בפה; אבל שמעתי שהיא בריאה מאוד. סליחה, אני כותבת בלי סוף על הקיווי ובעצם הרבה יותר שנים הקדשתי לתפוחים. כשאומרים "הפינק ליידי" ממלכיה או ה"רד דלישס" - יש סיכוי טוב שמתכוונים אלי. אולי גם "הגולדן דלישס".

איך לונדון בימים האלה, כשפה כזאת מהומה? כאן אצלנו התחיל אביב. אתה יודע, האביב הפכפך, יום אביך ויום בהיר. עונה מסובכת. אני משתדלת לשמור על מוראל גבוה למרות שבעצם עצוב לי. לא יודעת אם שמעת שפגז של החיזבאללה הצית מטע דובדבנים שלנו והחלקה כולה נשרפה. אני סומכת על החברים שישתלו מטע חדש, שיהיו בו דובדבנים לא פחות מתוקים. הבינג שלנו הרי מפורסם בכל העולם. 

אתה על בשרך יודע מה זה להיות קיבוצניק גולה. אומרים עלינו, שאפשר להוציא את הקיבוצניק מהקיבוץ אך לא את הקיבוץ מהקיבוצניק. פעם קיבוצניק - תמיד קיבוצניק. גם כשהוא בעיר. זה ממש נכון. טוב כאן, אבל אני מרגישה לפעמים כמו בכלוב של זהב.

אגב, מה שלום שילה?

שלך, שרה

סוד התרנגולת מאת צפירה דורמן, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

סוד התרנגולת

מאת צפירה דורמן. 724 מילים, כ-7 דקות קריאה

במשך שנים היתה לאמא חברה בשם חסיה לופטר. הן היו נפגשות כמעט מדי יום, לוגמות בהנאה משהו חם בצבע ענבר מתוך כוסות זכוכית דקיקות עם עיטורים ומחליפות ביניהן זכרונות מהמלחמה. היידיש ומראות העולם הישן חיברו ביניהן. חסיה גרה בקומה מעלינו. מוישל'ה בעלה היה מנהל חשבונות בסניף של קופת חולים. בתם שיפי למדה כיתה מעליי. "אחת בדור", אמר עליה מנהל בית הספר שלנו - "אין ולא היתה כמו שיפי". לא… אני לא מקנאה.

ללופטרים היו "תנאים" בעבודה, אז פעם או פעמיים בשנה הם נסעו להבראה של שבוע בזכרון או בארזה (אבי היה עצמאי; לא היו לו הטבות ולכן הוריי אף-פעם לא נסעו). לקראת הנסיעות חסיה היתה מעבירה אלינו דולרים ותכשיטים וגם מוצרים מהמקרר שלה, למקרה שתהיה בדירתה הפסקת חשמל. בפעם הזאת היתה בידיה רק שקית נייר חומה עם כמה מלבני חמאה ומרגרינה ושתי צנצנות זכוכית עם ריבת תות ושזיפים שהכינה במיוחד עבורנו. בשקית אחרת שכבה גופה צוננת של תרנגולת מרוטה. גועלית ומפחידה. אימת העוף אחזה גם בהוריי. כל דברי הבצק שהיו בהקפאה נעטפו היטב בעיתון והורחקו לירכתי התא; שלא יבואו במגע עם התרנגולת.

בערבו של היום הרביעי לנסיעת הלופטרים לבית ההבראה בזכרון החל להסתנן מהמטבח ריח לא נעים, שהלך והתעצם ככל שהשעות נקפו. בלילה הריח כבר היה בלתי נסבל.

באיפוק הרגיל שלה אמא לחשה לאבא: זוסיה, יש קצת ריח במטבח. תבדוק בבקשה. הוא מצידו פנה אלי במין שרשור קבוע. זה לטיפולך, ברכה.

ברכה, אמר לי אבא בטון ענייני, אולי את זוכרת מתי היתה הפסקת החשמל וכמה זמן היא נמשכה? לא רציתי להיות מעורבת בעניין, למרות שידעתי היטב מה קרה. במקרה חיפשתי בדיוק אז קרטיב לימון ומצאתי במקפיא רק שלולית צהבהבה ודביקה עם ריח נעים. אבל שכחתי שיש במקרר עוד מאכלים, שרגישים לחום.

סיפרתי לאבא על הקרטיב. הוא הקשיב ומייד עטה עליו חליפה דמיונית של גנרל.

"קטיה, תפני מהמקרר את כל מוצרי החלב. לזרוק מייד מה שמריח לא טוב. ברכהל'ה, תטפלי בתא ההקפאה. מה שמסריח, ישר לפח. אני אטפל במדף הגבוה."

אני מניחה שהיתה על פניי הבעת תיעוב כשמשכתי מהמקפיא את החבילה העטופה בנייר חום. הריח היה איום ונורא. 

כל עוד רוחי בי מיהרתי עם העוף לחדר הזבל שבחצר ואחר כך דילגתי חזרה במדרגות, שתיים שתיים, לשטוף את ידיי מהגועל. 

אמא חיכתה לי עם מגבת נקייה אבל גם אחרי הרחצה, ריח של ביצה סרוחה עוד עמד בנחיריי. 

יומיים אחר כך הלופטרים חזרו מההבראה. ראיתי אותם מתנהלים באיטיות על המדרכה - נושאים מזוודות חומות וכמה סלים. הם יודעים לחיות! לא חוסכים בחופשות כמו ההורים שלי. מגיע להם, חשבתי, עם מה שעבר עליהם שם. 

עוד באותו הערב בני הזוג לופטר באו לפדות את המשכון. ראשון הגיע מוישל'ה. הוא חשב שהוא לבד עם אמא והגיש לה קופסה קטנה קשורה בשרוך. "קטיהל'ה" - הוא אמר לה בטון חגיגי - "זה סתם משהו קטן להרגשה, אבל אני חושב שאת תאהבי את זה על הצוואר היפה שלך. סתם משהו".

אמא ביקשה לחמוק מחלקת הלשון של הפלרטטן. "אויש, מוישל'ה - חסיה יודעת?" למשמע שם רעייתו - ידו של מוישל'ה קפאה באוויר. 

די היה לחסיה במבט אחד כדי להבין. "קטיה? מוישל'ה!" המתנה כבר נטמנה בכיס הפנימי במקטורנו של מוישל'ה ופניו עטו תמימות. אמא אמרה בתכליתיות: "באתם לקחת את הדברים שלכם מהמקרר, כן? ברכה, תני להם".

ליבי הלם בפראות נשענתי על משקוף הדלת ואספתי אוויר. כשליקטתי את המצרכים הנותרים מתא ההקפאה חסיה ניצבה מאחוריי, משגיחה על כל תנועה שלי. 

"רגע, איפה העוף?" היא התריסה.

"אה" גמגמתי במבוכה… "היתה הפסקת חשמל… אה… התרנגולת הסריחה… אז זרקתי אותה"…

ראיתי את גווה של חסיה נדרך ומתקשח. ואז היא החלה לרעוד, לנופף בידיה לכל עבר ולתלוש את שיערה. היא נראתה כמו חיה פצועה חסרת אונים. לשונה השתבשה:

"לא נכון, לא נכון, לא מקולקלת העוף… אַתְּ גַּנָּבָה קטנה… אַתְּ שודדים!!… שודדים!!"

היא צרחה בכל כוחה ולא היה קשה לנחש שכל השכנים מתגודדים עכשיו מאחורי הדלת שלנו. "אתם לגנוב לי כל התכשיטים מה היה לי בעוף. שרשרת מסבתא, עגילים ממאמא'לה, טבעת מה אבא קנה לי לחתונה, טבעת של מוישל'ה, שרשרת מה אני להחליף דולרים… הרבה בריליאנטים בתרנגולת... מה לעשות? מה אני לעשות?" היא הרימה את ידה האוחזת בארנק כדי לחבוט בבעלה. כה נואשת היתה למצוא אשם. מבטה היה אבוד. "אתה אשם, מויש'ה, אתה אשם ב-הכל!" גם מבטו היה עתה אבוד.

היתה אלימות קשה באוויר. מוישל'ה היה נואף חלקלק, זה נכון, אבל הוא לא היה אשם באובדן התכשיטים. הוא עמד עכשיו בעיניים פעורות ונראה כעומד להתעלף.

ואז היא הסתכלה עלי באותו מבט מאשים.

"מה אני, מה את מסתכלת עלי בכלל. גם אני לא אשמה! מה אני אשמה בהפסקת חשמל"?

באמת - מה אני? מה יכולתי לעשות?

"אתה לא ייחודי", מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

אַתָּה לֹא יִחוּדִי, מֵאֵת דָּנִיאֵל קֶרֶן, 240 מִלִּים, כִּ-2 דַּקּוֹת קְרִיאָה 

אָדָם מֵהַיִּשּׁוּב מְנַסֶּה כְּכָל יְכָלְתּוֹ לְהוֹתִיר חוֹתָם, לִהְיוֹת יִחוּדִי. בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל גִּיל אָדָם אוֹמֵר לְעַצְמוֹ: אֲנִי שׁוֹנֶה. אֲנִי מְחַדֵּשׁ דְּבַר-מָה. מָה אֲחַדֵּשׁ?

עַל כְּבִישׁ 12 מִצָּפוֹן לְאֵילַת חִפַּשְׂתִּי לִי שִׂיחַ שֶׁיַּסְתִּיר אוֹתִי מֵהַכְּבִישׁ. לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ הָיוּ שִׂיחִים כָּאֵלֶּה, הָמוֹן שִׂיחִים. כְּמוֹ יַעַר גֶּשֶׁם, הִתְבַּדַּחְתִּי לי: אֵיפֹה אֶמְצָא כָּאן שִׂיחַ מְבֻדָּד. לְאַחַר כַּחֲצִי שָׁעָה שֶׁל נְסִיעָה נָחָה דַּעְתִּי וְנֶעֱמַדְתִּי מֵאֲחוֹרֵי שִׂיחַ צָפוּף. כְּשֶׁפִּתַּחְתִּי אֶת חֲגוֹרָתִי אָמַרְתִּי בְּלִבִּי: אָההה, זֶה מָקוֹם טוֹב, שְׁכוּחַ-אֵל. אַךְ לְתַדְהֵמָתִי, בַּסְּבַךְ הֶעָנֵף שֶׁל הַשִּׂיחַ הָיוּ אֲחֻזּוֹת הַרְבֵּה מְאוֹד אֲרִיזוֹת רֵיקוֹת שֶׁל מָזוֹן, שֶׁהֻשְׁלְכוּ מִמְּכוֹנִיּוֹת דַּוְקָא כָּאן (אוֹ שֶׁהָרוּחַ נָשְׂאָה אוֹתָן מִמָּקוֹם אַחֵר עַד שֶׁנֶּעֶצְרוּ בְּעַנְפֵי הַסִּירָה הַקּוֹצָנִית), וְהָיוּ גַּם נְיָרוֹת עֲטִיפָה, חִתּוּלִים וּנְיָרוֹת נִגּוּב - שָׁלָל רַב. הַנּוֹכְחוּת הָעֲמוּסָה שֶׁל שְׁאֵרִיּוֹת הֵסֵבָּה לִי אִי-נוֹחוּת. מָה שֶׁהֶחְשַׁבְתִּי כַּאֲתָר רָחוֹק מֵהָעַיִן הָיָה בְּעֶצֶם נְקֻדַּת עֲצִירָה רוֹוַחַת לַאֲנָשִׁים אוֹ לָרוּחַ וַאֲנִי אֵינִי לְבַד וּמָה שֶׁגָּרוּעַ עוֹד יוֹתֵר, אֵין שׁוּם יִחוּד בַּמַּחְשָׁבָה שֶׁלִּי. הִרְהוּר נוֹסָף שֶׁחָלַף בִּי הָיָה, שֶׁאִם אֲנִי אַחֲרֵי הַשִּׂיחַ, אֲשֶׁר רַבִּים לִפְנֵי עָצְרוּ לְיָדוֹ וְרַבִּים כַּנִּרְאֶה עוֹד יַעַצְרוּ, יִתָּכֵן שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁבַּעֲבוּרָם אֲנִי וְהָאֲחֵרִים בִּכְלָל לִפְנֵי הַשִּׂיחַ וְרוֹאִים אוֹתִי עַכְשָׁו בִּמְלוֹא הֶהָדָר שֶׁל אֲחוֹרַי. הִגְנַבְתִּי מַבָּט חוֹשֵׁשׁ לְאָחוֹר וּמָצָאתִי שָׁם רַק מֶרְחָבִים עֲצוּמִים שֶׁל אֲדָמָה קְשׁוּחָה, שֶׁדּוֹמֶה כִּי הִיא מִתְחַנֶּנֶת לִמְעַט נוֹכְחוּת. הִיא הָיְתָה זְרוּעָה בְּסַלְעֵי חוֹל אֲדַמְדַּמִּים וּבְשִׂיחֵי סִירָה קוֹצָנִית. פֹּה וָשָׁם רָאִיתִי גַּם עֲצֵי שִׁטָּה, שֶׁצַּמַּרְתָּם שְׁטוּחָה, כְּאִלּוּ נִגְזְזָה בִּידֵי סַפָּר שְׁמַּימִי. אֵד קַל עָלָה מֵאַדְמַת הַמִּדְבָּר וְהִיא נִרְעֲדָה מוּלִי. 

מָשַׁכְתִּי אֶת מִכְנָסַי וְנִכְנַסְתִּי לַמְּכוֹנִית.

"היה לי פעם" מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

בבלוג: היה לי פעם, 4.4.25, 291 מילים, כ-½2 דקות קריאה 

היה לי פעם ידיד מפורסם. כשנפטר בטרם עת התאבלתי עם משפחתו, ובה גם שני אחיו, שהיו מפורסמים אף יותר ממנו - ובעיקר אחיו הצעיר, שהיה סלב של ממש. המשפחה שמחה לקראתי כמו לקראת בן בית, ומכיוון שהגעתי בעת השבעה כמה פעמים כנראה נתפסתי בטעות כידיד נפש של המנוח, אם לא למעלה מזה. כמה ימים לאחר מכן צלצל האח הצעיר לשאול עד כמה הייתי קרוב לאחיו. השבתי מה שהשבתי ובחלוף עוד מספר ימים הוא צלצל לברר אם אחיו הותיר אחריו איזה סכום כסף, שאולי ידוע לי עליו. גם כאן השבתי מה שהשבתי וחשבתי שבכך תיתם ההתעניינות בקשר שלי עם ידידי המת. 

חלפו שנים רבות. המנוח נשתכח זה כבר מליבי. אחיו הגדול הלך גם הוא בדרך כל בשר. אחיו הסלב נעשה מפורסם עוד יותר. נישא לאשת עסקים מבוססת ומעתה הקשר שלי עם המשפחה היה חד-כיווני, דרך מדורי הרכילות. 

יום אחד אני מקבל טלפון מהסלב. המספר שלו עדיין זוהה במכשיר הטלפון שלי. שמרתי אותו אצלי בדיוק לרגע כזה, למקרה שמי מחבריי או מבני משפחתי יהיו לידי כשהטלפון הזה יצלצל. אלא שהייתי לבד בבית. ליבי החסיר פעימה מרוב סקרנות. אני אמנם כבר גמלאי אך החושים שלי מחודדים ולא בכל יום מצלצל לטלפון הנייד האישי שלי ידוען-על. הוא הציג את עצמו ואני השמתי את עצמי מופתע, אך ענייני. אה...אתה - כן, במה אוכל לעזור? (תשובתו הפתיעה אך לא הפתיעה מדי) אני זוכר שהיית ידיד קרוב של אחי. אישרתי שאכן כך היה. תגיד, אולי בכל זאת הוא השאיר אצלך איזה סכום - סכום כסף כלשהו? הנדתי בראשי בצער. מ...לא, הוא לא השאיר. הסלב סירב לקבל את סופיות הדין. אתה בטוח? שום דבר? לא, לא, שום כלום. 

כה הצטערתי בשבילו, שהרי כך בדיוק חולפת לה תהילת עולם, לפחות בעיניי - שכן מאז אינני עוקב עוד אחרי עוללותיו בטורי הרכילות.

"לוח זמנים" מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

לוח זמנים, 28.3.2025,

370 מילים, כ-½3 דקות קריאה

השעה היתה בדיוק 9 ו-50 דקות בערב כשעליתי הביתה מהבריכה. שטפתי שאריות של כלור ממכנסי השחייה ונכנסתי להישטף בעצמי. 4 דקות לאחר מכן, כשבועות סבון חלקלקות מכסות את עיניי, שמעתי צליל חד של פלסטיק נשבר. לא ראיתי מה היה אותו חלק כי כאמור עיניי היו מסובנות. נמנעתי מלעשות תנועות חפוזות כדי שלא לדרוך על השבר. כעבור רגע, וליתר דיוק כעבור דקה ו-20 שניות, יכולתי לשוב ולראות את רצפת המקלחון. באמת בלט למטה משהו כהה, אך כשביקשתי להניחו בזהירות, כראוי לפריט משונן, באיזה מקום ניטרלי, הסתבר לי כי זה מסוג השאריות האלה, הנאגרות על רצפה לחה - שאריות שיש בהן סיכון של החלקה אך לא של שריטה. אז מה זה היה? צליל החלק השבור הפוגע ברצפה שב להדהד במוחי. משום מה הצליל התחזק והתעצם עד כי הזכיר לי התנגשות אסטרואיד בכדור הארץ, או אזעקה של פיקוד העורף. 57 שניות של רעש החרידו את מוחי אך למרבה ההפתעה, בתוך הרעש הגדול השבר נשכח. הרעש הסיח את דעתי ממנו. בהחלט גם זו לטובה. אחר-כך נשכח גם קול האזעקה ורחש רך של טיפות החליף אותו ואת זכרון השבר המשונן. 

