איינשטיין מהווג מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

איינשטיין מהווג, מאת דניאל קרן, 12.4.2025, כ-400 מילים, 4 דקות קריאה

לא הגיוני שלא לאכול ארוחת בוקר אנגלית בבית מלון בלונדון אם שילמת בעבורה מראש. ולכן דבורה ואני עשינו את דרכנו לחדר האוכל. בדרך למעלית, מתחת לתמונות בנות מאה או מאתיים, עמד ריח של שטיחים עתיקים, עם ניחוח של הכרח לשאוב אותם. או שמא היה זה בכלל ריח של קיא שיכורים?

לאחר שהייה קצרה מול המעלית צלצל הפעמון שלה ומשכתי אלי את הדלת הכבדה. לא מצאתי מאחוריה דלת פנימית או סורג מתקפל. התא הגדול נפתח מולנו. נכנסנו בהיסוס, כאילו נפשנו בכפנו ואולי זאת מלכודת, בדרכה של המעלית אל תחתית הפיר אך לא ציפתה לנו בתא שום דרמה. רק איש אחד ניצב שם, לדעתי הוא היה בן 40, בחליפה מחוייטת, שנראתה איכותית ביותר. עתה הסתכלו עלי - אני יודע מהו יופי. הגבר הגבוה שנצמד מולנו אל פינת המעלית היה יפה תואר באופן יוצא דופן. (פנים של אלן דלון, גומת סנטר של קירק דגלאס ושיער של כריסטופר ווקן, עם שביל באמצע וקומת תמר. יפה תואר של ממש). דבורה ואני היבטנו זה בזה כדרך שנבוכים לנוכח פלא של הטבע - אולי בחשדנות הדדית. מלמלנו מלים ללא פשר. זה היה כמו לפגוש בתא המעלית את אלברט איינשטיין, רק ביופי. איך מפתחים שיחת חולין עם אלברט איינשטיין בדרך מקומה 3 להמולה של ארוחת בוקר אנגלית? מקטורן המרינו הכחול ישב מושלם על כתפיו הרחבות. דימיתי כי שריריו דוחקים בבד בקוצר רוח, כאומרים: "חכו, עוד לא ראיתם כלום". כפתור מוזהב במקטורנו היה רכוס כבדרך אגב מוקפד ומתחת הוא לבש חזייה מכופתרת. צוארון חולצתו היה נתון בעניבת סאטן תכולה וממכלול הצבע הכחול חרגה רק מטפחת משי אדומה, שבצבצה מתוך הכיס הקדמי העליון. רק למען הסדר הטוב עיני שוטטו על פני המתאר המפואר. הנה הבלורית הבלונדית עם הפסוקת המושלמת. הנה המכנסיים הכחולים, שתחילתם בחגורת עור עם אבזם מתכת מבריק ואחריתם בקפל הפוך, שהמבינים קוראים לו מאנז'ט. הנה חולצת הפשתן בצבע תכלת עם חפתי שנהב בקצות השרוולים, הנה מקטורן כחול של צמר מספרד, כותנה וטוויד. ברגע ההוא, כשהדמות הגברית התואמת במהופך לאיינשטיין ניצבת מולנו, מן המאנז'ט ועד האחרונה בשערות ראשו כמו מודל מווג, לא נותר עוד ממה להתפעל, אז הורדתי מבטי לכפות הרגליים. לא ציפיתי שיהיה יחף, חלילה, למרות שהשתוקקתי מאוד למצוא בו פגם, שיהיה גם בו משהו קצת ארצי, קצת פחות ממושלם. אבל הוא כמובן לא היה יחף. להיפך, הוא נעל נעליים של נורסון. נורסון! הרולס רויס של נעלי העור הקלאסיות. הנעליים בהקו בצבע אדום לוהט. 

אהה, זהו זה, תפסתי אותו. והוא נעל את הנורסון האדומות בלי גרביים, אהה ואהה!

ואז הוא אמר לנו ש-לום בעברית, בקול מבוייש ורפה, כמי שאינו מורגל בדיבור כלל. א-ני או-הב לונ-דון.

