הנס מאת דני קרן, מתוך המיזם רגע לסיפור

הנס, מאת דני קרן, 29/11/2025, כ-500 מילים

סניטר עם תג של בית החולים דחף כסא גלגלים עד דלפק המזכירות הרפואית. בתוך כך אצבעות ידיו התרוצצו על פניו של מסך הטלפון הנייד שלו ואני התפעלתי-מהצד למראה המיומנות.

בזמן שהוביל את החולה וגם כשכבר הגיע ליעדו למרגלות מחיצת הפרספקס של המזכירה הרפואית הסניטר הוסיף לעסוק בטלפון ולא הבחין כלל באנשים שהמתינו בתור והתחרו על תשומת ליבה של המזכירה.

בכיסא הגלגלים היה שמוט איש מבוגר מאוד. הוא חבש כובע מצחייה של אחת מקבוצות הספורט ומתחת למסיכה רפואית ירקרקה בצבצו זיפים שחורים ואפורים שלא טופלו. בדרך כלל נראתה על כסא הגלגלים רק תלולית מכוסה בשמיכה.

הוא נראה בן 85 או לכל הפחות בן 80. מעל גרבי צמר אפורים הוא נעל נעלי עבודה שחורות.

הסניטר הניחו שם והסתלק -  כנראה חזר למחלקה. החולה נותר בכסא, ממתין לתשומת ליבה של מזכירת המחלקה. גם כשהגיע תורו הוא עדיין היה חבוי מתחת לשמיכה. רק כאשר המזכירה קראה בשמו הוא הזדקף מעט והרים את ידו. "כן, אני", הוא הפתיע אותי בקול חזק וברור ובמבטא אנגלו-סכסי בולט. "רובינזון זה אני".

הפקידה הצנומה אמרה לו עד כמה היא מצטערת - ממש-ממש מצטערת - אבל "תצטרך אדוני לשוב ביום אחר כדי למלא את הטפסים כאן מולי ולחתום כאן וכאן ולפני הכל להביא לי אישור תשלום מאשנב 42 באגף השני. לפי המצב שלך אני רואה שלא תוכל לעשות זאת לבד. חבל שהסניטר כבר הלך". 

משקפי הקריאה גלשו במורד אפה והפקידה הביטה ברובינזון בהשתתפות מעל העדשות. שמתי לב שהיו לה עצמות לחיים בולטות ושיער מכסיף. "אני מבינה שאתה חולה מאושפז. זה יהיה קשה לך אבל בכל זאת תעשה מאמץ ותגיע מחר, טוב? בלי תור. תפנה אלי ואקבל אותך מייד. אם אתה רוצה אני יכולה לצלצל עכשיו למחלקה שיבואו לקחת אותך".

החולה לבש מכנסי בית חולים כחולים וחולצה פרטית עם שרוולים קצרים, שהיתה לחוצה לחזהו. רק כפתור או שניים שלה היו רכוסים.

אולי בגלל האוויר הקריר באולם החולה התעטף בשמיכת הצמר, שעליה מודפס שמו של בית החולים.  עברו 2-3 דקות כאלה של התחפרות מתחת לשמיכה, שבדיעבד התבררה כהתארגנות, כי בתום דקות אלה החולה השליך מעליו את השמיכה, זינק מכיסא הגלגלים ונעמד לפניו. גופו התנודד מעט על עומדו, כמופתע על הפקודות שקיבל ממוחו. ראשו ניגח קלות בגופם של אחדים מהממתינים לתורם. "לא!" הוא קרא. "לא מחר - עכשיו, right now! איפה הטופס", הוא דחק את ידו מתחת ללוח השקוף שעל הדלפק ומשך אליו את המסמך שלו. הפקידה נזעקה להגן על כבודה הטריטוריאלי אבל הניירות כבר היו בידיו. "לא מחר" הוא שב ואמר - "עכשיו, תראי לי מה למלא".

היתה שם עוד פקידה מאחורי הדלפק. "לא דואגת, סימה, אני מטפלת זה" המילים התנגנו מפיה כמו לחן עממי-רוסי ושערה האדום עלה וירד על עורפה במרץ. היא מיהרה לצלצל למחלקה של רובינזון. כעבור עוד כמה דקות חזר הסניטר הזריז. למראהו משך החולה את השמיכה מהרצפה ושב והתעטף בה. הוא התיישב בכיסא הגלגלים, הושיט את הטופס לסניטר וסינן מתחת לזיפי שפמו: "עכשיו תגמור עם זה. אַל-אַאן".