איך זה קרה?! 

אולי זה קשור לשיחה ששמעתי בבוקר ליד הקופה באחת החנויות בעיר. שתי נשים צעירות התלחששו - סליחה שהאזנתי - ואחת סיפרה לשנייה, שהחליק לה בקבוק זכוכית גדול עם שמפו מהיד והאמבטיה נמלאה בנוזל סמיך ובאלפי רסיסים קטנים. 

בחדר האמבטיה שלי גחנתי על הרצפה, כשזרם נעים של מים מלווה אותי מלמעלה וחידשתי את החיפוש למשך 30 שניות נוספות. אל יקל הדבר בעיניכם: במצבים מסויימים, 30 שניות הם המון זמן. למשל עצמו את עיניכם למשך 30 שניות ודמיינו שמחמיאים לכם על סגולותיכם. האמינו לי, קשה לקבל מחמאה בעיניים עצומות. 

אחר כך בחנתי את השפופרות ואת מכלי התמרוקים הדחוקים זה לזה על גבי המדפים שבמקלחון. מעת לעת באמת נופל לי מי מהם לריצפה אך מעולם לא קרה שנשבר, ואכן עכשיו הכל היה שלם, ללא מתום. בינתיים השעה היתה עשר ושבע דקות. מיהרתי להישטף בזרם עז של מים צוננים ו-3 דקות לאחר מכן כבר יבשתי את גופי במגבת עבה. זרקתי עלי בגדים נוחים ויצאתי מחדר הרחצה. שימו לב, השעה היא עשר ו-12 דקות.

איך אני יודע מה היתה השעה, ומנין שחלפו בדיוק כך וכך דקות ואת מי זה מעניין בכלל? אני לא יודע. סתם. אמנם בחיים לא ענדתי שעון אבל תאמינו או לא - יש לי שעון בתוך המקלחון.

"האכזבה" מאת דניאל קרן מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

14/3/2025

האכזבה, 630 מילים, כ-6 דקות קריאה    

אני מבקש להציג כאן סיפור, שבהפקתו שותפה בינה מלאכותית. יהיו עוד פרטים בהמשך. 

מכתבים לעורך:

שלום לך, בינה יקרה. הערב ראיתי חתול צנום בחנות תכשיטים בטיילת של אילת. הניגוד בין פראות החתול ליוקרת החנות קסם לי. אבל אז גיליתי שלחתול יש קולר, כלומר הוא איננו חתול רחוב. בכך ניטל הקונפליקט מהסיפור. בינתי, איך אשיב לו את הקונפליקט? או לפחות - איך אהפוך את האכזבה מהעדרו לחלק מהסיפור?

לפני שאציג את תשובת הבינה המלאכותית שמעו סיפור.

זה היה ערב אילתי רגיל של סוף ינואר, ערב ספוג בריח-ים. מרבית הדוכנים זה-כבר פונו מהטיילת אך ממרכזים מסחריים לאורכה עדיין בקעה מוסיקה מבוזבזת. מדוע מבוזבזת? כי מוסיקה רועשת שכזאת נועדה להלום באוזניים רבות בבת אחת, אך בטיילת לא היו הרבה אוזניים; רק זרימה דלילה של משוטטים - השתרכות מרווחת, ממערב למזרח ובחזרה, של חבורות צעירים וזקנים לאורך הטיילת. כן, תנועה היתה, אך לא הצטופפות.

וכאילו הצועדים שם מתנהלים ביקום אחר, חתול שדוף אחד ישב לו על סיפה של חנות תכשיטים יוקרתית והתבונן בנקודה כלשהי בחלל. נראה שלא גמר בדעתו אם להיכנס לחנות או לחזור לטיילת. הוא נופף ברגלו באוויר באיטיות, כאילו ביקש להצביע על עדי כלשהו. ואולי זאת סתם אבחנה פשטנית. הלוא ידוע לכל כי אין לחתול תכונות כמו הססנות או אדישות, אף כי, האמת, עדיף שלא לשפוט חתול בכלי הערכה אנושיים. 

השונרא הג'ינג'י היה מרותק למדפים ומדי פעם צודד מבט אל העוברים ושבים כאומר בליבו: מה לי ולכם; איפה אני ואיפה אתם. הוא ניצב ללא ניע ונראה כמו ספינקס רזה ואדמוני. ובכל זאת אפשר היה לחוש באיזו תנועה באוויר סביבו; חיית רחוב מתוחכמת שכמותו.

אי-אפשר היה להתעלם מן הדרמה הגלומה בדמותו של חתול רחוב, שנקלע בטעות לחנות יוקרה. אלא שאז הוא זז קמעה ממפתן החנות וחשף קולר משובץ באבני-חן, שהקיף את צוארו. נתגלה אפילו קישוט אופנתי זעיר, שנרצע אל אחת מאוזניו. 

חבל. יכולתי לכתוב סיפור מרתק על ניגודים. מצד שני, אם המציאות לא מסתדרת לפי רצוני אולי לפחות יש לבחון את האכזבה שהיא מייצרת? כדי להבין את פשר האכזבה פניתי לעשרה יישומים שונים של בינה מלאכותית וביקשתי מהם להתמקד בסוגיה הזאת. בתוך שניות הגיעו התוצאות. ריכזתי אותן, אלא שאורכן הכולל היה כאורך ספר. שוב כתבתי ל-AI והפעם קיבלתי צמצום של החומר. זה היה תהליך מהנה.

קורא.ת יקר.ה:

נמשיך בסיפור - עכשיו כבר בהשראת הבינה המלאכותית:

האכזבה שלי הייתה עמוקה, אולי אף מוגזמת ביחס לסיטואציה. כי מה כבר קרה? בסך-הכל ראיתי חתול, חשבתי שהוא חתול רחוב, והתרגשתי מהניגוד בין הפראות שלו ליוקרה של החנות. אלא שאז התגלה כי הוא אינו חיית פרא אלא רק חתול בית עצל-למראה, שיש לו קולר יפה על הצואר. סיפור בנאלי. אבל אכזבה היא כמו שריטה על זכוכית. גם אם עדיין אפשר לראות דרכה את העולם, היא משנה את האופן שבו העולם נראה.

החתול כמובן אינו אשם בציפיות שלנו. אנחנו רוצים מציאות דרמטית, עם קונפליקטים ברורים; שחור ולבן. מוצק מול נוזל. אנחנו רוצים סיפור של חתול אשפתות על רצפת שיש, כי דרוש לנו עולם עם הפרדה ברורה בין טבעי למלאכותי, בין פראי למבויית. אבל המציאות בדרך כלל פחות דרמטית - זה לא תמיד אומר שהיא פחות מעניינת.

אכזבה היא תוצאה של התפכחות מאשליה; הרגע שבו אנחנו מבינים, כי הסיפורים שבנינו במוחנו לא תואמים את המציאות. אכזבה היא אחת הדרכים לביטוי ההתפכחות. קבלת המציאות כפשוטה, גם אם אינה עומדת בציפיות הדרמטיות שלנו. אפשר להגיב למציאות בשמחה, באדישות, בכעס - בכל ספקטרום הרגשות. גם באכזבה.

החתול התמתח בעצלתיים על רצפת השיש, מתעלם מכל הפרשנויות הספרותיות שניסיתי להלביש עליו, מהנטייה האנושית הזו לחפש משמעות, ניגודים דרמטיים, לחפש נרטיבים מורכבים, שעה שהמציאות רק מתמתחת לה בנינוחות מול עינינו, בלי שום כוונה להתאים את עצמה לציפיות שלנו.

היצור הרזה פיהק ונראה שלא אצה לו הדרך. הוא פסע על רצפת הבהט כאילו הוא עצמו בעל הבית. אבני החן המשובצות בקולר זהרו באור יקרות. בעצם מה משנה לי מי באמת בעל הבית. יש כאן חנות יפה, יש חתול עם קולר. גם אני חלק מהתמונה. זה אמנם לא הסיפור שרציתי אבל זה הסיפור. סיפור על ציפיות מול מציאות ועל היופי שבפשטות. כן, סיפור פשוט.

הפגישה הראשונה, מאת דניאל קרן מתוך המיזם רגע לסיפור בדיור

פגישה ראשונה, מאת דניאל קרן 21.01.2025, 888 מילים  

השלפוחית של חזי דחקה בו. קאופמן, היא התחננה, לוחץ לי, שחרר אותי. אבל מאום לא דרבן את חזי לחפש עמדת השתנה בסניף של בנק באלנבי או בחנות גדולה כלשהי (למשל "המהודרת" ו"רואים 10:1") או לפחות מאחורי איזה שיח בחצר. בוא, זה לא מקרה חירום הוא אמר לעצמו, אני לא עד כדי-כך לחוץ ולא מאחרים לפגישה ראשונה. ובמסעדה יש בודאי שירותים, אז מה הבעייה.

אך "הפינתית של שרה" בכרם התימנים היתה מקום קטן. לא הגיוני שיש כאן בכלל איפה להתפנות. אפף את הסועדים ריח כבד של ממולאים בנוסח ביתי. ניצבו שם שמונה שולחנות לארבעה ועליהם גליונות נייר גדולים. מאחורי מחיצת אבן נמוכה מרוחה בתכלת משומש חזי ראה שלושה סירים ענקיים, שאדים סמיכים התאבכו מעליהם. על כירת הגז עמד גם סיר קטן מצופה אמאיל תכלכל, דומה לצבע הקיר. מכסי האלומיניום הגדולים קיפצו כאילו משהו דקר אותם מלמטה. גם לקטן היה חם, אך המכסה שלו היה מהודק היטב ולא רקד כמו האחרים. במין תחושת בעלות, שלא אפיינה את אורחותיו, חזי ביקש להציץ אל מעבר לקיר הנמוך, להרים את המכסים ולהתוודע לבישולים. בדיוק ברגע זה ניגשה אליו צעירה חייכנית, שגומות חן בלחייה והצביעה על שולחן פנוי. כמו שאתה רואה אין לחץ כרגע. דרך אגב, אני אביטל המלצרית שלך והנכדה של שרה. היום יש ביז עם כל הטררם, הולך נהדר עם חילבה, מרק עוף אמיתי בלי קיצורי דרך, ככה, קצת חריף, ויש גם גולש בקר בציר לוהט. למיטיבי לכת, היא ציחקקה. אז לפי הצבע שלך אני חושבת שיתאים לך ביז. אההה, זה מה שצעירים כמוך לוקחים היום, היא מיהרה לתקן. ומי יאכל לנו את החריף? היא העוותה את פניה ושרבבה את שפתה התחתונה בהבעת עלבון מעושה. הא, הא.

עוד סועדים זרמו למסעדה ועד מהרה היא התמלאה. הלחץ סביב אביטל נעשה תובעני, אבל היא לא נכנעה להמולה והמשיכה להרחיב את אפקיו של חזי. וזה - היא הצביעה בחגיגיות מוגזמת על הסיר האמצעי וטבלה מצקת בציר של הגולש – לאנשים עם צבע פנים שונה משלך, הא-הא. לא ניכר באביטל שום מאמץ שיווק. היא חיננית מטבעה.

אני מחכה פה למישהי - נזמין כשהיא תבוא. זאת פגישה ראשונה אז אני מבקש שתהיי הכי נחמדה אליה. שיתוף המידע פרק עול מכתפיו של חזי ופתאום הוא היה כמעט מרוצה, כאילו חיים פרטיים הם נטל.

בטח, בטח, אל תדאג. אביטל ישרה את קפלי חצאיתה ואת הסינר הצחור. תוכלו לצאת מכאן ישר לחופה. אבל בחייך, היא גערה בו, מי קובע פגישה ראשונה במסעדה תימנית בכרם - ועוד בצהריים. הא-הא.

היעילות של חזי השתלמה. הוא הקדים להגיע למפגש ועכשיו היה לו זמן להשתין. כבר לחץ לו – אבל ממש! - וזאת היתה העת להיפטר מהבעייה. הוא לא ראה שלט הכוונה לשירותים והביט במצוקה על אביטל. היא הבחינה במבטו והושיטה לו בלי אומר מפתח פליז, שתיל שחור דק ומפותל חיבר אליו כרטיס דהוי, שמצויירים עליו שני אפסים. השירותים בקומה מעלינו, דרך חדר המדרגות שמעבר לפינה. אתה תראה, כתוב שרה על הדלת. שיהיה לך בהצלחה ואל תשכח להחזיר לי את המפתח, בבקשה. חזי זיהה תחינה בעיניה, או השלמה עם הידיעה הברורה ששוב לא תראה את המפתח. אל תדאגי, הוא הרגיע, אחזיר, ואם הדייט שלי מגיעה את כבר יודעת מה לעשות.

חזי אחז במיאוס בקצות אצבעותיו בכרטיס הקרטון הצמוד למפתח. מי יודע במה נגעו הידיים שנגעו בו קודם. גרם המדרגות היה צר ומשוח בשמן, כנראה בידי אותו הצבע שצבע את הקיר הנמוך שבתוך המסעדה. בראש גרם המדרגות היה קבוע חלון גדול ששמשתו סדוקה ואחוזה בנייר דבק. בית סמוך נשקף דרכו במעורפל. סוף-סוף מצא את הדלת של שרה. המפתח הסתובב שוב ושוב במנעול. השלפוחית איימה לעלות על גדותיה ולא הותירה לו ברירה אלא להתעקש. הוא המשיך לסובב את המפתח ימינה ושמאלה, הלוך וחזור, עד שנתפס. הדלת נפתחה אבל חזי כבר היה מושפל. הוא נכנס בזהירות לחדרון, שהיו בו אסלת ילדים, דלי עם סמרטוט ונוזל כלשהו, מתקן חדיש למגבת בד נגללת ועוד כלי צר וגבוה עם מברשת, וגם כיור קטן. חזי נמלא חרטה על שלא נכנס קודם לחנויות המסודרות או לחצרות. זאת משתנה של מסעדת פועלים בכרם התימנים, הוא ייסר את עצמו, מה חשבתי לעצמי. למזלו לא נאלץ להרים את הקרש כי לא היה קרש. בעודו ניצב גבוה מעל האסלה סקר את החדרון וציין לעצמו בפליאה כי על-אף הבסיסיות של התא יש בו מקלחון זערורי וניירות מכל מיני סוגים ואפילו סבון ידיים ריחני אך אין ידית לברז הכיור. לא נורא, ממש בסמוך לכיור השתלשלה מלמעלה שרשרת של מתכת שהיתה מחוברת לאגן מים. חוליות השרשרת היו חלודות ומאובקות. חזי הניח שהיא התחליף לידית של ברז. הוא יצק על ידיו מעט סבון ועיסה אותן זו בזו. אחר-כך שלח ידו ומשך בשרשרת.

פרץ מים אדיר שטף אותו מתוך חרירי הידית בצינור של מקלחון שחובר לאגן המים. חזי היה רטוב ומבועת. באופן מוכני הוא פשט מעליו את החולצה הרטובה כאילו נשטף במי ביוב ומיהר עירום למחצה במורד המדרגות אל המסעדה. אוי וי, אבוד לי, מה יהיה עם להבית, הוא מלמל כשראה את המלצרית. אביטל, אביטל, תצילי אותי. אביטל, בבקשה.

היא התעשתה מייד והושיטה לו מגבת מטבח נקייה וגליל נייר. היא האיצה בו לגשת אל מעבר למחיצת האבן. קח, תספוג. תתכופף, שלא יראו אותך ככה, אוי – אתה כמו אפרוח רטוב. הא-הא.

להבית עמדה בפתח המסעדה. מבטה שוטט על פני סירים רוחשים ונעצר בבחור מבוהל וחיוור, שרק מכנסיים לגופו וגליל נייר גדול חבוק תחת בית שחיו. מגבת מטבח מפוספסת היתה מוטלת על ראשו.

זה מה שלהבית ראתה בפגישה הראשונה שלה עם חזי קאופמן. 

האם היתה עוד פגישה?

"מעשה בעורבים" מאת צביה גולן במיזם "רגע לסיפור בדיור"

 

מַעֲשֶׂה בְּעוֹרְבִים, מֵאֵת צְבִיָּה גּוֹלָן - מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור".  [930 מילים, כ-9 דקות קריאה]

דַּפְנָה, הִשְׁתַּגַּעַתְּ?! מַדּוּעַ אַתְּ קָמָה כָּל כָּךְ מֻקְדָּם? שָׁכַחְתָּ שֶׁהַיּוֹם שַׁבָּת?" רִנַּת הֵרִימָה רֹאשׁ מְדֻבְלָל-תַּלְתַּלִּים, וְהִתְבּוֹנְנָה בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת-לְמֶחֱצָה בְּדַפְנָה, הָעוֹמֶדֶת לְיַד הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ. זוֹ הִפְנְתָה רֹאשָׁהּ, אֲבָל עַד שֶׁהִסְפִּיקָה לַחֲשֹׁב עַל תְּשׁוּבָה הוֹלֶמֶת, כְּבָר הָיְתָה רִנַּת שְׁקוּעָה שׁוּב בְּשֵׁנָה עֲמֻקָּה, מְכַסָּה רֹאשָׁהּ בִּשְׂמִיכָה, כְּדֵי שֶׁהָאוֹר לֹא יַפְרִיעַ יוֹתֵר מִדַּי.