מכתב לחבר דמיוני, מאת שרה מנו, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

מכתב לחבר דמיוני, מאת שרה מנו, 11.4.2025, 412 מילים כ-4 דקות קריאה

שלום לך ידידי ורעי, אני מקווה שאתה בטוב.

כפי שאתה כבר יודע אני שוהה מזה כשנה בבית דיור מוגן באור יהודה. הוצעו לי כמה מקומות ובזה בחרתי. מייד עם פרוץ המלחמה המצב בקיבוץ נעשה בלתי נסבל והתושבים פונו למקומות שונים לפי בחירתם. אני יודעת שאפשר להתבלבל ולחשוב שמדובר באירועי הגנת הגליל מול הכנופיות של קאוקג'י במלחמת העצמאות אבל אתה מבין שזה עניין חדש לגמרי, מודל 23. מזלי, שאת החשבון בעבור הדיור שלי פורעת המדינה ואין לי יד בכך. 

זה לא פשוט כלל להפוך לעירונית, אחרי עשרות שנים של חיים בכפר, בין רגבי התפוחים, השזיפים, הדובדבנים והקיווי. חלק גדול מהמטעים היו לי כמו צאצאים. הינקתי, השקעתי וגידלתי עד שנתנו פרי. אני חשה כאילו ילדתי אותם. הענקתי להם כל מה שיכולתי כדי שיצליחו והם באמת הצליחו. הם הניבו פירות נהדרים ויצאו לכל העולם. 

כידוע לך, תרמתי רבות לקיבוץ. לעיתים קרובות התבקשתי לנטוע וללוות את השתילים במשך זמן מה ואז לעזוב חלקה בוגרת כדי לשתול חדשה. וכך שוב ושוב. כיוון שעם האוכל בא התיאבון לראשי ענף הנשירים במלכיה, יום אחד התבקשתי להקים עם עוד חבר חלקה של קיווי. אני מתה על הפרי שלו. הוא טעים לי מאוד, אבל צריך לדעת לגדל אותו. 

אתה מומחה לחקלאות ויודע שהקיווי אינו עץ ואפילו לא שיח אלא צמח מטפס, שדומה קצת לגפן - והגידול שלו מחייב תשומת לב שונה מגידול תפוחים. אני כותבת לך את כל זאת למקרה ששילה או הנכדים יקראו את המכתב. בכרם הקיווי שלנו אנחנו מרכיבים את ההייוורד, שהוא זן שמתאים לאיזור שלנו. מכל שיטות השתילה החלטנו על הרכבה. הרי ידוע לך שאחת התכונות החשובות ביותר בהרכבה זאת השליטה במגדר של הצמח - זכר או נקבה, ומכאן גם בהפרייה שלו (מזל שאתה בוטנאי, אז אני פטורה מלהסביר יותר). אנחנו מרכיבים 4 רקמות נקביות מול כל רקמת זכר וזה מבטיח לקיווי הפרייה אופטימלית.  

בשנים הראשונות הקיבוץ קנה כנות קיווי מוכנות במשתלות במרכז ואני התמחיתי בנטיעה שלהן. אחר כך, כשהענף הצליח החלטנו להקים משתלה משלנו ובה הנבטנו את זרעי הקיווי וייצרנו מהשתילים את הרקמות שהזכרתי קודם. עכשיו, בגלל המלחמה, חזרנו לשתול כנות מוכנות, שאנחנו מייבאים מהחוף המזרחי באי הצפוני של ניו זילנד.

כתבתי לך קודם שאני מאוד אוהבת את הפרי. אל תספר, אבל לפעמים אני אוכלת אותו עם הקליפה, למרות שהיא שעירה ולא נעימה בפה; אבל שמעתי שהיא בריאה מאוד. סליחה, אני כותבת בלי סוף על הקיווי ובעצם הרבה יותר שנים הקדשתי לתפוחים. כשאומרים "הפינק ליידי" ממלכיה או ה"רד דלישס" - יש סיכוי טוב שמתכוונים אלי. אולי גם "הגולדן דלישס".

