יקינתון בעיתון מאת דניאל קרן מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור". בפייסבוק מ-13.2.24

יקינתון בעיתון, סיפור מאת דניאל קרן, 27.1.2024

(490 מילים, כ-5 דקות קריאה), מתוך המיזם החברתי "רגע לסיפור בדיור"

לפעמים, מי שרוכשים מרפסת גדולה או חצר רחבת ידיים, בעצם מבטאים בכך תשוקה להיות משפיענים - משפיעני-צמח, כלומר להתפרסם ולהרוויח באמצעות טיפוח צמחייה. אך הסיכוי להצליח רק בגלל ממדי המרפסת או החצר הגיוני בערך כמו האפשרות שבעלות במגרש גדול תבטיח למישהו זכות לעיר על-שמו; כמו הסיכוי שמי שניחן בקומה זקופה ייגע בשמים וכמו הסיכוי שמי שהוריו קראו לו עוז בלידתו יהיה גיבור-חיל בבגרותו, בעזרת השם. 

כדי להיות גנן מצליח צריך יותר ממרפסת גדולה. חייבים נימים של גנן. משהו מיוחד בדם.

***

בכל זאת נשוב למרפסת הגדולה. רותם קנה במשתלה מסוגננת כמה פקעות של יקינתון סגול ועטף בנייר עיתון (זאת היתה דרכו להיפרע מהעיתון על מאמרי דיעה שתיעב). הוא קירר את הפקעות במשך ארבעה ֫שבועות ולאחר מכן כרה גומות בעציץ, הפשיט את בצלי היקינתון מהחדשות הישנות ובאדיקות רבה טמן אותם באדמה. הגנן במשתלה הנחה אותו וכן עשה:

* קנה פקעות משובחות.

* איכסן את הכדורים הפחוסים בקירור.

*הכין כד ענקי וצבע אותו בצבע סיד נושם.

*מילא אותו באדמה מועשרת, נקייה ממזיקים ומעשבים תועים.

*הדפיס את ההוראות באות גדולה ושינן אותן שוב ושוב.

אך פה ושם הוא הגמיש את ההנחיות. מדוע? - זה קשור פחות לצמחיה ויותר לנפשו של רותם. בעודו רוכן על העציץ התכול הענקי, שבמעמקיו יבלו בצלי היקינתון בימים הבאים, רותם אמר בליבו, שהטמנת הבצלים במרווחים של 15 ס"מ ובעומק 12 ס"מ דווקא איננה תורה מסיני. הלא אם יסטה אך במעט מההוראות המפורשות יצליח להיפטר מכל הפקעות, וברור היה לו שכך ייעשה, שהרי השותל, הוא שקובע את הכללים. רותם צמצם את המרווחים ואף שינה את עומק השתילה. גם עומק של 10, 15 או אף 20 סנטימטר נראה לו הגיוני. מה זה משנה לפקעות? 

והתאורה: כתוב שהצמח חייב בתנאים כאלה ואחרים. מי שהחליט על כך לא ידע את כיווני המרפסת של רותם וכמה כבד העציץ הגדול כל-כך, העולה עפר על גדותיו.

וההשקייה? טוב, ההשקייה היתה עניין פשוט, יחסית. 

ובכן, שמונה פקעות עמדו לגורלן.

***

הימים התקצרו. גשמים באו והלכו. עננים הקדירו את פני השמיים ובעציצים רחשו חיים. לפתע פתאום נדחק החוצה ניצן ראשון, שהפך בהמשך לגבעול, ובעקבותיו כיסתה פלומת זקיפים קטנה את אדמת העציץ. רותם הקיף כל אחד מהם בחרוט עיתון, להגן מפני הרוח. 

שבעה גבעולים רעננים התייצבו בפני העולם ותבעו את מקומם. בכל הזדמנות רותם הסיט את הקונוס, לדרוש בשלום הניצנים. עד מהרה נראו שם אשבולים שופעים של פרחי יקינתון בצבע סגול-עמוק ושמחה שאין לה שיעור פשטה באבריו של רותם.