דַּפְנָה נִשְׁעֲנָה עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן וְהִבִּיטָה בַּשָּׁמַיִם הַכְּחֻלִּים. הָיְתָה דִּמְמַת בֹּקֶר בַּחוּץ, דְּמָמָה שַׁבַּתִּית, שֶׁהֻפְרְעָה רַק עַל יְדֵי צִיּוּץ צִפּוֹרִים וְטִרְטוּר טְרַקְטוֹר מְרֻחָק. רֵיחוֹת נִפְלָאִים חָדְרוּ מִבַּעַד לַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ; רֵיחוֹת שֶׁל חִטָּה מַזְהִיבָה וּפֵרוֹת מַבְשִׁילִים, שֶׁל דֶּשֶׁא קָצוּר וּפְרָחִים נִפְתָּחִים.

הִיא הִתְלַבְּשָׁה בְּשֶׁקֶט, קָלְעָה אֶת צַמּוֹתֶיהָ, יָצְאָה עַל בְּהוֹנוֹת אֶת בֵּית הַיְּלָדִים, וְסָגְרָה אַחֲרֶיהָ אֶת הַדֶּלֶת.

עַל הַגַּג הִדְהֵד קוֹלוֹ הַקָּצוּב שֶׁל הַדּוּכִיפַת, הַקּוֹרֵא לְבַת זוּגוֹ. שָׁלוֹשׁ קְרִיאוֹת רְצוּפוֹת וְקִדָּה, שָׁלוֹשׁ קְרִיאוֹת וְקִדָּה. בְּקִרְבַת הַמְּטַפֵּס, הַלּוֹהֵט בִּפְרָחָיו הָאֲדֻמִּים, רִפְרְפוּ צוּפִיּוֹת נוֹצְצוֹת בְּיָרֹק וּבְכָחֹל. תּוֹךְ כְּדֵי רִפְרוּף תָּחֲבוּ מַקּוֹרִים אֲרֻכִּים לְתוֹךְ צִנּוֹרוֹת הַפְּרָחִים וּמָצְצוּ צוּף. דַּפְנָה עָמְדָה זְמַן מָה וְהִתְבּוֹנְנָה בַּצִּפּוֹרִים.

עַל הַדֶּשֶׁא הִתְהַלְּכָה מִשְׁפַּחַת דּוּכִיפַת בְּהֶרְכֵּב מָלֵא. שְׁנֵי הַהוֹרִים, וּלְיָדָם שְׁנֵי גּוֹזָלִים מְגֻדָּלִים קִצְרֵי צִיצִית וְזָנָב, שֶׁפָּעֲרוּ מַקּוֹרִים, וְתָבְעוּ מָזוֹן בְּכָל פֶּה. וְהַהוֹרִים, לֹא חָדְלוּ מִלְּהַלְעִיט אֶת הַגּוֹזָלִים הַצַּוְחָנִים, בְּכָל מָה שֶׁחָפְרוּ וְהֶעֱלוּ מִן הַדֶּשֶׁא.

"אֵיזֶה מְפֻנָּקִים," מִלְמְלָה לְעַצְמָהּ. עַל עֵץ הַסִּיסָם עָמַד שַׁחֲרוּר וְסִלְסֵל מַנְגִּינָה בִּמְלוֹא גָּרוֹן. בְּהִסְתַּעֲפוּת הַגֶּזַע יָשְׁבָה הֲשַׁחֲרוּרָהּ בְּשֶׁקֶט בְּקִנָּה, וְהִקְשִׁיבָה לִצְלִילֵי זִמְרָתוֹ שֶׁל בֶּן זוּגָהּ, הַמַּנְעִים לָהּ כָּךְ אֶת שְׁעוֹת הַדְּגִירָה הַמְּמֻשָּׁכוֹת. דַּפְנָה יָכְלָה לַעֲמֹד וְלִצְפּוֹת בַּצִּפּוֹרִים שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת, אַךְ לְפֶתַע זָכְרָה כִּי עָלֶיהָ לְהַמְשִׁיךְ בְּדַרְכָּהּ אֶל מֶשֶׁק הַיְּלָדִים. אֶתְמוֹל הִמְלִיטָה הָאַרְנֶבֶת הַשְּׁחֹרָה, וְצָרִיךְ לִרְאוֹת מָה שָׁלוֹם הַגּוּרִים. גַּם יֵשׁ לְהַאֲכִיל אֶת הַתַּרְנְגוֹלוֹת, וּלְהַחֲלִיף מַיִם בַּשֹּׁקֶת שֶׁל הָעֵז.

כְּשֶׁנִּכְנְסָה לַחֲצַר הַמֶּשֶׁק, קִבְּלוּ אוֹתָהּ בַּעֲלֵי הַחַיִּים בְּמַקְהֵלָה קוֹלָנִית; הָעֵז חִכְּכָה רֹאשָׁהּ בַּגָּדֵר, וְזָכְתָה לְלִטּוּף בֵּין קַרְנֶיהָ. הַתַּרְנְגוֹלוֹת הִתְגּוֹדְדוּ לְיַד הָאֵבוּס מְקַרְקְרוֹת בְּהִתְרַגְּשׁוּת וּבְצִפִּיָּה לַמָּזוֹן הַמְּיֻחָל.

אֲפִלּוּ הָאַרְנֶבֶת לֹא בָּרְחָה כְּשֶׁדַּפְנָה חִדְּשָׁה אֶת מְלַאי הַגֶּזֶר וְהַכְּרוּב, וְרָאֲתָה אֶת הַגּוּרִים מְכֻרְבָּלִים בַּפִּנָּה.

וּפִתְאוֹם שָׁמְעָה קוֹל מוּזָר. הַקּוֹל הָיָה שׁוֹנֶה לַחֲלוּטִין מֵאֵלֶּה שֶׁבָּקְעוּ וְעָלוּ מֵחַצְרוֹת בַּעֲלֵי הַחַיִּים. הִיא הֵרִימָה עֵינֶיהָ וְהִסְתַּכְּלָה סָבִיב, מְחַפֶּשֶׂת אֶת מַשְׁמִיעַ הַקּוֹל.

לְיַד הַגָּדֵר, בְּתוֹךְ הָעֵשֶׂב הַיָּרֹק הַגָּבוֹהַּ, עָמַד בֶּן עוֹרְבִים צָעִיר, עֲלוּב מַרְאֶה. גּוּפוֹ הָיָה מְכֻסֶּה בְּנוֹצוֹת קְצָרוֹת מְטֻשְׁטָשׁוֹת צֶבַע, וְנוֹצוֹת זְנָבוֹ אַךְ הֵחֵלּוּ לְהָצִיץ. הַגּוֹזָל נִפְנֵף בִּכְנָפָיו מְנַסֶּה לְיַצֵּב אֶת עַצְמוֹ, וְדִדָּה עַל רַגְלָיו בִּתְנוּעוֹת מְגֻחָכוֹת. הוּא פַּעַר מָקוֹר צָהֹב, וְהוֹצִיא מִגְּרוֹנוֹ קוֹלוֹת שֶׁהָיוּ שִׁלּוּב שֶׁל קִרְקוּר וּצְרִיחָה גַּם יַחַד.

"מִסְכֵּן שֶׁלִּי," דַּפְנָה גָּחֲנָה אֵלָיו, "מָה קָרָה לְךָ? נָפַלְתָּ מִן הַקֵּן?" הֵרִימָה רֹאשָׁהּ וְחִפְּשָׂה בֵּין עַנְפֵי הָאֵיקָלִיפְּטוּס הַגָּדוֹל שֶׁצָּמַח מֵעֵבֶר לַגָּדֵר. "אֵיפֹה הַהוֹרִים שֶׁלְּךָ?" הַגּוֹזָל לֹא הִתְרַשֵּׁם מֵרַחֲמֶיהָ שֶׁל דַּפְנָה, אֶלָּא נִתֵּר הַצִּדָּה בְּרַגְלַיִם כּוֹשְׁלוֹת, נִפְנֵף נוֹאָשׁוֹת בִּכְנָפָיו הַקְּצָרוֹת, מְנַסֶּה לִבְרֹחַ מִיָּדָהּ הַמּוּשֶׁטֶת. "אַל תִּפְחַד, לֹא אֶעֱשֶׂה לְךָ דָּבָר," דִּבְּרָה בְּקוֹל מַרְגִּיעַ, "רַק אָשִׂים אוֹתְךָ יוֹתֵר גָּבוֹהַּ, כְּדֵי שֶׁהַהוֹרִים שֶׁלְּךָ יוּכְלוּ לְהַבְחִין בְּךָ."

הִתְכּוֹפְפָה, נָטְלָה אֶת הַגּוֹזָל הַמַּרְעִיד בְּכַפּוֹת יָדֶיהָ, וְהֵנִיחָה אוֹתוֹ בִּזְהִירוּת עַל הַגָּדֵר. הוּא נֶאֱחַז בְּצִפָּרְנָיו בְּסוֹרְגֵי הַגָּדֵר וְהִמְשִׁיךְ לְנַפְנֵף בִּכְנָפָיו וְלִצְוֹחַ בְּקוֹל מְעוֹרֵר רַחֲמִים. "יָה, נוֹרָא מְאֻחָר!" דַּפְנָה הִתְפַּנְּתָה לְהַבִּיט בִּשְׁעוֹנָהּ. "הַהוֹרִים כְּבָר מְחַכִּים לִי בַּבַּיִת," וְהִרְחִיבָה פְּסִיעוֹתֶיהָ אֶל חֲדַר הַהוֹרִים.

וּלְפֶתַע, קִרְקוּרִים רָמִים מֵעָלֶיהָ. עַד שֶׁהִפְנְתָה רֹאשָׁהּ לִרְאוֹת מָה מִתְרַחֵשׁ, "אוֹי!" זוּג עוֹרְבִים עָט עָלֶיהָ בִּטְפִיחוֹת כָּנָף וּבִצְרִיחוֹת רָמוֹת. הָעוֹרְבִים חָגוּ מֵעַל רֹאשָׁהּ, וְהִכּוּ בְּכַנְפֵיהֶם בְּפָנֶיהָ. 

"הָעֵינַיִם!" דַּפְנָה כִּסְּתָה אֶת עֵינֶיהָ בְּיָדֶיהָ. הִיא נִזְכְּרָה כִּי פַּעַם קָרְאָה בְּאֵיזֶה מָקוֹם כִּי הָעוֹרְבִים מְנַקְּרִים בָּעֵינַיִם. אֲפִלּוּ אִם אֵין זֶה נָכוֹן, לֹא כְּדַאי לְהִסְתַּכֵּן.

עַתָּה הֵחֵלָּה לָרוּץ, מְצִיצָה מִבֵּין הָאֶצְבָּעוֹת, וּנְשִׁימָתָהּ מִתְקַצֶּרֶת מִן הָרִיצָה וּמִן הַפַּחַד. הִיא נִסְּתָה לְסַלֵּק אֶת הָעוֹרְבִים מֵעָלֶיהָ בִּתְנוּעוֹת יָדַיִם, אַךְ הֵם דָּבְקוּ בָּהּ בְּעַקְשָׁנוּת, מַמְשִׁיכִים לְהַתְקִיפָהּ, מְקַרְקְרִים בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת. לְפֶתַע חָשָׁה חֲבָטָה חֲזָקָה בְּרֹאשָׁהּ. 

כְּשֶׁנָּגְעָה בִּמְקוֹם הַמַּכָּה, הִרְגִּישָׁה רְטִיבוּת בְּכַף יָדָהּ. "נִפְצַעְתִּי!" חָשְׁבָה בְּבֶהָלָה. הִיא הִגִּיעָה הַבַּיְתָה בְּלִי נְשִׁימָה. "אִמָּא... אִמָּא..." צָעֲקָה בְּקוֹל. דֶּלֶת הַבַּיִת נִפְתְּחָה לִרְוָחָה. "מָה קָרָה לָךְ? מַדּוּעַ אֶת צוֹעֶקֶת כָּל כָּךְ?” דַּפְנָה זִנְּקָה פְּנִימָה וְטָרְקָה אֶת הַדֶּלֶת בַּחֲבָטָה. "הָעוֹרְבִים..." פָּלְטָה מִתְנַשֶּׁמֶת וּמִתְיַפַּחַת. "אֵיזֶה עוֹרְבִים? עַל מָה אַתְּ מְדַבֶּרֶת?" אִמָּא הֵנִיעָה רֹאשָׁהּ בְּאִי-הֲבָנָה. "הָעוֹרְבִים רָדְפוּ אַחֲרַי... הִכּוּ אוֹתִי בַּכְּנָפַיִם... שָׂרְטוּ אוֹתִי בַּצִּפָּרְנַיִם... הֵם אֲפִלּוּ נִקְּרוּ אוֹתִי בָּרֹאשׁ וּפָצְעוּ אוֹתִי..." 

כָּאן כְּבָר לֹא יָכְלָה לְהַמְשִׁיךְ, כִּי הַבְּכִי שֶׁחָנַק אֶת גְּרוֹנָהּ, הִשְׁתַּחְרֵר וּפָרַץ הַחוּצָה.

"הֵרָגְעִי יַלְדָּתִי," אִמָּא לִטְּפָה אֶת לְחַיֶּיהָ שְׁטוּפוֹת הַדֶּמַע שֶׁל דַּפְנָה. "הָבָה נִרְאֶה מָה קָרָה לָךְ, הֵיכָן נִקְּרוּ אוֹתָךְ הָעוֹרְבִים?" דַּפְנָה הִצְבִּיעָה בְּלִי אֹמֶר עַל מְקוֹם הַחֲבָטָה. אִמָּא פִּסְקָה אֶת הַשֵּׂעָר, הִסְתַּכְּלָה רֶגַע קָט, וְאָמְרָה: "לֹא, חֲבִיבָתִי, זֶה אֵינוֹ פֶּצַע, אֶלָּא גּוּשׁ בָּשָׂר שֶׁהָיָה בְּמַקּוֹרוֹ שֶׁל הָעוֹרֵב, וְהוּא שֶׁנִּתְקַע בִּשְׂעָרֵךְ." 

דַּפְנָה לֹא אָמְרָה דָּבָר, רַק עִוְּתָה פָּנֶיהָ בְּגֹעַל. "חִפְפִי הֵיטֵב אֶת שְׂעָרֵךְ, וְהַכֹּל יַעֲבֹר."

כְּשֶׁהַהִתְרַגְּשׁוּת חָלְפָה בְּמִקְצָת הִבִּיטוּ בָּהּ בְּנֵי הַבַּיִת, כְּשֶׁהִיא רְחוּצָה וּמְסֹרֶקֶת. "וְכָעֵת סַפְּרִי לָנוּ מָה עָשׂוּ הָעוֹרְבִים בִּשְׂעָרֵךְ? מַדּוּעַ הִתְקִיפוּ אוֹתָךְ?"

דַּפְנָה סִפְּרָה בִּקְצָרָה אֶת קוֹרוֹת הַבֹּקֶר. "חָשַׁבְתִּי שֶׁהַגּוֹזָל נֶעֱזָב עַל יְדֵי הוֹרָיו, הוּא נִרְאָה כָּל כָּךְ מִסְכֵּן וְרִחַמְתִּי עָלָיו, כִּי לֹא רָאִיתִי אֶת

הָעוֹרְבִים בַּסְּבִיבָה." אַבָּא הִתְעָרֵב בַּשִּׂיחָה: "אָמְנָם, לֹא רָאִית אוֹתָם, אֲבָל הֵם הָיוּ שָׁם, וְנִסּוּ לוֹמַר לְךָ בְּדַרְכָּם שֶׁלָּהֶם..." דִּבְרֵי אַבָּא נִקְטְעוּ בִּצְוָחוֹת רָמוֹת: "עוֹרְבִים! עוֹרְבִים!" 

"זֶה אַמְנוֹן", אִמָּא קָפְצָה מִמְּקוֹמָהּ וּמִהֲרָה לִפְתֹּחַ אֶת הַדֶּלֶת. אַמְנוֹן נִכְנַס בִּמְרוּצָה, אָדֹם פָּנִים. "תִּשְׁמְעוּ, יֵשׁ בַּחוּץ זוּג עוֹרְבִים מְשֻׁגָּעִים. כְּשֶׁהָלַכְתִּי בַּמִּדְרָכָה הַמּוֹבִילָה הַבַּיְתָה, הִתְחִילוּ פִּתְאוֹם לָעוּף וּלְקַרְקֵר סְבִיבִי, וַאֲפִלּוּ נִסּוּ לְהִתְנַפֵּל עָלַי."

"מְעַנְיֵן," צָחֲקָה אִמָּא, "אֵיךְ יָדְעוּ שֶׁאַתָּה אָחִיהָ שֶׁל דַּפְנָה?" אַף דַּפְנָה יָכְלָה כְּבָר לְהִתְיַחֵס לְכָל הָעִנְיָן בְּחִיּוּךְ.

"אֲנִי מֻכְרָח לִרְאוֹת מָה קוֹרֶה," אַבָּא יָצָא הַחוּצָה, וְשָׁב בִּמְהִירוּת.