איך לונדון בימים האלה, כשפה כזאת מהומה? כאן אצלנו התחיל אביב. אתה יודע, האביב הפכפך, יום אביך ויום בהיר. עונה מסובכת. אני משתדלת לשמור על מוראל גבוה למרות שבעצם עצוב לי. לא יודעת אם שמעת שפגז של החיזבאללה הצית מטע דובדבנים שלנו והחלקה כולה נשרפה. אני סומכת על החברים שישתלו מטע חדש, שיהיו בו דובדבנים לא פחות מתוקים. הבינג שלנו הרי מפורסם בכל העולם. 

אתה על בשרך יודע מה זה להיות קיבוצניק גולה. אומרים עלינו, שאפשר להוציא את הקיבוצניק מהקיבוץ אך לא את הקיבוץ מהקיבוצניק. פעם קיבוצניק - תמיד קיבוצניק. גם כשהוא בעיר. זה ממש נכון. טוב כאן, אבל אני מרגישה לפעמים כמו בכלוב של זהב.

אגב, מה שלום שילה?

שלך, שרה

סוד התרנגולת מאת צפירה דורמן, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

סוד התרנגולת

מאת צפירה דורמן. 724 מילים, כ-7 דקות קריאה

במשך שנים היתה לאמא חברה בשם חסיה לופטר. הן היו נפגשות כמעט מדי יום, לוגמות בהנאה משהו חם בצבע ענבר מתוך כוסות זכוכית דקיקות עם עיטורים ומחליפות ביניהן זכרונות מהמלחמה. היידיש ומראות העולם הישן חיברו ביניהן. חסיה גרה בקומה מעלינו. מוישל'ה בעלה היה מנהל חשבונות בסניף של קופת חולים. בתם שיפי למדה כיתה מעליי. "אחת בדור", אמר עליה מנהל בית הספר שלנו - "אין ולא היתה כמו שיפי". לא… אני לא מקנאה.

ללופטרים היו "תנאים" בעבודה, אז פעם או פעמיים בשנה הם נסעו להבראה של שבוע בזכרון או בארזה (אבי היה עצמאי; לא היו לו הטבות ולכן הוריי אף-פעם לא נסעו). לקראת הנסיעות חסיה היתה מעבירה אלינו דולרים ותכשיטים וגם מוצרים מהמקרר שלה, למקרה שתהיה בדירתה הפסקת חשמל. בפעם הזאת היתה בידיה רק שקית נייר חומה עם כמה מלבני חמאה ומרגרינה ושתי צנצנות זכוכית עם ריבת תות ושזיפים שהכינה במיוחד עבורנו. בשקית אחרת שכבה גופה צוננת של תרנגולת מרוטה. גועלית ומפחידה. אימת העוף אחזה גם בהוריי. כל דברי הבצק שהיו בהקפאה נעטפו היטב בעיתון והורחקו לירכתי התא; שלא יבואו במגע עם התרנגולת.

בערבו של היום הרביעי לנסיעת הלופטרים לבית ההבראה בזכרון החל להסתנן מהמטבח ריח לא נעים, שהלך והתעצם ככל שהשעות נקפו. בלילה הריח כבר היה בלתי נסבל.

באיפוק הרגיל שלה אמא לחשה לאבא: זוסיה, יש קצת ריח במטבח. תבדוק בבקשה. הוא מצידו פנה אלי במין שרשור קבוע. זה לטיפולך, ברכה.

ברכה, אמר לי אבא בטון ענייני, אולי את זוכרת מתי היתה הפסקת החשמל וכמה זמן היא נמשכה? לא רציתי להיות מעורבת בעניין, למרות שידעתי היטב מה קרה. במקרה חיפשתי בדיוק אז קרטיב לימון ומצאתי במקפיא רק שלולית צהבהבה ודביקה עם ריח נעים. אבל שכחתי שיש במקרר עוד מאכלים, שרגישים לחום.

סיפרתי לאבא על הקרטיב. הוא הקשיב ומייד עטה עליו חליפה דמיונית של גנרל.