רק פקעת אחת נותרה לא מפוענחת. רותם חיכה לאות אך האות לא בא. כעבור זמן קצר הוא לא הצליח לעצור בעדו, כלומר, מוחו עוד היה מוכן להמתין אך ידיו קיבלו החלטה משלהן והחלו לחפור מאליהן באדמת הכד, נחושות לברר מה עלה בגורל הפקעת האובדת. כעבור שניות מעטות אצבעותיו תפסו בה. ליתר דיוק, בזקנה הדליל, או אולי בשיער הקרקפת שלה. הוא מישש חוטים בשרניים מחוברים לכדור קישח והמשיך לסלק בעדינות קמצים קטנים של עפר עד שנחשף כל הבצל. לתחתיתו היה מחובר גבעול חיוור שבקצהו תפרחת לבנה. מהו הדבר? שיער שנראה כמו שורש למעלה, גבעול ופרח קלושי צבע למטה - מה קרה פה?

טוב, רותם היה נמהר - לא טמבל.

תיק יוצא מן הכלל, מאת דניאל קרן מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור". בפייסבוק מ-20.2.2024

תיק יוצא מן הכלל - מתוך "יקינתון בעיתון" מאת דניאל קרן, 27.1.2024

(300 מילים, כ-3 דקות קריאה)

סיזיפוס לא היה איש מכירות אבל מי יתאים ממנו לאפיין את עבודתו הלא-נגמרת של איש המכירות. 

לפני שנים רותם עבד בסוכנות לציוד משרדי, שמנהליה חילקו למצטייני המכירות תיקי ג'יימס בונד שחורים. גם לשני המנהלים היו תיקים כאלה, אך לא בצבע שחור אלא בסגול-עמוק וגם רותם רצה בדיוק כזה. סגול-עמוק. כזה-כזה ולא שום תיק שאינו כזה. הוא חלם סגול-עמוק בלילות ובימים. הוא התאווה לתיק כזה-כזה לא רק לשם איחסון אלא כאות להצלחה יוצאת מן הכלל. 

בשנים ההן נפוץ התיק הקשיח הזה מאוד, ורחובות העיר מלאו גברים נושאי מזוודות-יד שחורות. אחדים צעדו במהירות והתאמצו שלא לטלטל את התיק, כאילו מנח התיק כלפי המדרכה מעיד על גדלות הנפש של נושאו. אחרים פסעו בנחת, משל התיק הוא רק המשך של היד הנושאת אותו. 

כעבור זמן-מה רותם התבשר כי גם הוא עומד לקבל תיק מנהלים, עם מנעול מספרים ועם שלל מקומות מסתור. "אתה המצטיין הבא".

כמה קל היה אז לקנות אושר. סוף כל סוף גם רותם ישתייך לקבוצת איכות קטנה ומוערכת. 

עד מהרה גילה, שהתיק רחוק מלהיות מושלם. הוא לא היה כזה-כזה. לא כי לא היה בו די מקום לכל הניירות, הטפסים והעטים שלו ואפילו למחשב הנייד (כך קראו אז למחשבון) וכמעט לכל החלומות שלו. אושרו לא היה שלם, כי תיק המצליחנים החדש שלו לא היה כזה-כזה; סגול עמוק.

את מה שהיה חסר בתיק נחלץ להשלים הדמיון שלו. כה עזה היתה התשוקה, עד כי בימים הבאים התיק שינה למענו את ציבעו. מדוריו ומבוכיו התמלאו ורותם הביט בהתפעלות בפני הפיברגלאס המחוטטים, הסגולים-כהים שלו, העריץ את פסי האלומיניום המוברשים שבמרכזו, את צירי הפלדה הממורקים, שמאפשרים לתיק לפעור מולו את תוכנו ואת טבעות המנעול, שבכל-אחת מהן 10 ספרות חרותות בשחור.

אחר כך החידוש התמצה והתיק חזר להיות הוא-עצמו.

מה קורה פה?

טוב, רותם נמהר אך לא טמבל.