"שִׁמְעוּ, זֶה לֹא צְחוֹק! אֲנַחְנוּ מַמָּשׁ בְּמָצוֹר!"

"אוֹי, הֵם שָׁכְחוּ אֶת הַגּוֹזָל שֶׁלָּהֶם," רַחֲמֶיהָ שֶׁל דַּפְנָה נִכְמְרוּ עַל הַגּוֹזָל. "אֵינֶנִּי חוֹשֵׁב כָּךְ," הֵשִׁיב אַבָּא, "אֲבָל הֵם הֶחְלִיטוּ לְלַמֵּד אוֹתָנוּ לֶקַח."

כְּדֵי לָצֵאת מִן הַבַּיִת וְלִפְרֹץ אֶת הַמָּצוֹר, הָיָה צֹרֶךְ לְהִצְטַיֵּד בְּמַטְאֲטֵא, וּלְהַבְרִיחַ אֶת הָעוֹרְבִים הַנִּזְעָמִים. כָּל מִי שֶׁעָבַר בְּקִרְבַת בֵּית הַהוֹרִים שֶׁל דַּפְנָה, זָכָה בִּמְנַת קִרְקוּרִים וּטְפִיחוֹת כָּנָף. 

רַק בִּשְׁעוֹת הַצָּהֳרַיִם, נִרְגְּעוּ הָרוּחוֹת, וְהָעוֹפוֹת עָזְבוּ אֶת שְׂדֵה הַקְּרָב.

"מֵהַיּוֹם, דַּפְנָה, כְּבָר לֹא תִּתְקָרְבִי יוֹתֵר לְגוֹזְלִים," אָמַר אַמְנוֹן. "לָאוֹ דַּוְקָא," הֵשִׁיבָה, "אֲבָל דָּבָר אֶחָד אֶזְכֹּר, לְעוֹלָם לֹא אֶגַּע בְּגוֹזְלֵי עוֹרְבִים."

"ההערה" מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

הַהֶעָרָה, מאת דניאל קרן, 15.8.2024, 330 מִלִּים = כִּ-3 דַּקּוֹת קְרִיאָה

אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אֶתְכֶם עַד כְּדֵי כָּךְ, אָמַר הַמֵּפִיק, שֶׁאֶת פְּסַנְתֵּר הַכָּנָף הֵבֵאנוּ לְכָאן עָטוּף כְּמוֹ תִּינוֹק, בְּמַשָּׂאִית מְרֻפֶּדֶת. 

מְחִיאוֹת כַּפַּיִם וְגִרְגּוּר שֶׁל שְׂבִיעוּת רָצוֹן נִשְׁמְעוּ בַּקָּהָל, גַּם אֲנִי מָחָאתִי כַּף וּבִקַּשְׁתִּי לְגַרְגֵּר - וְכִי לֹא הָיִיתִי שְׂבַע רָצוֹן? - אַךְ מִגְּרוֹנִי נֶחְלְצָה חֲרִיקַת מִלִּים, שֶׁאֶפְשָׁר הָיָה לְפָרְשָׁהּ בְּטָעוּת כִּקְרִיאַת תִּגָּר: אֵיךְ, שָׁאַלְתִּי, הַמַּשָּׂאִית פָּנְתָה שְׂמֹאלָה לַמָּלוֹן כַּאֲשֶׁר אֵין פְּנִיָּה כָּזֹאת? כָּךְ הֶעָרָתִי (יַעַן-כִּי אָסוּר לִפְנוֹת, יֵשׁ לְהַמְשִׁיךְ בַּכְּבִישׁ הָרָאשִׁי עוֹד כִּבְרַת דֶּרֶךְ, לַעֲשׂוֹת פַּרְסָה בַּכִּכָּר וְכַעֲבֹר קִילוֹמֶטֶר אוֹ שְׁנַיִם לִסְטוֹת יָמִינָה בְּחַדּוּת לְכִוּוּן הַמָּלוֹן. אוֹ מֵרֹאשׁ לִפְנוֹת שְׂמֹאלָה בְּנִגּוּד לְהַנְחָיוֹת הַתְּנוּעָה). מִיָּד לִכְשֶׁנִּתְמַלְּטָה הַקְּרִיאָה מִגְּרוֹנִי הִתְחָרַטְתִּי; זֹאת הָיְתָה הַתְרָסָה מְיֻתֶּרֶת. בֶּאֱמֶת הִתְכַּוַּנְתִּי רַק לְהַדְגִּים שְׁנִינוּת, לֹא לִמְתֹּחַ בִּקֹּרֶת.

לְהַפְתָּעָתִי שָׁמַעְתִּי אהממממ שֶׁל הַסְכָּמָה מִיְּמִינִי. וְאָז, בִּמְקוֹם לְהִצְטַמְצֵם בִּמְקוֹמִי בִּמְבוּכָה מָצָאתִי עַצְמִי תּוֹהֶה אוּלַי בְּכָל זֹאת הָיָה טַעַם בַּהֶעָרָה. הֵצַצְתִּי בַּמֵּגִיב. כְּרֵסוֹ הָעֲנָקִית הָיְתָה מֻנַּחַת עַל מַדָּף שֶׁל הֲלִיכוֹן בְּצֶבַע כָּחֹל. לְצִדָּהּ נִשְׁעַן עַל אוֹתוֹ הַמַּדָּף מַרְפֵּק שָׁחוּם עִם כִּתְמֵי פְּסוֹרְיָאזִיס. רָאִיתִי גַּם גֵּו שָׁחוּחַ עַל רֶקַע הַמִּתְאָר הַמָּתוּחַ שֶׁל מִשְׁעֶנֶת הַמּוֹשָׁב. פָּנִים מְלֵאוֹת נִשְׁעֲנוּ עַל כַּף הַיָּד הַיְּמָנִית, שֶׁמַּרְפֵּקָהּ עַל הַהֲלִיכוֹן. 

אַחַר-כָּךְ עָלוּ לַבָּמָה פְּסַנְתְּרָנִית חִנָּנִית וְחַזָּן. כָּמוֹנִי גַּם הַמֵּגִיב אָהַב אֶת צֶמֶד הָאָמָּנִים, שָׁר אִתָּם וְנִעְנֵעַ רֹאשׁוֹ בְּהִתְלַהֲבוּת. אָז הִבְחַנְתִּי כִּי רֹק נִקְרַשׁ בִּקְצוֹת שְׂפָתָיו. עַל פִּיו הִשְׁקִיף חֹטֶם אַדִּיר, שֶׁמַּחְלְפוֹת שֵׂעָר גָּלְשׁוּ מִמֶּנּוּ. הָאַף הֲבֻלְבּוּסֵי הִשְׁתַּפֵּל בְּמִדָּה כָּזֹאת, שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לוֹמַר שֶׁהוּא מַשְׁקִיף עַל הַפֶּה מִלְּמַעְלָה אֶלָּא מִמּוּלוֹ. לְנֹכַח נִלְעָגוּת הַמַּרְאֶה, עֵרֶךְ הַמֵּגִיב קָרַס; הֲלִיכוֹן, בֶּטֶן עֲנָקִית, שִׂמְחַת חַיִּים קוֹלָנִית עִם רֹק. לֹא נֻסְחַת הָעִידוּד הָרְצוּיָה לִי. אֵיךְ חוֹמֶקֶת לָהּ תְּהִלָּתִי הַקְּצַרְצָרָה. 

הַפְּסַנְתְּרָנִית וְהַזֶּמֶר הִפְלִיאוּ בְּפִרְקֵי הַחַזָּנוּת. אֲבָל אֲנִי הָיִיתִי עָסוּק בְּהִרְהוּרִים עַל הַצְלָחָה וּקְרִיסָה. בֵּין פֶּרֶק לְמִשְׁנֵהוּ הַחַזָּן הַמְּפֻרְסָם סִפֵּר עַל דַּרְכּוֹ מֵחֲשָׁאִיּוּת עִירוֹ הַקְּטַנָּה אֶל הַזַּרְקוֹרִים שֶׁל לֵב הַצִּבּוּר. אַגַּב כָּךְ הוּא צִטֵּט מִמִּשְׁנָתוֹ שֶׁל פִילוֹסוֹף יְהוּדִי נוֹדָע מִגֶּרְמַנְיָה. וְאָז, הַמֵּגִיב שֶׁלִּימִינִי, עִם הַכֶּרֶס עַל הַהֲלִיכוֹן וּגְבִישֵׁי הָרֹק, אָמַר בְּשֶׁקֶט - כְּאִלּוּ לְעַצְמוֹ, אֲבָל שָׁמַעְתִּי: אַתָּה צוֹדֵק. בְּעַמּוּד 32 בַּסֵּפֶר "עַל תְּבוּנָה וֶאֱמוּנָה" הוּא כָּתַב בְּדִיּוּק אֶת זֶה.

סְלִיחָה, אִם אֵינֶנִּי יָכוֹל לְהִתְנַשֵּׂא עַל רוֹק וְעַל כֶּרֶס - אָנָה אֲנִי בָא?

א-געפֿילטע הינדל, מאת נורית שור, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

א-געפֿילטע הינדל, סיפור של נורית שור, 14.7.24 - 1,400 מילים = כ-13 דקות קריאה

בשנה שעברה הוריי ערכו לי מסיבת בת-מצווה כיפית; כל-כך טובה היא היתה, עד שעתה, רגע לפני גיל 13, הצטערתי שאני לא בן. הייתי מאוד מקובלת ובאירוע ההוא כל חברותיי הגיעו לטעום מהדברים הטובים שאמא הכינה. התוכנית האמנותית היתה להציק לבנים המעטים שהיו שם. ביניהם היה גם יפתח, שמצא חן בעיניי מאוד.

בכל אופן נראה לי שלא תהיה עוד מסיבה בקרוב. הוריי הרי לא מיליונרים. אצטרך למצוא דרך אחרת לליבו של יפתח.

אני מספרת כאן על שלהי שנות החמישים. שנים היה לנו מקרר, שבכל יומיים-שלושה הכנסנו למגירה שלו בלוק קרח. אבי היה יוצא לרחוב, אל המוכר עם העגלה והסוס (תמיד קיוויתי שהעגלון יעצור לפחות שני בניינים קדימה או אחורה, כדי שהסוס יעשה את צרכיו רחוק), ואז חוזר עם גוש כבד על כתפו הימנית, עטוף במגבת, שספגה את הכפור. בחורף הוא היה תופס את הקרח במלקחיים מיוחדים. המחלק היה מגיע 3 פעמים בשבוע מכפר אזור, שלפני כמה שנים עוד קראו לו יאזור. אני יודעת, כי יום אחד שמענו את הפעמון של מוכר הקרח וירדתי עם אבא. האיש הסיט את יריעת הברזנט שחצצה בין גושי הקרח הגדולים לקרני השמש, הצטחק אלי ואמר ביידיש: אני מפוזנן אבל היום ביאזור. הם קוראים לו אזור (הוא לא אמר מי זה "הם").

אטם הדלת במקרר כבר היה בלוי ולכן עמד בו תדיר ריח של טחב. שאלתי את אבא מה עושים עם הריח הלא-נעים. "ברכהל'ה", הוא אמר, "חוסכים, אל תפתחי אם את לא חייבת". לפני בערך שנתיים סוף-סוף החלפנו את המקרר הישן בתכשיט חשמלי נאה של פרידמן. כששכנתנו בלה שמעה על הרכישה היא זקפה את ראשה בהתרסה ואמרה: אה…פרידמן, אתם קוראים לזה מקרר? שלי ווסטינגהאוז, תוצרת-חוץ - זה מקרר!

טיפוס, לא פלא ששום גבר אינו מתקרב אליה - רווקה זקנה עם מספר על היד. בכל אופן הוריי התעלמו מהעוקצנות של בלה. הם היו מרוצים מהמקרר וגאים על שתמכו במפעל ירושלמי. ממילא, רק עשירים אמיתיים, או אנשים כמו בלה - שאין להם אף אחד להוציא עליו - הרשו לעצמם תוצרת חוץ.

ברור שעם ההתקדמות למכשירי חשמל החיים נעשו נוחים ויעילים יותר. בגדים סרוחים התערבלו במכונת הכביסה. אריזות גדולות של קמח וצורכי אפייה אחרים נפרקו אל התנור החדש ותא ההקפאה בפרידמן שלנו איפשר לשמור מזון לתקופה ממושכת. לשינויים היתה משמעות רבה אבל זה הכניס את הוריי למירוץ צרכנות תמידי. 

היה לזה עוד הבט. אני רוצה לספר על מקרה, שימחיש את התלות שפיתחנו ברשת החשמל.

לאמא היתה חברת נפש בבניין: חסיה לופטר. הן היו נפגשות כמעט מדי יום, לוגמות בהנאה תה או ציקוריה מתוך כוסות זכוכית דקיקות עם עיטורים ומחליפות ביניהן זכרונות (מרים) ממלחמת העולם. הוריי מצ'כיה והשתלבו בעליית הרוויזיוניסטים אף-על-פי. ב-1940 הם הפליגו לארץ בפנצ'ו האומללה עד ששקעה בים האגאי. תארו לעצמכם אילו תלאות עברו, כשרק 5 שנים מאוחר יותר הם הגיעו ארצה. 

חסיה לופטר היתה בכלל מפרנקפורט, התגלגלה בכמה מחנות ריכוז (דבש היא לא ליקקה שם, זה בטוח) ועלתה לארץ לאחר המלחמה. היא אפילו הספיקה להיפצע במלחמת השחרור באזור נגבה והיתה פיסחת במקצת. היידיש חיברה אותה ואת אימי. חסיה גרה בקומה מעלינו. מוישל'ה בעלה היה מנהל חשבונות בסניף של קופת חולים. בתם שיפי למדה כיתה מעליי והיתה תלמידה מצטיינת. "אחת בדור", אמר עליה מנהל בית הספר שלנו - "אין ולא היתה כמו שיפי". לא, אני לא מקנאה.

ללופטרים היו "תנאים" בעבודה, אז פעם או פעמיים בשנה הם נסעו להבראה של שבוע בזכרון או בארזה (אבי היה עצמאי; לא היו לו הטבות והם אף-פעם לא נסעו). לקראת הנסיעות חסיה היתה מעבירה אלינו דולרים ותכשיטים וגם מוצרים מהמקרר שלה, למקרה שתהיה הפסקת חשמל. היא נהגה להביא מעט ככל האפשר וגם בפעם הזאת היתה בידיה רק שקית נייר חומה עם כמה מלבני חמאה ומרגרינה ושתי צנצנות זכוכית עם ממרחים שהכינה לבד - באחת היה סלט חצילים בשום ומיונז (ברכהל'ה, היא גיחכה, תאכלי-תאכלי. תני גם לאמא ואבא - לבריאות שיהיה לכם. היא ידעה היטב שבבית שלנו לא נוגעים בחצילים ובשום) ובשנייה ריבת תותים שהיא הכינה בעצמה ואמרה: "זה אני עשיתי, תכניסו למקרר אבל תקחו לכם, זה תות, תקחו קצת". בשקית אחרת שכבה גופה צוננת של תרנגולת מרוטה (איכס, אמא, תראי כמה נוצות יש עליה). אימת העוף הלא גלוח אחזה גם בהוריי. כל מה שכבר היה בהקפאה נעטף היטב בעיתון והורחק לירכתי התא; שלא יבוא במגע עם התרנגולת. 

אבל אם יש סיכוי שמשהו ישתבש - ברור שהוא ישתבש. וזה לא שאני פסימית...

בערבו של היום הרביעי לנסיעת משפחת לופטר לבית ההבראה בזכרון החל להסתנן מהמטבח ריח מוזר. בחלוף השעות הוא הלך והתעצם. בלילה עברנו ליד המקרר, שהיה מוקד הריח.

באיפוק הרגיל שלה אמא לחשה לאבא (זה היה מספיק חזק כדי שגם אני אשמע): זוסיה, יש קצת ריח במטבח. תבדוק בבקשה. 

ברכה, המשיך אבא ממש באותו טון ענייני של אמא, אולי את זוכרת כמה זמן ארכה הפסקת החשמל ביום רביעי? (תהיתי איך ידע שהיתה כזאת אבל לא שאלתי). לא רציתי להיות מעורבת בעניין, למרות שידעתי היטב מה קרה. כי הרי בדיוק בשעה ההיא חיפשתי קרטיב לימון ומצאתי במקפיא רק שלולית צהבהבה ודביקה עם ריח נעים. אני זוכרת שברגע ההוא פלטתי משהו עסיסי לחובת חברת החשמל והוריו של מנהל החברה אך לא עלה בדעתי, שאולי יש במקרר עוד מאכלים, שעלולים להיפגע מהחום.

סיפרתי לאבא על הקרטיב. הוא הקשיב, העביר את המקטרת הכבויה מצד ימין של פיו לצד שמאל וקימט את מצחו: "אהה… אהה… צמיגי, את אומרת… כלומר יותר מ-4 שעות" ומיד נכנס לתוך האירוע. שרלוק הולמס ממש! 

"קטיה, תפני את כל מוצרי החלב. לזרוק מייד מה שמריח לא טוב. ברכהל'ה, תטפלי בתא ההקפאה. מה שמסריח, ישר לפח. אני אטפל במדף הגבוה."