ביקשתי לסכם את האירוע באמירה קצרה - על משקל המגבלה הפיזית בקבלת החלטה, וג'מיניי AI עזר לי:

מסתבר שאין תרופה טובה יותר לשיתוק וכאבים כרוניים מאשר פקידה שאומרת 'תבוא מחר'. הרפואה המודרנית משקיעה מיליארדים בשיקום, כשבפועל, כל מה שצריך כדי להעמיד אדם על רגליו הוא האיום, שייאלץ לעמוד שוב בתור.

רק בריאות לכולנו…

"מכונית ושמה תשוקה" מאת דניאל קרן במיזם "רגע לסיפור בדיור"

"מכונית ושמה תשוקה" מאת דניאל קרן, 27.11.2025

פרט לאורות עמומים שבאו מהמכולת הסמוכה היה די חשוך. מכונית קטנה גלשה לאיטה לצומת ונעצרה על סיפו של מעבר החצייה. האם נעצרה שם כי כך עושים לנוכח אור אדום ברמזור או כי נגמר הדלק במקרה בדיוק כאן, או אולי מסיבה אפלולית כלשהי, כלומר מעשה פשע - זאת לא אדע. בכל אופן משמעות הדבר היתה, שיכולתי לחצות את הצומת, שהרי אדום לאחד הוא ירוק לאחר ואני הייתי האחר, שהמתין שם בסיומה של הליכת ערב.

מהמקום שבו המתנתי על המדרכה לפני שהינחתי את כף רגלי על הכביש יכולתי לראות את המכונית הכהה מתקרבת אלי, לאט, בחושך, כאילו נהגה בוחן אותי. ממש חשבתי לרגע שהוא מכוון אותה אליי. כמובן שנדרכתי.

אמרתי בליבי: זה כה קרוב אלי - אגש לומר לו ש...חבל! אין לו אור. הייתי קרוב מאוד לגשת אליו = ככה קרוב. רגע, זאת נהגת, לא נהג. נרתעתי: אם זאת נהגת היא עלולה לחשוד שאני איזה מטרידן, שמבקש להתעסק איתה? למה לי? הבחנתי כי לצד הנהגת יושבת בחורה צעירה, בשיער ארוך וגלי, וידה מונחת על המושב שלצידה.

אני חייב להסביר להן שהאור במכונית כבוי. אבל מה יאמרו עלי אנשים שיראו איש מבוגר כמוני ניגש לשתי צעירות במכונית חשוכה?           ברגע זה התחלף האור ברמור לירוק, כלומר אדום בעבורי, וממילא עלי להמתין. הייתי מסוקרן לראות כיצד הבנות ממשיכות מכאן. אז עמדתי. אור הרכב יידלק בכל שנייה, אמרתי לעצמי והינחתי שחלקי באירוע הסתיים. אבל אור הפנסים לא נדלק והמכונית לא זזה ממקומה גם כשהאור האדום ברמזור התחלף בירוק. אחר כך התחלף שוב. כשאצלי האיש האדום נעשה ירוק הינחתי רגל על הכביש כדי לחצות. כבר ברור לי כי אין קשר בין התמרור - להבנתו ע"י הנוסעות.

ברגע זה הדלת הרחוקה נפתחה קמעה. אולי הנוסעת התכוונה לרדת. או משהו דומה. ראיתי את שער ראשה אך לא את פניה. ככל הנראה הכינה עצמה לפרידה וליציאה לאוויר הלח של הערב. ואני רותקתי למראה התמים של שתיים, מבעד לשימשה קידמית במכונית חשוכה, שמעט מאור החנויות מאיר אותה. הן הפנו את מבטן זו לזו וממש בעודי חוצה את הכביש וראשי מרותק לעברן שפתותיהן נצמדו בנשיקה ממושכת. 

האמת, זה תפס אותי לא מוכן, אם כי זה הרי לא ענייני, מה עושות ביניהן שתי נשים צעירות. אמנם ציפיתי לאיזה אות של ידידות ביניהן כשהדלת נפתחה. לחיצת יד, או נפנוף, אבל לא לכזה ביטוי של אהבה. אור צהבהב ריצד מהנורית מעל ראשיהן והקנה למראה חזות של מיסתורין עתיק יומין. אולי החושך מאותת לי משהו…

לא רציתי להתערב ברגע אינטימי שכזה ועוד להסתכן בהיתפסות כתמהוני או כמטריד

אז מה עשיתי? שום דבר מיוחד. חציתי את הכביש והמשכתי בדרכי. עוד הצלחתי לראות את הנוסעת טורקת מאחוריה את דלת המכונית ומנופפת בידה מבלי לסובב את ראשה, כאילו היתה בטוחה שברכתה תגיע ליעד. הנהגת במכונית הכחולה הקטנה נופפה בחזרה, הניחה מאחור את אורות הרמזור ופנתה ימינה. אבל מה עם האור?!

ואז נדלקו אורות הדרך במכונית.

