קריר בחלל האכילה, מאת דניאל קרן
(בערך 475 מילים, כ-5 דקות קריאה)
שמש מוזרה של סוף שנה: זה סתיו? זה חורף? סגריר סמיך שולט בשמיים ומכתיב את צבעם אבל קרני השמש מתחכמות לו ונאחזות בקירות הזכוכית של הבניין, שמשאירים בחוץ את הלמות הקורנסים באתר הבנייה הסמוך ובולעים שאגת מנועים רחוקה. בכל זאת, שביבים מן העולם מסתננים אל חלל הטרקלין כשמישהו יוצא או כשמישהו חוזר מהמרפסת הפרחונית. אז פולש לאולם משב אוויר ריחני ומחליף לרגע את הניחוח המסחרי ששורר בו בדרך כלל.
זווית השמש משרטטת חלקת אור על הכורסאות שליד הכתלים. לחיי הַמְּסֻבִּים בהן סמוקות מקרינת החום ומאדים של קפה מהביל, שלובים בקרירות הטבעית של העונה. כה עדינה היא השמש של סוף השנה.
התבקשתי לסעוד עם איש, שמתעניין בחיים כאן. מראה האיש גדל המידות היה מוכר לי, אך לא זכרתי מנין. למעשה, במקום להקשיב לו או לפחות להיראות מקשיב, התאמצתי כל העת להיזכר. מבטי הגברתן התרוצצו, חסרי מנוחה, מצלחתו למרחבי הטרקלין ובחזרה, מבקשים לקלוט עוד ועוד. הוא בגיל הנכון ויתאים למקום, לדעתי. בריאות הגוף והנפש שלו לא תכביד על התקשרות; אם כי אינני בטוח שדעתי קובעת או אף מעניינת מישהו. נפרדנו בנימוס ופניתי לחזור לדירתי. בדרך למעלית עצרתי לדרוש בשלום ידידים ואגב כך ידי נחה על המסעד של כסא אקראי ליד השולחן הגדול. משענת העור פלטה חום חזק ונעים. אינני יודע איזה היגיון הפעיל אותי, אך כדי לנחם את הכסא על שהוא רק כיסא ליטפתי אותו ברכות, וגם את זה שלידו. כל מיני מחשבות התרוצצו בראשי כשהמשכתי לעבר המעליות.
כעבור כמה פסיעות התחדדה בי הכרת אי-הבנה ופניתי לאחור. המסעד של הכסא השני היה צונן ומתאים לטמפרטורת הסביבה, ואילו זה שלפניו היה חמים ממש. איך יתכן ששני כסאות זהים וסמוכים, שממש נוגעים זה בזה, נבדלים זה מזה בחום האצור בהם?
בינינו, זאת סוגיה קטנונית: שורת כסאות ישיבה מעוצבים של פלדה צבועה ועור קשיח, באותו מקום קריר ואחד מהם חם. אז מה?
מבט הבשלנית מעבר לדלפק ביקש לחמוק ממני אך לא הינחתי.
מנין החום? שאלתי, כאילו צפונות הריהוט בתחום אחריותה. היא משכה בכתפיה.
המשכתי לגלגל את העניין במוחי; תעלומה מן המעלה הזאת לא יתכן שתיוותר לא פתורה. כנראה שמצוקתי בלטה לעין, כי אז ניגשה אלי ג'נאת.
(מי שקורא את סיפוריי כבר יודע כי יש לי דיעה טובה מראש על חוכמת הכפיים של עובדי ניקיון, שמתכנים כיום דיילי משק).
ג'נאת הניחה לעגלה השחורה שלה, שיש בה הכל, והשיקה את כפות ידיה זו בזו, כשואלת: כן, מה? כפפותיה השמיעו בהיפגשן קול רך. היא נטלה את סמרטוט הרצפה, מאותתת שלא משנה מה - היא באמצע העבודה; משמע, זמנה יקר; משמע, זמני קצוב. אבל הייתי סבלני כי תבונתה סייעה לי לא פעם. היא הסמיכה את ראשה אל ראשי ובאותו הזמן הרחיקה ממני את מבטה. מתחת לאפה זהר חיוך מלא זהב.
"הוא חם כי הבאתי אותו כרגע מהפטיו. אתה רואה? - שמש בחוץ. הוא עמד שם קודם". היא הצביעה עם הסמרטוט לעבר היציאה לרחבה המרוצפת.
"להחזיר אותו לשם, אתה רוצה?"
אך בין כך ובין כך כבר אמרתי לה תודה ושלום.