מֹרִי וְלֵיְיקָה מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

מֹרִי וְלֵיְיקָה מֵאֵת דָּנִיאֵל קֶרֶן 20.1.2024

(543 מִלִּים, כַּ-5 דַּקּוֹת קְרִיאָה)

כְּשֶׁפָּסַעְנוּ לְעֵבֶר דַּלְתוֹת הַיְּצִיאָה הִתְחַלְתִּי לְשׂוֹחֵחַ עִם מֹרִי. מֹרִי, מֵאִיר, הָיָה פַּעַם טֶכְנַאי מַחְשְׁבִים, כְּשֶׁמַּחְשֵׁב עוֹד הָיָה בְּגֹדֶל שֶׁל אוּלַם שְׂמָחוֹת - בָּחוּר קָטָן, מוּצָק וְחָבִיב עִם בְּלוֹרִית כֵּהָה. כַּיּוֹם הוּא עֲדַיִן קָטָן, מוּצָק וְחָבִיב. בַּשָּׁנִים הַהֵן גַּם אֲנִי הָיִיתִי אִישׁ מַחְשְׁבִים, אַךְ מִצַּד הַתֹּכֶן. הָיְתָה לִי עוֹד עֲבוֹדָה וְכָךְ הִכַּרְתִּי אֶת לֵיְיקָה, אִשְׁתּוֹ שֶׁל מֹרִי. אוּלַי הִתְחַבֵּב עָלַי גַּם בִּגְלַל אִשְׁתּוֹ. 

מֵאִיר וְלֵאָה, הֲלֹא הֵם מֹרִי וְלֵיְקֶה, גָּרִים פֹּה בַּסְּבִיבָה וּלְעִתִּים, כְּמוֹ עַכְשָׁו, אֲנַחְנוּ מִתְרָאִים בְּהֵיכַל הַתַּרְבּוּת הָעִירוֹנִי. בְּדֶרֶךְ כְּלָל מֹרִי לֹא דַּבְּרָן גָּדוֹל אֲבָל כְּטוֹב לִבּוֹ בְּהוֹפָעַת בִּדּוּר וּבַכִּבּוּד הַמְּגֻוָּן, חִנָּם אֵין כָּסֶף, לְשׁוֹנוֹ הִשְׁתַּחְרְרָה מְעַט.

בְּעֵת שֶׁפִּטְפַּטְנוּ בַּמְּבוֹאָה שֶׁל אוּלַם הַמּוֹפָעִים לֶיְקָה הִתְרַחֲקָה וְטִפְּסָה בִּמְהִירוּת בְּגֶרֶם הַמַּדְרֵגוֹת. הִיא נִצְּבָה בְּרֹאשׁוֹ וְצָפְתָה בָּנוּ. זִהִיתִי בְּעֵינֶיהָ מַבָּט רוֹשֵׁף, שֶׁאוֹמֵר "אֵיךְ אַתָּה נוֹתֵן לִי לְחַכּוֹת כְּשֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהִבְטַחְתִּי לַאֲחוֹתִי לְהַגִּיעַ אֵלֶיהָ". כָּזֶה מַבָּט… לְמַזָּלִי עֵינֶיהָ הָיוּ מְמֻקָּדוֹת בְּמֹרִי, לֹא בִּי. 

בִּגְלַל עֲבוֹדָתִי הַצְּדָדִית יָצָא שֶׁהִתְרָאֵינוּ גַּם לְלֹא הִבְהוּב שֶׁל נוּרִיּוֹת מַחְשֵׁב בָּרֶקַע, כְּלוֹמַר בַּמִּשְׂרָד שֶׁלִּי. אוֹ בַּבַּיִת שֶׁלָּהֶם. בְּהַרְבֵּה זוּגוֹת יֵשׁ אֶחָד דּוֹמִינַנְטִי, שֶׁתָּמִיד לּוֹקֵחַ פִּקּוּד. אֵצֶל מֵאִיר וְלֵאָה זֹאת לֵאָה. הִיא אִשָּׁה נְחוּשָׁה וְדַעְתָּנִית, צֶמֶד תְּכוּנוֹת שֶׁבְּאֹפֶן כְּלָלִי אֲהוּדוֹת עַל גְּבָרִים - בִּתְנַאי שֶׁהֵן גַּם מְיֻחָסוֹת לָהֶם, לֹא כְּשֶׁהֵן מִתְגַּלְגְּלוֹת בְּנָשִׁים. חֲבֵרַי הַגְּבָרִים, תּוֹדוּ עַל הָאֱמֶת: יֵשׁ נָשִׁים שֶׁמַּפְחִידוֹת אוֹתָנוּ.