כנראה שהיתה על פניי הבעת תיעוב כשמשכתי מהמקפיא את החבילה העטופה בנייר חום. הריח היה איום ונורא ושמתי לב שאבא מציץ לעברי. חשבתי: הוא משתתף בצערי... אבל לא, זה יותר מהשתתפות; נדמה לי כי זיהיתי בפניו גם שמץ של שמחה-לאיד ("לא נורא: הילדה תלמד על החיים").

כל עוד רוחי בי מיהרתי עם העוף לחדר הזבל ואחר כך דילגתי חזרה במדרגות, שתיים שתיים ואפילו יותר, לשטוף את ידיי מהגועל. 

אמא חיכתה לי עם מגבת נקייה והציעה מקלחת זריזה. לא חשבתי פעמיים, אבל גם אחרי הרחצה ריח של ביצה סרוחה עוד עמד בנחיריי. זה הגיוני, כי הרי הורדתי לפח רק את העוף. הדירה, ובתוכה המטבח והמקרר נותרו במקומם.

יומיים אחר כך הלופטרים חזרו מההבראה. ראיתי אותם יורדים מהאוטובוס ומתנהלים באיטיות על המדרכה - כאילו הם עדיין בחופשה ולרשותם כל הזמן שבעולם, נושאים מזוודות חומות וכמה סלים. הם יודעים לחיות! לא כמו ההורים שלי, לא חוסכים בחופשות. מגיע להם, חשבתי, עם מה שעבר עליהם שם. חסיה השתרכה מאחור, סוחבת רגל ומזוודה לא-גדולה.

עוד באותו הערב בני הזוג לופטר באו לפדות את המשכון. ראשון הגיע מוישל'ה. לאחר שווידא שהוא לבד עם אמא - אבל הוא לא ראה אותי - הגיש לה קופסה קטנה קשורה בשרוך ואמר בטון חגיגי (יש לי אוזן לניואנסים):  קטיהל'ה, זה סתם משהו להרגשה, אבל אני חושב שאת תאהבי את זה על הצוואר היפה שלך. סתם משהו.

אמא ביקשה לחמוק מחלקת הלשון של הפלרטטן. אויש, מוישל'ה, תפסיק-תפסיק, לא צריך להתחנף. חסיה יודעת? למשמע שם רעייתו ידו של מוישל'ה קפאה באוויר בעודנה אוחזת בקופסה הקטנה. 

היה די לחסיה במבט אחד. "קטיה - מה קורה פה? - מוישל'ה!" המתנה כבר נטמנה בכיס הפנימי במקטורנו ופניו עטו תמימות. לכל הצדדים היה עניין להנמיך את הלהבות ולכן אמא אמרה בתכליתיות: באתם לקחת את הדברים מהמקרר, כן? ברכה, תני להם.

הייתי עדה לכל הדרמה. ליבי הלם בפראות ונאלצתי להישען לרגע על משקוף הדלת, לאסוף אוויר. מה לילדה בת 13 ולאירועים כאלה. גם המחשבה על התרנגולת גרמה ללבי לפרפר, כשליקטתי את המצרכים הנותרים מתא ההקפאה לסלים של חסיה. היא ניצבה מאחוריי, משגיחה על על כל תנועה שלי. לפתע התאבנה. 

"רגע, איפה העוף?" היא התריסה כלפיי.

"אה"…עמלתי לגייס מילים רגועות לתאר את מה שקרה. ולמרות שבשום צורה לא היה לי חלק מהותי באירוע - הרי שוייכתי אליו. גמגמתי במבוכה… "היתה הפסקת חשמל… אה… התרנגולת הסריחה… אז זרקתי אותה"…

גווה של חסיה נדרך לפתע. היא החלה לרעוד, לנופף בידיה לכל עבר ולתלוש את שיערה באימה. כן, אפשר להיראות חסרת אונים וחיה פצועה גם יחד. לשונה השתבשה עליה:

"לא נכון, לא נכון, לא מקולקלת העוף… אַתְּ גַּנָּבָה קטנה… אַתְּ שודדים!!… שודדים!!"

היא צרחה בכל כוחה ודימיתי שכל השכנים נאספים בחוץ ומצביעים על הדלת שלנו. "גזלנים!!" היא המשיכה - "אתם לגנוב לי כל התכשיטים מה היו לי בתוך העוף, שרשרת מסבתא, עגילים ממאמא'לה, טבעת מה אבא קנה לי לחתונה, טבעת של מוישל'ה, שרשרת מה אני להחליף דולרים"… עכשיו היא נתנה בבעלה מבט מצמית, שהרי הכל בגללו. "הרבה בריליאנטים בתרנגולת. מה לעשות? מה אני לעשות?" היא הרימה את ידה האוחזת בארנק, נכונה לחבוט בבעלה, אם לא ימהר לקבל עליו אחריות מלאה, הכוללת הבטחה להצטיידות מחדש. מבטה היה אבוד. "אתה אשם, מויש'ה, אתה אשם ב-הכל!" גם מבטו היה עתה אבוד.

היתה אלימות קשה באוויר. אבל, בינינו, מויש'לה לא היה אשם כלל - בכל אופן לא באובדן התכשיטים. 

אבל גם אני לא! באמת - מה יכולתי לעשות?

אולג שלי, מאת לילי גינצר, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

אולג שלי, מאת לילי גינצר, 19.6.2024, מתוך המיזם החברתי "רגע לסיפור";    291 מילים = כ- 3 דקות

אולג שלי בחור גדול וגם גנדרן. המונית שלו מצוחצחת כמוהו וגם מרווחת - ומקושטת כמו לחתונה. היא תמיד נקייה וריחנית, כלבלב מנענע את הראש מהדשבורד ואולג שלי לבוש טיפ-טופ, תמיד בחולצה לבנה עם חפתים מוזהבים ועם מכנסים מחוייטים. הנעליים שלו בדרך כלל בצבע חום בהיר כמו שיש לערסים מהסרטים אבל אני מכירה אותו - הוא ילד טוב. בכל פעם שאני עושה כביסה הוא מביא מהחדר שלו גם את החולצות הלבנות ואת הפולו מהבארים וגם את שאר הבגדים. בינינו, הוא ילד גדול, בן חמישים; אולי קצת יותר. בעזרת השם ימצא אישה טובה, יקים משפחה, יביא לי שְׁוִילִישְׁוִוילֶבִּי, נכדים. בינתיים הוא אצל אמא, אצלי, כמו כל גיאורגי טוב. לפני כמה ימים הוא מסר לי ערימה של בגדים לכביסה. סליחה, אמא - הוא אמר - חולצה אחת ממש מלוכלכת. החלפתי גלגל והיה בוץ. 

באמת, היא היתה כל-כך מלוכלכת, שפחדתי להכניס עם שאר הבגדים לכביסה אחת אז השארתי אותה בינתיים על הרצפה. טעות, שֶׁצְדוֹמָה. בישלתי בשר כבש וממולאים במטבח, אז היא היתה שם כמה שעות. בינתיים הוא חזר מהמונית, ראה משהו לא מזוהה על הרצפה וישר חשב שזאת אשפה. לקח עוד כמה דברים, שם בשקית וירד עם הכל למטה, לחדר הזבל. כשאמרתי לו שזאת היתה החולצה שלו הוא תפס את הראש, ירד שוב וחיפש את שקית הניילון בפח הגדול. אבל העירייה היתה יעילה וכבר רוקנה את הפחים. היא לא היתה שם. כשעלה יצאה לו אש מהאוזניים. כל-כך לחוץ הוא היה.  

אוליצ'קה, ביקשתי לרצות אותו והרגשתי לא טוב עם זה, זאת רק חולצה, ביצ'י, לא נורא. אלוהים רצה שאקנה לך חדשה, מחר. יאללה, הלכנו לאכול. הכנתי לך כבש שאתה אוהב, בוא. 

אולג השפיל אלי מבט מבוייש. הוא בחור ענקי ואני קטנה. זה מבוריס, עליו השלום. 

יאללה, אמא, הלכנו.

הוא מדבר כמו אני, הילד שלי.

גב' ליכטנזון מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

גברת ליכטנזון / 272 מילים = כ-3 דקות קריאה

כבר ראיתי את גברת ליכטנזון במצבים יותר טובים.

כעת היה נדמה לי שכל הבית עומד על הרגליים. אבל טעיתי. למעשה, אני הייתי היחיד בכל ארבע הקומות,  שנחלץ לעזרת הבן. בדרכי למטה הדפתי ניחוח שמנוני של תבשילים, שהסתנן החוצה מהדירות המוגפות. גם רוח מלוחה שהגיעה מהים - מרחק של 150 מטר - וריח שתן עקשני של זרים שתויים מאדמת החצר. ניחוחות כאלה והכל מעורבב. ארבע קומות ירדתי בדילוגים של שתיים-שלוש מדרגות בכל פעם. נכנסתי במרוצה לדירה של גב' ליכטנזון בקומת הקרקע המוגבהת. בנה דלק בעקבותיי במורד המדרגות וכאילו ביקש לעודד את רוחי כשמלמל בכל פסיעה "היא שם, היא שם"…נשימתו היתה קצרה וחורקת. גב' ליכטנזון באמת היתה שם, שכובה בפתח חדר השירותים וראשה על זרועה. ידה השנייה היתה מתוחה לאחור, תחתוניה מופשלים וגוש כהה מוארך בצבץ מאחוריה. היא נראתה חסרת חיים. עיניה היו עצומות. הייתי בטוח שהיא גמורה. הייתי ילד, מה הבנתי בתאווה לחיים. בכל אופן - ידעתי שאת זאת עלי לעשות: לפתתי את הגוש הבשרני ומשכתי לאט, בעדינות ועם זאת בהחלטיות, עד שנשמע צליל פקיעה עדין, כמו חליצת פקק של משקה מוגז. אנחה קלה נפלטה אז מריאותיה של גב' ליכטנזון. 

עד מהרה צוות האמבולנס החזיר אותה לחיים. והיא נאחזה בהם עוד שנה וחצי. 

מדי פעם ראיתי אותה עולה בכבדות בחדר המדרגות, עם סל הרשת בידה כמימים ימימה - כיכר לחם ואריזת חמאה - או בדירתה, לוגם משקה חם שהכינה לי. במאמץ רב הצלחתי להסתיר את הדחייה שעוררו בי אצבעותיה הממוללות עלי תה ומטילות קוביית סוכר לכוס שלי. זכרתי היטב איפה היו אצבעותיה של גברת ליכטנזון אז, כששכבה מעולפת בחדר השירותים. גם את הבן ראיתי מדי פעם. 

בשביל מה לחיות? - תמהתי - היא כזאת זקנה; מה יוצא לה מזה? 

טוב, הייתי ילד.

כחול, קטן ועגול, 5.6.2024, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

כחול, קטן ועגול, מאת דניאל קרן

(594 מילים = כ-6 דקות קריאה)

כל אחד יודע שברגעים שלפני השינה נוהרות לראש מחשבות עם ערך. לעיתים הן פוריות במיוחד ועשויות להיות חשובות. אלא שרובן כנראה ייעלמו לבלי זכר כשנתתעורר. מיעוטן יזהרו באור היקרות של הנצח.

***

מזה זמן השינה לא נחמדה אלי. היא לא נענית לי כשאני מזמין. לכן העליתי הילוך, תבעתי את הגעתה ואף סללתי לה את הדרך. החלטתי כי כל מה שסופו שינה, כשר. 

לפני שעירבתי כימיה ניסיתי טכניקות טבעיות, כמו דמיון מודרך (עם עדרי כבשים וקצף מפלים), תרגילי נשימה והרפייה, מדיטציה טרנסצנדנטלית, טיפות הרגעה מעל ומתחת ללשון, מיינדפולנס, אופן-מיינד, אין-מיינד, מיינד-טו-גו, מיינד-קוצ'ינג, מיינד-הילינג, מיינד-מה-לא. אפילו ניסיתי מקלות קטורת ומקלחות של מים קרים. שום דבר. שום כלום! עפעפיי נעשו כבדים אך השינה מיאנה לבוא.

לכן נעניתי לרעיון, שידעתי מראש כי הוא יעיל אך שנוי במחלוקת בגלל סכנת התמכרות - כדורי שינה. זה באמת עזר, וצדקו גם מי שחלקו: אינני מעז להפסיק.

***

בשלב מתקדם זה של ההיכרות בינינו אני רוצה להזמינכם לחדר השינה שלי. באופן ספרותי בלבד... 

בשנים האחרונות רשמיי נכתבים - וליתר דיוק מוקלדים - בעיקר במיטה. לעיתים זה גולש לשעה החמקמקה שבין עירות לשינה. והנה עולה, שכדור השינה מספק לא רק רוגע אלא גם בידור. כי זמן-מה אחרי נטילתו מתערערת השליטה שלי בקריאה ובכתיבה. כמו בשעון ההוא של דאלי, המילים נמסות ומתחילות לזלוג לכל עבר. מתחת לאצבע המקלידה נבנים משפטים חסרי פשר - לעיתים קרובות ממילים לא קיימות. 

למה שלא פשוט אשנה את נוהגי הכתיבה שלי? זה אפשרי בהחלט. אבל חבל, תעתועי הלשון כה משעשעים אותי, עד כי לא רק שאיני נמנע מכתיבה לילית, אלא שלפעמים אני מאריך בה בכוונה. עד שהתודעה שלי נדחקת גם היא אל מתחת לשמיכה - מדמה שעודנה בשליטה כשהיא כבר לא. זה כמו להירדם עם סיגריה בוערת, רק הסיכון שונה. והתוצאה לפעמים כל-כך מהנה. 

הנה פכי שטויות  קטנים, שמצאתי בבוקר: "אולי זה יבודד אותי לדחוף לו קדימה" או "לא נרגעתי עד שאופיר נבח בארנבת", וגם : "היו הרבה פלפלפלפלפלות בארובת הגינה". ועוד הבלים באותה הרמה.

נדמה לי שאפשר לפענח משפטים סתומים בטכניקות שונות אבל אני עצל מכדי לעשות זאת. יותר קל לי לכתוב מחדש. קראתי פעם מאמר של ארווין ג'יי. מוס, ובו הוא התוודה, כי הגיע לשלב בחייו, שבו קל לו יותר לכתוב דבר ספרות מאשר לא לכתוב. הייתי אז עלם צעיר (בדמיוני הייתי גם סופר בהתהוות) והדברים נראו לי כוזבים: מי זה, המאושר באדם הזה, שקל לו יותר לכתוב מאשר לא? בימים ההם הטלתי ספק בכנותו של אי. ג'יי. מוס. לא יכול להיות שאומן אמיתי יהיה מאופק מתוך בחירה. בעיניו של הנער שהייתי, יוצר אמור להיות דלפון אומלל, שהרי האומנות מלכתחילה נקנית ביסורים. לא היה הגיוני בעיניי שמישהו יפסיק להתבטא מרצונו החופשי. 

מאז התבגרתי בקשישים שנה. כיום אני מבין שהחיים מורכבים. ואכן לי באמת קל יותר כיום לכתוב קטע חדש מאשר לשחזר חומר קודם, שהשתבש. 

האם לכעוס על חריצות המחשב על מחיקת החומרים שלי? לא ולא, הוא כמובן לא נושא באחריות על מה שקורה לי אחרי נטילת כדור שינה. 

 

אם כן, האם לכעוס על עצמי? להפך! אני כל כך משועשע ושמח בתוצאות. הרי לולא נטלתי כדור שינה המשפטים היו סדורים לתלפיות ומתאימים למה שאני מצפה מעצמי. לכל מילה היתה משמעות והיה מקום. אבל מה עם קצת שעשוע?

כתיבה לאחר נטילת כדור שינה משולה לנהיגה של שיכור במלגזה. ברור שאיבוד השליטה הוא רק עניין של זמן. אלא שבמקרה של השיכור והמלגזה, הסכנה גלוייה ומיידית. אצלי הסיכון זניח. הלוא מילה היא רק צבר של אותיות. עלי להודות בעצב כי היה רק עגנון אחד, ועמוס עוז חכם אחד ומאיר שלו אחד. ויש דויד גרוסמן יבדל לחיים ארוכים - אחד, וחיים באר. 

מה שאני מחבר נקרא בחשבון הפייסבוק שלי או באתר האינטרנט. לעיתים אני משמיע לחברים - כמו כאן. זהו. זאת החשיפה כולה. אז לא ישארו המילים שלי. נו…

כֻּסֶּמֶת, מֵאֵת לִילִי גִּינְצֶר, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

כֻּסֶּמֶת, מֵאֵת לִילִי גִּינְצֶר, 11.2022 

אֲנִי הַרְבֵּה שָׁנִים בָּאָרֶץ אֲבָל הָרוּסִית שֶׁלִּי עֲדַיִן יוֹתֵר טוֹבָה מֵהָעִבְרִית. יָפָה בִּקְּשָׁה מִמֶּנִּי לִקְנוֹת לָהּ כּוּסֶמֶק בַּמַּכֹּלֶת. מָה זֶה כּוּסֶמֶק? יָפָה אָמְרָה לִי לְבַשֵּׁל אוֹתָם עִם פִּטְרִיּוֹת וְעַרְמוֹנִים וְעִם מְעַט מֶלַח וּפִלְפֵּל שָׁחֹר וּלְהַנִּיחַ בַּצַּלַּחַת לְיַד הַגּוּלָאשׁ. 