זיצפלייש מאת עדה שילה, 11.2025 במיזם רגע לסיפור בדיור

זִיצְפְלַיְישׁ, מאת עדה שילה 426 מילים 7/11/2025

הוֹ, יָמִים שֶׁל פַּעַם…

הַסִּפּוּר שֶׁלְּפָנֵינוּ מִתְרַחֵשׁ בַּיָּמִים הַהֵם, בַּקִּבּוּצִים הַצְּעִירִים שֶׁבַּפֵּרִיפֶרְיָה - עַל גְּבוּלוֹת הַמְּדִינָה.

חַבְרֵי הַקִּבּוּצִים, וְגַם אֶצְלֵנוּ בַּקִּבּוּץ הַדָּתִי טִירַת צְבִי, הַחֲבֵרִים הָיוּ צִיּוֹנִים וְאִידֵאָלִיסְטִים שֶׁכָּאֵלֶּה. הֵם מִהֲרוּ לַעֲלוֹת אַרְצָהּ וְלֹא הִסְפִּיקוּ לְהִשְׁתַּפְשֵׁף בַּמִּקְצוֹעוֹת שֶׁלָּמְדוּ בְּאַרְצוֹת מוֹצָאָם. 

וְכָךְ, הַמּוֹרִים שֶׁלִּמְּדוּ אוֹתָנוּ הָיוּ בְּעֶצֶם רוֹפְאִים, מוֹדְדִים, מְהַנְדְּסִים, אַדְרִיכָלִים, תַּעֲשִׂיָּנִים וּמוּסַכְנִיקִים וְלָאו דַּוְקָא מוֹרִים. בְּאַמּוֹת הַמִּדָּה שֶׁל הַיּוֹם, שִׁיטוֹת הַלִּמּוּד וְהָעֲנִישָׁה שֶׁלָּהֶם לֹא הָיוּ מִתְקַבְּלוֹת יָפֶה. בִּלְשׁוֹן הַמְעָטָה. בּוֹאוּ נֹאמַר, שֶׁאִם הַיּוֹם מוֹרֶה יִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמַלְקוֹת וּבַבִּיּוּשׁ שֶׁל פַּעַם, מִשְׁפַּחְתּוֹ עֲלוּלָה לְבַקְּרוֹ בְּבֵית הַכֶּלֶא.

זֶה נָכוֹן שֶׁהָיִיתִי תַּלְמִידָה בְּעָיָתִית, לֹא אָהַבְתִּי לִלְמֹד. וְאִם תְּגַלּוּ לֹא אַכְחִישׁ שֶׁגַּם הִפְרַעְתִּי לֹא מְעַט בַּשִּׁעוּרִים. הַמּוֹרִים הִתְלוֹנְנוּ בִּפְנֵי הוֹרַי שֶׁיֵּשׁ לִי רֹאשׁ טוֹב אֲבָל אֵין לִי זִיצְפְלַיְישׁ.

בְּכִתָּה ו' עָבְרָה שִׁכְבַת הַגִּיל שֶׁלִּי לִלְמֹד בביה"ס הַמְּשֻׁתָּף "שָׁקֵד" בְּקִבּוּץ שְׂדֵה אֵלִיָּהוּ, שֶׁהוּקַם בַּעֲבוּר אַרְבַּעַת הַקִּבּוּצִים הַדָּתִיִּים בְּעֵמֶק בֵּית שְׁאָן.

אֲנִי מוֹדֶה, שֶׁגַּם כָּאן לֹא הָיִיתִי טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת. הַמּוֹרִים הָיוּ חַסְרֵי אוֹנִים לְמוּלִי. כִּמְעַט בְּכָל תְּחִלַּת שִׁעוּר הַמּוֹרֶה לְבִּיּוֹלוֹגְיָה הָיָה שׁוֹלֵחַ אוֹתִי לִקְטֹף חַרְצִיּוֹת בַּשָּׂדֶה; עַד כְּדֵי כָּךְ הָיִיתִי מִקְרֶה אָבוּד בְּעֵינָיו. בְּמַאֲמָר מֻסְגָּר רַק אֲצַיֵּן שֶׁבַּבַּגְרוּת הוֹצֵאתִי 9 בְּבִּיּוֹלוֹגְיָה…

בְּכִתָּה ז' נוֹסְפוּ גַּם כִּימְיָה וּפִיזִיקָה לְמַעֲרֶכֶת הַשָּׁעוֹת שֶׁלָּנוּ. הַמּוֹרֶה עָלָה לָאָרֶץ מִשְּׁטְרַסְבּוּרְג. בְּמִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הוּא הָיָה חָבֵר בְּמָאקִי, הַמַּחְתֶּרֶת הַצָּרְפָתִית.   כִּנּוּיוֹ שָׁם  הָיָה "שָׁאמוֹ" (shamo) - גָּמָל בְּצָרְפָתִית - וְזֶה נִדְבַּק אֵלָיו לְכָל חַיָּיו. אִישׁ לֹא יָדַע אֶת שְׁמוֹ הָאֲמִתִּי. קֹדֶם לַמִּלְחָמָה שָׁאמוֹ הָיָה פְּרוֹפֵסוֹר לְכִימְיָה וּפִיזִיקָה בְּאוּנִיבֶרְסִיטַת שְׁטְרַסְבּוּרְג. כְּשֶׁעָלָה אַרְצָה הִצְטָרֵף לַקִּבּוּץ הַדָּתִי הַסָּמוּךְ עֵין הַנְּצִי"ב.