הָיָה בְּלֶיְקָה שִׁלּוּב מֻצְלָח שֶׁל כִּשְׁרוֹן אָמָּנוּת וְנִהוּל עֲסָקִים. הִיא הִתְפַּרְנְסָה מִתִּכְנוּן וְעִצּוּב שֶׁל שְׁטִיחֵי קִיר לְמוֹסָדוֹת גְּדוֹלִים וְכַנִּרְאֶה נֶחְשְׁבָה לְמֻמְחִית. תָּמִיד הָיְתָה עֲסוּקָה וְזֶה הֶעֱסִיק גַּם אוֹתִי, כִּי אֲנִי זֶה שֶׁכָּתַב לָהּ אֶת תָּכְנוֹת הָעִצּוּב לַשְּׁטִיחִים. גַּם אֲנִי הָיִיתִי מֻמְחֶה (לְפָחוֹת בְּעֵינֵי עַצְמִי)  וּמִשּׁוּם-מָה הִרְגַּשְׁתִּי מְאֻיָּם עַל-יְדֵי הַמֻּמְחִיּוּת שֶׁלָּהּ, כְּאִלּוּ שְׁתֵּי מֻמְחִיּוּיוֹת לֹא יְכוֹלוֹת לָדוּר בִּכְפִיפָה אַחַת. לָכֵן הִתְלַוָּה לְמִפְגְּשֵׁי הָעֲבוֹדָה שֶׁלָּנוּ אָקוֹרְד חֲרִישִׁי שֶׁל תַּחֲרוּתִיּוֹת וּמֶתַח. אֲבָל אוּלַי הֲרָמוֹת הַגַּבָּה וְהַשְּׁתִיקוֹת הַתְּכוּפוֹת שֶׁל לֵיְיקָה הָיוּ רַק אוֹת לרְצִינוּת שֶׁלָּהּ. מַעֲשַׂי עָמְדוּ לְמִבְחָן וְחָשַׁבְתִּי אָז שֶׁהֵם הָיוּ חֲשׁוּדִים מֵרֹאשׁ. 

אֵיךְ אֶנָּחֵם עַל הַבִּזְבּוּז שֶׁבַּטִּינָה, שֶׁחַשְׁתִּי בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים כְּלַפֵּי אָדָם, שֶׁבִּטּוּיֵי הָרְצִינוּת שֶׁלּוֹ גָּרְמוּ לִי פַּעַם לְפַקְפֵּק בְּעַצְמִי? 

וְאוּלַי הִיא בֶּאֱמֶת פִּקְפְּקָה בִּי? וְאם כָּךְ, אוּלַי הִיא אֲפִלּוּ צָדְקָה? זֶה דֵּי צוֹבֵט בַּלֵּב.

הַמַּבָּט הַמּוֹכִיחַ שֶׁל לֵאָה עוֹד הָיָה תָּלוּי בָּאֲוִיר וְלֹא יָכֹלְתִּי שֶׁלֹּא לְנַצֵּל אֶת נֶחָמַת הַשּׁוֹטִים שֶׁהִתְגַּלְגְּלָה לְיָדִי, לְהַחֲזִיר לָהּ עַל מָה שֶׁסָּחַבְתִּי בְּבִטְנִי בְּמֶשֶׁךְ שָׁנִים. הֶאֱרַכְתִּי אֵפוֹא בְּדִבְרֵי הַסְּרָק עִם מֹרִי. סִפַּרְתִּי לוֹ בְּנַחַת, שֶׁבִּצְעִידוֹתַי אֲנִי חוֹלֵף לְעִתִּים קְרוֹבוֹת לְיַד בֵּיתוֹ. 

וְאֵיךְ זֶה שֶׁאֵינְךָ נִכְנָס לוֹמַר שָׁלוֹם? הוּא נָזַף בִּי בְּחִנָּנִיּוּת, בְּעוֹדו מַגְנִיב מַבָּט נוֹאָשׁ אֶל רֹאשׁ הַמַּדְרֵגוֹת. 

מֹחִי דָּהַר בְּחִפּוּשׂ אַחַר נוֹשֵׂא קַלִּיל לְהַאֲרִיךְ בּוֹ. 

תַּגִּיד, מֹרִי, רִיבִי עֲדַיִן יוֹצֵאת עִם הַפּוּשְׁטָק הַהוּא, עִדָּן? (שִׁבַּחְתִּי אֶת עַצְמִי עַל שֶׁאֲנִי זוֹכֵר אֶת הַשֵּׁמוֹת וְעַל שֶׁהֵעַזְתִּי לְכַנּוֹת כָּךְ אֶת הֶחָבֵר שֶׁל רִיבִי).