אֲנִי לֹא צְעִירָה וְאוּלַי גַּם הַשְּׁמִיעָה שֶׁלִּי כְּבָר לֹא טוֹבָה - לָכֵן קָרָה מָה שֶׁאֲנִי מְסַפֶּרֶת עָלָיו. הָלַכְתִּי לְמֹשֶׁה, שֶׁבַּמַּכֹּלֶת שֶׁלּוֹ וְשֶׁל הַבֵּן-דּוֹד שֶׁלּוֹ רוּבֵן אֲנִי קוֹנֶה וּבִקַּשְׁתִּי כּוּסֶמֶק. מֹשֶׁה בָּחוּר גָּבוֹהַּ. הוּא הִבִּיט בִּי מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה וְנִרְאָה קְצָת כּוֹעֵס כְּשֶׁאָמַר: כּוּסֶמֶק? לָמָּה, מָה עָשִׂיתִי לָךְ? הוּא הוֹסִיף עוֹד מַשֶּׁהוּ שֶׁלֹּא שָׁמַעְתִּי וְשָׁלַח אוֹתִי לְחַפֵּשׂ בְּמָקוֹם אַחֵר; לִי אֵין, הוּא אָמַר.

אָז מָתַי יִהְיוּ? 

יָפָה מֵהַדִּיּוּר הַמּוּגָן אָמְרָה לִי שֶׁאֶצְלְךָ אֲנִי יְכוֹלָה לְהַשִּׂיג. 

הוּא הִבִּיט בִּי בְּעֵינַיִם לֹא נְעִימוֹת וְאָמַר, כְּשֶׁהוּא מַדְגִּישׁ כָּל מִלָּה: 

לִילִי, אֵין אֶצְלִי דְּבָרִים כָּאֵלֶּה. 

לֹא הִתְוַכַּחְתִּי. חָצִיתִי אֶת הַכְּבִישׁ וְנִכְנַסְתִּי לַמַּכֹּלֶת שֶׁל מִיכִי. כְּשֶׁבִּקַּשְׁתִּי כּוּסֶמֶק הוּא פָּרַץ בִּצְחוֹק וְאָמַר כּוּסֶמֶק אֵין לִי אֲבָל אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁבְּכָל זֹאת יֵשׁ לִי מָה שֶׁאַתְּ צְרִיכָה. תִּמְצְאִי אֶת זֶה בַּמַּדָּף הַשְּׁלִישִׁי מִלְּמַטָּה בַּטּוּר הָאַחֲרוֹן לִפְנֵי הַמְּקָרְרִים. זֶה יִהְיֶה מַמָּשׁ מוּל הָעֵינַיִם שֶׁלָּךְ (זֹאת הָיְתָה הֶעָרָה חֲשׁוּבָה כִּי אֲנִי לֹא גְּבוֹהָה, וּפוֹחֶדֶת מִמַּדָּפִים שֶׁנִּמְצָאִים מֵעַל הָרֹאשׁ שֶׁלִּי). רָאִיתִי שָׁם כָּל מִינֵי יְבֵשִׁים - עֲדָשִׁים, שְׁעוּעִית, אֹרֶז, אֲפִלּוּ גַּרְגְּרֵי חוּמוּס - אֲבָל כּוּסֶמֶק לֹא מָצָאתִי. 

לִילִי, אַתְּ מִסְתַּדֶּרֶת? שָׁמַעְתִּי אֶת מִיכִי קוֹרֵא לִי.

הָאֱמֶת, מִיכִי? לֹא! אֲנִי לֹא מוֹצֵאת. תָּבוֹא לַעֲזֹר לִי, בְּבַקָּשָׁה. 

כַּעֲבֹר רֶגַע הוּא הִתְיַצֵּב לְיָדִי וּמָשַׁךְ מֵהַמַּדָּף שַׂקִּית שֶׁל נְיָר צֵלוֹפָן מְלֵאָה בְּגַרְגְּרִים עֲגֻלִּים עִם קְלִפָּה חוּמָה. זֶה - כֻּסֶּמֶת. לֹא, אָמַרְתִּי בְּחֹסֶר סַבְלָנוּת, יָפָה בִּקְּשָׁה כּוּסֶמֶק, לֹא מָה שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לִי. 

מַזָּל שֶׁלְּמִיכִי יֵשׁ סַבְלָנוּת. גִּיבֶרֶת לִילִי, אֵיךְ קוֹרְאִים בְּרוּסִית לְמָה שֶׁאַתְּ רוֹצָה? גְּרֶצִ'יחָה, עָנִיתִי לוֹ. הוּא הִתְבּוֹנֵן בַּאֲרִיזַת הַגַּרְגְּרִים וְהִצְבִּיעַ עַל שׁוּרָה שֶׁל אוֹתִיּוֹת קִירִילִיּוֹת. תִּרְאִי מָה מֻדְפָּס כָּאן. 

כֵּן, בֶּאֱמֶת הָיָה כָּתוּב שָׁם גְּרֶצִ'יחָה. 

וְאֵיךְ בְּעִבְרִית? הוּא מַמָּשׁ דָּחַק בִּי לִקְרֹא. 

כּוּסֶמֶק, הִתְעַקַּשְׁתִּי. 

הוּא הִנִּיחַ לְאַט אֶת הַשַּׂקִּית מַמָּשׁ מוּל עֵינַי, לָקַח נְשִׁימָה עֲמֻקָּה וְאָמַר: תִּסְתַּכְּלִי שׁוּב, לִילִי, זֶה מָה שֶׁכָּתוּב כָּאן בְּעִבְרִית? הִסְמַקְתִּי וְהוֹדֵיתִי שֶׁאֲנִי לֹא טוֹבָה בִּקְרִיאַת עִבְרִית. לֹא נוֹרָא, בְּכָל זֹאת תְּנַסִּי, אֲנִי לֹא מְמַהֵר. 

כּוּ-סֶ-מֶת? כֻּסֶּמֶת? 

עָלִיתִי לָאָרֶץ מֵרוּסְיָה וְהַיּוֹם אֲנִי יִשְׂרְאֵלִית ועַקְשָׁנִית, וְאֶת זֶה שׁוּם כִּתּוּב לֹא יוּכַל לְשַׁנּוֹת. 

אָז לָמָּה יָפָה בִּקְּשָׁה כּוּסֶמֶק וַאֲנִי גַּם שׁוֹמַעַת בָּרְחוֹב אֲנָשִׁים אוֹמְרִים זֶה לָזֶה כּוּסֶמֶק, כּוּסֶמֶק. מָה זֶה כּוּסֶמֶק? מַמָּשׁ הִתְחַנַּנְתִּי. 

אַתְּ אִשָּׁה טוֹבָה, לִילִי, מִיכִי עָנָה וְהִצִּיב אֶת הַשַּׂקִּית עַל הַדֶּלְפֵּק. אַחַר כָּךְ הוּא הִסְתַּכֵּל עָלַי רֶגַע בְּלִי לְדַבֵּר, נִגַּשׁ לַקֻּפָּה וְאָמַר לִי: אֲנִי מַכִּיר אֹתָךְ, לִילִי. תַּעַזְבִי, אַתְּ לֹא רוֹצָה לָדַעַת.

וְאַתֶּם יוֹדְעִים מָה הֲכִי מַצְחִיק? אֶת הַגְּרֶצִ'יחָה אֲנִי הֲרֵי מַכִּירָה שָׁנִים וּמְכִינָה מִמֶּנָּה תּוֹסָפוֹת גַּם אֶצְלִי בַּמִּטְבָּח. מוּזָר, לֹא יָדַעְתִּי שֶׁקּוֹרְאִים לָהּ כֻּסֶּמֶת. כֻּ-סֶּ-מֵת…

אֲבָל, בַּסּוֹף, מָה זֶה כּוּסֶמֶק?

מעשה במכנסיים מאת עדה שילה מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

10.3.24

מעשה במכנסיים מאת עדה שילה

בילדותי הייתי בלגניסטית לא קטנה וכך נראו גם תאי הבגדים שלי, בארון שבבית הילדים בקיבוץ בו גדלתי.

ומכיוון שכך, אמי היתה מגיעה פעם בשבוע לבית הילדים לסדר את התאים. בין בגדי החול שלנו היו גם מכנסי חאקי. שאלה קבועה של אמי היתה: "למה רק לך יש כתמי שמן מסביב לכיסי המכנסיים?"

שתקתי ולא עניתי - ולמה? כי...

הייתי אכלנית מאד גרועה; לא אהבתי את מרבית המאכלים שבישלו לנו במטבח הקיבוצי.

לפני כל ארוחת צהרים הוכרחנו לבלוע כף שמן דגים, "כדי לקבל ויטמינים". וכפי שבטח כולכם זוכרים, הטעם והריח של שמן הדגים היו בלתי נסבלים. אחרי בליעת השמן הנורא הייתי אמורה לאכול את הקציצות, או מאכל אחר ששנאתי.

אם התמזל מזלי, המטפלת שלנו, שהקפידה להסתכל ולבדוק אם בלענו את השמן ואם אנחנו אוכלים הכל, היתה יוצאת מחדר האוכל שלנו כדי להביא משהו מהמטבח הקיבוצי.

אני הייתי מנצלת את ההזדמנות ורצה החוצה כדי לשפוך את השמן ולזרוק ואת האוכל בין השיחים.

לרוב, לא התמזל מזלי והמטפלת נשארה והשגיחה שנבלע את השמן ונאכל ה-כ-ל, עד הפירור האחרון, כי הרי אוכל לא זורקים…

ברגע שהפנתה את ראשה, הייתי מגניבה את כף השמן לכיס מכנסי החאקי ועימה את הקציצות ויתר המאכלים השמנוניים.

איך יכולתי לספר לאמי היקית, הקיבוצניקית האידיאליסטית, שזרקתי אוכל יקר מפז ולכן מכנסי החאקי שלי ספוגים בכתמי שמן שלא יורדים בכביסה?

אז שתקתי...

עדה שילה

שיר: מוזה, מאת דניאל קרן, מתוך "רגע לסיפור בדיור", 2.2.2024

הוֹ, מוּזָה חֲמַקְמַקָּה, 

קְרָאתִיךְ וְלֹא עָנִית, 

שִׁדַּלְתִּי וְלֹא הִתְרַצֵּית.

אֲקַלְּסֵךְ בַּחֲלָקוֹת, 

אֲסוּכֵךְ בַּחֲנֻפָּה, 

עַד כִּי תִּמָּסִי בָּהּ.

עַד כִּי לֹא תּוּכְלִי עוֹד.

עַד כִּי אֶמְשֹׁל וְלֹא אֶמָּשֵׁל.

יקינתון בעיתון מאת דניאל קרן מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור". בפייסבוק מ-13.2.24

יקינתון בעיתון, סיפור מאת דניאל קרן, 27.1.2024

(490 מילים, כ-5 דקות קריאה), מתוך המיזם החברתי "רגע לסיפור בדיור"

לפעמים, מי שרוכשים מרפסת גדולה או חצר רחבת ידיים, בעצם מבטאים בכך תשוקה להיות משפיענים - משפיעני-צמח, כלומר להתפרסם ולהרוויח באמצעות טיפוח צמחייה. אך הסיכוי להצליח רק בגלל ממדי המרפסת או החצר הגיוני בערך כמו האפשרות שבעלות במגרש גדול תבטיח למישהו זכות לעיר על-שמו; כמו הסיכוי שמי שניחן בקומה זקופה ייגע בשמים וכמו הסיכוי שמי שהוריו קראו לו עוז בלידתו יהיה גיבור-חיל בבגרותו, בעזרת השם. 

כדי להיות גנן מצליח צריך יותר ממרפסת גדולה. חייבים נימים של גנן. משהו מיוחד בדם.

***

בכל זאת נשוב למרפסת הגדולה. רותם קנה במשתלה מסוגננת כמה פקעות של יקינתון סגול ועטף בנייר עיתון (זאת היתה דרכו להיפרע מהעיתון על מאמרי דיעה שתיעב). הוא קירר את הפקעות במשך ארבעה ֫שבועות ולאחר מכן כרה גומות בעציץ, הפשיט את בצלי היקינתון מהחדשות הישנות ובאדיקות רבה טמן אותם באדמה. הגנן במשתלה הנחה אותו וכן עשה:

* קנה פקעות משובחות.

* איכסן את הכדורים הפחוסים בקירור.

*הכין כד ענקי וצבע אותו בצבע סיד נושם.

*מילא אותו באדמה מועשרת, נקייה ממזיקים ומעשבים תועים.

*הדפיס את ההוראות באות גדולה ושינן אותן שוב ושוב.

אך פה ושם הוא הגמיש את ההנחיות. מדוע? - זה קשור פחות לצמחיה ויותר לנפשו של רותם. בעודו רוכן על העציץ התכול הענקי, שבמעמקיו יבלו בצלי היקינתון בימים הבאים, רותם אמר בליבו, שהטמנת הבצלים במרווחים של 15 ס"מ ובעומק 12 ס"מ דווקא איננה תורה מסיני. הלא אם יסטה אך במעט מההוראות המפורשות יצליח להיפטר מכל הפקעות, וברור היה לו שכך ייעשה, שהרי השותל, הוא שקובע את הכללים. רותם צמצם את המרווחים ואף שינה את עומק השתילה. גם עומק של 10, 15 או אף 20 סנטימטר נראה לו הגיוני. מה זה משנה לפקעות? 

והתאורה: כתוב שהצמח חייב בתנאים כאלה ואחרים. מי שהחליט על כך לא ידע את כיווני המרפסת של רותם וכמה כבד העציץ הגדול כל-כך, העולה עפר על גדותיו.

וההשקייה? טוב, ההשקייה היתה עניין פשוט, יחסית. 

ובכן, שמונה פקעות עמדו לגורלן.

***

הימים התקצרו. גשמים באו והלכו. עננים הקדירו את פני השמיים ובעציצים רחשו חיים. לפתע פתאום נדחק החוצה ניצן ראשון, שהפך בהמשך לגבעול, ובעקבותיו כיסתה פלומת זקיפים קטנה את אדמת העציץ. רותם הקיף כל אחד מהם בחרוט עיתון, להגן מפני הרוח. 

שבעה גבעולים רעננים התייצבו בפני העולם ותבעו את מקומם. בכל הזדמנות רותם הסיט את הקונוס, לדרוש בשלום הניצנים. עד מהרה נראו שם אשבולים שופעים של פרחי יקינתון בצבע סגול-עמוק ושמחה שאין לה שיעור פשטה באבריו של רותם.

רק פקעת אחת נותרה לא מפוענחת. רותם חיכה לאות אך האות לא בא. כעבור זמן קצר הוא לא הצליח לעצור בעדו, כלומר, מוחו עוד היה מוכן להמתין אך ידיו קיבלו החלטה משלהן והחלו לחפור מאליהן באדמת הכד, נחושות לברר מה עלה בגורל הפקעת האובדת. כעבור שניות מעטות אצבעותיו תפסו בה. ליתר דיוק, בזקנה הדליל, או אולי בשיער הקרקפת שלה. הוא מישש חוטים בשרניים מחוברים לכדור קישח והמשיך לסלק בעדינות קמצים קטנים של עפר עד שנחשף כל הבצל. לתחתיתו היה מחובר גבעול חיוור שבקצהו תפרחת לבנה. מהו הדבר? שיער שנראה כמו שורש למעלה, גבעול ופרח קלושי צבע למטה - מה קרה פה?

טוב, רותם היה נמהר - לא טמבל.

תיק יוצא מן הכלל, מאת דניאל קרן מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור". בפייסבוק מ-20.2.2024

תיק יוצא מן הכלל - מתוך "יקינתון בעיתון" מאת דניאל קרן, 27.1.2024

(300 מילים, כ-3 דקות קריאה)

סיזיפוס לא היה איש מכירות אבל מי יתאים ממנו לאפיין את עבודתו הלא-נגמרת של איש המכירות. 

לפני שנים רותם עבד בסוכנות לציוד משרדי, שמנהליה חילקו למצטייני המכירות תיקי ג'יימס בונד שחורים. גם לשני המנהלים היו תיקים כאלה, אך לא בצבע שחור אלא בסגול-עמוק וגם רותם רצה בדיוק כזה. סגול-עמוק. כזה-כזה ולא שום תיק שאינו כזה. הוא חלם סגול-עמוק בלילות ובימים. הוא התאווה לתיק כזה-כזה לא רק לשם איחסון אלא כאות להצלחה יוצאת מן הכלל. 

בשנים ההן נפוץ התיק הקשיח הזה מאוד, ורחובות העיר מלאו גברים נושאי מזוודות-יד שחורות. אחדים צעדו במהירות והתאמצו שלא לטלטל את התיק, כאילו מנח התיק כלפי המדרכה מעיד על גדלות הנפש של נושאו. אחרים פסעו בנחת, משל התיק הוא רק המשך של היד הנושאת אותו. 

כעבור זמן-מה רותם התבשר כי גם הוא עומד לקבל תיק מנהלים, עם מנעול מספרים ועם שלל מקומות מסתור. "אתה המצטיין הבא".

כמה קל היה אז לקנות אושר. סוף כל סוף גם רותם ישתייך לקבוצת איכות קטנה ומוערכת. 