"קטיה, תפני מהמקרר את כל מוצרי החלב. לזרוק מייד מה שמריח לא טוב. ברכהל'ה, תטפלי בתא ההקפאה. מה שמסריח, ישר לפח. אני אטפל במדף הגבוה."

אני מניחה שהיתה על פניי הבעת תיעוב כשמשכתי מהמקפיא את החבילה העטופה בנייר חום. הריח היה איום ונורא. 

כל עוד רוחי בי מיהרתי עם העוף לחדר הזבל שבחצר ואחר כך דילגתי חזרה במדרגות, שתיים שתיים, לשטוף את ידיי מהגועל. 

אמא חיכתה לי עם מגבת נקייה אבל גם אחרי הרחצה, ריח של ביצה סרוחה עוד עמד בנחיריי. 

יומיים אחר כך הלופטרים חזרו מההבראה. ראיתי אותם מתנהלים באיטיות על המדרכה - נושאים מזוודות חומות וכמה סלים. הם יודעים לחיות! לא חוסכים בחופשות כמו ההורים שלי. מגיע להם, חשבתי, עם מה שעבר עליהם שם. 

עוד באותו הערב בני הזוג לופטר באו לפדות את המשכון. ראשון הגיע מוישל'ה. הוא חשב שהוא לבד עם אמא והגיש לה קופסה קטנה קשורה בשרוך. "קטיהל'ה" - הוא אמר לה בטון חגיגי - "זה סתם משהו קטן להרגשה, אבל אני חושב שאת תאהבי את זה על הצוואר היפה שלך. סתם משהו".

אמא ביקשה לחמוק מחלקת הלשון של הפלרטטן. "אויש, מוישל'ה - חסיה יודעת?" למשמע שם רעייתו - ידו של מוישל'ה קפאה באוויר. 

די היה לחסיה במבט אחד כדי להבין. "קטיה? מוישל'ה!" המתנה כבר נטמנה בכיס הפנימי במקטורנו של מוישל'ה ופניו עטו תמימות. אמא אמרה בתכליתיות: "באתם לקחת את הדברים שלכם מהמקרר, כן? ברכה, תני להם".

ליבי הלם בפראות נשענתי על משקוף הדלת ואספתי אוויר. כשליקטתי את המצרכים הנותרים מתא ההקפאה חסיה ניצבה מאחוריי, משגיחה על כל תנועה שלי. 

"רגע, איפה העוף?" היא התריסה.

"אה" גמגמתי במבוכה… "היתה הפסקת חשמל… אה… התרנגולת הסריחה… אז זרקתי אותה"…

ראיתי את גווה של חסיה נדרך ומתקשח. ואז היא החלה לרעוד, לנופף בידיה לכל עבר ולתלוש את שיערה. היא נראתה כמו חיה פצועה חסרת אונים. לשונה השתבשה:

"לא נכון, לא נכון, לא מקולקלת העוף… אַתְּ גַּנָּבָה קטנה… אַתְּ שודדים!!… שודדים!!"

היא צרחה בכל כוחה ולא היה קשה לנחש שכל השכנים מתגודדים עכשיו מאחורי הדלת שלנו. "אתם לגנוב לי כל התכשיטים מה היה לי בעוף. שרשרת מסבתא, עגילים ממאמא'לה, טבעת מה אבא קנה לי לחתונה, טבעת של מוישל'ה, שרשרת מה אני להחליף דולרים… הרבה בריליאנטים בתרנגולת... מה לעשות? מה אני לעשות?" היא הרימה את ידה האוחזת בארנק כדי לחבוט בבעלה. כה נואשת היתה למצוא אשם. מבטה היה אבוד. "אתה אשם, מויש'ה, אתה אשם ב-הכל!" גם מבטו היה עתה אבוד.

היתה אלימות קשה באוויר. מוישל'ה היה נואף חלקלק, זה נכון, אבל הוא לא היה אשם באובדן התכשיטים. הוא עמד עכשיו בעיניים פעורות ונראה כעומד להתעלף.

ואז היא הסתכלה עלי באותו מבט מאשים.