מֹרִי לֹא מִהֵר לְהָשִׁיב וּמֵהַצַּד הָיָה נִדְמֶה לִי שֶׁעֲנָנָה שֶׁל עַצְבוּת מַקְדִּירָה אֶת פָּנָיו. אֲבָל רַק לְרֶגַע, כִּי הָעֲנָנָה הִתְחַלְּפָה מִיָּד בִּנְהָרָה. 

הָא-הָא, רִיבִי - הִיא נֶהְדֶּרֶת. עָזְבָה אֶת הָאִידְיוֹט וְהִתְחַתְּנָה עִם הַיְטֵקִיסְט וְהִיא עַכְשָׁו בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי. לִירַן בַּעֲלָהּ הוּא CEO שֶׁל חֶבְרַת סְטַארְט-אַפְּ וְעָסוּק 24/7. תִּרְאֶה אֵיךְ הַהַיְטֵק נִשְׁאַר בַּמִּשְׁפָּחָה. 

רָכַנְתִּי וְחִבַּקְתִּי אֶת כְּתֵפָיו. "אֲנִי נוֹרָא שָׂמֵחַ בִּשְׁבִילְכֶם", אָמַרְתִּי. "וְהָיָה כֵּיף לִפְגֹּשׁ אֶתְכֶם כָּאן", זָקַפְתִּי אֶת רֹאשִׁי בְּכִוּוּן הַמַּדְרֵגוֹת. זֶה הָיָה הָאוֹת לְמֹרִי לְהִפָּרֵד.

לִוִּיתִי בְּמַבָּטִי אֶת הַגַּב הַמִּתְרַחֵק. בְּהַגִּיעוֹ לָרֹאשׁ שֶׁל גֶּרֶם הַמַּעֲלוֹת יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת אֶת כַּף יָדָהּ שֶׁל לֵיְיקָה נִשְׁלַחַת לֶאֱחֹז בּוֹ. 

אַחַר נִחֲתָה עָלַי עֲיֵפוּת וְרָצִיתִי מְאוֹד לִהְיוֹת כְּבָר בַּבַּיִת, מוּל פַּרְשָׁנֵי הַמִּלְחָמָה בַּטֵּלֵוִיזְיָה. 

לִפְעָמִים גַּם דְּבָרִים שֶׁל מָה-בְּכָךְ הֵם נֵטֶל כְּבַד מִשְׁקָל. 

פני אבי, מאת דניאל קרן

פני אבי, 14.1.2024  (35 מילים, כ-½ דקת קריאה)

בִּפְנֵי אָבִי 

תָּמִיד עָמַד חִיּוּךְ. 

זֶה הָיָה בְּדֶרֶךְ כְּלָל 

חִיּוּךְ בְּלִי פֵּשֶׁר; 

מִין עֲוִית - 

לְעִתִּים שֶׁל מרִירות 

וּלְעִתִּים שֶׁל דְּאָגָה. 

זֶה אַף פַּעַם לֹא הָיָה 

חִיּוּךְ שֶׁל שִׂמְחָה. 

אֲבָל חִיּוּךְ.

"קריר בחלל האכילה" מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

4.1.2024

קריר בחלל האכילה, מאת דניאל קרן

(בערך 475 מילים, כ-5 דקות קריאה)  

שמש מוזרה של סוף שנה: זה סתיו? זה חורף? סגריר סמיך שולט בשמיים ומכתיב את צבעם אבל קרני השמש מתחכמות לו ונאחזות בקירות הזכוכית של הבניין, שמשאירים בחוץ את הלמות הקורנסים באתר הבנייה הסמוך ובולעים שאגת מנועים רחוקה. בכל זאת, שביבים מן העולם מסתננים אל חלל הטרקלין כשמישהו יוצא או כשמישהו חוזר מהמרפסת הפרחונית. אז פולש לאולם משב אוויר ריחני ומחליף לרגע את הניחוח המסחרי ששורר בו בדרך כלל. 

זווית השמש משרטטת חלקת אור על הכורסאות שליד הכתלים. לחיי הַמְּסֻבִּים בהן סמוקות מקרינת החום ומאדים של קפה מהביל, שלובים בקרירות הטבעית של העונה. כה עדינה היא השמש של סוף השנה. 

