"רגע לסיפור" הוא מיזם ספרותי בהתנדבות למען הקהילה.
סבא עלה מסלוניקי עם המשפחה כמה שנים לפני מלחמת העולם השנייה. הוא ונונה וּשְׁלוֹשׁ הבנות דייזי, שלימים היתה אימי, רֶנֶה ולונה (דודותיי לעתיד) התיישבו בשכונת שפירא בדרום תל אביב, שהיו בה לא מעט מיוצאי יוון.
הסלוניקאים היו חלק מגל עלייה של פועלים ובעלי מלאכה ורבים מהם עבדו בנמל תל אביב, שהוקם אז; גברים שריריים, בעלי גוף ועוצמות, שהיו דתיים-לייט, ונהגו לפקוד את בית הכנסת שלהם ברחוב מְקוֹר חַיִּים. המקום כונה בחיבה "בית הכנסת הקומוניסטי", כי הקהילה דָּגְלָה בשוויון מוחלט - לא היה אפשר לקנות בו מקום, וכל מי שרצה לשבת בביטחון בתפילה היה חופשי להביא איתו כיסא מהבית.
נונה ונונו סידרו שתי יחידות דיור בחצר הגדולה שמאחורי ביתם, כעתודות מגורים למשפחה או להשכרה וְנִרְאָה שהם באו אל המנוחה והנחלה - אבל אז התחילו הצרות. קודם נפטרה הבת רֶנֶה, רגע לפני נישואיה. אחר כך מתה גם דייזי אמי ולאחר מכן לונה, האחות השלישית. גם נונה סבתי האהובה הלכה לעולמה, לאחר 25 שנות נישואין מאושרות עם נונו.
סילחו לי על ההכללה, אך גבר יווני לא יודע להיות לבד; אז כעבור זמן-מה סבא התחתן בשנית. חרף מאמציה של פלור המקסימה, האשה השנייה, היא לא הצליחה להרות. אך למרות שלא היו לה ילדים משלה בכל זאת היתה לה ילדה בת שלוש. איך זה יכול להיות? ובכן, בחיים הכל יתכן וכמו שאומר הפתגם: צערו של האחד הוא לעיתים מקור אושרו של האחר…
לאחר חתונת הוריי הם גרו באחת היחידות שסבא בנה מאחורי הבית. סבא היה איש פשוט עם שאיפות צנועות. הוא לא ביקש לו קריירה אקדמית או פעילות עיסקית עניפה. הוא רק רצה חיים שלווים ונוחים ומשפחה מלוכדת. וכמובן הוא ביקש לפרנס אותה בכבוד. אז היתה לו חנות ירקות בשוק העלייה בתל אביב.
השוק רחש פעילות חרוצה בכל שעות היממה. ביום התנהלו אין-ספור משאים ומתנים עקשניים עם הרבה מחוות פנים וידיים בין הקונים לרוכלים ואילו המפגש הלילי בין מובילי התוצרת החקלאית לבעלי החנויות היה תמיד קולני. חילופי הדברים נעו מברכות חמות דרך כל הספקטרום הלשוני עד לקללות עסיסיות. כן, היה שמח בשוק.
הייתי ילדה קטנטונת כשאמי נפטרה, ומכיוון שתמיד זכיתי באהבתם האינסופית של סבא וסבתא (ובהמשך גם של פלור, סבתי החדשה), אך טבעי היה שלאחר מות אמי אעבור לגור איתם. שנים רבות חייתי אצלם. גם לאחר שהכרתי את בן-זוגי ונישאנו ואף לאחר שנולדה ביתנו רונית המשכנו לגור עם סבא ונונה השנייה בביתם בשכונת שפירא.
סבא כבר היה שנים בארץ אבל הלדינו עדיין היתה השפה המועדפת עליו. הוא ליווה את הריוני הראשון בדאגה רבה. "נונו", אמרתי לו יום אחד בספרדית, בהתקרב הלידה, "יש לי משהו נחמד לספר לך. חשבתי על כך בכל חודשי ההריון והחלטתי כי אם תיוולד לי בת אקרא לה רונית - ע"ש רֶנֶה היקרה שלנו". נונו התרגש מהבטחת המחווה, המנציחה את ביתו, עד כי נעתקו המילים מפיו לדקה ארוכה. "את בטוחה, קֶרִידָה - את הרי לא חייבת. את באמת רוצה בזה"?
הרגע הזה של קרבה בין-דורית ושל אושר היה כל כל מזוקק בעבור שנינו, שגמרתי אומר לשוב ולספר עליו בהמשך.
מדי שנה נונו נהג לצאת לסדרת טיפולים במעיינות החמים ובאמבטיות הבוץ של חמי טבריה. היה אז קונצנזוס של רופאים ופציינטים, שהטיפול התרמו מינרלי מסייע במחלות של עור ושרירים ושאר מרעין בישין. וקופות החולים התנדבו לשלם. אלה היו שנות הזוהר של טבריה. אלפי חוגגי בוץ גדשו בחלוקיהם הלבנים את רחובות העיר התחתית ומילאו את קופות הסוחרים המקומיים. והעיר צהלה ושמחה.
ילדתי את רונית בבית היולדות של אסותא, ברחוב ז'בוטינסקי בתל אביב. כשאך נודע הדבר לנונו הוא לקח מונית בטבריה וחש להתייצב לצד מיטתי באסותא. הוא ליטף את שיער ראשי בעדינות והרעיף עלי אהבה ודאגה ללא גבול.
עוד הייתי חלשה מהלידה אבל אזרתי כח. "נונו, טֶה טְרוּשֶׁה אוּן רֶגָאלוֹ", אמרתי לו בחגיגיות. "הבאתי לך מתנה, כמו שהבטחתי: בתי תיקרא רונית - ע"ש דודה רֶנֶה".
Está segura? נונו כה התרגש, עד כי לא היה ניתן להרגיעו - אֶסְטָה סֶגוּרָה? את בטוחה?" "ברור, נונו, נשאתי את הרעיון הזה בליבי בכל תשעת חודשי ההריון". סבא היה נרגש עד עמקי נשמתו. "די לבכות, נונו", אמרתי לו, "מה איתך! זה המעט שיכולתי לעשות אחרי כל השנים האלה. אז התודה היא לך, נונו, מוּצַ'אס גְרַאסְיַאס!"
עד היום אני נרגשת מהזכות שנפלה בחלקי לשמח כל כך את נונו.
