מאת צפירה דורמן. 724 מילים, כ-7 דקות קריאה
במשך שנים היתה לאמא חברה בשם חסיה לופטר. הן היו נפגשות כמעט מדי יום, לוגמות בהנאה משהו חם בצבע ענבר מתוך כוסות זכוכית דקיקות עם עיטורים ומחליפות ביניהן זכרונות מהמלחמה. היידיש ומראות העולם הישן חיברו ביניהן. חסיה גרה בקומה מעלינו. מוישל'ה בעלה היה מנהל חשבונות בסניף של קופת חולים. בתם שיפי למדה כיתה מעליי. "אחת בדור", אמר עליה מנהל בית הספר שלנו - "אין ולא היתה כמו שיפי". לא… אני לא מקנאה.
ללופטרים היו "תנאים" בעבודה, אז פעם או פעמיים בשנה הם נסעו להבראה של שבוע בזכרון או בארזה (אבי היה עצמאי; לא היו לו הטבות ולכן הוריי אף-פעם לא נסעו). לקראת הנסיעות חסיה היתה מעבירה אלינו דולרים ותכשיטים וגם מוצרים מהמקרר שלה, למקרה שתהיה בדירתה הפסקת חשמל. בפעם הזאת היתה בידיה רק שקית נייר חומה עם כמה מלבני חמאה ומרגרינה ושתי צנצנות זכוכית עם ריבת תות ושזיפים שהכינה במיוחד עבורנו. בשקית אחרת שכבה גופה צוננת של תרנגולת מרוטה. גועלית ומפחידה. אימת העוף אחזה גם בהוריי. כל דברי הבצק שהיו בהקפאה נעטפו היטב בעיתון והורחקו לירכתי התא; שלא יבואו במגע עם התרנגולת.
בערבו של היום הרביעי לנסיעת הלופטרים לבית ההבראה בזכרון החל להסתנן מהמטבח ריח לא נעים, שהלך והתעצם ככל שהשעות נקפו. בלילה הריח כבר היה בלתי נסבל.
באיפוק הרגיל שלה אמא לחשה לאבא: זוסיה, יש קצת ריח במטבח. תבדוק בבקשה. הוא מצידו פנה אלי במין שרשור קבוע. זה לטיפולך, ברכה.
ברכה, אמר לי אבא בטון ענייני, אולי את זוכרת מתי היתה הפסקת החשמל וכמה זמן היא נמשכה? לא רציתי להיות מעורבת בעניין, למרות שידעתי היטב מה קרה. במקרה חיפשתי בדיוק אז קרטיב לימון ומצאתי במקפיא רק שלולית צהבהבה ודביקה עם ריח נעים. אבל שכחתי שיש במקרר עוד מאכלים, שרגישים לחום.
סיפרתי לאבא על הקרטיב. הוא הקשיב ומייד עטה עליו חליפה דמיונית של גנרל.
"קטיה, תפני מהמקרר את כל מוצרי החלב. לזרוק מייד מה שמריח לא טוב. ברכהל'ה, תטפלי בתא ההקפאה. מה שמסריח, ישר לפח. אני אטפל במדף הגבוה."
אני מניחה שהיתה על פניי הבעת תיעוב כשמשכתי מהמקפיא את החבילה העטופה בנייר חום. הריח היה איום ונורא.
כל עוד רוחי בי מיהרתי עם העוף לחדר הזבל שבחצר ואחר כך דילגתי חזרה במדרגות, שתיים שתיים, לשטוף את ידיי מהגועל.
אמא חיכתה לי עם מגבת נקייה אבל גם אחרי הרחצה, ריח של ביצה סרוחה עוד עמד בנחיריי.
יומיים אחר כך הלופטרים חזרו מההבראה. ראיתי אותם מתנהלים באיטיות על המדרכה - נושאים מזוודות חומות וכמה סלים. הם יודעים לחיות! לא חוסכים בחופשות כמו ההורים שלי. מגיע להם, חשבתי, עם מה שעבר עליהם שם.
עוד באותו הערב בני הזוג לופטר באו לפדות את המשכון. ראשון הגיע מוישל'ה. הוא חשב שהוא לבד עם אמא והגיש לה קופסה קטנה קשורה בשרוך. "קטיהל'ה" - הוא אמר לה בטון חגיגי - "זה סתם משהו קטן להרגשה, אבל אני חושב שאת תאהבי את זה על הצוואר היפה שלך. סתם משהו".
אמא ביקשה לחמוק מחלקת הלשון של הפלרטטן. "אויש, מוישל'ה - חסיה יודעת?" למשמע שם רעייתו - ידו של מוישל'ה קפאה באוויר.
די היה לחסיה במבט אחד כדי להבין. "קטיה? מוישל'ה!" המתנה כבר נטמנה בכיס הפנימי במקטורנו של מוישל'ה ופניו עטו תמימות. אמא אמרה בתכליתיות: "באתם לקחת את הדברים שלכם מהמקרר, כן? ברכה, תני להם".
ליבי הלם בפראות נשענתי על משקוף הדלת ואספתי אוויר. כשליקטתי את המצרכים הנותרים מתא ההקפאה חסיה ניצבה מאחוריי, משגיחה על כל תנועה שלי.
"רגע, איפה העוף?" היא התריסה.
"אה" גמגמתי במבוכה… "היתה הפסקת חשמל… אה… התרנגולת הסריחה… אז זרקתי אותה"…
ראיתי את גווה של חסיה נדרך ומתקשח. ואז היא החלה לרעוד, לנופף בידיה לכל עבר ולתלוש את שיערה. היא נראתה כמו חיה פצועה חסרת אונים. לשונה השתבשה:
"לא נכון, לא נכון, לא מקולקלת העוף… אַתְּ גַּנָּבָה קטנה… אַתְּ שודדים!!… שודדים!!"
היא צרחה בכל כוחה ולא היה קשה לנחש שכל השכנים מתגודדים עכשיו מאחורי הדלת שלנו. "אתם לגנוב לי כל התכשיטים מה היה לי בעוף. שרשרת מסבתא, עגילים ממאמא'לה, טבעת מה אבא קנה לי לחתונה, טבעת של מוישל'ה, שרשרת מה אני להחליף דולרים… הרבה בריליאנטים בתרנגולת... מה לעשות? מה אני לעשות?" היא הרימה את ידה האוחזת בארנק כדי לחבוט בבעלה. כה נואשת היתה למצוא אשם. מבטה היה אבוד. "אתה אשם, מויש'ה, אתה אשם ב-הכל!" גם מבטו היה עתה אבוד.
היתה אלימות קשה באוויר. מוישל'ה היה נואף חלקלק, זה נכון, אבל הוא לא היה אשם באובדן התכשיטים. הוא עמד עכשיו בעיניים פעורות ונראה כעומד להתעלף.
ואז היא הסתכלה עלי באותו מבט מאשים.
"מה אני, מה את מסתכלת עלי בכלל. גם אני לא אשמה! מה אני אשמה בהפסקת חשמל"?
באמת - מה אני? מה יכולתי לעשות?