וְתָאֲרוּ לָכֶם, שֶׁהַפְּרוֹפֵסוֹר הַמְּדֻפְלָם הַזֶּה בָּא לְלַמֵּד מִתּוֹךְ צִיּוֹנוּת טְהוֹרָה יְלָדִים בְּכִתָּה ז' שֶׁל קִבּוּצְנִיקִים מִקְצוֹעוֹת מְסֻבָּכִים שֶׁכָּאֵלֶּה. לֹא הֵבַנְתִּי כְּלוּם וּכְדַרְכִּי הִפְרַעְתִּי בַּכִּתָּה.

עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד כַּנִּרְאֶה עָבַרְתִּי אֶת הַגְּבוּל ושָׁאמוֹ הֵטִיחַ בִּי בִּמְרִירוּת, שֶׁכָּל מָה שֶׁאֶהְיֶה מְסֻגֶּלֶת לַעֲשׂוֹת בֶּעָתִיד יִהְיֶה לְנַקּוֹת בָּתֵּי שִׁמּוּשׁ אוֹ לְגַהֵץ חֻלְצוֹת בַּמַּחְסָן. אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁבַּמְּרִירוֹת שֶׁלּוֹ כְּלַפֵּי קֻפְּלָה אַכְזָבָתוֹ מִכָּל תַּלְמִידָיו, הַצַּבָּרִים הַסּוֹרְרִים.

עָבְרוּ שָׁנִים, הוֹרַי עָזְבוּ אֶת הַקִּבּוּץ לִירוּשָׁלַיִם. בְּדִיּוּק בִּקַּרְתִּי אוֹתָם, כְּשֶׁהַטֵּלֵפוֹן צִלְצֵל. מֵעֵבֶר לַקַּו הָיָה שָׁאמוֹ, חֲבֵרוֹ הַטּוֹב שֶׁל אָבִי, שֶׁבִּקֵּשׁ לִדְרֹשׁ בִּשְׁלוֹמוֹ.

כֵּיוָן שֶׁאֲנִי זֹאת שֶׁהֵרַמְתִּי אֶת הַשְּׁפוֹפֶרֶת הוּא הִתְעַנְיֵן בִּי וְשָׁאַל בְּנִימוּס צָרְפָתִי מָה קוֹרֶה אִתִּי. עָנִיתִי לוֹ: "שָׁאמוֹ, חָשַׁבְתָּ פַּעַם שֶׁכָּל מָה שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנִּי יִהְיֶה מְנַקָּה שֶׁל מַחְרָאוֹת אוֹ מְגַהֶצֶת חֻלְצוֹת בַּמַּחְסָן שֶׁל הַקִּבּוּץ. אָז רָצִיתִי לְבַשֵּׂר לְךָ כִּי עָשִׂיתִי עִם עַצְמִי קְצָת יוֹתֵר מִזֶּה וְכַיּוֹם אֲנִי עוֹבֶדֶת סוֹצְיָאלִית בְּדַרְגָּה בְּכִירָה בְּשֵׁרוּת בָּתֵּי הַסֹּהַר, לַמְרוֹת - שֶׁהָאֱמֶת הִיא שֶׁ - עַד הַיּוֹם אֵין לִי מֻשָּׂג בְּכִימְיָה וּפִיזִיקָה".

שְׁנֵינוּ פָּרַצְנוּ בִּצְחוֹק מְשֻׁחְרָר. אֲנִי בְּטוּחָה שֶׁהוּא שָׂמַח שֶׁהִתְבַּדָּה.

אַתֶּם מְבִינִים, בַּדֶּרֶךְ הַקָּשָׁה שֶׁל הַחַיִּים עַצְמָם גַּם אֲנִי לָמַדְתִּי כִּי תֹּאַר וּמַעֲמָד נִקְנִים בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה וּבְשִׁלּוּב מֻצְלָח שֶׁל מוֹחַ וְזִיצְפְלַיְישׁ. זֶה לֹא זֶה אוֹ זֶה, אֶלָּא כַּמּוּבָן - גַּם וְגַם.

כָּתְבָה: עֵדָה שִׁילֹה