220 מילים וכולן כורעות תחת כובדה של זוועת אוקטובר 💔
לִפְנֵי תְּרֵיסָר שָׁנִים הֶחְלַטְנוּ לְהוֹרִיד הִלּוּךְ. עָרַכְנוּ בְּדִיקוֹת וְנִתַּחְנוּ הִתָּכְנוּיוֹת. הַטַּבְלָאוֹת טָעֲנוּ, שֶׁכְּדֵי לָצֵאת לְגִמְלָאוֹת בִּרְוָחָה עָלֵינוּ לְהַמְשִׁיךְ לְיַצֵּר הַכְנָסָה.
אֵיךְ יְכוֹלִים בְּנֵי זוּג בֶּעָשׂוֹר הַשְּׁבִיעִי שֶׁלָּהֶם לְהַמְצִיא אֶת עַצְמָם מֵחָדָשׁ?
לא שיערנו שזה סיפור; למכור דירת גג נחשקת במרכז ולקנות בית קטן בישוב בצפון עם יחידת דיור להשכרה. מימוש חלום נעורים ובצידו רעיון פשוט להשלמת הכנסה. מה יכול להשתבש?
ובכן, קפצנו למים
והם היו סוערים. לטוב ולרע גם זאת תכונת יסוד: כשיש מים - שוחים. אם מתגלה שהם רדודים עוברים להליכה.
כחלק מאירועי הפרישה יצאנו לנפוש במטולה. כנראה שהיינו מוכנים להתאהב, כי זה מה שקרה לנו שם. התאהבנו בבית יפהפה עם חצר ענקית וגן פורח, מרפסת גפן הצופה לחרמון ולכפרי הלבנון, ועם חדרי אירוח מפוארים. מתוך תחושה מופרכת של דחיפות, משל זכינו להחזיק ברתמת חמורו של משיח, החלטנו כמעט מייד לרכוש את הבית. זה הכתיב שינוי בסדר היום: תיירות ולא בעלות על דירות להשכרה. אז מה? העניין הוא שתיירות היא מקצוע. (אגב, גם השכרת דירות).
עד מהרה קלטנו, שאירוח הוא ענף כלכלי לא יציב ורק לעיתים מתגמל. לכן לאחר כשנתיים של עבודה קשוחה הסבנו את הצימרים לדירות מגורים. היינו מהראשונים במושבה שעשו זאת ואחרים באו בעקבותינו. השינוי תבע לא מעט כסף אבל ההשקעה השתלמה.
בפרק הבא: הציפורן של האצבע.
כולנו העוטף ❤️🩹
