שלום לך ידידי ורעי, אני מקווה שאתה בטוב.
כפי שאתה כבר יודע אני שוהה מזה כשנה בבית דיור מוגן באור יהודה. הוצעו לי כמה מקומות ובזה בחרתי. מייד עם פרוץ המלחמה המצב בקיבוץ נעשה בלתי נסבל והתושבים פונו למקומות שונים לפי בחירתם. אני יודעת שאפשר להתבלבל ולחשוב שמדובר באירועי הגנת הגליל מול הכנופיות של קאוקג'י במלחמת העצמאות אבל אתה מבין שזה עניין חדש לגמרי, מודל 23. מזלי, שאת החשבון בעבור הדיור שלי פורעת המדינה ואין לי יד בכך.
זה לא פשוט כלל להפוך לעירונית, אחרי עשרות שנים של חיים בכפר, בין רגבי התפוחים, השזיפים, הדובדבנים והקיווי. חלק גדול מהמטעים היו לי כמו צאצאים. הינקתי, השקעתי וגידלתי עד שנתנו פרי. אני חשה כאילו ילדתי אותם. הענקתי להם כל מה שיכולתי כדי שיצליחו והם באמת הצליחו. הם הניבו פירות נהדרים ויצאו לכל העולם.
כידוע לך, תרמתי רבות לקיבוץ. לעיתים קרובות התבקשתי לנטוע וללוות את השתילים במשך זמן מה ואז לעזוב חלקה בוגרת כדי לשתול חדשה. וכך שוב ושוב. כיוון שעם האוכל בא התיאבון לראשי ענף הנשירים במלכיה, יום אחד התבקשתי להקים עם עוד חבר חלקה של קיווי. אני מתה על הפרי שלו. הוא טעים לי מאוד, אבל צריך לדעת לגדל אותו.
אתה מומחה לחקלאות ויודע שהקיווי אינו עץ ואפילו לא שיח אלא צמח מטפס, שדומה קצת לגפן - והגידול שלו מחייב תשומת לב שונה מגידול תפוחים. אני כותבת לך את כל זאת למקרה ששילה או הנכדים יקראו את המכתב. בכרם הקיווי שלנו אנחנו מרכיבים את ההייוורד, שהוא זן שמתאים לאיזור שלנו. מכל שיטות השתילה החלטנו על הרכבה. הרי ידוע לך שאחת התכונות החשובות ביותר בהרכבה זאת השליטה במגדר של הצמח - זכר או נקבה, ומכאן גם בהפרייה שלו (מזל שאתה בוטנאי, אז אני פטורה מלהסביר יותר). אנחנו מרכיבים 4 רקמות נקביות מול כל רקמת זכר וזה מבטיח לקיווי הפרייה אופטימלית.
בשנים הראשונות הקיבוץ קנה כנות קיווי מוכנות במשתלות במרכז ואני התמחיתי בנטיעה שלהן. אחר כך, כשהענף הצליח החלטנו להקים משתלה משלנו ובה הנבטנו את זרעי הקיווי וייצרנו מהשתילים את הרקמות שהזכרתי קודם. עכשיו, בגלל המלחמה, חזרנו לשתול כנות מוכנות, שאנחנו מייבאים מהחוף המזרחי באי הצפוני של ניו זילנד.
כתבתי לך קודם שאני מאוד אוהבת את הפרי. אל תספר, אבל לפעמים אני אוכלת אותו עם הקליפה, למרות שהיא שעירה ולא נעימה בפה; אבל שמעתי שהיא בריאה מאוד. סליחה, אני כותבת בלי סוף על הקיווי ובעצם הרבה יותר שנים הקדשתי לתפוחים. כשאומרים "הפינק ליידי" ממלכיה או ה"רד דלישס" - יש סיכוי טוב שמתכוונים אלי. אולי גם "הגולדן דלישס".
איך לונדון בימים האלה, כשפה כזאת מהומה? כאן אצלנו התחיל אביב. אתה יודע, האביב הפכפך, יום אביך ויום בהיר. עונה מסובכת. אני משתדלת לשמור על מוראל גבוה למרות שבעצם עצוב לי. לא יודעת אם שמעת שפגז של החיזבאללה הצית מטע דובדבנים שלנו והחלקה כולה נשרפה. אני סומכת על החברים שישתלו מטע חדש, שיהיו בו דובדבנים לא פחות מתוקים. הבינג שלנו הרי מפורסם בכל העולם.
אתה על בשרך יודע מה זה להיות קיבוצניק גולה. אומרים עלינו, שאפשר להוציא את הקיבוצניק מהקיבוץ אך לא את הקיבוץ מהקיבוצניק. פעם קיבוצניק - תמיד קיבוצניק. גם כשהוא בעיר. זה ממש נכון. טוב כאן, אבל אני מרגישה לפעמים כמו בכלוב של זהב.
אגב, מה שלום שילה?
שלך, שרה
