"השקפה יוצרת מציאות", האמנם? 391 מילים, 16.11.2023
אפלולית עמדה בחדר השינה שלנו כאשר נעלמה מהשידה התרופה לטיפול במצב-רוח. בתנאי תאורה סבירים הכדור היה נחשף על פי צבעיו, ובחושך לפי אורכו. כך או כך, גיליתי שהוא לא שם.
האיזור שמתחת לסרעפת שלי החל לשדר אותות מצוקה, שמקורם בזכרון הצרוב בגופי מהפסקה בבת-אחת של השימוש בתרופה כזאת. הדאגה החלה לכרסם בי עוד לפני שהתגלו תופעות הלוואי, והלוא ידוע, כי הדאגנות גרועה מסימן גופני כזה או אחר. בעודי יושב על המיטה, כשהמגירה בשידת הלילה משוכה אליי, הבזיקה בי המחשבה שאולי אמצא את הכדור החסר בשקית התרופות שבארון הקיר בחדר השני. ניחשתי אפוא את דרכי בחשיכה אל מצבור הגלולות. בדרך מיששתי פריטים שונים - לא אלאה אתכם, אבל אם אתם מתעקשים: אלה היו מכנסיים קצרים בהירים, שמישהו, כנראה אני, תלה ברישול על מסעד הכסא ועליהם נחה גוזייה כהה. גוזייה היא חזייה בלי אבזמים, דמויית גופיה מיניאטורית ואני בטוח שהיא לא שלי. עוד זיהיתי במישוש אי-אלה פריטים לא-חשובים, ששהו על שולחן האוכל העגול - טוב, מה זה משנה. מחר אסדיר את סוגיית האחסון. ובכן הגעתי לארון הקיר, פשפשתי בקרביו ומשכתי משם שקית כחולה ובה המון קופסאות מלבניות. עוד מצאתי מארזי תרופות גדושים אבל היו גם חצי ריקים או אף כאלה שבהם לוחית כדורים בודדה. פה ושם כבר נמחצו חלק מכיפות הלוחית ונותרו בה רק מעט גלולות. למען האמת, בגלל החשיכה לא ראיתי בעיניי את מה שתואר וכל זה אינו אלא ניחוש.
ברגע זה נמלכתי בדעתי והחלטתי להעלות סופסוף אור בדירה. אלא שאז הבזיקה בי השאלה מדוע לא הארתי מלכתחילה - מי נוטל תרופות בחושך, חוץ מברנש כמוני, שמתעקש להיות חסכן כרוני. המחשבה הטורדנית נשכחה עד מהרה, בעת שידי הימנית חוקרת בשקית אחר הכדור המרגיע.
חיפשתי ברפרוף ואחר בדקדוק, ולא מצאתי. שמתי לב שריאותיי מתרוקנות מאוויר ומתקשות להתמלא שוב. אמרתי בליבי: תהיה חיובי; הרי כל ליברל יודע כי "השקפה יוצרת מציאות". אז ניסיתי גישה חיובית ובכל זאת לא מצאתי את הכדור. בהכירי את זדוניותה של ההימנעות מהתרופה, מצב-רוחי השתופף. ואז, כאשר לפי הכללים המקובלים להגדרת מצברוח אני בשפל עמוק, צצה מולי הקופסה המבוקשת. הוי, שמחה וצהלה - גלולה! אבל ברגע ההוא, במקום לעלוץ על מציאת התרופה, מצב רוחי נעכר עוד יותר, לאחר שתפסתי כי דווקא משוויתרתי על ראיית הטוב מצאתי כדור נגד דיכאון. ממש ערעור כל היסודות.
אבל הזמן חלף. נטלתי את התרופה כסדרה, והודות לה נמסכה בי מידה מסויימת של אופטימיות. בכל הצניעות, מול הדברים הגרועים-באמת שקרו לכולנו מאז, מי בכלל מקווה למצברוח טוב?