התבקשתי לסעוד עם איש, שמתעניין בחיים כאן. מראה האיש גדל המידות היה מוכר לי, אך לא זכרתי מנין. למעשה, במקום להקשיב לו או לפחות להיראות מקשיב, התאמצתי כל העת להיזכר. מבטי הגברתן התרוצצו, חסרי מנוחה, מצלחתו למרחבי הטרקלין ובחזרה, מבקשים לקלוט עוד ועוד. הוא בגיל הנכון ויתאים למקום, לדעתי. בריאות הגוף והנפש שלו לא תכביד על התקשרות; אם כי אינני בטוח שדעתי קובעת או אף מעניינת מישהו. נפרדנו בנימוס ופניתי לחזור לדירתי. בדרך למעלית עצרתי לדרוש בשלום ידידים ואגב כך ידי נחה על המסעד של כסא אקראי ליד השולחן הגדול. משענת העור פלטה חום חזק ונעים. אינני יודע איזה היגיון הפעיל אותי, אך כדי לנחם את הכסא על שהוא רק כיסא ליטפתי אותו ברכות, וגם את זה שלידו. כל מיני מחשבות התרוצצו בראשי כשהמשכתי לעבר המעליות.

כעבור כמה פסיעות התחדדה בי הכרת אי-הבנה ופניתי לאחור. המסעד של הכסא השני היה צונן ומתאים לטמפרטורת הסביבה, ואילו זה שלפניו היה חמים ממש. איך יתכן ששני כסאות זהים וסמוכים, שממש נוגעים זה בזה, נבדלים זה מזה בחום האצור בהם? 

בינינו, זאת סוגיה קטנונית: שורת כסאות ישיבה מעוצבים של פלדה צבועה ועור קשיח, באותו מקום קריר ואחד מהם חם. אז מה? 

מבט הבשלנית מעבר לדלפק ביקש לחמוק ממני אך לא הינחתי.

מנין החום? שאלתי, כאילו צפונות הריהוט בתחום אחריותה. היא משכה בכתפיה.

המשכתי לגלגל את העניין במוחי; תעלומה מן המעלה הזאת לא יתכן שתיוותר לא פתורה. כנראה שמצוקתי בלטה לעין, כי אז ניגשה אלי ג'נאת. 

(מי שקורא את סיפוריי כבר יודע כי יש לי דיעה טובה מראש על חוכמת הכפיים של עובדי ניקיון, שמתכנים כיום דיילי משק). 

ג'נאת הניחה לעגלה השחורה שלה, שיש בה הכל, והשיקה את כפות ידיה זו בזו, כשואלת: כן, מה? כפפותיה השמיעו בהיפגשן קול רך. היא נטלה את סמרטוט הרצפה, מאותתת שלא משנה מה - היא באמצע העבודה; משמע, זמנה יקר; משמע, זמני קצוב. אבל הייתי סבלני כי תבונתה סייעה לי לא פעם. היא הסמיכה את ראשה אל ראשי ובאותו הזמן הרחיקה ממני את מבטה. מתחת לאפה זהר חיוך מלא זהב. 

"הוא חם כי הבאתי אותו כרגע מהפטיו. אתה רואה? - שמש בחוץ. הוא עמד שם קודם". היא הצביעה עם הסמרטוט לעבר היציאה לרחבה המרוצפת.

"להחזיר אותו לשם, אתה רוצה?" 

אך בין כך ובין כך כבר אמרתי לה תודה ושלום.

שיר: מידות, מאת דניאל קרן

17/11/2023

שיר:  מִדּוֹת             

תְּחִלָּה בִּזְבַּזְתִּי אֶת הַסַּבְלָנוּת,

אַחַר כָּךְ בִּזְבַּזְתִּי אֶת הַנְּדִיבוּת וּבְעִקְבוֹתֵיהֶן אֶת הָעֲדִינוּת,

וְכָךְ הָלְכוּ לָהֶן הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת.

אַחַר, גַּם הַכֶּסֶף הָלַךְ. 

יָשַׁבְתִּי בַּחֶדֶר מוּל מָה שֶׁנִּשְׁאַר וְאָמַרְתִּי אֶל לִבִּי: הוֹ, יֵשׁ לִי עוֹד הַרְבֵּה.