(300 מילים, כ-3 דקות קריאה)
סיזיפוס לא היה איש מכירות אבל מי יתאים ממנו לאפיין את עבודתו הלא-נגמרת של איש המכירות.
לפני שנים רותם עבד בסוכנות לציוד משרדי, שמנהליה חילקו למצטייני המכירות תיקי ג'יימס בונד שחורים. גם לשני המנהלים היו תיקים כאלה, אך לא בצבע שחור אלא בסגול-עמוק וגם רותם רצה בדיוק כזה. סגול-עמוק. כזה-כזה ולא שום תיק שאינו כזה. הוא חלם סגול-עמוק בלילות ובימים. הוא התאווה לתיק כזה-כזה לא רק לשם איחסון אלא כאות להצלחה יוצאת מן הכלל.
בשנים ההן נפוץ התיק הקשיח הזה מאוד, ורחובות העיר מלאו גברים נושאי מזוודות-יד שחורות. אחדים צעדו במהירות והתאמצו שלא לטלטל את התיק, כאילו מנח התיק כלפי המדרכה מעיד על גדלות הנפש של נושאו. אחרים פסעו בנחת, משל התיק הוא רק המשך של היד הנושאת אותו.
כעבור זמן-מה רותם התבשר כי גם הוא עומד לקבל תיק מנהלים, עם מנעול מספרים ועם שלל מקומות מסתור. "אתה המצטיין הבא".
כמה קל היה אז לקנות אושר. סוף כל סוף גם רותם ישתייך לקבוצת איכות קטנה ומוערכת.
עד מהרה גילה, שהתיק רחוק מלהיות מושלם. הוא לא היה כזה-כזה. לא כי לא היה בו די מקום לכל הניירות, הטפסים והעטים שלו ואפילו למחשב הנייד (כך קראו אז למחשבון) וכמעט לכל החלומות שלו. אושרו לא היה שלם, כי תיק המצליחנים החדש שלו לא היה כזה-כזה; סגול עמוק.
את מה שהיה חסר בתיק נחלץ להשלים הדמיון שלו. כה עזה היתה התשוקה, עד כי בימים הבאים התיק שינה למענו את ציבעו. מדוריו ומבוכיו התמלאו ורותם הביט בהתפעלות בפני הפיברגלאס המחוטטים, הסגולים-כהים שלו, העריץ את פסי האלומיניום המוברשים שבמרכזו, את צירי הפלדה הממורקים, שמאפשרים לתיק לפעור מולו את תוכנו ואת טבעות המנעול, שבכל-אחת מהן 10 ספרות חרותות בשחור.
אחר כך החידוש התמצה והתיק חזר להיות הוא-עצמו.
מה קורה פה?
טוב, רותם נמהר אך לא טמבל.
