הנס, מאת דני קרן, 29/11/2025, כ-500 מילים
סניטר עם תג של בית החולים דחף כסא גלגלים עד דלפק המזכירות הרפואית. בתוך כך אצבעות ידיו התרוצצו על פניו של מסך הטלפון הנייד שלו ואני התפעלתי-מהצד למראה המיומנות.
בזמן שהוביל את החולה וגם כשכבר הגיע ליעדו למרגלות מחיצת הפרספקס של המזכירה הרפואית הסניטר הוסיף לעסוק בטלפון ולא הבחין כלל באנשים שהמתינו בתור והתחרו על תשומת ליבה של המזכירה.
בכיסא הגלגלים היה שמוט איש מבוגר מאוד. הוא חבש כובע מצחייה של אחת מקבוצות הספורט ומתחת למסיכה רפואית ירקרקה בצבצו זיפים שחורים ואפורים שלא טופלו. בדרך כלל נראתה על כסא הגלגלים רק תלולית מכוסה בשמיכה.
הוא נראה בן 85 או לכל הפחות בן 80. מעל גרבי צמר אפורים הוא נעל נעלי עבודה שחורות.
הסניטר הניחו שם והסתלק - כנראה חזר למחלקה. החולה נותר בכסא, ממתין לתשומת ליבה של מזכירת המחלקה. גם כשהגיע תורו הוא עדיין היה חבוי מתחת לשמיכה. רק כאשר המזכירה קראה בשמו הוא הזדקף מעט והרים את ידו. "כן, אני", הוא הפתיע אותי בקול חזק וברור ובמבטא אנגלו-סכסי בולט. "רובינזון זה אני".
הפקידה הצנומה אמרה לו עד כמה היא מצטערת - ממש-ממש מצטערת - אבל "תצטרך אדוני לשוב ביום אחר כדי למלא את הטפסים כאן מולי ולחתום כאן וכאן ולפני הכל להביא לי אישור תשלום מאשנב 42 באגף השני. לפי המצב שלך אני רואה שלא תוכל לעשות זאת לבד. חבל שהסניטר כבר הלך".
משקפי הקריאה גלשו במורד אפה והפקידה הביטה ברובינזון בהשתתפות מעל העדשות. שמתי לב שהיו לה עצמות לחיים בולטות ושיער מכסיף. "אני מבינה שאתה חולה מאושפז. זה יהיה קשה לך אבל בכל זאת תעשה מאמץ ותגיע מחר, טוב? בלי תור. תפנה אלי ואקבל אותך מייד. אם אתה רוצה אני יכולה לצלצל עכשיו למחלקה שיבואו לקחת אותך".
החולה לבש מכנסי בית חולים כחולים וחולצה פרטית עם שרוולים קצרים, שהיתה לחוצה לחזהו. רק כפתור או שניים שלה היו רכוסים.
אולי בגלל האוויר הקריר באולם החולה התעטף בשמיכת הצמר, שעליה מודפס שמו של בית החולים. עברו 2-3 דקות כאלה של התחפרות מתחת לשמיכה, שבדיעבד התבררה כהתארגנות, כי בתום דקות אלה החולה השליך מעליו את השמיכה, זינק מכיסא הגלגלים ונעמד לפניו. גופו התנודד מעט על עומדו, כמופתע על הפקודות שקיבל ממוחו. ראשו ניגח קלות בגופם של אחדים מהממתינים לתורם. "לא!" הוא קרא. "לא מחר - עכשיו, right now! איפה הטופס", הוא דחק את ידו מתחת ללוח השקוף שעל הדלפק ומשך אליו את המסמך שלו. הפקידה נזעקה להגן על כבודה הטריטוריאלי אבל הניירות כבר היו בידיו. "לא מחר" הוא שב ואמר - "עכשיו, תראי לי מה למלא".
היתה שם עוד פקידה מאחורי הדלפק. "לא דואגת, סימה, אני מטפלת זה" המילים התנגנו מפיה כמו לחן עממי-רוסי ושערה האדום עלה וירד על עורפה במרץ. היא מיהרה לצלצל למחלקה של רובינזון. כעבור עוד כמה דקות חזר הסניטר הזריז. למראהו משך החולה את השמיכה מהרצפה ושב והתעטף בה. הוא התיישב בכיסא הגלגלים, הושיט את הטופס לסניטר וסינן מתחת לזיפי שפמו: "עכשיו תגמור עם זה. אַל-אַאן".
ביקשתי לסכם את האירוע באמירה קצרה - על משקל המגבלה הפיזית בקבלת החלטה, וג'מיניי AI עזר לי:
מסתבר שאין תרופה טובה יותר לשיתוק וכאבים כרוניים מאשר פקידה שאומרת 'תבוא מחר'. הרפואה המודרנית משקיעה מיליארדים בשיקום, כשבפועל, כל מה שצריך כדי להעמיד אדם על רגליו הוא האיום, שייאלץ לעמוד שוב בתור.
רק בריאות לכולנו…
