לא הגיוני שלא לאכול ארוחת בוקר אנגלית בבית מלון בלונדון אם שילמת בעבורה מראש. ולכן דבורה ואני עשינו את דרכנו לחדר האוכל. בדרך למעלית, מתחת לתמונות בנות מאה או מאתיים, עמד ריח של שטיחים עתיקים, עם ניחוח של הכרח לשאוב אותם. או שמא היה זה בכלל ריח של קיא שיכורים?
לאחר שהייה קצרה מול המעלית צלצל הפעמון שלה ומשכתי אלי את הדלת הכבדה. לא מצאתי מאחוריה דלת פנימית או סורג מתקפל. התא הגדול נפתח מולנו. נכנסנו בהיסוס, כאילו נפשנו בכפנו ואולי זאת מלכודת, בדרכה של המעלית אל תחתית הפיר אך לא ציפתה לנו בתא שום דרמה. רק איש אחד ניצב שם, לדעתי הוא היה בן 40, בחליפה מחוייטת, שנראתה איכותית ביותר. עתה הסתכלו עלי - אני יודע מהו יופי. הגבר הגבוה שנצמד מולנו אל פינת המעלית היה יפה תואר באופן יוצא דופן. (פנים של אלן דלון, גומת סנטר של קירק דגלאס ושיער של כריסטופר ווקן, עם שביל באמצע וקומת תמר. יפה תואר של ממש). דבורה ואני היבטנו זה בזה כדרך שנבוכים לנוכח פלא של הטבע - אולי בחשדנות הדדית. מלמלנו מלים ללא פשר. זה היה כמו לפגוש בתא המעלית את אלברט איינשטיין, רק ביופי. איך מפתחים שיחת חולין עם אלברט איינשטיין בדרך מקומה 3 להמולה של ארוחת בוקר אנגלית? מקטורן המרינו הכחול ישב מושלם על כתפיו הרחבות. דימיתי כי שריריו דוחקים בבד בקוצר רוח, כאומרים: "חכו, עוד לא ראיתם כלום". כפתור מוזהב במקטורנו היה רכוס כבדרך אגב מוקפד ומתחת הוא לבש חזייה מכופתרת. צוארון חולצתו היה נתון בעניבת סאטן תכולה וממכלול הצבע הכחול חרגה רק מטפחת משי אדומה, שבצבצה מתוך הכיס הקדמי העליון. רק למען הסדר הטוב עיני שוטטו על פני המתאר המפואר. הנה הבלורית הבלונדית עם הפסוקת המושלמת. הנה המכנסיים הכחולים, שתחילתם בחגורת עור עם אבזם מתכת מבריק ואחריתם בקפל הפוך, שהמבינים קוראים לו מאנז'ט. הנה חולצת הפשתן בצבע תכלת עם חפתי שנהב בקצות השרוולים, הנה מקטורן כחול של צמר מספרד, כותנה וטוויד. ברגע ההוא, כשהדמות הגברית התואמת במהופך לאיינשטיין ניצבת מולנו, מן המאנז'ט ועד האחרונה בשערות ראשו כמו מודל מווג, לא נותר עוד ממה להתפעל, אז הורדתי מבטי לכפות הרגליים. לא ציפיתי שיהיה יחף, חלילה, למרות שהשתוקקתי מאוד למצוא בו פגם, שיהיה גם בו משהו קצת ארצי, קצת פחות ממושלם. אבל הוא כמובן לא היה יחף. להיפך, הוא נעל נעליים של נורסון. נורסון! הרולס רויס של נעלי העור הקלאסיות. הנעליים בהקו בצבע אדום לוהט.
אהה, זהו זה, תפסתי אותו. והוא נעל את הנורסון האדומות בלי גרביים, אהה ואהה!
ואז הוא אמר לנו ש-לום בעברית, בקול מבוייש ורפה, כמי שאינו מורגל בדיבור כלל. א-ני או-הב לונ-דון.