"מה אני, מה את מסתכלת עלי בכלל. גם אני לא אשמה! מה אני אשמה בהפסקת חשמל"?

באמת - מה אני? מה יכולתי לעשות?

"אתה לא ייחודי", מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור בדיור"

אַתָּה לֹא יִחוּדִי, מֵאֵת דָּנִיאֵל קֶרֶן, 240 מִלִּים, כִּ-2 דַּקּוֹת קְרִיאָה 

אָדָם מֵהַיִּשּׁוּב מְנַסֶּה כְּכָל יְכָלְתּוֹ לְהוֹתִיר חוֹתָם, לִהְיוֹת יִחוּדִי. בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל גִּיל אָדָם אוֹמֵר לְעַצְמוֹ: אֲנִי שׁוֹנֶה. אֲנִי מְחַדֵּשׁ דְּבַר-מָה. מָה אֲחַדֵּשׁ?

עַל כְּבִישׁ 12 מִצָּפוֹן לְאֵילַת חִפַּשְׂתִּי לִי שִׂיחַ שֶׁיַּסְתִּיר אוֹתִי מֵהַכְּבִישׁ. לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ הָיוּ שִׂיחִים כָּאֵלֶּה, הָמוֹן שִׂיחִים. כְּמוֹ יַעַר גֶּשֶׁם, הִתְבַּדַּחְתִּי לי: אֵיפֹה אֶמְצָא כָּאן שִׂיחַ מְבֻדָּד. לְאַחַר כַּחֲצִי שָׁעָה שֶׁל נְסִיעָה נָחָה דַּעְתִּי וְנֶעֱמַדְתִּי מֵאֲחוֹרֵי שִׂיחַ צָפוּף. כְּשֶׁפִּתַּחְתִּי אֶת חֲגוֹרָתִי אָמַרְתִּי בְּלִבִּי: אָההה, זֶה מָקוֹם טוֹב, שְׁכוּחַ-אֵל. אַךְ לְתַדְהֵמָתִי, בַּסְּבַךְ הֶעָנֵף שֶׁל הַשִּׂיחַ הָיוּ אֲחֻזּוֹת הַרְבֵּה מְאוֹד אֲרִיזוֹת רֵיקוֹת שֶׁל מָזוֹן, שֶׁהֻשְׁלְכוּ מִמְּכוֹנִיּוֹת דַּוְקָא כָּאן (אוֹ שֶׁהָרוּחַ נָשְׂאָה אוֹתָן מִמָּקוֹם אַחֵר עַד שֶׁנֶּעֶצְרוּ בְּעַנְפֵי הַסִּירָה הַקּוֹצָנִית), וְהָיוּ גַּם נְיָרוֹת עֲטִיפָה, חִתּוּלִים וּנְיָרוֹת נִגּוּב - שָׁלָל רַב. הַנּוֹכְחוּת הָעֲמוּסָה שֶׁל שְׁאֵרִיּוֹת הֵסֵבָּה לִי אִי-נוֹחוּת. מָה שֶׁהֶחְשַׁבְתִּי כַּאֲתָר רָחוֹק מֵהָעַיִן הָיָה בְּעֶצֶם נְקֻדַּת עֲצִירָה רוֹוַחַת לַאֲנָשִׁים אוֹ לָרוּחַ וַאֲנִי אֵינִי לְבַד וּמָה שֶׁגָּרוּעַ עוֹד יוֹתֵר, אֵין שׁוּם יִחוּד בַּמַּחְשָׁבָה שֶׁלִּי. הִרְהוּר נוֹסָף שֶׁחָלַף בִּי הָיָה, שֶׁאִם אֲנִי אַחֲרֵי הַשִּׂיחַ, אֲשֶׁר רַבִּים לִפְנֵי עָצְרוּ לְיָדוֹ וְרַבִּים כַּנִּרְאֶה עוֹד יַעַצְרוּ, יִתָּכֵן שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁבַּעֲבוּרָם אֲנִי וְהָאֲחֵרִים בִּכְלָל לִפְנֵי הַשִּׂיחַ וְרוֹאִים אוֹתִי עַכְשָׁו בִּמְלוֹא הֶהָדָר שֶׁל אֲחוֹרַי. הִגְנַבְתִּי מַבָּט חוֹשֵׁשׁ לְאָחוֹר וּמָצָאתִי שָׁם רַק מֶרְחָבִים עֲצוּמִים שֶׁל אֲדָמָה קְשׁוּחָה, שֶׁדּוֹמֶה כִּי הִיא מִתְחַנֶּנֶת לִמְעַט נוֹכְחוּת. הִיא הָיְתָה זְרוּעָה בְּסַלְעֵי חוֹל אֲדַמְדַּמִּים וּבְשִׂיחֵי סִירָה קוֹצָנִית. פֹּה וָשָׁם רָאִיתִי גַּם עֲצֵי שִׁטָּה, שֶׁצַּמַּרְתָּם שְׁטוּחָה, כְּאִלּוּ נִגְזְזָה בִּידֵי סַפָּר שְׁמַּימִי. אֵד קַל עָלָה מֵאַדְמַת הַמִּדְבָּר וְהִיא נִרְעֲדָה מוּלִי. 