עד מהרה גילה, שהתיק רחוק מלהיות מושלם. הוא לא היה כזה-כזה. לא כי לא היה בו די מקום לכל הניירות, הטפסים והעטים שלו ואפילו למחשב הנייד (כך קראו אז למחשבון) וכמעט לכל החלומות שלו. אושרו לא היה שלם, כי תיק המצליחנים החדש שלו לא היה כזה-כזה; סגול עמוק.

את מה שהיה חסר בתיק נחלץ להשלים הדמיון שלו. כה עזה היתה התשוקה, עד כי בימים הבאים התיק שינה למענו את ציבעו. מדוריו ומבוכיו התמלאו ורותם הביט בהתפעלות בפני הפיברגלאס המחוטטים, הסגולים-כהים שלו, העריץ את פסי האלומיניום המוברשים שבמרכזו, את צירי הפלדה הממורקים, שמאפשרים לתיק לפעור מולו את תוכנו ואת טבעות המנעול, שבכל-אחת מהן 10 ספרות חרותות בשחור.

אחר כך החידוש התמצה והתיק חזר להיות הוא-עצמו.

מה קורה פה?

טוב, רותם נמהר אך לא טמבל.

מֹרִי וְלֵיְיקָה מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

מֹרִי וְלֵיְיקָה מֵאֵת דָּנִיאֵל קֶרֶן 20.1.2024

(543 מִלִּים, כַּ-5 דַּקּוֹת קְרִיאָה)

כְּשֶׁפָּסַעְנוּ לְעֵבֶר דַּלְתוֹת הַיְּצִיאָה הִתְחַלְתִּי לְשׂוֹחֵחַ עִם מֹרִי. מֹרִי, מֵאִיר, הָיָה פַּעַם טֶכְנַאי מַחְשְׁבִים, כְּשֶׁמַּחְשֵׁב עוֹד הָיָה בְּגֹדֶל שֶׁל אוּלַם שְׂמָחוֹת - בָּחוּר קָטָן, מוּצָק וְחָבִיב עִם בְּלוֹרִית כֵּהָה. כַּיּוֹם הוּא עֲדַיִן קָטָן, מוּצָק וְחָבִיב. בַּשָּׁנִים הַהֵן גַּם אֲנִי הָיִיתִי אִישׁ מַחְשְׁבִים, אַךְ מִצַּד הַתֹּכֶן. הָיְתָה לִי עוֹד עֲבוֹדָה וְכָךְ הִכַּרְתִּי אֶת לֵיְיקָה, אִשְׁתּוֹ שֶׁל מֹרִי. אוּלַי הִתְחַבֵּב עָלַי גַּם בִּגְלַל אִשְׁתּוֹ. 

מֵאִיר וְלֵאָה, הֲלֹא הֵם מֹרִי וְלֵיְקֶה, גָּרִים פֹּה בַּסְּבִיבָה וּלְעִתִּים, כְּמוֹ עַכְשָׁו, אֲנַחְנוּ מִתְרָאִים בְּהֵיכַל הַתַּרְבּוּת הָעִירוֹנִי. בְּדֶרֶךְ כְּלָל מֹרִי לֹא דַּבְּרָן גָּדוֹל אֲבָל כְּטוֹב לִבּוֹ בְּהוֹפָעַת בִּדּוּר וּבַכִּבּוּד הַמְּגֻוָּן, חִנָּם אֵין כָּסֶף, לְשׁוֹנוֹ הִשְׁתַּחְרְרָה מְעַט.

בְּעֵת שֶׁפִּטְפַּטְנוּ בַּמְּבוֹאָה שֶׁל אוּלַם הַמּוֹפָעִים לֶיְקָה הִתְרַחֲקָה וְטִפְּסָה בִּמְהִירוּת בְּגֶרֶם הַמַּדְרֵגוֹת. הִיא נִצְּבָה בְּרֹאשׁוֹ וְצָפְתָה בָּנוּ. זִהִיתִי בְּעֵינֶיהָ מַבָּט רוֹשֵׁף, שֶׁאוֹמֵר "אֵיךְ אַתָּה נוֹתֵן לִי לְחַכּוֹת כְּשֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהִבְטַחְתִּי לַאֲחוֹתִי לְהַגִּיעַ אֵלֶיהָ". כָּזֶה מַבָּט… לְמַזָּלִי עֵינֶיהָ הָיוּ מְמֻקָּדוֹת בְּמֹרִי, לֹא בִּי. 

בִּגְלַל עֲבוֹדָתִי הַצְּדָדִית יָצָא שֶׁהִתְרָאֵינוּ גַּם לְלֹא הִבְהוּב שֶׁל נוּרִיּוֹת מַחְשֵׁב בָּרֶקַע, כְּלוֹמַר בַּמִּשְׂרָד שֶׁלִּי. אוֹ בַּבַּיִת שֶׁלָּהֶם. בְּהַרְבֵּה זוּגוֹת יֵשׁ אֶחָד דּוֹמִינַנְטִי, שֶׁתָּמִיד לּוֹקֵחַ פִּקּוּד. אֵצֶל מֵאִיר וְלֵאָה זֹאת לֵאָה. הִיא אִשָּׁה נְחוּשָׁה וְדַעְתָּנִית, צֶמֶד תְּכוּנוֹת שֶׁבְּאֹפֶן כְּלָלִי אֲהוּדוֹת עַל גְּבָרִים - בִּתְנַאי שֶׁהֵן גַּם מְיֻחָסוֹת לָהֶם, לֹא כְּשֶׁהֵן מִתְגַּלְגְּלוֹת בְּנָשִׁים. חֲבֵרַי הַגְּבָרִים, תּוֹדוּ עַל הָאֱמֶת: יֵשׁ נָשִׁים שֶׁמַּפְחִידוֹת אוֹתָנוּ.

הָיָה בְּלֶיְקָה שִׁלּוּב מֻצְלָח שֶׁל כִּשְׁרוֹן אָמָּנוּת וְנִהוּל עֲסָקִים. הִיא הִתְפַּרְנְסָה מִתִּכְנוּן וְעִצּוּב שֶׁל שְׁטִיחֵי קִיר לְמוֹסָדוֹת גְּדוֹלִים וְכַנִּרְאֶה נֶחְשְׁבָה לְמֻמְחִית. תָּמִיד הָיְתָה עֲסוּקָה וְזֶה הֶעֱסִיק גַּם אוֹתִי, כִּי אֲנִי זֶה שֶׁכָּתַב לָהּ אֶת תָּכְנוֹת הָעִצּוּב לַשְּׁטִיחִים. גַּם אֲנִי הָיִיתִי מֻמְחֶה (לְפָחוֹת בְּעֵינֵי עַצְמִי)  וּמִשּׁוּם-מָה הִרְגַּשְׁתִּי מְאֻיָּם עַל-יְדֵי הַמֻּמְחִיּוּת שֶׁלָּהּ, כְּאִלּוּ שְׁתֵּי מֻמְחִיּוּיוֹת לֹא יְכוֹלוֹת לָדוּר בִּכְפִיפָה אַחַת. לָכֵן הִתְלַוָּה לְמִפְגְּשֵׁי הָעֲבוֹדָה שֶׁלָּנוּ אָקוֹרְד חֲרִישִׁי שֶׁל תַּחֲרוּתִיּוֹת וּמֶתַח. אֲבָל אוּלַי הֲרָמוֹת הַגַּבָּה וְהַשְּׁתִיקוֹת הַתְּכוּפוֹת שֶׁל לֵיְיקָה הָיוּ רַק אוֹת לרְצִינוּת שֶׁלָּהּ. מַעֲשַׂי עָמְדוּ לְמִבְחָן וְחָשַׁבְתִּי אָז שֶׁהֵם הָיוּ חֲשׁוּדִים מֵרֹאשׁ. 

אֵיךְ אֶנָּחֵם עַל הַבִּזְבּוּז שֶׁבַּטִּינָה, שֶׁחַשְׁתִּי בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים כְּלַפֵּי אָדָם, שֶׁבִּטּוּיֵי הָרְצִינוּת שֶׁלּוֹ גָּרְמוּ לִי פַּעַם לְפַקְפֵּק בְּעַצְמִי? 

וְאוּלַי הִיא בֶּאֱמֶת פִּקְפְּקָה בִּי? וְאם כָּךְ, אוּלַי הִיא אֲפִלּוּ צָדְקָה? זֶה דֵּי צוֹבֵט בַּלֵּב.

הַמַּבָּט הַמּוֹכִיחַ שֶׁל לֵאָה עוֹד הָיָה תָּלוּי בָּאֲוִיר וְלֹא יָכֹלְתִּי שֶׁלֹּא לְנַצֵּל אֶת נֶחָמַת הַשּׁוֹטִים שֶׁהִתְגַּלְגְּלָה לְיָדִי, לְהַחֲזִיר לָהּ עַל מָה שֶׁסָּחַבְתִּי בְּבִטְנִי בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים. הֶאֱרַכְתִּי אֵפוֹא בְּדִבְרֵי הַסְּרָק עִם מֹרִי. סִפַּרְתִּי לוֹ בְּנַחַת, שֶׁבִּצְעִידוֹתַי אֲנִי חוֹלֵף לְעִתִּים קְרוֹבוֹת לְיַד בֵּיתוֹ. 

וְאֵיךְ זֶה שֶׁאֵינְךָ נִכְנָס לוֹמַר שָׁלוֹם? הוּא נָזַף בִּי בְּחִנָּנִיּוּת, בְּעוֹדו מַגְנִיב מַבָּט נוֹאָשׁ אֶל רֹאשׁ הַמַּדְרֵגוֹת. 

מֹחִי דָּהַר בְּחִפּוּשׂ אַחַר נוֹשֵׂא קַלִּיל לְהַאֲרִיךְ בּוֹ. 

תַּגִּיד, מֹרִי, רִיבִי עֲדַיִן יוֹצֵאת עִם הַפּוּשְׁטָק הַהוּא, עִדָּן? (שִׁבַּחְתִּי אֶת עַצְמִי עַל שֶׁאֲנִי זוֹכֵר אֶת הַשֵּׁמוֹת וְעַל שֶׁהֵעַזְתִּי לְכַנּוֹת כָּךְ אֶת הֶחָבֵר שֶׁל רִיבִי).

מֹרִי לֹא מִהֵר לְהָשִׁיב וּמֵהַצַּד הָיָה נִדְמֶה לִי שֶׁעֲנָנָה שֶׁל עַצְבוּת מַקְדִּירָה אֶת פָּנָיו. אֲבָל רַק לְרֶגַע, כִּי הָעֲנָנָה הִתְחַלְּפָה מִיָּד בִּנְהָרָה. 

הָא-הָא, רִיבִי - הִיא נֶהְדֶּרֶת. עָזְבָה אֶת הָאִידְיוֹט וְהִתְחַתְּנָה עִם הַיְטֵקִיסְט וְהִיא עַכְשָׁו בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי. לִירַן בַּעֲלָהּ הוּא CEO שֶׁל חֶבְרַת סְטַארְט-אַפְּ וְעָסוּק 24/7. תִּרְאֶה אֵיךְ הַהַיְטֵק נִשְׁאַר בַּמִּשְׁפָּחָה. 

רָכַנְתִּי וְחִבַּקְתִּי אֶת כְּתֵפָיו. "אֲנִי נוֹרָא שָׂמֵחַ בִּשְׁבִילְכֶם", אָמַרְתִּי. "וְהָיָה כֵּיף לִפְגֹּשׁ אֶתְכֶם כָּאן", זָקַפְתִּי אֶת רֹאשִׁי בְּכִוּוּן הַמַּדְרֵגוֹת. זֶה הָיָה הָאוֹת לְמֹרִי לְהִפָּרֵד.

לִוִּיתִי בְּמַבָּטִי אֶת הַגַּב הַמִּתְרַחֵק. בְּהַגִּיעוֹ לָרֹאשׁ שֶׁל גֶּרֶם הַמַּעֲלוֹת יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אֶת כַּף יָדָהּ שֶׁל לֵיְיקָה נִשְׁלַחַת לֶאֱחֹז בּוֹ. 

אַחַר נִחֲתָה עָלַי עֲיֵפוּת וְרָצִיתִי מְאוֹד לִהְיוֹת כְּבָר בַּבַּיִת, מוּל פַּרְשָׁנֵי הַמִּלְחָמָה בַּטֵּלֵוִיזְיָה. 

לִפְעָמִים גַּם דְּבָרִים שֶׁל מָה-בְּכָךְ הֵם נֵטֶל כְּבַד מִשְׁקָל. 

פני אבי, מאת דניאל קרן

פני אבי, 14.1.2024  (35 מילים, כ-½ דקת קריאה)

בִּפְנֵי אָבִי 

תָּמִיד עָמַד חִיּוּךְ. 

זֶה הָיָה בְּדֶרֶךְ כְּלָל 

חִיּוּךְ בְּלִי פֵּשֶׁר; 

מִין עֲוִית - 

לְעִתִּים שֶׁל מרִירות 

וּלְעִתִּים שֶׁל דְּאָגָה. 

זֶה אַף פַּעַם לֹא הָיָה 

חִיּוּךְ שֶׁל שִׂמְחָה. 

אֲבָל חִיּוּךְ.

"קריר בחלל האכילה" מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

4.1.2024

קריר בחלל האכילה, מאת דניאל קרן

(בערך 475 מילים, כ-5 דקות קריאה)  

שמש מוזרה של סוף שנה: זה סתיו? זה חורף? סגריר סמיך שולט בשמיים ומכתיב את צבעם אבל קרני השמש מתחכמות לו ונאחזות בקירות הזכוכית של הבניין, שמשאירים בחוץ את הלמות הקורנסים באתר הבנייה הסמוך ובולעים שאגת מנועים רחוקה. בכל זאת, שביבים מן העולם מסתננים אל חלל הטרקלין כשמישהו יוצא או כשמישהו חוזר מהמרפסת הפרחונית. אז פולש לאולם משב אוויר ריחני ומחליף לרגע את הניחוח המסחרי ששורר בו בדרך כלל. 

זווית השמש משרטטת חלקת אור על הכורסאות שליד הכתלים. לחיי הַמְּסֻבִּים בהן סמוקות מקרינת החום ומאדים של קפה מהביל, שלובים בקרירות הטבעית של העונה. כה עדינה היא השמש של סוף השנה. 

התבקשתי לסעוד עם איש, שמתעניין בחיים כאן. מראה האיש גדל המידות היה מוכר לי, אך לא זכרתי מנין. למעשה, במקום להקשיב לו או לפחות להיראות מקשיב, התאמצתי כל העת להיזכר. מבטי הגברתן התרוצצו, חסרי מנוחה, מצלחתו למרחבי הטרקלין ובחזרה, מבקשים לקלוט עוד ועוד. הוא בגיל הנכון ויתאים למקום, לדעתי. בריאות הגוף והנפש שלו לא תכביד על התקשרות; אם כי אינני בטוח שדעתי קובעת או אף מעניינת מישהו. נפרדנו בנימוס ופניתי לחזור לדירתי. בדרך למעלית עצרתי לדרוש בשלום ידידים ואגב כך ידי נחה על המסעד של כסא אקראי ליד השולחן הגדול. משענת העור פלטה חום חזק ונעים. אינני יודע איזה היגיון הפעיל אותי, אך כדי לנחם את הכסא על שהוא רק כיסא ליטפתי אותו ברכות, וגם את זה שלידו. כל מיני מחשבות התרוצצו בראשי כשהמשכתי לעבר המעליות.

כעבור כמה פסיעות התחדדה בי הכרת אי-הבנה ופניתי לאחור. המסעד של הכסא השני היה צונן ומתאים לטמפרטורת הסביבה, ואילו זה שלפניו היה חמים ממש. איך יתכן ששני כסאות זהים וסמוכים, שממש נוגעים זה בזה, נבדלים זה מזה בחום האצור בהם? 

בינינו, זאת סוגיה קטנונית: שורת כסאות ישיבה מעוצבים של פלדה צבועה ועור קשיח, באותו מקום קריר ואחד מהם חם. אז מה? 

מבט הבשלנית מעבר לדלפק ביקש לחמוק ממני אך לא הינחתי.

מנין החום? שאלתי, כאילו צפונות הריהוט בתחום אחריותה. היא משכה בכתפיה.

המשכתי לגלגל את העניין במוחי; תעלומה מן המעלה הזאת לא יתכן שתיוותר לא פתורה. כנראה שמצוקתי בלטה לעין, כי אז ניגשה אלי ג'נאת. 

(מי שקורא את סיפוריי כבר יודע כי יש לי דיעה טובה מראש על חוכמת הכפיים של עובדי ניקיון, שמתכנים כיום דיילי משק). 

ג'נאת הניחה לעגלה השחורה שלה, שיש בה הכל, והשיקה את כפות ידיה זו בזו, כשואלת: כן, מה? כפפותיה השמיעו בהיפגשן קול רך. היא נטלה את סמרטוט הרצפה, מאותתת שלא משנה מה - היא באמצע העבודה; משמע, זמנה יקר; משמע, זמני קצוב. אבל הייתי סבלני כי תבונתה סייעה לי לא פעם. היא הסמיכה את ראשה אל ראשי ובאותו הזמן הרחיקה ממני את מבטה. מתחת לאפה זהר חיוך מלא זהב. 

"הוא חם כי הבאתי אותו כרגע מהפטיו. אתה רואה? - שמש בחוץ. הוא עמד שם קודם". היא הצביעה עם הסמרטוט לעבר היציאה לרחבה המרוצפת.

