איינשטיין מהווג, מאת דניאל קרן, 12.4.2025, 445 מילים, כ-½4 דקות קריאה
לא הגיוני שלא לאכול ארוחת בוקר בבית מלון בלונדון אם שילמת בעבורה מראש. ולכן רעייתי ואני עשינו את דרכנו לחדר האוכל. בדרך למעלית, מתחת לתמונות בנות מאה או מאתיים, עמד ריח של שטיחים עתיקים, עם ניחוח של הֶכְרֵחַ לשאוב אותם. או אולי היה זה בכלל ריח של משהו אחר?
לאחר שהייה קצרה מול המעלית צלצל הפעמון שלה. על הקיר מתחת לפעמון היתה קבועה חוגה, עם מחוג אחד, שציין את מיקומה של המעלית. משכתי אלי את הדלת הכבדה. לא היתה מאחוריה דלת פנימית או סוֹרֵג מתקפל, כפי שציפיתי ממעלית אנגלית מיושנת. התא הגדול נפתח מולנו. נכנסנו בהיסוס, כאילו מישהו גדול מהחיים אוחז את נפשנו בידו. אולי זאת מלכודת, בדרך לתחתית הפיר? עצמתי את עיני, מקבל עלי את הנגזר. אך לא ציפתה לנו בתא שום דרמה. רק איש אחד ניצב שם, לדעתי הוא היה בן 40, חנוט בחליפה מחוייטת, שנראתה איכותית ביותר. עתה - הסתכלו עלי: אני יודע מהו יופי. הגבר הגבוה שניצב מולנו בפינת המעלית היה יפה תואר באופן יוצא דופן. (היו לו פנים וגוף של אלן דלון, גומת סנטר של קירק דגלאס ושיער של כריסטופר ווֹקֶן, עם שביל באמצע וקומת תמר. רעייתי ואני היבטנו זה בזה כדרך שנבוכים לנוכח פלא של הטבע - זה היה כמו לפגוש בתא המעלית את אלברט איינשטיין, רק ביופי. איך מפתחים שיחת חולין עם אלברט איינשטיין בדרך מקומה שלישית להמולה של קומת הקרקע? מקטורן הַמֶּרִינוֹ הכחול ישב מושלם על כתפיו החסונות. דימיתי כי שריריו דוחקים בבד בקוצר רוח, כאומרים: "חכו, עוד לא רְאִיתֶם דבר". כפתור מוזהב במקטורנו היה רכוס כבדרך אגב מוקפד ומתחת הוא לבש חזייה מכופתרת. צוארון חולצתו היה נתון בעניבת סאטן תכולה וממכלול הצבע הכחול חרגה רק מטפחת משי אדומה, שבצבצה מתוך הכיס הקדמי. והנה הבלורית הבלונדית עם הפסוקת המושלמת; הנה המכנסיים הכחולים, שתחילתם בחגורת עור עם אבזם מתכת מבריק ואחריתם בקפל הפוך, שהמבינים קוראים לו מאנז'ט; הנה חולצת הפשתן בצבע תכלת עם חפתי שנהב בקצות השרוולים; הנה מקטורן של צמר מספרד, כותנה וטוויד. ברגע ההוא, כשהדמות הגברית התואמת במהופך לאיינשטיין ניצבת מולנו, מן המאנז'ט ועד האחרונה בשערות ראשו כמו מודל מווג, לא נותר עוד ממה להתפעל, אז הורדתי מבטי לכפות הרגליים. הרי לא יתכן אדם שאין בו מתום. לא ציפיתי שיהיה יחף, רציתי שיהיה גם בו משהו קצת ארצי, קצת פחות ממושלם. והוא כמובן לא היה יחף. להיפך, הוא נעל נעליים של נורסון. נורסון! הרולס רויס של נעלי העור הקלאסיות. אבל צבע הנעליים היה אדום לוהט.
אהה, זהו זה, תפסתי אותו. נעליים אדומות. והוא גם נעל את הנורסון האדומות בלי גרביים, אהה ואהה!
ואז הוא אמר לרעייתי ולי ש-לום בעברית, בקול מבוייש ורפה, כמי שאינו מורגל בדיבור כלל. א-ני או-הב לונ-דון. וחייך חיוך ידידותי. ביי-חוד שכו-נה ש-לי המפ-סטד, א-ני או-הב. סלי-חה על עברית שלי. והכי א-ני או-הב יז-ר-אל.