מָשַׁכְתִּי אֶת מִכְנָסַי וְנִכְנַסְתִּי לַמְּכוֹנִית.

"היה לי פעם" מאת דניאל קרן, מתוך המיזם "רגע לסיפור"

בבלוג: היה לי פעם, 4.4.25, 291 מילים, כ-½2 דקות קריאה 

היה לי פעם ידיד מפורסם. כשנפטר בטרם עת התאבלתי עם משפחתו, ובה גם שני אחיו, שהיו מפורסמים אף יותר ממנו - ובעיקר אחיו הצעיר, שהיה סלב של ממש. המשפחה שמחה לקראתי כמו לקראת בן בית, ומכיוון שהגעתי בעת השבעה כמה פעמים כנראה נתפסתי בטעות כידיד נפש של המנוח, אם לא למעלה מזה. כמה ימים לאחר מכן צלצל האח הצעיר לשאול עד כמה הייתי קרוב לאחיו. השבתי מה שהשבתי ובחלוף עוד מספר ימים הוא צלצל לברר אם אחיו הותיר אחריו איזה סכום כסף, שאולי ידוע לי עליו. גם כאן השבתי מה שהשבתי וחשבתי שבכך תיתם ההתעניינות בקשר שלי עם ידידי המת. 

חלפו שנים רבות. המנוח נשתכח זה כבר מליבי. אחיו הגדול הלך גם הוא בדרך כל בשר. אחיו הסלב נעשה מפורסם עוד יותר. נישא לאשת עסקים מבוססת ומעתה הקשר שלי עם המשפחה היה חד-כיווני, דרך מדורי הרכילות. 

יום אחד אני מקבל טלפון מהסלב. המספר שלו עדיין זוהה במכשיר הטלפון שלי. שמרתי אותו אצלי בדיוק לרגע כזה, למקרה שמי מחבריי או מבני משפחתי יהיו לידי כשהטלפון הזה יצלצל. אלא שהייתי לבד בבית. ליבי החסיר פעימה מרוב סקרנות. אני אמנם כבר גמלאי אך החושים שלי מחודדים ולא בכל יום מצלצל לטלפון הנייד האישי שלי ידוען-על. הוא הציג את עצמו ואני השמתי את עצמי מופתע, אך ענייני. אה...אתה - כן, במה אוכל לעזור? (תשובתו הפתיעה אך לא הפתיעה מדי) אני זוכר שהיית ידיד קרוב של אחי. אישרתי שאכן כך היה. תגיד, אולי בכל זאת הוא השאיר אצלך איזה סכום - סכום כסף כלשהו? הנדתי בראשי בצער. מ...לא, הוא לא השאיר. הסלב סירב לקבל את סופיות הדין. אתה בטוח? שום דבר? לא, לא, שום כלום. 

כה הצטערתי בשבילו, שהרי כך בדיוק חולפת לה תהילת עולם, לפחות בעיניי - שכן מאז אינני עוקב עוד אחרי עוללותיו בטורי הרכילות.