"להחזיר אותו לשם, אתה רוצה?" 

אך בין כך ובין כך כבר אמרתי לה תודה ושלום.

שיר: מידות, מאת דניאל קרן

17/11/2023

שיר:  מִדּוֹת             

תְּחִלָּה בִּזְבַּזְתִּי אֶת הַסַּבְלָנוּת,

אַחַר כָּךְ בִּזְבַּזְתִּי אֶת הַנְּדִיבוּת וּבְעִקְבוֹתֵיהֶן אֶת הָעֲדִינוּת,

וְכָךְ הָלְכוּ לָהֶן הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת.

אַחַר, גַּם הַכֶּסֶף הָלַךְ. 

יָשַׁבְתִּי בַּחֶדֶר מוּל מָה שֶׁנִּשְׁאַר וְאָמַרְתִּי אֶל לִבִּי: הוֹ, יֵשׁ לִי עוֹד הַרְבֵּה.

שיר: על קיר, מאת דניאל קרן, 8.12.2023

עַל קִיר

בְּמוּזֵאוֹן הָעִיר

קָבוּעַ רִבּוּעַ

וְתַחְתָּיו הַמִּלִּים: 

"בְּלִי כְּלָלִים".

מָה נַאוּוּ בְּעֵינַי הַיְּצִירָה

וְהַזִּירָה.

***

סְלִיחָה, סְלִיחָה!

זֹאת תַּעֲרוּכָה

אוֹ בְּדִיחָה?!

הַאֵין זֹאת עַזּוּת וְחֹסֶר כֵּנוּת 

- רִבּוּעַ הוּא אָמָּנוּת?

***

אַךְ לְפֶתַע הֵבַנְתִּי. זֶה לֹא מְצֻלָּע 

וְלֹא טָעוּת בְּשִׁקּוּל;

פָּשׁוּט עוֹד לֹא הִתְגַּלָּה -

כִּי זֶהוּ בְּעֶצֶם עִגּוּל. 

עִגּוּל בְּהִתְהַוּוּת.

כיפור, מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

אזהרת מסע:

"כיפור" הוא סיפור אירוטי על רקע מלחמה. במלחמה מתרחשים דברים, שלימים ינותחו בספרי ההיסטוריה הצבאית. אירוטיקה היא רק טיפה בים האירועים.

כיפור,   1/12/2023

(317 מילים, כ-3 דקות קריאה)

שם, שרוע על גבו, אמיתי רדלמן שחרר את אבזם החגורה ודחק את ידו לתוך המכנסיים. זה לא שהוא סבל מהשכיבה במשאית, חרף הטלטלה בחולות. לאחר שהצמיד לגג של תא הנוסעים את המגן דוד הוא סידר לעצמו מצע מוגבה מעשרות תרמילים, ובתוכם תחבושות מכל מיני סוגים, שקיות נוזלים לעירוי ושפופרות עם משחות שונות. אחרי שגופו הדשן פילס לו שביל שכיבה, התנוחה נעמה לו. אני לא זוכר אם היינו אז על ציר החת"ם או טירטור אבל סיני גדולה ובינינו - מה זה משנה; פקקי תנועה מטורפים של משאיות, טנקים, תותחים וגשרי צליחה לא-שמישים היו פה וגם פה. 

גם לא משנה כמה פעמים כבר שמענו את הסיפור של רדלמן וכמה אמרנו לו שמיצה. הוא ממילא סיפר אותו בעיקר לעצמו. 

"מהחיים שלכם אתם לא יודעים", הוא אמר בקול מאנפף, של אחד שחוטף על ימין ועל שמאל. "בחיים לא היה לכם תענוג כזה. תקשיבו, תקשיבו. אתם, שבו בצד ואל תפריעו. אחרי שטרודי סגרה את האור בחדר היא זחלה אל המזרן, נעמדה על ארבע מתחת לסדין, משכה לי את המכנסיים, העיפה לי סטירה על הלחי הימנית של התחת, אחר כך קילפה ממני את התחתונים ותיכף שמעתי אותה מרחרחת ואומרת גוטה, גוטה. רגע אחרי זה הלשון שלה התחילה לטייל לי בחור של התחת. בהתחלה למעלה ולמטה, הלוך-חזור הלוך-חזור ואחר כך ליקוק סביב-סביב. תוך שתי דקות הייתי גמור". צצצ, צצצ, רדלמן ניסה עכשיו לחלץ מבין שיניו שאריות מזון ממנת הקרב האחרונה. "שתי דקות, מה אתם לא מבינים כאן". ידו היתה תחובה עכשיו למלוא אורכה בתוך המכנסיים הרחבים. אפלולית שרתה במשאית אבל ראינו את הבד הירקרק של המכנסיים עולה ויורד במהירות. "סביב-סביב, הלשון של טרודי בחור של התחת שלי", המילים נשפכו מגרונו בטון חולמני, עיניו היו עצומות. "שתי דקות". ואז היתה שתיקה. כעבור רגע אמיתי גנח. שוב נגמר לו החלום ותמיד הוא הסתיים בגניחה. במשך הימים והלילות הארוכים שעשינו במשאית שמענו את רדלמן חולם שוב ושוב, ושוב מההתחלה. בחוץ היתה מלחמה.

הציפורן של האצבע, פייסבוק

 הציפורן של האצבע 21.11.2023

כ-300 מילים, הכורעות תחת זוועת אוקטובר   💔

המסר העיקרי שאני מבקש להעביר כאן הוא, כי יש תשוקות, שראוי ללוות בהנחיות ביצוע מפורטות וּבְתוֹכָן גם תאריך תפוגה: חלום שנרקם בגיל הנעורים סביר שלא יוכל לתקון כעבור 40 שנה. אין כאן דבר עם גילנות (לא רק כי הכותב עצמו כבר לא ילד), אלא נסיון חיים ועין פקוחה. כשם שגבר בן 70 ניגש למעשה האהבה בדרך שונה משל עלם צעיר, כמו שגברת בת 70 לא תתחיל ללמוד רפואה או הנדסה, או שרברבות, כך לא הגיוני שבני 70, שבאים מעיסוקי צווארון לבן, יפצחו בעבודה פיזית קשה, לא מוכרת ולא נגמרת.

הכרנו במושבה מטולאי שורשי בן 75, חקלאי בן חקלאי וגם תיירן ותיק ועקשן, שבזיעת אפו אכל לחם כל ימיו, הוא ושאר בני המשפחה. הרי לא היה סיכוי שהכושר שלנו ישווה אי-פעם לשלהם.

עיקר הנטל רבץ על כתפי אשתי: ארוחות, ניקיון, כביסה, אחזקה, פרסום ושיווק ושאר מלאכות שתיירנות מכתיבה. כעבור שנתיים דבורה חלתה ולא היה אפשר לארח עוד. עמדנו שוב לפני שינוי (נכון, מרוב שינויים, לעיתים לא רואים את הדרך). כמה פעמים בשבוע התגלגלנו בכבישים אל טיפולי כימותראפיה והקרנות בבית החולים בתל-אביב ובחזרה. בין הנסיעות הכשרנו את הדירות לעידן חדש, מגורים: נבנו קירות, הותקנו מטבחים, חודשו מערכות החשמל, המים ומיזוג האוויר. רכשנו מוצרי חשמל וריהוט וחתמנו לעד את אמבטיות העיסוי (הג'קוזי). עד מהרה עלה מהדירות קולם של סטודנטים וזוגות צעירים.

אֲנִי רוֹצֶה לְיַחֵד מִלָּה לַאֲנָשִׁים טוֹבִים. חָיִינוּ עִם מַפְּלֵי הַחֹרֶף הַשּׁוֹפְעִים בְּנַחַל עִיּוֹן וְטָעַמְנוּ מִפְּרִי הָאֲפַרְסֵק וְהַתַּפּוּחַ, שֶׁעֲנָפָיו נִנְעָצִים בְּגֶדֶר הַגְּבוּל וּמִגְּלוּיוֹת הַצֶּבַע שֶׁל חֶרְמוֹן הַסַּבָּא וְשֶׁל הַכְּפָרִים בְּחַמּוּקֵי הַלְּבָנוֹן, הַנִּרְאִים תְּמִימִים כָּל כָּךְ.

וְאִשָּׁה, שֶׁכְּשֶׁשָּׁמְעָה עַל מַחֲלָתָהּ שֶׁל דְּבוֹרָה הֶעֱמִידָה לִרְשׁוּתֵנוּ אֶת דִּירָתָהּ בְּתֵל-אָבִיב לְמֶשֶׁךְ חֳדָשִׁים, וְעוֹד אִשָּׁה, שֶׁהִתְיַצְּבָה בַּחֲצַר בֵּיתֵנוּ בְּפָנִים מְאִירוֹת עִם מַגַּשׁ פֵּרוֹת מַרְהִיב וְשֶׁלֶט "בְּרוּכִים הַבָּאִים".

כל כך הרבה א.נשים יפים.ות פגשנו במטולה.

(וגם אחרים).

כולנו העוטף

השקפה יוצרת מציאות, מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

"השקפה יוצרת מציאות", האמנם? 391 מילים,  16.11.2023

אפלולית עמדה בחדר השינה שלנו כאשר נעלמה מהשידה התרופה לטיפול במצב-רוח. בתנאי תאורה סבירים הכדור היה נחשף על פי צבעיו, ובחושך לפי אורכו. כך או כך, גיליתי שהוא לא שם. 

האיזור שמתחת לסרעפת שלי החל לשדר אותות מצוקה, שמקורם בזכרון הצרוב בגופי מהפסקה בבת-אחת של השימוש בתרופה כזאת. הדאגה החלה לכרסם בי עוד לפני שהתגלו תופעות הלוואי, והלוא ידוע, כי הדאגנות גרועה מסימן גופני כזה או אחר. בעודי יושב על המיטה, כשהמגירה בשידת הלילה משוכה אליי, הבזיקה בי המחשבה שאולי אמצא את הכדור החסר בשקית התרופות שבארון הקיר בחדר השני. ניחשתי אפוא את דרכי בחשיכה אל מצבור הגלולות. בדרך מיששתי פריטים שונים - לא אלאה אתכם, אבל אם אתם מתעקשים: אלה היו מכנסיים קצרים בהירים, שמישהו, כנראה אני, תלה ברישול על מסעד הכסא ועליהם נחה גוזייה כהה. גוזייה היא חזייה בלי אבזמים, דמויית גופיה מיניאטורית ואני בטוח שהיא לא שלי. עוד זיהיתי במישוש אי-אלה פריטים לא-חשובים, ששהו על שולחן האוכל העגול - טוב, מה זה משנה. מחר אסדיר את סוגיית האחסון. ובכן הגעתי לארון הקיר, פשפשתי בקרביו ומשכתי משם שקית כחולה ובה המון קופסאות מלבניות. עוד מצאתי מארזי תרופות גדושים אבל היו גם חצי ריקים או אף כאלה שבהם לוחית כדורים בודדה. פה ושם כבר נמחצו חלק מכיפות הלוחית ונותרו בה רק מעט גלולות. למען האמת, בגלל החשיכה לא ראיתי בעיניי את מה שתואר וכל זה אינו אלא ניחוש. 

ברגע זה נמלכתי בדעתי והחלטתי להעלות סופסוף אור בדירה. אלא שאז הבזיקה בי השאלה מדוע לא הארתי מלכתחילה - מי נוטל תרופות בחושך, חוץ מברנש כמוני, שמתעקש להיות חסכן כרוני. המחשבה הטורדנית נשכחה עד מהרה, בעת שידי הימנית חוקרת בשקית אחר הכדור המרגיע. 

חיפשתי ברפרוף ואחר בדקדוק, ולא מצאתי. שמתי לב שריאותיי מתרוקנות מאוויר ומתקשות להתמלא שוב. אמרתי בליבי: תהיה חיובי; הרי כל ליברל יודע כי "השקפה יוצרת מציאות". אז ניסיתי גישה חיובית ובכל זאת לא מצאתי את הכדור. בהכירי את זדוניותה של ההימנעות מהתרופה, מצב-רוחי השתופף. ואז, כאשר לפי הכללים המקובלים להגדרת מצברוח אני בשפל עמוק, צצה מולי הקופסה המבוקשת. הוי, שמחה וצהלה - גלולה! אבל ברגע ההוא, במקום לעלוץ על מציאת התרופה, מצב רוחי נעכר עוד יותר, לאחר שתפסתי כי דווקא משוויתרתי על ראיית הטוב מצאתי כדור נגד דיכאון. ממש ערעור כל היסודות.

אבל הזמן חלף. נטלתי את התרופה כסדרה, והודות לה נמסכה בי מידה מסויימת של אופטימיות. בכל הצניעות, מול הדברים הגרועים-באמת שקרו לכולנו מאז, מי בכלל מקווה למצברוח טוב?

להוריד הילוך, פייסבוק

להוריד הילוך, 15.11.2023

220 מילים וכולן כורעות תחת כובדה של זוועת אוקטובר 💔

לִפְנֵי תְּרֵיסָר שָׁנִים הֶחְלַטְנוּ לְהוֹרִיד הִלּוּךְ. עָרַכְנוּ בְּדִיקוֹת וְנִתַּחְנוּ הִתָּכְנוּיוֹת. הַטַּבְלָאוֹת טָעֲנוּ, שֶׁכְּדֵי לָצֵאת לְגִמְלָאוֹת בִּרְוָחָה עָלֵינוּ לְהַמְשִׁיךְ לְיַצֵּר הַכְנָסָה. 

אֵיךְ יְכוֹלִים בְּנֵי זוּג בֶּעָשׂוֹר הַשְּׁבִיעִי שֶׁלָּהֶם לְהַמְצִיא אֶת עַצְמָם מֵחָדָשׁ? 

לא שיערנו שזה סיפור; למכור דירת גג נחשקת במרכז ולקנות בית קטן בישוב בצפון עם יחידת דיור להשכרה. מימוש חלום נעורים ובצידו רעיון פשוט להשלמת הכנסה. מה יכול להשתבש? 

ובכן, קפצנו למים

והם היו סוערים. לטוב ולרע גם זאת תכונת יסוד: כשיש מים - שוחים. אם מתגלה שהם רדודים עוברים להליכה. 

כחלק מאירועי הפרישה יצאנו לנפוש במטולה. כנראה שהיינו מוכנים להתאהב, כי זה מה שקרה לנו שם. התאהבנו בבית יפהפה עם חצר ענקית וגן פורח, מרפסת גפן הצופה לחרמון ולכפרי הלבנון, ועם חדרי אירוח מפוארים. מתוך תחושה מופרכת של דחיפות, משל זכינו להחזיק ברתמת חמורו של משיח, החלטנו כמעט מייד לרכוש את הבית. זה הכתיב שינוי בסדר היום: תיירות ולא בעלות על דירות להשכרה. אז מה? העניין הוא שתיירות היא מקצוע. (אגב, גם השכרת דירות).

עד מהרה קלטנו, שאירוח הוא ענף כלכלי לא יציב ורק לעיתים מתגמל. לכן לאחר כשנתיים של עבודה קשוחה הסבנו את הצימרים לדירות מגורים. היינו מהראשונים במושבה שעשו זאת ואחרים באו בעקבותינו. השינוי תבע לא מעט כסף אבל ההשקעה השתלמה.

בפרק הבא: הציפורן של האצבע.

כולנו העוטף ❤️‍🩹

לטוב ולרע, פייסבוק

 לטוב ולרע, הועלה לפייסבוק ב-8.11.2023

160 מילים

כל אשר ייכתב כורע תחת כובדו של של אסון אוקטובר ❤️‍🩹

לְטוֹב וּלְרַע, בְּמַצְּבֵי לַחַץ אֲנַחְנוּ נֶעֱטָפִים בִּסְגֻלּוֹת הַיְּסוֹד שֶׁלָּנוּ. מִי שֶׁנּוֹטֶה לִשְׁמֹר עַל שֶׁקֶט נַפְשִׁי נוֹתַר רָגוּעַ גַּם לְנֹכַח חֲדָשׁוֹת רָעוֹת; אַזְעָקוֹת וּמָמָ"ד לֹא מְעַרְעֲרִים אוֹתוֹ. וּמִי שֶׁלֹּא - לֹא!

יש בבית שלנו דייר בן 94 - אלוף משנה בדימוס, פצוע ראש מקרבות לטרון 1948, ניצול תאי הגזים בבירקנאו. המצב הנוכחי לא משבש את שיווי המשקל שלו. מה זה לעומת הקרמטוריום. הוא קיבל תלושי שכר עד לפני 3 שנים. בגיל 91 עדיין עבד בחברת בנייה, בהאמינו כי לחיים בלי עבודה סדירה משמעות פחותה. 

בין מכרינו יש מי שמבחירה ומתוך הזדקקות לשגרה אכן המשיכו לעבוד. חלקם אחזו במשרתם הקודמת ואחרים פנו לעבודות שונות, כמו השגחה בבחינות.

אני מעריץ את האדיקות ואת החריצות שלהם אבל שלא כמותם לא דמייתי את עצמי עובד בשביל מישהו ומאיזושהי סיבה עד גיל מופלג. אישית, אחרי יותר מיובל שנים של תעסוקה שאינה פוסקת לרגע השתוקקתי למנוחה ארוכה. בדמיוני הענקתי לבטלה גוף ופנים, עם תואר וחיוך. 

בפרק הבא: להוריד הילוך.